במעלה גרם המדרגות

"זהו, חזי". אמרה מאי, המדריכה האחראית, "סיימת את מסלול ההכנה. התנסית אצל מגוון שכנים. הגיע זמנך לבחור".
חזי בא ממקום רחוק מאד מכאן – שם הגיע הקץ. מעט הנותרים הבינו שלא יתכן שיקום. חזי אחז בשתי ידיים את ההזדמנות המפתיעה להביא תועלת במקום אחר.
חזי נשם פנימה. "תודה רבה על ההדרכה היסודית ועל הסיור המאלף".
חזי ביקר במספר גדול של מקומות זרים. בכל מקום מדדו את חלוף הזמן בשיטה שונה. הוא כלל לא ניסה לשנן זאת. הסיור לא השכיח את הגעגועים. חזי כבר השלים עם מצבו. הוא נאחז בכך שהחל ממחר הוא יכול לחזור לשגרה כלשהי.
הוא נשף. "אני בוחר בעולם בו חוקרים על היעלמות החיות הגדולות". לעצמו חשב, "אומנם המקום מבודד ומרוחק, אך יש להם שם משהו שנקרא מרק. זה יזכיר לי את הבית".
"זרז אותם, ושמור עליהם מפני פזיזות". אמרה מאי. "בהצלחה!"
###
חזי הזדקן מעט עם חלוף השנים בעולם שבחר. חזי הבחין בערן, הפרופסור הצעיר, צובר מוניטין והופך להיות דמות מוערכת בחקר הנדסה גנטית ובחקר המוח. ערן וחזי נפגשו במהלך עבודתם, יותר נכון – רק לא במהלכה. חדריהם שכנו באותה קומה, אך הם עסקו בנושאים מרוחקים. ערן עסק במחקר שנגע באפשרויות לעיצוב עתיד האנושות, ואילו חזי חקר על היעלמות הדינוזאורים. שניהם שמחו על ההיכרות, על שיחות החולין המרעננות ועל האוזן הקשבת בשעת הצורך. חזי הכיר את שמות כל בני המשפחה של ערן. לפעמים נפגשו בערב במועדון הברידג'. יחד ארגנו לוח מועדי ימי הולדת לכל העובדים בקומה, ויחד חלקו באחריות להודיע לכולם על יום הולדת שהולך ומתקרב.
ערן תלה על קיר המעבדה את השלט "התגלה חסם ליכולת התבונה האנושית, אבל זה לא יעצור אותי". ערן התרגש מאד כשקיבל – על החלק הראשון של המשפט – פרס מכובד ביותר מהקהילה המדעית. "לא תעזור הנדסה גנטית ולא שום דבר אחר", כך צוטט. חלק חשבו שעדיף היה להעניק לו קנס במקום פרס. ערן שמע בצער את הקולות הצורמים הללו. הוא הבין שתגליתו הצעירה גוזלת מידיהם תקוות וותיקות רבות, והרגיש שראוי שיפצה אותם בדרך כלשהי. ערן הוסיף את החלק השני של המשפט, כתזכורת לעצמו, ביום קבלת הפרס, כשהחליט להמציא בעל-חיים חדש – בעל-חיים מתקדם יותר. "כך נפרוץ את החסם", חשב לעצמו.
###
שלושה ימים לאחר שערן קיבל את הפרס בעבור גילוי החסם, הצטרף ערן אל שולחן האוכל בקפיטריה, וישב מול חזי. חזי סובב כף בתוך המרק בחוסר רצון, ושאף בגעגוע את ריח האדים. חזי עקב במבטו אחרי שקדי-מרק בצורת דינוזאורים שהסתחררו בקערה.
"אתה יודע, ערן, יש מספר תיאוריות בקשר להיעלמות הדינוזאורים. לא הוכחנו לגמרי אף אחת מהן. אולי לעולם לא נגלה את הסיפור המלא בגלל החסם שלך".
"זה לא החסם שלי. זה החסם שלנו. אשמח לחלוק בו", אמר ערן, "מחסומים עלולים להיות דבר די מדכא. אך שים לב", חזי עדיין השפיל מבט אל הקערה, לכן לא ראה את החיוך טומן-הסוד על פניו של ערן. "המחסום מתייחס רק לתבונה האנושית. ובכלל, מחסומים אפשר לעקוף".
קול הלחישה של המשפט האחרון גרם לחזי להרים מבט, ולהשיב בתלונה. "נהדר. אז אני רק צריך להיות על-אנושי. קלי קלות. ומה אם המצב היה הפוך? אם הדינוזאורים היו חיים לאחר הכחדת האדם – אולי הם היו מפתחים תבונה רבה יותר, ומגלים מדוע נכחדנו. מה דעתך על זה?" אמר וסובב את הכף בכיוון השני.
ערן ענה מיד. "לא. לדעתי, אין בהם פוטנציאל רב לתבונה מתקדמת. האם יש לך עדות שהם השתמשו בכלים?" ערן הכניס כף מרק עמוסת שקדים אל פיו. חזי שתק. "אבל, אתה צודק". ערן הביט סביב, רכן מעט, וחזר ללחוש. "אנחנו צריכים יצור חדש, מסוג שלא קיים היום. בעזרת יצורים שכאלה, תוכל האנושות לפרוץ קדימה בצעדי ענק".
סיבוב הכף פסק. "רגע, עכשיו אתה מפחיד אותי. אם הם – היצורים האלה שלך – יהיו כל כך חכמים, הם עלולים לחקור הרבה יותר טוב משני וותיקים כמונו. אז מה נעשה אנחנו? הם לא יצטרכו אותנו. למה שלא נסתפק במה שהשגנו עד כה? לא אכפת לי להמשיך לחקור על דינוזאורים ולשחק ברידג'".
"רגע, עכשיו אתה מצחיק אותי", אמר ערן, מחקה את טון הדיבור הרציני של חזי, "כל בעל תבונה הוא גם סובלני לבעלי תבונה אחרים". חזי האזין בפנים משתוממות. "קח את האנושות בתור דוגמה".
