ברנשים וחתיכות בממלכת הפיות

כשביקשו ממני להוציא מישהי ממלכת הפיות, זה לא נשמע כמו עבודה קשה במיוחד. למעשה, בהשוואה למקומות שהמקצוע שלי בדרך-כלל מוביל אליהם, זה נשמע כמו שיפור עצום. כבר שכרו אותי בעבר למצוא אנשים בטראנס-סילבניה (לעצבים שלי לקח שבועיים להשתכנע שכל הנשיכות שחטפתי שם לא היו אמיתיות) באלף-לילה-ולילה נקודה נט (רק שני לילות הייתי שם, תודה לאל. הסתדרתי איכשהו עם הג'ינים, המתאבדים, והריח המתמיד של סמי-הזיה באוויר. אבל המוסיקה, אלוהים ישמור. איזה סיוט זה היה לשמוע כל הזמן ברקע את אום כולתום) ומדיוואל-לנד (המקום שבו, בניגוד לכל הדפוקים-בשכל הנורמליים שמתעסקים בדברים כאלה, החליטו לשמור על אווירה אוטנטית של ימי הביניים. אתם יודעים, עם בוץ, מגיפות, וג'ורה שזורמת חופשי ברחובות).

אבל ממלכת הפיות? כמה מסוכן כבר יכול להיות שם?
הרמז הראשון שמחכות לי צרות היה השומרת בכניסה. הכלאות עיצוביות שנעשו בתוכנת פרנקנשטיין הן דבר שאתה מתרגל אליו מהר בג'וב הזה, ועדיין הבחורה הזאת היתה משהו יוצא-דופן. שילוב של עיניים בסגנון האנימציה היפנית, כנפי-מתכת שהזכירו מזל"טים ממלחמת-העולם האחרונה, ושמלה שכנראה היתה שיא האופנה בתקופת הנשיאות של קלינטון (הבת). אם כי אני חייב להודות שהאוזן המחודדת שלה נראתה נחמד. חבל רק שהמעצבים שכחו מהאוזן השנייה.
שילמתי מראש על כניסה למשך חודש, והיא היתה אמורה לקלוט את הקוד שלי, אבל משום מה היא לא ז\ה מהשער. "סליחה," אמרתי בקול מנומס. "נרשמתי אתמול. את יכולה לתת לי להכנס?"
היא הרימה לעברי גבה. "רגלך לא תחצה את זה הסף," היא הכריזה בקרירות, "אם לא הבאת עמך דבר-מה נוסף."
"מה נוסף? מותק, כבר אמרתי לך, שילמתי דמי-כניסה."
הבעת פניה השתנתה לבוז. "אם בכניסה לממלכה רצונך, לא בזהב בלבד תקנה דרכך."
כבר פגשתי באוורים שונים מאכרים שביקשו שוחד וירטואלי, אבל זו הפעם הראשונה ששמעתי בינה-מלאכותית מבקשת דבר כזה. לבינות-מלאכותיות אמור להיות יותר שכל. "נו, אז מה את רוצה?"
היא חשבה לרגע. "הב לי דבר נדיר ונחוץ, מתוק מבפנים ולבן מבחוץ."
הסבלנות שלי התחילה להיגמר. "חמודה, כבר יצא לי להתעסק עם קשקשנים וזה נגמר רע. רע בשבילם, זאת אומרת. את יכולה פשוט להגיד מה את רוצה?"
שוב מבט של בוז. "קח את לשונך החצופה ולך מכאן. ואל תשוב עד שברשותך יהיה תפוח לבן."
"התקדמנו. ואיפה בדיוק אני מוצא את התפוח הלבן הזה שלך?"
חיוך ערמומי. "איש מוזר הנך. להכנס רוצה, אך אינו מכיר את גני הממלכה?"
"אז אם התפוח הלבן הזה שלך גדל בתוך הממלכה הדפוקה, איך בדיוק אני אמור להביא לך אותו אם את לא נותנת לי להכנס?"
היא פרצה בצחוק. "כן, לא לכל אחד נועדה הכניסה-" היא לא הספיקה למצוא חרוז שישלים את המשפט שלה. שלושה קליעי-וירוס מהאקדח שלי חדרו לתוך הגוף שלה קודם. מסתבר שאפילו תכנתו לה הבעת-הלם שהופיעה על הפנים שלה רגע לפני שהיא התפוצצה למיליון פיקסלים.
אי אפשר להגיד שלא הזהרתי אותה.

כשאתה נכנס לאזור חדש, הדבר הראשון שאתה צריך לעשות זה להחליף את הכסף הוירטואלי שלך במטבע מקומי. בדרך כלל עושה אתה עושה את זה אצל הבינה המלאכותית בשער, אלא שאני כרגע יריתי בה. בזמן שתהיתי איך בדיוק אני עומד לקנות סיבוב משקאות לכל יושבי הפאב הקרוב ולהוציא מהם קצת מידע על הבחורה שחיפשתי, העפתי מבט על הסביבה והבנתי שיש לי בעיות אחרות לגמרי.