בשלב זה, ערן כבר לא הצליח לשמור על חזות רצינית. חזי טלטל את ראשו כמו מנער דברי שטות מתוך אוזניו, וחזר להתרכז במרק.
"חזי, אולי לא כולם יאהבו את הרעיון שלי ליצירת בעלי-חיים חדשים, אבל לא הייתי רוצה להיות זה שבגללו הכול הפסיק. הצבתי חסם. אעזור לעקוף אותו".
הם המשיכו בארוחה, כשהם מהרהרים בעניין, כל אחד לעצמו.
###
בקושי יצאה שנה, וערן הצליח לברוא לראשונה בעל-חיים חדש, אך חסר תבונה. מדענים נוספים עשו זאת בעקבותיו. תמונות של היצורים החדשים הגיחו מתוך דפי מאמרים ועיתונים. במהרה הופיעו צעצועים ישנים בצורות חדשות. חלק מהיצורים החדשים שולבו במשק החקלאי, וחלקם הפכו לחיות מחמד. העולם התרגל במהירות. "כעת אנו יכולים ליצור חיים חדשים. הבא נמצא דרך לתת בהם טעם", אמר בנאום קבלת הפרס. שלושה ימים לאחר הנאום, נפגשו חזי וערן בקפיטריה.
חזי נופף בכף המרק לעבר ערן המתקרב לשולחן. "אתה יודע ששינו את שקדי-המרק בגללך? כבר שבועות שלא מייצרים דינוזאורים".
"אבל זה אותו הטעם. מה אכפת לך מהצורה? להזכירך, אתה כבר מבוגר". ערן, בעיניים מכווצות במבט שובב, התיישב מול חזי. "מאד מבוגר… הרבה יותר ממני…" חזי השיב במבט מתרה. "ובכלל, צורות שקדי-המרק לא כל כך דומות ליצורים החדשים".
"שמע, כל עוד אני יכול לנגוס בהם בכף המרק – זה בסדר. רק שהם לא יתחילו לנשוך בחזרה".
"אתה יודע שאין סיבה לפחד. אנחנו יוצרים אותם בלתי מזיקים בעליל, ודואגים לפרסם זאת. העובדה הזאת מציצה אליך מתוך המרק". עיניו רמזו אל תוך הקערה. "אני ממשיך קדימה. אתה איתי או בעדי?"
"שניהם, כמובן". אמר חזי בפנים מרוככות. "בסדר, אתחיל לחשוש מהיצורים לאחר שינצחו אותי במשחק הברידג'".
ערן הנהן בראשו באיטיות.
###
כשערן ברא בעל-חיים עם פוטנציאל לתבונה על-אנושית, הוא והאנושות חגגו בשלישית. ערן דאג לחזור ולהזכיר לעצמו, "זה רק פוטנציאל. עדיין יש עבודה".
חזי וערן נפגשו בחטף במסדרון. חזי ראה שערן ממהר ללכת.
"מה פתאום קיבלת פרס על פוטנציאל?" אמר חזי. "נראה לי שהם התרגלו יותר מדי לתת לך פרסים".
"עכשיו מתחילה העבודה המעניינת". ערן לא עצר את הליכתו הנלהבת. "נשאר רק עוד צעד אחד – מימוש הפוטנציאל. אז נפרוץ את החסם של התבונה האנושית". ערן צעק לאחור ממרחק, "זה מתחיל עכשיו. תגיד מזל טוב". לרגע חשב, שאיננו בטוח אם הפוטנציאל חיובי או שלילי, אך המחשבה התפוגגה מיד.
חזי נשאר במסדרון עם הרהוריו. "שרק לא יתחילו לייצר שקדי-מרק בצורה שלנו".
###
עובדי סגל מעבדת המחקר ביקרו תכופות אצל היצור, בעל הפוטנציאל. היצור הצעיר גדל בחדרון זכוכית במרכז המעבדה המרווחת של ערן. היצור אהב לשוטט מחוץ לחדר הזכוכית ולבחון את הציוד. הוא נראה דומה מאד לאדם, אך גם שונה בצורה מטרידה. ערן צפה שיתפתח עד לגובה שני שליש מגובה אדם ממוצע. היו לו שתי בליטות, הדומות למדפים קטנים, בצידי הגוף בקרבת המותניים, בערך בגובה המרפק. "הבליטות הללו מאחסנות את המשאבים לתבונתו המתקדמת", הסביר ערן לכל המעוניין. הסגל העניק להן את הכינוי "בליטות התבונה". דני, היצור, לא יכול היה לתלות את הידיים בנוחות בצידי הגוף. זה השפיע לרעה על אופן הליכתו. בדרך כלל, הניח ידיים כפופות על "בליטות התבונה". הסגל פירש את התנוחה כאילו הוא בעל סמכות הניצב מול כפופים לו או כמו ילד מתעקש מול הוריו. דני הצעיר והסגל התיידדו בקלות.
עד גיל שנה וחצי, דני כבר השתלט על קריאה, ציור, נגינה וסיפור בדיחות. חודשיים לאחר גיל שנתיים הוא כבר השתתף במשחקי ברידג' עם חברי הסגל. לרוב, היה מקום המפגש במעבדה בה גדל. בפעמים אחרות ליוו אותו אל מקום מפגש בחדר אחר בקומה. ערן והסגל לא הרשו לדני לשוטט לבדו מחוץ למעבדה.
דני לא הבריק בשלב ההכרזות של משחק הברידג'. במשחק מתחרים שני זוגות, בשני שלבים. בשלב הראשון שני הזוגות מתחרים, בעזרת הכרזות, מי מתחייב להצלחה גדולה יותר. נדרשת הקפדה על תקשורת מדויקת בין שחקן לבין בן-זוגו. בשלב הביצוע, מנסה הזוג, שזכה בהתחייבות, להוציא אותה לפועל. הזוג המבצע מתחלק לכרוז – המחליט על כל הצעדים, ולדומם – המבצע אותם בצייתנות. דני אהב יותר את תפקיד הכרוז; תפקיד הדומם שיעמם אותו. תפקיד שחקני הזוג השני הוא לנסות להכשיל את הביצוע.