שום פאב לא נראה באופק. למעשה, תושבי חלקת הטרה-בייטים הזאת כנראה לא ממש האמינו בכל הרעיון של מבנים עם קירות ודלתות וגג ושטויות אחרות כאלה. את המתחם, מלבד השער שדרכו נכנסתי, הקיפה חומה גבוהה מאוד של צמחים. בפנים היה הרבה מאוד דשא, שנראה מטופח מאוד בניגוד לכל רושם "טבעי" שמישהו אולי קיווה ליצור כאן. היו גם לא-מעט עצים שמן הסתם הגיעו מתחרות-מעצבים בסגנון "למי יש אחד גדול יותר", ואגמים עם ברק מלאכותי וכואב-בעיניים. אז ככה נראתה הסטייה של אלה שמבלים במקום הזה. מאוד שאנטי. אבל למרבה הצער, כאמור, לא נראו שום פאבים באופק.
נו, כנראה שאני אצטרך למצוא את הגרסה המקומית. גם דברים כאלה עשיתי בעבודות קודמות. האמת, זה לא כל-כך קשה: פשוט צריך למצוא מאיפה מגיעה השירה הכי גרועה בסביבה. לא היה קשה לשמוע את השירה הזאת נישאת ברוח הוירטואלית המתונה-אך-מורגשת של ממלכת הפיות. היא הגיעה ממקום שבו אשה בלונדינית עם שיער ארוך ניצבה מול קדירה ענקית ובחשה בנוזל כלשהו בתוכה. מסביב לקדירה, ישובים על פטריות ענקיות, היו יצורים קטנים, כהי עור ומטונפים למראה, עם אוזניים מחודדות וניצוץ בעיניים, שהקשיבו בעיניים נוצצות לשירה של האשה. מדי פעם הם הורידו חתיכה מאחת הפטריות שהם ישבו עליהן, והשליכו אותה לתוך הקדירה. זה מסוג הדברים שגורמים לי לדפוק את הראש בקיר, אלא שבמקום הזה, כפי שציינתי, לא היו קירות. מדהים כמה רחוק אנשים מגיעים כשהם מאמינים שיש להם כשרון והם צריכים קהל. אבל אני חייב להודות ששילוב כזה – יומרה לכישרון גם בשירה וגם בבישול – עוד לא ראיתי קודם.
כאמור, אם זו הגרסה המקומית לפאב, אין סיבה שלא לנקוט בגישה המקובלת. "אהלן," אמרתי בקול ידידותי.
היא הסתובבה אלי, עם חיוך מונה-ליזה על הפנים. עבודה לא-רעה בכלל: פנים נאות במידה סבירה של מישהי באמצע-סוף שנות העשרים לחייה. אבל כבר הייתי ותיק מספיק בעסק כדי לזהות שיפוצים דיגיטליים במבט ראשון: האשה הזאת היתה ככל הנראה מבוגרת בשלושה עשורים לפחות ממה שנראה.
"שלום לך, נודד יגע," היא אמרה בקול שהיה ידידותי באותה מידה כמו שלי. היא כבר קיבלה ממני ציון גבוה מעצם העובדה שבניגוד לנציגה המקומית הקודמת שפגשתי, היא לא הפגינה חיבה לחרוזים. למרות זאת החלטתי לא לשחק איתה את המשחק של פלצנות לשונית. הישירות שהפגנתי בהתחלה עדיין נראתה לי עדיפה.
"מה העניינים? נראה נחמד כאן, אכפת לך אם אני, אה-" העפתי מבט סביב. עזבו אתכם מקירות וגגות, גם שולחנות וכסאות היו סימנים לתרבות מתקדמת-מדי באזור הזה. עמדתי לבקש רשות לשבת על הקרקע, כשמשום-מקום הופיעה קבוצת פיקסלים שיצרו פטרייה ברזולוציה גבוהה. התיישבתי עליה. לא הכי נוח בעולם, אבל כבר יצא לי לשבת על דברים גרועים יותר.
האשה חזרה לבחוש בקדירה, החיוך לא מש מפיה. תהיתי אם היא באמת מצליחה לשמור על ההבעה הזאת, או שאולי זה באג. או פיצ'ר. "ומה מביא אותך למשכני הקט, נכרי?" היא שאלה, בקול שעדיין היה מנומס.
"האמת, אולי את יכולה לעזור לי. אני מחפש איזו בחורה. הגיעה לכאן לפני קצת יותר משבועיים. ולא יצאה מאז. היא היתה קופצת לביקורים קצרים פה עוד לפני כן. קוראים לה דליה, דליה כץ. אולי יש לך מושג…"
היה נדמה לי שלרגע היא קפאה, אבל אני לא בטוח. היא פנתה אלי שוב עם החיוך הקבוע שלה. "צר לי, אך לא. ברם, את מרבית המבקרים פה תמצא בקרחת-היער המכושפת צפונית מכאן."
זה היה עוד יותר טוב מפאב – לא הייתי צריך לשלם על כלום. "תודה רבה," אמרתי, מתחיל לרדת מהפטריה. אבל היא סימנה לי בידה להמתין. "האם לא תטעם לפחות ממרק-הפטריות שלי?"
זה רעיון גרוע לאכול, לשתות, או להכניס לתוך הגוף שלך משהו שמציעים לך בעולם וירטואלי. המשמעות המעשית של זה היא לתת למישהו להתעסק עם הקוד שלך. אבל זה היה סיכון מקצועי. כבר עשיתי דברים כאלה עם אנשים שנראו הרבה פחות נחמדים ממנה. קיוויתי רק שבניגוד לשירה שלה, עם המרק היא יודעת מה שהיא עושה. לקחתי את הכף ולגמתי מהמרק.

אני לא בטוח כמה זמן עבר לפני שמערבולת הצבעים הפסיכדליים הפסיקה להסתחרר מול העיניים שלי. כשהראייה שלי התמקדה, בהיתי שוב בפניה של הבשלנית הבלונדינית. הבעת הפנים הנוכחית שלה הבהירה שהחיוך שלה מקודם לא היה באג, אבל גם לא פיצ'ר. "מה אתה מחפש כאן?" היא שאלה, מוותרת הפעם השפה המליצית מבית מדרשם של אבן-שושן ובן-יהודה. הרמתי ראש לעברה. משום מה היא נראתה עכשיו הרבה יותר גבוהה. "אמרתי לך," סיננתי בקול שאמור היה להיות סמכותי אבל נשמע כמעט כמו לחישה, "אני מחפש את הבחורה ההיא, דליה כץ."
היא החוותה בראשה לאחד הגמדים המטונפים שלה, שגם הוא החליף את הבעת הפנים המאושרת-מסוממת שלו במבט רצחני. הקטע המטריד היה שהוא, בניגוד אליה, נראה עכשיו בערך באותו גודל כמוני. יחסי הגובה היו לכל הפחות דומים מספיק כדי שהוא יוכל להכניס לי אגרוף כואב מאוד בבטן. בדרך כלל זה לא מסוג הדברים שאני עובר עליו לסדר היום, אבל בנקודה הזאת הבחנתי שאין לי ממש ברירה.
הייתי קשור לעץ.
"מי שלח אותך?" היא שאלה בקול קר. חשבתי לענות משהו ממש חצוף, אבל הבנתי שתשובה כנה כנראה תוציא אותי מהר יותר מהברוך הזה. או לכל הפחות תוביל לתגובה פחות כואבת בטווח הקצר.
"בעלה של הבחורה. נמאס לו לשלם בשבילה."
הגמד נראה להוט ממש להכניס לי עוד אגרוף, אבל היא סימנה לו לעמוד במקום. "מעניין," היא מלמלה. "אתה יודע כמה צרות הדליה כץ הזאת שלך עשתה לי? בגללה הדיחו אותי מתפקיד מלכת הפיות פה, ומינו את השרמוטה הזאת, עטרה, במקומי…"
החלטתי לא לענות. אחרי כמה שניות היא שוב פנתה אלי. "אם אני משחררת אותך עכשיו, אתה עומד להתנהג יפה, נכון?"
הנהנתי, עוטה את הבעת הפנים התמימה ביותר שיכולתי לגייס.
ברגע שהחבלים שכבלו אותי לעץ התפוררו, הייתה לי התלבטות לגבי למי אני עומד לכסח את הצורה קודם – לגמד או לבשלנית. אבל זו היתה התלבטות קצרה. אין תענוג גדול יותר מלהרביץ לאנשים קטנים ממך. זינקתי על הגמד.
הבשלנית לא התרשמה. "ת'פריגאת'!" היא קראה בקול מצווה. התחושה הבאה שעברה בגופי היתה משהו שבין מכת-חשמל שנותנים לחולה סופני, ביחד עם סתם לבנה במשקל של כמה עשרות קילוגרמים שנופלת למישהו על הראש. כשהתאוששתי, גיליתי שאני שוב קשור לעץ. "פעם שניה," היא אמרה, נשמעת קצת חסרת סבלנות. "אני משחררת אותך. אתה מבטיח להתנהג יפה?"
הפעם הנהנתי מבלי לנסות להסוות את ההבעה העגומה ששיקפה את מצב-רוחי. שוב החבלים התפוררו. "יש לי עבודה בשבילך," היא המשיכה בטון המצווה שלה. "אתה תצא עכשיו לקרחת היער הצפונית שסיפרתי לך עליה. מחול-הפיות יתחיל תוך זמן קצר. אתה תתשתתף בו, ותבקש את חסדיה של עטרה. כשתהיה בתוך המחילה שלה, אתה תגנוב משם את קמע עץ-החיים, ותביא אותו אלי."