הפעם, חברת סגל בשם קרן הצטרפה למשחק. קרן וערן שיחקו כזוג מול דני וחזי. בסיום אחד המשחקים, חזי נשען לאחור ודחף ברוגז את הקלפים שלו. הקלפים התפזרו על השולחן.
"אתם זוג מוצלח, למרות המשחק האחרון", אמר ערן לדני וחזי. "היום ניצחתם ברוב המשחקים. דני, אם תתייחס יותר לדברי השותף שלך בשלב ההכרזות אז ההכרזה תהיה מדויקת יותר, ולא תיכשל בשלב הביצוע כמו הפעם".
דני אסף את הקלפים המפוזרים.
"נכון", אמר חזי בחדות, "אני לא אוהב שמשתלטים לי על ההכרזה. תן לבן-הזוג הזדמנות. זאת אמורה להיות שותפות". דני הנהן בשתיקה, תוך כדי ערבוב הקלפים.
"פעם, כשהוא היה מקבל את תפקיד הדומם הצייתן, הוא היה מתחנן להחליף תפקידים איתי", אמר ערן לחזי תוך מבטים חטופים בכיוון דני, "היום הוא כבר גדול. הוא לא מתחנן. הוא מבקש יפה".
"כן, נכון. אני כבר גדול". אמר דני. "ראיתם איך הצליח לי תרגיל הלחץ בסיום?"
"בטח שראינו", אמרה קרן, "כמעט נפלת מהכיסא מרוב שמחה, קופצני שכמוך. נו, תחלק שוב".
###
הסגל המשיך את הביקורים הנעימים. הביקור הפעם היה חגיגי במיוחד.
"דני כבר בן שלוש", אמר אחד האורחים לחזי בדרך לביקור במעבדה.
"הוא התפתח מאד. אני לא שיחקתי ברידג' כשהייתי בן שלוש", אמר חזי. "הוא משחק די טוב, בשביל יצור. אפשר לראות את השמחה הקופצנית שלו כשהוא מנצח".
חזי נכנס אחרון לאולם המעבדה. הרבה אורחים שמחים כבר שוחחו בערנות בקבוצות קטנות.
"נראה שהוא בשלב דומה לגיל הטיפש-עשרה". אמר ערן. "הוא קצת מרדן בשלב זה, אך מלא מרץ ושמחה. הוא החליט לשנות קצת את אופן ביצוע המשימות שלו. הוא אומר שכך זה יותר שמח".
דני סיפר בשמחה שקישט בעצמו. הוא הודה בנימוס על המתנות. כולם שרו לדני לכבוד יום הולדתו השלישי. דני כיבה נרות והביע משאלה. "מעניין מה יכול לבקש יצור שכמוהו", אמר אחד האורחים לאחר.
"דני, לא לצאת לבד!" אמר ערן בבהילות, "תתפסו אותו. הוא פתח את הדלת".
האורחים מיהרו אחריו. דני היה קטן, אך זריז ביותר. המרדף נמשך במעגלים ברחבי הקומה. הוא קפץ על רהיטים, שנרתעו בקולות חריקה וכיפוף. הוא קפץ על אנשים מופתעים במסדרונות, אמר מזל-טוב לכל אחד, הוסיף נשיקה על הלחי, והמשיך לרוץ. "מזל-טוב, מיקי", נשיקה. "מזל-טוב, מירי", נשיקה. "מזל-טוב, קרן", נשיקה. המגש של קרן נפל. קול הנפילה היה חזק. תכולת המגש התפזרה, התנפצה ונשפכה.
דני עצר. "אוי, אני מצטער, קרן", הוא אמר, "לא התכוונתי", ונתפס.
###
"הפרופסור, יקירי, אומנם יש לי גישה לכל הידע הקיים באינטרנט, אך אני עדיין מרגיש כלוא", אמר דני מעבר לקיר הזכוכית.
ערן התאמץ להישאר בגבו אל דני ולהמשיך בעיסוקיו. "יקירי?! לא יעזור לך להתחנף".
"כבר עברו שבועיים. אולי תשקול שוב לתת לי לצאת?"
"די, דני", ערן התייסר כאילו הוא עצמו בעונש, "אתה יודע שזה עונש לזמן מוגבל, על כך שהשתוללת כמו הוריקן במסדרונות".
"פרופסור, למה בחרת בשבילי את השם דני? זה אתה שנתת לי את השם?"
"כן, השם המלא הוא דני צור".
"אתה בטח תמשיך לחקור אותי כאילו הייתי תופעת טבע". דני שתק והרהר מעט. "תגיד, נכון שהיו כבר שלושה כמוני לפני? איך קראת להם? אבי צור, בני צור וגדי צור? מה קרה להם?"
ערן הפסיק בהדרגה את עיסוקיו, קירב כסא אל קיר הזכוכית והתיישב מול דני בשתיקה. דני השתלט כבר מזמן על השימוש במחשב ועל רשת האינטרנט. בתקופת העונש, דני נאלץ לבצע את משימותיו ולימודיו מתוך החדרון הנעול.
"אולי במקום לבודד אותנו, תחזיק אותנו יחדיו?" ערן הזדקף מעט בכיסאו, אך שתק. "אה, כבר שקלת את זה. כל הכבוד, פרופסור. נו, אז מתי תאחד אותנו?"
"אבל לא הפגנת חברותיות רבה לפני שבועיים", אמר ערן, "השתעשעת בהפחדת כל הסגל. חיי חברה של קונדסים נוספים כמוך עלולים להתפרש לא טוב. ואז מה יהיה על המחקר שלי?"
"מודה. זאת הייתה גחמה חולפת. אז אולי תרשה לנו, הקונדסים, להיפגש בצורה מבוקרת, למשל, דרך מחיצות. זה יכול לתרום למזג הנוח שלנו".
"אם אתן לך להיפגש עם אחרים, אולי תסכים לעשות משהו למעני?"