שלב שאלת הקיטבג. "ואם לא?"
היא חייכה. "החרמנו את כל הציוד שלך, וגם מחקנו את הקודים שהיו אמורים להכניס אותך פנימה, אם לא היית כל-כך חסר סבלנות. העניין הוא, שבלעדיהם אתה גם לא יכול לצאת החוצה. אתה יכול, כמובן, לנסות לדון בנושא עם השומרות ביציאות-" היא גיחכה ברשעות "-אבל כרגע הן קצת עצבניות עליך."
נאנחתי. "בסדר. ואם אני מביא לך את הקמע הזה שלך, את נותנת לי ללכת?"
שוב חיוך המונה-ליסה, הפעם עם ניצוץ מסוכן בעיניים. "כמובן."
"שאלה אחרונה. איך בדיוק אני אמור להשתתף במחול הפיות הזה, מה שזה לא יהיה? אני לא אהיה קצת בולט בשטח?"
היא צחקה. "דאגנו גם לזה. יש כמה אגמים צלולים בדרך לקרחת-היער. תעיף מבט באחד מהם."
ואכן, ניצלתי את האגם הצלול הראשון שמצאתי כדי להעיף מבט במה שהם עשו לי. גיליתי שהם קיצרו אותי באופן משמעותי. חוץ מזה, הם לקחו לי את הבגדים. אבל זה היה בסדר, כי עכשיו מרבית הגוף שלי היה מכוסה בפרווה לבנה סמיכה. והיה לי גם זוג קרניים על הראש. וזנב.

בממלכת הפיות אולי לא היו פאבים, אבל התברר שקרחת היער הצפונית תפקדה בתור הגרסה המקומית למוסדות מכובדים לא פחות בעולם האמיתי: רובע החלונות האדומים, בשילוב עם מועדון חובבי סאדו-מאזו. המקום היה מלא בגברים שבדומה אלי כווצו והצמיחו פרווה, קרניים וזנב (אם כי הנחתי שבמקרה שלהם זה נעשה מרצון), ונשים שהיו גבוהות מהם במטר וקצת, לבושות בשמלות שנראו כמו מפת-שולחן מלפני מאתיים שנה, ומצוידות בעיניים בורקות שהמטירו ניצוצות מדי פעם, שיער בצבעים זרחניים, וכמובן – שוט. ברקע התנגנה ללא הפסקה גרסת מוסיקה אלקטרונית ל-"מחול הוולקירות" של ואגנר. ואז נפל אצלי האסימון.
אני בגהינום.
גם זה לא היה בדיוק חידוש. כל ממלכה וירטואלית שנשלחתי אליה היתה גיהנום, במובן כזה או אחר, אבל המקום הזה שבר את כל השיאים. הבטחתי לעצמי שברגע שאצא מפה לא אקח יותר עבודות של איתור אנשים במרחבים וירטואליים. חזרתי ושיננתי את ההבטחה הזאת בזמן שהשתתפתי ב-"מחול הפיות" – ככל הנראה מדובר היה בסגנון ריקוד מודרני כלשהו לפסקול האיום שליווה את ההתרחשויות, אם כי קשה לומר שהיה תיאום של ממש בין הפסקול לתנועות של המשתתפים. בשלב מסוים נוצר מעגל גדול מסביב לקרחת היער, ובמרכז ניצבה אחת הנשים שהסתובבו באזור. "מי," היא שאלה בקול מתגרה, "מתכוון לבקש את חסדיה של מלכת הפיות עטרה בלילה הזה?"
בניגוד לכל הציפיות, בין חבורת השעירים לא נרשמה התלהבות יתרה – למעשה היה נדמה לי שהמעגל הלך והתרחב כתוצאה מאנשים שצעדו אחורה – והחששות שלי בנוגע לג'וב שהבשלנית נתנה לי רק התגברו. אבל לא היתה ברירה. צעדתי קדימה, בדיוק שניה אחרי שמישהו אחר עשה את אותו הדבר.
"שני מועמדים הלילה! לא יאומן!" עטרה מלכת הפיות נראתה ברקיע השביעי ממש. "אנחנו נערוך, כמובן, מבחן לשניהם. בלטראת'!"
מול הרגליים שלי הופיע לפתע חליל, ומול הרגליים של המועמד השני הופיע נבל קטן. מוסיקת הרקע בקרחת היער השתתקה לפתע. "מי מביניכם שינגן נעימה ערבה יותר לאוזני," הכריזה מלכת הפיות, "יבוא איתי. השני-" עיניה ירו ניצוצות "-ישלח לעבודה בגידול פטריות." צחוקים מרושעים נשמעו מסביב.
היא הצביעה לעברי. "אתה ראשון!"
הרמתי את החליל. נדמה לי שבסביבות גיל שבע עברתי כמה שיעורי נגינה בדבר כזה. אבל עבר הרבה זמן מאז. הנגינה שלי היתה בהתאם. שוב מבול של צחוקים מרושעים, מתובלים בקריאות בוז מסביב. אני מניח שאם לא הייתי עובר את כל מה שעברתי עד עכשיו, הייתי מרגיש מושפל או משהו.
המועמד השני הרים את הנבל, ופרט עליו ניגון סנטימנטלי שכיסה את כל טווח הרגשות מ-א' ועד ב'. אבל משום מה את הקהל הקיטש הזה ריגש עד דמעות. "אתה, בוא איתי!" קראה מלכת הפיות למועמד השני. "ואתה-" היא התחילה לפנות אלי ולומר משהו. קטעתי אותה. "אני סבור שאת טועה, הוד מעלתך."
דממה מוחלטת שוב השתררה בקרחת היער. על פניה של מלכת הפיות היתה הבעה המומה. אף אחד לא דיבר אליה ככה מאז שהיא עזבה את העולם האמיתי, כנראה. נו, אם כבר התחלתי, כדאי להמשיך.
"את מבינה," הסברתי, צועד בכיוון אקראי לכאורה אבל למעשה מתקדם לעבר המועמד השני, "נכון שהליצן הזה ניגן יותר טוב ממני-" ואז הסתובבתי במהירות והכנסתי לו את הימנית שלי בכל הכח לפרצוף. לא הייתי בטוח עד כמה היא תהיה אפקטיבית בגוף החדש הזה שסידרו לי, אבל התברר שלא היה לי מה לדאוג. הבחור נפל על הקרקע לרגע ואז התפוגג. ההד של האגרוף היה כנראה חזק מספיק כדי להגיע לעולם האמיתי, ולגרום לו לצרוח מכאב בתוך המכשיר שלו. מצטער חבר, זה לא היה אישי.
"-אבל לא נראה לי שהוא יועיל לך יותר מדי הלילה."
ההבעה ההמומה של מלכת הפיות התחלפה למשהו לא-ברור. נראה היה שהיא באמת לא החליטה איך היא אמורה להגיב לדבר כזה. גם הקהל המתין בדריכות למוצא פיה. לבסוף היא חייכה. "טוב," היא אמרה, "כבר הרבה זמן לא יצא לי לבלות את הלילה עם מישהו שצריך סדרת חינוך רצינית. בוא איתי."

"סדרת החינוך" שמלכת הפיות התכוונה להעביר לי היתה פחות או יותר מה שדמיינתי, רק הרבה יותר גרוע. הגענו לחדר שלה בתוך מבוך של מחילות, ועד כמה שניסיתי לשנן את הדרך שעברנו לא הצלחתי. החדר עצמו היה גדול, והדברים הצפויים (מיטה, שידה, ארון, מראה) תפסו בו רק פינה קטנה ומרוחקת. את כל יתר החלל מילאו מתקני-עינויים מכל תקופה חשוכה בהיסטוריה שניתן להעלות על הדעת. העפתי מבט בציוד שהיה מפוזר בחדר, ואז בעיניים הנוצצות של מלכת הפיות, והחלטתי שאני מרים רגליים ובורח. אני אסתכן בהתמודדות עם השומרות בחוץ, אבל זה-
ואז בדיוק מלכת הפיות נדרכה, והעיניים שלה התעמעמו לכמה שניות.
"קראו לי לטפל באיזשהי בעיה," היא הודיעה לי בקול חסר סבלנות. "חכה לי כאן ואל תלך לשום מקום."
לא היה לי יותר מדי זמן לשמוח על ההזדמנות שניתנה לי לברוח. היא אפילו לא סגרה את הדלת אחריה (כנראה היא הניחה שמי שהגיע מרצון למקום הזה לא יבהל מסוג הדברים שהיא החזיקה אצלה בחדר) ואני עוד הייתי צריך למצוא את הדרך בחזרה החוצה. אבל לפני כן ניסיתי לחטט קצת במגירות ובארון שלה, ולבדוק אם מה שנשלחתי לחפש נמצא שם. הסתבר שמקצה החדר השידה נראתה קטנה יותר ממה שהיתה באמת, ושחיפוש בה יקח יותר זמן ממה שחשבתי. בכל זאת החלטתי לנסות.
הייתי באמצע הפיכת המגירה הרביעית, כששמעתי קול מאחורי. "מה בדיוק אתה עושה פה?"
הסתובבתי לאט ואז קפאתי. זיהיתי את האשה שעמדה בכניסה.
"דליה? דליה כץ?"