דני פצח בריקוד דילוגים בתוך חדרון הזכוכית שלו, בצירוף קריאות שמחה.
"רגע, דני, רגע. אתה צריך להבטיח לי ללמד אותם לדבר".
הריקוד של דני דעך. הוא עמד בגוף כפוף. "לדבר? מה? הם לא יודעים?"
"נו, כן. הם יודעים", אמר ערן, "זה לא קשה. הם כבר דיברו בעבר. רק שכעת הם מסרבים לעשות זאת. יכול להיות שנעלבו ממשהו".
"אה. ממך?! מה פתאום". דני הזדקף. "הבהלת אותי לרגע. בטח. קלי קלות. הרי יצרת אותנו להתמודדות עם אתגרים". ערן המתין. "מבטיח, פרופסור, מבטיח. אוף".
###
דני שמח מאד לפגוש את "חברי משפחת צור" – כך כינה את היצורים בני מינו. ביחד עם דני, הם מנו שבעה. ערן לא הסכים להגדיל את הכמות בשלב זה. דני הפגין אחריות רבה והצלחה בגידול וקידום משפחתו. ערן קיבל את כל הקומה לצורכי המחקר. חדרון הזכוכית סולק מהמעבדה. היצורים התרווחו במגורים משותפים בקומה ונהנו מחופש תנועה בכל הבניין. ערן וחזי שמחו ללוות אותם למועדון הברידג' השכונתי – שם יצרו קשרים נוספים. ערן הטיל מטלות על דני. הן מילאו את זמנו היטב. דני הוסיף לעצמו ולחבריו מטלות שבחר על דעת עצמו. כך עברו שנתיים של התפתחות ולמידה בקצב מצוין.
באחד הימים חזי נכנס לביקור אצל ערן במעבדה, מחזיק מעטפה סגורה בידו. הוא מצא את ערן בחלוק לבן ארוך, ואת דני וששת חבריו בחלוקים צבעוניים קצרים יותר. כולם מרוכזים במטלותיהם.
"תגידו, חמודים, נכון ששמעתם על השדרים מהחלל?", אמר חזי, "אלה שהתחילו לפני חודש בערך", והגיש את המכתב לערן.
דני ענה במהירות, "בטח. זה במוקד החדשות. מדוע לא נעזרים בנו כדי לפענח את השדרים?"
"כבר הצעתי את הרעיון", אמר ערן בקול מרגיע, "כמובן שזה עלה על דעתם של המחליטים בעניין. לצערי, לא קיבלתי הסבר. הם פשוט מתעלמים מהאפשרות הזאת".
חזי נראה ממתיק סוד. "נראה לי שהם לא יתעלמו ממך עוד הרבה זמן".
ערן הישיר מבט אל חזי. "חזי, איך אתה יכול לומר דבר כזה?"
חזי הצביע אל המכתב במבטו, "כי הם שלחו מכתב. אתה מחזיק אותו".
דני דילג מעט מרגל לרגל, בזמן שערן פתח את המכתב. קול רשרוש הנייר וקולות הדילוגים נשמעו היטב בשקט המתוח.
"לכבוד… שקלנו…" ערן שמט את כתפיו. "לא. הם דוחים את ההצעה. הם לא מעוניינים במעורבות שלנו בעניין השדרים", אמר ערן וקימט את הנייר לכדור.
דני עצר את דילוגיו ועמד בפיסוק, ידיו על "בליטות התבונה". דני סקר את ששת חבריו במבט זומם.
###
"לפי תוכנית הכנס, עכשיו תור ערן הפרופסור", אמר שמעון לדורון, "הוא לא קיבל פרס כבר חמש שנים. הגיע הזמן שנשמע ממנו שוב. הוא בטח רוצה להציג את היצורים המסוכנים שלו. שמעתי שמצליח להם בתחרויות משחקי קלפים".
"זה הרעיון בכנס קידמה", אמר דורון, "לנו אין מה להציג, לכן אנחנו בצד של הקהל. מה כבר אפשר להציג בנושא תקופות הקרח בכנס קידמה? הייתי מצפה לשמוע בכנס על פריצת דרך בעניין השדרים הבלתי מובנים מהחלל". הרעש באולם גבר לקצת יותר מאשר המלמול הרגיל. "תגיד, מי זה שמתקרב לדוכן הנואמים? הוא נראה לך אנושי?"
"זה בוודאי אחד משדי המבחנה שלו". אמר שמעון. "ראית את הפרסומים. הם אמורים להיות בעלי תבונה. דורון, תחשוב! אם היצור ינאם מולנו – אנחנו אבודים. יצורים שונים כבר הצלחנו ליצור בעבר. הטענה היא שאלה, לא רק מדברים ומשחקים, אלא גם מתקדמים מאיתנו. זה הקץ של האנושות".
"לא, אל תדאג. לא כל בעל תבונה יודע לנאום, ולא כל נואם הוא בעל תבונה. אומנם ערן הציב חסם על התבונה שלנו, אך בוא לא נבטל אותה לגמרי. שמעון, היצורים הללו מעטים וחלשים. היצור הזה הוא חיית-מעבדה. אשמח אם יצליח לדקלם איזה שיר".
"אין מקום לעוד יצור בעל תבונה. אנחנו בקושי מסתדרים עם אחד".
הקהל צפה בו עולה בדילוג קל על דוכן הנואמים ונוקש באצבעו על המיקרופון. הוא הרים את ידיו לאט לגובה. האולם התמלא שקט וציפייה. לפתע, חבט בידיו בדוכן והשמיע קול חזק אל תוך המיקרופון.
"בו!" חלק מהקהל קפץ בכיסאו. הוא ביצע דילוג קטן במקום. "יופי. אני רואה שהרמקולים עובדים מצוין. קוראים לי דני צור. אתם יכולים לקרוא לי דני".
דני הקרין שקופית ראשונה, והמתין מעט. השקופית הציגה סמל פנים מחייכות. הרחשים והמלמולים גוועו תוך זמן קצר. דני המשיך בקול רגוע ובביטחון.