היא נראתה מבוהלת מעצם אזכור השם. "אני דאלי, סגנית ויורשת למלכת הפיות…"
"כן, כן, שמענו," אמרתי בחוסר סבלנות. "בעלך שלך אותי להודיע לך שהוא מצפה שתחזרי כבר לעולם האמיתי."
"אני לא נשואה," היא אמרה בקול קשה.
"להתכחש למציאות זה לא בריא, גברת כץ, וזה גם לא כל-כך משכנע, אחרי בסך-הכל שבועיים שאת פה. לבעלך נמאס לשלם על החופשה הקטנה הזאת שלך, ואם אני לא אצליח להוציא אותך מפה, הוא ינתק אותך מהמכשירים." בניגוד לאמונה הרווחת, ניתוק פתאומי ממציאות מדומה לא הורג את המשתמש, או הופך אותו לצמח. אבל אותו משתמש כאן יצטרך לעבור טיפול פסיכיאטרי שיקומי במשך חצי שנה לפחות. בעלה של דליה רצה להמנע גם מזה.
"אני לא נשואה," היא התעקשה. "וחוץ מזה, יש לי עבודה כאן."
"תראי, כל הקשקושים האלה של ממלכת הפיות הם באמת-"
"-אני שוטרת בשלוחה הסמויה של היחידה לפשעים וירטואליים," היא קטעה אותי. "אנחנו מנהלים חקירה בנוגע לממלכת הפיות."
התבוננתי בה בחשדנות. "אז מי האיש ששכר אותי?"
"אני לא יודעת, אבל זה נשמע מדאיג. אם אחד מהסוחרים עלה עלי…"
"סוחרים במה?"
"ילדים. אנחנו חושדים שהבחורות שמגיעות לפה מממשות כמה מהפנטסיות הפחות סימפטיות שנוגעות לפיות."
הצבעתי על הצורה שנתנו לי, ואז על כלי המשחית בחדר. "כל זה נראה לך כמו פנטסיה סימפטית? חוץ מזה, מה יש לפיות לעשות עם ילדים?"
"הן חוטפות ילדים, כמו באגדות. יכול להיות שראית כאן גמדים עם עור שנראה מטונף?" נזכרתי בקהל של השירה והבישולים של הבשלנית והנהנתי. "הן מחברות ילדים בעולם האמיתי למכשירים והופכים אותם לדברים האלה פה. יכול להיות שלחלק מהם הם אפילו נתנו צורה כמו זו שנתנו לך."
חשבתי על זה לרגע, אבל זה לא היה הגיוני. "אי אפשר להכניס ילדים לממלכה וירטואלית," אמרתי. ההגבלה הזאת נכנסה לתוקף כמעט מיד כשהממלכות הוירטואליות קמו, כדי למנוע מהן מלהפוך לגן-עדן של פדופילים. "אין חוכמות. המכונות בודקות את כל מי שמחובר אליהן."
היא משכה בכתפיה. "יכול להיות שהן פרצו את הקוד של המכונות, או הביאו ציוד מהמזרח הרחוק. מישהו אחר מופקד על החקירה בעולם האמיתי. אני נמצאת פה כדי לברר איפה הן מנהלות את תהליך ההטמעה, ולנסות לסגור להן את העסק. והאמת, התחלתי לעבוד על זה לפני שעטרה התחילה להסתובב ולרחרח באזור." היא התבוננה על הציוד בחדר ונעצה בי מבט חודר. "מה קרה, לא הצלחת לספק את הסחורה?"
"למעשה, מישהו קרא לה עוד לפני שהתחלנו."
היא נאנחה. "אתה יכול לעשות לי טובה?"
"בשום אופן לא. אני בורח מהמקום הזה. לפי מה שאת אומרת, הלקוח שלי הוא בלוף-"
"אני יכולה לדאוג שתקבל תשלום. פי ארבע ממה שהבטיחו לך."
ובנקודה הזאת, כל בנאדם אם שכל היה אומר לה את מי היא יכולה לחפש ומתחיל לברוח כמה שיותר מהר. אתם מוזמנים להסיק עלי את המסקנה המתבקשת בהתאם לתשובה שלי.
"מה את צריכה?"
"כשעטרה תחזור, תעסיק אותה פה כמה שיותר זמן."

אני אחסוף מכם פירוט מייגע של הדרך שבה "העסקתי" את מלכת הפיות במשך פרק-זמן שנראה לי ארוך מאוד, אבל אם לסכם בשתי מילים: היה כואב. נדמה לי שאיבדתי לגמרי את ההכרה בשלב כלשהו, אבל כשעטרה יצאה מהחדר הראייה שלי התמקדה (פחות או יותר) והצלחתי לסחוב את עצמי בעקבותיה בלי לעשות יותר מדי רעש.
האולם הענקי שבו הותקן משהו שנראה כמו פס-יצור שיוצא מתוך כבשן בוער היה ריק כאשר היא נכנסה אליו. היא התבוננה לצדדים, ואז הניפה את ידיעה למעלה כאשר היא מחזיקה ביד הימנית את "קמע עץ-החיים" – עלה גדול, שנצנץ בצבעים מתחלפים – עצמה את עיניה, והחלה לדבר בקול דרמתי: "הו, אלה, אם אדירה, המעטירה את ברכותיה על ראש בנותיה…"
ציינתי קודם שאנשים שמגיעים לעולמות וירטואליים כי הם חושבים שמגיע להם קהל זה מחזה מעורר רחמים. אבל זה לא המחזה הכי מעורר רחמים בעולמות האלה. אנשים שמתעקשים לעשות טקס בשביל איזו פרוצדורה שקשורה לעולם האמיתי כשאין להם קהל בכלל, זה השפל הכי גדול שאפשר להתדרדר אליו. נו טוב, בקרוב מאוד הקהל שלה יגיע בכל-זאת.
היא סיימה את התפילה או הדרשה, או מה שזה לא יהיה, הכבשן התחיל להמהם, פס הייצור התחיל לזוז, וצלליות מתגבשות של גמדים מטונפים, מהסוג שראיתי קודם, התחילו להופיע עליו, יוצאים מתוך האש.
ואז האש נכבתה, פס הייצור הפסיק לעבוד, והצלליות נעלמו.
"מה לעזאזל-" מלכת הפיות צפתה בזעזוע בזמן שהקמע התפורר ביד שלה.
"עטרה, חומסת הכתר!" הדהד קול מהכניסה לאולם. הבשלנית נכנסה פנימה עם שניים מהגמדים שלה. היא אחזה בידה בקמע משלה. "הקץ בא על שלטונך. רדי על ברכייך והתחנני לרחמי."
לא נראה היה שעטרה מקבלת על עצמה את דין התנועה. "חתיכת כלבה!" היא זינקה לעבר הבשלנית, ונראה היה שעומדת להתחיל כאן היאבקות-בוץ של ממש. ממלכת הפיות הזאת באמת היתה מקום מלוכלך.
ואז גם הקמע שהחזיקה הבשלנית התפורר, ושני הגמדים שלה נעלמו. היא ועטרה הביטו זו בזו לרגע, מבולבלות.
"אני מכריזה בזאת על ביטול המלוכה בעולם הוירטואלי הזה," אמרה דליה כץ בקול ענייני, בעודה נכנסת לאולם, מלווה בשני יצורים גדולים ומכוערים – טרולים, אני מניח. "אתן שתיכן הולכות עכשיו לכלא, באשמת ניצול, התעללות וחיבור לא-חוקי של ילדים למכשירי חוויה וירטואלית."
הזעם נדלק בעיניהן של שתי הטוענות-לכתר, ולפתע נראה היה שהן ישמחו לשתף פעולה נגד האיום החדש. ואז דליה כץ שלפה מכיס הגלימה שלה קמע נוסף. שהקרין אור חזק בהרבה מהזיוף שהעברתי לכלבה, או זה שהשארתי אצל עטרה. שתיהן נאלצו להפנות מבט לאחור.
"בוגדת שקרנית," סיננה עטרה.
"אופורטוניסטית דפוקה," מלמלה הבשלנית.
דליה רק חייכה בתגובה חיוך של ניצחון.
ואז גם הקמע שלה התפורר, והטרולים שהיא הביאה איתה נעלמו. נו, אז אם כבר כולן כאן…
"הי. אפשר להצטרף למסיבה, או שהיא פתוחה רק לבנות?"
כל השלוש הפנו אלי מבט מופתע. הגבות שלהן התרוממו עוד יותר גבוה כשהן הבחינו שגם אני מחזיק את הקמע. אלא שזה שלי, בניגוד לזה שכל אחת מהן החזיקה, היה אמיתי.
"את," פניתי על הבשלנית, "צריכה כנראה לבלות קצת זמן עם הנכדים."
שברתי את אחד הקצוות של הקמע, והיא התפוגגה לפיקסלים.
"ואת," פניתי אל עטרה מלכת-הפיות לשעבר, "צריכה ללכת מכות עם אנשים בגודל שלך."
שברתי עוד קצה, ועטרה נעלמה גם היא.
"עבודה יפה," אמרה דליה בקול מהוסס. "עכשיו אם תיתן לי את הקמע…"
טלטלתי את ראשי. "לא, לא נראה לי." ואז שברתי את כל הקמע לרסיסים, וכל העולם מסביבנו התפורר ונעלם.

אני ודליה כץ מצאנו את עצמנו באזור מדברי מלא בגרוטאות מחלידות של כלי-רכב צבאיים. היא התבוננה סביב במבט מבולבל. "איפה אנחנו?"