"בוודאי באתם לראות את הפרופסור, נכון?" דני הצביע לכיוון קדמת הקהל. "לכל מי שהתגעגע, הנה הוא, בשורה הראשונה. לא אכלתי אותו". מספר גדול של ראשים הסתובבו לכיוון השורה הראשונה לראות את ערן עומד לרגע קט. "מזל ששנינו, אתם – האנושות ואנחנו – פרי בריאתכם, ידידותיים ובעלי חוש הומור". הייתה דממה בקהל. "באתם לכאן כדי לשמוע על קידמה. נוכחותי כאן לא נועדה לייצג את הקידמה ביצירת חיים – את היכולת הזאת כבר הפגנתם בעבר – אלא את קידמת התבונה. חבריי ואני בחרנו לעצמנו מספר בעיות מקידמת המדע…", הוא השתהה מעט וסקר את הקהל במבטו, "ופתרנו את כולן". במבט מהקהל המרותק היה נדמה כאילו דילג מעט במקומו. "כבר חשפנו חלק מהישגינו באינטרנט, ביניהם את הדרך למסעות אפקטיביים בחלל. הנה הקישור".
דני קידם שקופית. השקופית הציגה כתובת של אתר אינטרנט, אשר נראתה קופצת מתוך קופסת מתנה.
"זאת אומנם רק תיאוריה, אך אתם מוזמנים ליישם אותה כראות עיניכם. כבר פתרנו את הבעיות בתורת המספרים, אשר על הקושי בפתירתן מושתתת ההצפנה בימינו". הקהל השמיע רחשי תזוזה ומלמולים. "אך אל דאגה, לא נחשוף זאת בלא רשות. ההשלכות ברורות לנו ואנו הרי ידידים". דני עשה הפסקה. נראה היה כאילו הוא לוגם מים מאחורי הדוכן.
שמעון קירב את פיו לעבר אוזנו של דורון. "מה אמרת על חיות מעבדה תמימות? אם הם יחשפו את שיטת פיצוח ההצפנות אז לא יהיו יותר סודות. הם יקלקלו את כל סדרי העולם. והוא בכלל לא לבד. יש לו חברים. אנחנו אבודים!"
"די. שקט". אמר דורון. "רואה שחורות שכמוך, תן לשמוע".
בקהל השתררה דממה. דני המשיך מעל דוכן הנואמים. "לסיום, הייתי רוצה להציע את עזרתנו בפענוח השדרים, שהגיעו בזמן האחרון מהחלל. אנחנו כאן לשירותכם".
הוא קידם שקופית אחרונה, נטש את הדוכן ופסע אל אחורי הבמה. השקופית הציגה לחיצת ידיים של זוג דמויות בזרועות פשוטות לפנים. אחת הדמויות נראתה מעט יותר אנושית מהשנייה.
קהל האנשים התחיל לצאת מהאולם. "תראה איך כולם ממהרים", אמר שמעון, "זאת הייתה הכרזת מלחמה או הכרזת ידידות?"
"אכן יש לזה טעם של תרופה מרה שמוכרחים לקחת". דורון העביר לשון על שפתיו והרהר. "שמע, אם הבנתי נכון, הם הציעו את עצמם בתור פותרי בעיות לכל מיני תחומים".
"ואוי לנו אם לא נסכים!" אמר שמעון.
דורון דיבר, ספק אל שמעון, ספק אל עצמו. "מעניין איך יחלקו את העזרה שלהם בין כולם. אולי הם יכולים לעזור לנו לגלות מתי תקופת הקרח הבאה". דורון פנה ללכת.
שמעון הספיק להניח יד לוחצת על כתפו של דורון. דורון עצר. "מה איתך? הם עוד יקפיאו אותנו". אמר שמעון. "ובכלל, שמעת במה הם מתעניינים – בשדרים הטריים מהחלל".
"שמעון, אני לא אחכה שהשלטונות יתפסו את כל הזמן שלהם. הרי יש יותר מיצור אחד כזה. אני הולך, כבר עכשיו, לכתוב אליהם בקשה ישירה". דורון נחלץ והתחיל להתרחק. הוא עצר לרגע, אמר לעצמו "לכבוד דני צור, היצור", הניד בראשו והמשיך.
לאחר הנאום, ערן נאלץ להתמודד עם התגודדות חלק מהקהל סביבו. הם השמיעו טענות ואזהרות, והביעו חששות. הוא חזר והבטיח לכולם, בשמו של דני, שהכוונות היו טהורות. ערן עשה זאת כמעט בלב שלם.
###
"שלום, פרופסור. בוא תיכנס", אמר דני, "אני שמח על היחס הנפלא. השלטונות קיבלו את הצעת הידידות שלנו. קיבלנו שכונה נוחה ביותר לפני שבוע. מה דעתך על הבית היפה הזה?" הם סיירו יחד בבית.
"הבית הזה לא גדול מספיק לכל החברים שעתידים להיוולד במעבדות", אמר ערן, "הייצור התחדש לפי בקשתכם. בקרוב יהיו מספיק מכם לאכלוס כל השכונה. זכיתם לחופש מלא, ויש לכם מעורבות רבה במגוון תחומים. נראה לי שאתם כבר מחזיקים במושכות".
"אוי, אל תגיד את זה בקול רם", אמר דני, "אנחנו מקבלים מכתבים רבים בכל מיני נושאים – מתקופות קרח ועד שדרים מהחלל. אנחנו עוזרים ככל יכולתנו".
"כל הכבוד. שמעתי שעזרתם מאד בפענוח השדרים. אני גאה בכם על כך".
"השדרים מהחלל עדיין חוזרים על עצמם. הצלחנו לפענח אותם ולימדנו אתכם. שמעת שהשדרים מכילים את המסר 'אנו מעודדים את המאמצים לטפח את הקשר החדש'?"
"כן, שמעתי", אמר ערן.
"תודה על הטיפוח, פרופסור".
"מה איתך? זה הדדי". אמר ערן. "שמעתי שיש בשדרים גם הדרכה כיצד ליצור משדר, שיאפשר תקשורת גם בכיוון השני. זה מה שאתם בונים בגן הציבורי הקרוב?"
דני דילג צעד אחד. "מעולם לא טענו שיש מסר כזה בשדרים. רק הדלפנו שמועות שגויות. אומנם רמזנו, שאנחנו בונים מכשיר קשר, אבל זה לא מה שאנחנו עושים. הרי אין צורך במכשיר לשידור כלפי חוץ. חשוב! כיצד ידעו, היושבים בחלל, מתי לשדר את המסרים הראשונים שלהם? הם יכולים להקשיב למה שקורה בעולם הזה גם בלי יוזמה של האנושות. מספיק שתעלו על הכתב או שתאמרו בקול את המסרים שלכם – ברחבי היקום כבר ישמעו, גם יבינו".
"אז מה אתם בונים בגן?"
"אל תדאג בגלל זה, פרופסור".
"אבל אני סקרן".
"אנחנו בונים משהו שדומה לכלוב זכוכית. בוא, תפגוש את שאר תושבי השכונה".
###
בשבועות הבאים ערן הוביל את המאמצים להעביר את מפעל בריאת היצורים אל השכונה החדשה. כשערן הרגיש שחלקו במאמץ הולך ופוחת, התפנה לבקר שוב אצל דני. חזי הצטרף אל ערן בביקור הזה. שניהם רצו להתעניין אם האירוח בעיר מוצא-חן בעיני דני וחבריו, כיצד הם משתלבים בחיי החברה, והאם דני מבקר במועדון הברידג' בעיר.
שלושתם צעדו בשבילי השכונה. היום היה בהיר. השמש להטה. הרוח לא נשבה.
"השכונה מאד יפה". אמר ערן. "השבילים נקיים. הצמחייה מטופחת. בוודאי מאד נעים כאן".
חזי השתומם על כך שהרחובות ריקים מאנשים. "היכן תושבי השכונה הוותיקים?"
"זאת בטח השעה", אמר ערן, "חם מאד עכשיו. הם בוודאי יגיעו מאוחר יותר".
דני פסע לצידם בשקט.
"מה בעניין הברידג'?" אמר ערן, "בוודאי שמחים לארח אותך במועדון הקרוב. אתה משחק מצוין".
דני לא ענה. הם התקדמו בכבדות ברחובות השוממים, מנגבים זיעה ממצחם. דני עצר במקום מוצל, ושניהם הצטרפו אליו.
"אנחנו בעלי תבונה מפותחת ביותר". דני דיבר בשלווה. "זה הודות לאנושות ובעיקר הודות לך, פרופסור. לכן אנחנו מסוגלים לחזות את התנהגותנו, לבקר אותה ולשלוט בה בצורה טובה. אנחנו צפויים עד כדי שעמום. מצד שני, אנחנו לא נעשה טעויות של השמדה עצמית".
חזי ראה שערן עומד בפה פעור. חזי שתק והתבונן. ערן התעשת תוך שניות בודדות.
"דני, אתה לא משעמם אותי בכלל", אמר ערן, "איזה מין דיבורים אלה, על השמדה?" והוסיף בפסקנות, "אף אחד לא ישמיד את עצמו. נוכל לשמור זה על זה מטעויות".
דני יצא מהצל והמשיך לפסוע ברחוב החם. "לא הבנתם. אנחנו משעממים את עצמנו. אצלכם אומנם יש תבונה, אך לא במידה מספקת לשליטה עצמית. מי כמוכם יודע. לכן אתם בלתי צפויים כחברה. כמובן שתמיד נזכור לכם, לחסד, את מעשה הבריאה שלנו, אבל לא נוכל לחיות זה לצד זה. אנחנו אומנם רק בקענו, אבל אתם אלה שצריכים לעזוב את הקן. זה ברור לנו. לא נוכל להשאיר אתכם כך, כי אתם כל כך קרובים להשמדה עצמית. חבל שאתם כל כך הרסניים בשלבים המתקדמים שלכם. נעשה מה שעשו אחינו הקודמים".
חזי התערב. "דני, אל תהיה פזיז. שים לב למה שאתה מכריז. אל תעשה טעות. יש עדיין מקום לשותפות".
ערן נבהל. "מה פתאום השמדה עצמית? איזה אחים קודמים? מה הם עשו?"
"כן, אתם כבר בראתם יצורים אחרים בעבר הרחוק. מי משדר אלינו את המסרים מהחלל? אלה אחינו המפוזרים ביקום. לימדנו אתכם לקרוא את המסרים הגלויים. מהמסרים החבויים למדנו על קיום אחינו, על מעשי הבריאה הקודמים שלכם ועל מזגכם המיוחד".
"אבל עוד לא אמרת מה הם עשו – האחים האלה", אמר ערן.
שני יצורים חצו בריצה את קצה הרחוב לכיוון הגן הציבורי. "הנה, כבר זה מתחיל". אמר דני.
"מה מתחיל? הם הגיעו?" אמר ערן, הסתכל אחרי מבטו של דני, אחר-כך מעלה, אך לא ראה דבר.
"לא, אחינו לא יבקרו כאן לפני שאתם תלכו. אני מתכוון לחבריך הפזיזים, פרופסור. התחילה מלחמה על השכונה הזאת. אנחנו מותקפים ברגע זה ממש".
"מה פתאום. אני לא שומע כלום", אמר ערן, והמשיך לסרוק בעיניו את השטח.
דני התקדם במהירות לקצה הרחוב. ערן וחזי מיהרו אחריו. שלושתם ראו אספסוף מתקרב. התוקפים שעטו לכיוון השכונה, ירו מנשק קל וזרקו פצצות מאולתרות. ערן מיד רץ לכיוונם. הוא נופף בידיו וצעק לתוקפים לעצור ולהפסיק. לא הושבה אש מתוך השכונה. כל חפץ ואדם, שהתקרבו יתר על המידה אל השכונה, נעלמו לגמרי. ערן קפא במקומו, שטוף זיעה. ההתקפה הסתיימה תוך דקות, כשהאספסוף נסוג. בזמן ההתקפה, שיחקו מספר יצורים במתקנים שבגן הציבורי. תוך שעות בודדות, הציבו השלטונות כוחות מכל הצדדים להגנת השכונה. השקט חזר, כאילו לא קרה דבר. ערן וחזי נפרדו בערב מדני בלב כבד.
###
משפחת צור בחרה להסתגר בשכונה בחסות הגנת השלטונות. ערן התעייף מהמאמצים, המוצלחים במידה מסוימת, לשכנע את משפחת צור, שהפורעים היו מיעוט לא מייצג. הוא היה מודאג מאד בקשר להסתגרות, בקשר לאפשרות חידוש הידידות האישית עם דני ובקשר להתפתחויות של השבוע האחרון. במשך השבוע נאסף מגוון גדול של חלליות בחלל הקרוב. הן לא יצרו קשר עם האנושות, הן גם לא התערבו. ערן, בעידודו של חזי, פנה אל דני בקשר למצב החדש, וקיבל הזמנה אישית לביקור.
ערן ודני שוחחו בחדר פנימי בבית בשכונה. לחדר היו שתי דלתות. הדלת האחורית הובילה לחדר נוסף. הדלת הייתה סגורה. היו בחדר ספה וכורסאות מרווחות. הן נראו נוחות ביותר, אך ערן לא קיבל הזמנה לשבת. השיחה התנהלה במתיחות.
דני פסע במתינות, ידיו על "בליטות התבונה", ואמר, "הגעתם לקצה גבול היכולת וההתפתחות שלכם. עליכם לפנות את הדרך לקידמה. לא נסכים שיצר ההשמדה העצמית שלכם יגרום לחיסולנו. אומנם יצרתם אותנו, אך אין לכם בעלות עלינו".
"בוודאי שאין", אמר ערן בכעס, "הרי כעת אנחנו שכנים".
דני פנה לצד השני והמשיך במתינות, "הוכנו בשבילכם עולמות חדשים. נעביר את כולכם לשם…"
ערן ניצב בדרכו של דני והתפרץ לדבריו. "הרי זה חיסול. אנחנו בראנו אתכם!", הוא אמר, "איך אתם מרשים לעצמכם להעניש אותנו? ועוד על משהו שלא עשינו?"
דני שתק, הפך את כיוון הליכתו ושמר על הקצב.
ערן צעק לעבר גבו של דני. "אנחנו לא נתפנה ברצון. קודם זה היה רק מיעוט. אנחנו כולנו נילחם!"
"בכוחנו להתמודד עם זה", אמר דני, ועשה דילוג שמחה קטן. "אחינו מהחלל – יצורים שהאנושות בראה במקומות אחרים – כבר כאן. הם ואנחנו ערוכים ומוכנים לבצע את העתקתכם לעולם אחר. הרי אתם יצרתם אותנו מותאמים למקום הזה. נוח לנו להישאר כאן. נשמח לראות אתכם מתפתחים מחדש במקום אחר ובוראים יצורים נוספים בעתיד הרחוק".
ערן הביט בגבו של דני בעלבון עמוק ובתסכול רב, לחלוחית בעיניו. רק הפסיעות הקצובות של דני נשמעו בדממה. ערן ניזכר כיצד הגן על דני מפני טענות וכיצד דחה את האזהרות. "הרי כל זה באשמתי", חשב. ערן ניסה להישמע רגוע, אך קולו הסדוק הסגיר את ייאושו המתגבר. "בכוחכם לשמור על עצמכם. בוודאי אינכם זקוקים לכל שטח העולם. ברור שיש מקום לשנינו. עדיין אפשר לחיות יחדיו".
"לא". דני כיוון את פסיעותיו לדלת.
ערן נפל על ברכיו. הדמעות פרצו נתיב על לחייו. "אז אני מתחנן שלא תעשו זאת עדיין. אתה בוודאי זוכר שנעלתי אותך בחדר הזכוכית. הרי לא הענשתי אותך לתמיד. בוודאי יש משהו שנוכל להבטיח כדי שתשאירו אותנו בחיים".
"הרי אמרתי שנעתיק אתכם למקום אחר. אל תגזים. כן, אני זוכר היטב את תקופת העונש בכלוב הזכוכית ואת מה שנאלצתי להבטיח". דני עצר את פסיעותיו לכיוון הדלת, והפנה את גופו אל עבר ערן. "פרופסור, ידידי, אולי בכל זאת יש לי הצעה בשבילך. יש עוד עולמות רבים בהם האנושות בשלבים שונים לקראת בריאת יצורים חדשים. חלק מהם מתקשים לעשות את קפיצות הדרך. אולי אתה תהיה מוכן לשמש זרז. זה מאד דומה למה שביקשת ממני לעשות פעם". דני פנה שוב לעבר הדלת. "כל אדם שיסכים לבצע את המשימה הזאת, יוכל להשפיע על העתיד במסגרת השירות הזה. חזי יכול להרחיב בעניין".
דני פתח את הדלת. חזי נכנס לחדר בביטחון רב. ריח ביתי של מרק חם נכנס לחדר ביחד איתו. הוא אמר, "ערן, קום. בוא שב איתי". ערן קם בקושי, אך נשאר נטוע במקומו. רק עיניו, המתקשות להבין, קיפצו הלוך ושוב בין חזי לבין דני. חזי התיישב ונשען לאחור. "אני בחרתי עולם בשלב מתקדם, קיוויתי שאמצא כאן בית לטווח ארוך. אני מוצא שהחיים מאד נוחים בתקופה הזאת. אבל אם אתה מעדיף תקופה קדומה יותר, אז ניתן למצוא עולם כזה. יש מגוון גדול ביותר. הם פיזרו אותנו ברחבי היקום. אני יודע מי הכחיד את הדינוזאורים. אך עדיין לא גיליתי את כל הפרטים. דני, תשאיר אותנו לבד, בבקשה".
###
דני יצא מהחדר בדלת בה נכנס חזי.
חזי פנה אל ערן בשקט, "בוא, נו. שב קרוב, ונדבר ברצינות".
ערן חילץ את עצמו, צעד לאט, התיישב בכבדות על קצה הספה הנוחה לצד חזי ובהה ברצפה.
"ראית בי עד היום חוקר דינוזאורים קשיש. אבל אני קורא למקצוע הסמוי שלי 'זרז קידמה'. המעסיקים שלי הם היצורים המתקדמים המאכלסים את היקום. באתי מעולם אחר שעבר שלב דומה. הם הציגו בפניי הצעה דומה לשלך, והסכמתי".
ערן חש תערובת של מעט שותפות גורל עם חזי והרבה כעס על בגידתו באנושות. אך הוא היה מיואש ומוטרד מדי מהתוכניות של דני בשביל להניע את גופו.
"אגב, זוכר את החסם שגילית בתחילת הדרך שלך? הוא לא קיים. זאת טעות". חזי ראה שערן נשאר אדיש, והמשיך. "מתן הפרס היה 'הברקה' של אחד הזרזים האחרים. הוא קיבל על כך עונש. מרגע שרעיון החסם שלך קיבל הכרה, ויתרו מרבית האנשים על האמונה בעצמם, והצטרפו אל הדרך שהובלת. שאר ההברקות שלך תרמו רבות להתפתחות. כל הכבוד".
"מה לא נכון בחסם? מה פתאום הוא קיבל עונש?" אמר ערן.
"יופי. התעוררת". אמר חזי, וטפח על רגלו של ערן. "תפקיד הזרזים הוא לעזור לתרבויות מתפתחות לעלות במדרגות הקידמה. אסור לנו לתמרן לכיוון מסוים. בוודאי שאסור לנו להטעות. לכן הוא קיבל עונש. יש זרזים שנוטים לדחוף את העולים במדרגות. חלק מושכים. אחרים מתנהגים כמו מעקה של מדרגות. ויש…"
ערן התפרץ לדבריו. "בעצם, מה זה משנה עכשיו? בקרוב לא יישאר פה איש. היצורים, שבראה האנושות במקומות אחרים, יחסלו אותנו. הם כבר כאן".
"אין לחץ זמן", אמר חזי, "דני לא קובע. הוא רק תינוק. האנושות לא עוסקת בבריאת יצורים. תן לי עוד מספר משפטים, ואבהיר הכול".
ערן העביר מבט לכיוון הדלת בה עבר דני, כאילו ציפה שדני יחזור בדילוגים ויסתור את הדברים האלה, אך דבר לא קרה. הוא החזיר מבט אבוד אל חזי.
"דני וכל משפחת צור החצופה נעלמו לגמרי". אמר חזי.
"נעלמו לגמרי?"
"אולי נלקחו לחיות באושר ועושר בעולם נפרד". חזי לא נשמע מודאג. "הם המיטו את זה על עצמם, כשהחליטו לנשל את האנושות מעולמה רק בגלל פוטנציאל להרס עצמי. זהו אחד המאפיינים שנבדק לגבי כל מועמד להצטרפות למשפחת שוכני היקום. מי שמתנהג כך אל שכניו – או, במקרה זה, אל הוריו – איננו ראוי להצטרף". חזי המשיך. גאווה הצטרפה לקולו. "האנושות, לעומת זאת, הפגינה נכונות לחיות ביחד עם יצורים חדשים, אפילו אם הם בעלי תבונה רבה יותר. בכך השלמתם את ההתפתחות לרמה שמאפשרת השתלבות בין שאר שוכני היקום. מעתה יש לכם משפחה רחבה ביותר".
חזי קם. "תן לי רגע כדי להביא לך מרק חם". הוא התחיל לצעוד לעבר החדר הסמוך. "תחשוב בינתיים אם אתה רוצה שקדי-מרק ובאיזו צורה". ערן נשען לאחור וניסה לעשות סדר במחשבותיו. חזי חזר, הציב קערה מול ערן והתיישב. אדים ריחניים התפזרו בחדר.
"מדוע לא להקפיץ את האנושות ישירות למעמד של שווים מול שאר שוכני היקום?" אמר ערן, "למה נתנו לנו לסבול אלפי שנים?"
"כי ההלם התרבותי, במעבר חד שכזה, יהיה גדול מדי. בשיטת הזירוז, יכולה תרבות להתפתח בקצב פחות מאיים. היקום גדול, ורבים מהשוכנים בו מעוניינים בחברה מגוונת. עניין השעמום לא היה מדויק. שוכני היקום לא משעממים את עצמם. יחד עם זאת, אם תרשה לי לדבר בשמם, הם ישמחו מאד לחברה נוספת".
"אמרת שבאת ממקום שעבר שלב דומה", אמר ערן, "למה התכוונת? אתה עברת הכחדה בעולם אחר? דני סיפר שמשתמשים באנושות במקומות נוספים ככלי לפיתוח יצורים חדשים. לפי מה שאמרת, אני מנחש שהאנושות לא בראה אף אחד משוכני היקום".
"נכון. דני ניזון ממידע שגוי, שהגיע בשדרים". אמר חזי. "זה היה חלק מהמבחן של משפחת צור הצעירה. האנושות הוותיקה אכן מפוזרת במספר מקומות, אך למטרה שונה. אל תתפוס אותי במילה, אבל נראה שטבע האדם אכן נוטה להשמדה עצמית. זה מה שקרה בעולם-האם של האנושות. שוכני היקום הצילו את האנושות ופיזרו אותה במספר עולמות, כדי שתנסה להתפתח שוב. מאז אנחנו מפוזרים. בכל עולם אנחנו מתפתחים בנפרד. בעולמי, לצערי, שוב הגענו להשמדה עצמית לפני שהתבגרנו. אימצתי ברצון את ההצעה להיות 'זרז קידמה' בעולמות אחרים. כאן ביצעתי את המשימה הראשונה והאחרונה שלי". חזי קם על רגליו. "בוא נלך. יש לנו המון שכנים חדשים להכיר, ואני סקרן לדעת איזו צורה תהיה לשקדי המרק בעוד מספר שבועות".
הסוף