"נו באמת," עניתי. "לא שמעת אף פעם שלממלכת הפיות יש ג'ט-לג? את יוצאת ממנה ומגלה שעברו מאתיים שנה."
קולות מבשרי-רע התחילו להשמע מבין שלדי הרכבים, והבעת הפנים שלה הפכה למבוהלת ממש. "אתה לא רציני…"
"לא, זו באמת היתה סתם בדיחה. המקום הזה נקרא 'אפוקליפסה: עכשיו!'. כמו שהשריטה שלך ושל החברות שלך זה לחטוף ילדים, השריטה של האנשים פה זה לברוח מזומבים."
שלדי המכוניות זזו הצידה, וקבוצה של יצורים מבחילים התחילו להתקדם לעברנו. האמת, אני לא חושב שהם נראו הרבה יותר רע מאיך שנראו הילדים אחרי שהם הגיעו לממלכת הפיות, ובכל זאת דליה כץ לקחה את זה קשה. "תרחיק ממני את הדברים האלה!"
"יש לי פה קשרים, כן. אבל קודם כל אנחנו צריכים ללבן כמה דברים. את זו שהתחלת עם כל הסיפור, נכון? לחטוף ילדים, לחבר אותם למכשירים מהמזרח הרחוק, ולגבות על זה כסף מהדפוקות בשכל? את גם שיסית אותן אחת בשניה?"
היא ניסתה להיראות קשוחה. "אני לא יודעת על מה אתה מדבר."
"אולי את יודעת על מה מדבר האיש ששכר אותי. המשטרה שמה עליו לא מזמן, וקיבלתי הודעה בערוץ פרטי אחרי שהם מצאו את קוד-ההתקשרות שלי אצלו. כל הסיפור על זה שהוא בעלך – זה היה איזשהו מסר, שאת צריכה לחתוך, נכון?"
היא לא נראתה משוכנעת. "הוא לא היה מלשין עלי."
"הוא באמת לא הלשין עלייך. לכן החברים שלך במשטרה – את ברצינות חשבת לעצור את שתי המטורפות ולהציג את כל זה כהישג שלך, אה? – נתנו אישור להפעיל אמעי חקירה לא-ממש מקובלים."
היצורים הלכו והתקרבו אלינו. "אף אחד לא היה אמור להפגע," היא מלמלה בפאניקה. "קיבלנו הבטחה שאף אחד מהילדים האלה לא יהיה מחובר למכשירים יותר מעשרים וארבע שעות. חלקם הגדול בכלל לא היו ילדים אמיתיים, הם היו תוכנות וירטואליות. הצלחתי לזייף התנהגות כמעט-אנושית עם התוכנות האלה, ואם לא היית מתערב, הייתי מפסיקה לגמרי את השימוש בילדים אמיתיים."
"אז את אשמה לא רק בחטיפה אלא גם בהונאה," אמרתי.
"לא חטפתי אף אחד!" אחד היצורים כבר היה במרחק של כמה סנטימטרים ממנה. "הילדים חוברו למכשירים בכל מני מדינות עולם-שלישי. זה חוקי שם, ולגמרי לא בטוח שזה לא-חוקי פה."
"את זה באמת צריך לברר." הקשתי באצבע צרידה, והעולם שאחרי הפצצה נעלם ביחד עם הזומבים. מצאנו את עצמנו בחדר מלא שוטרים שהתחילו לנתק אותנו מהמכשירים. "אבל בינתיים, הקולגות שלך יקחו אותך לדיון בהארכת-מעצר."

זו היתה חתיכת הקלה לחזור לעולם הנורמלי. השלכתי את המעיל שלי על הכסא ליד שולחן הכתיבה, פתחתי את בקבוק הוויסקי ומזגתי כוס, עצמתי עיניים, נשענתי אחורה בכסא והרגשתי איך הגוף שלי מתאושש לאט מכל ההתעללות שהוא ספג בעולם של הדפוקות-בשכל.
ואז צלצל הטלפון.
נתתי לו לצלצל עוד פעמיים-שלוש לפני שהרמתי (המזכירה שלי התפטרה לפני שבועיים ועוד לא שלחו מחליפה). "סיימון טרנט, בלש פרטי," אמרתי בקול הכי סקסי שהצלחתי לגייס.
"שמעון!" נשמעה צעקה מהצד השני. "תעזוב כבר את כל השטויות ותחזור לעולם האמיתי!"
נאנחתי. "תשמעי, פנינה, היה לי לילה קשה-"
"ויהיה לך בוקר עוד יותר קשה אם לא תזיז את התחת ותחזור עכשיו. נמאס לי לטפל לבד בילדים ובבית כשאתה משחק אותה בלש. חלאס! אתה כאן תוך חמש דקות, או שאני נשבעת שאני הולכת לרבנות!"
ניתקתי את הטלפון ונאנחתי. אין צדק בעולם, אני אומר לכם. לא האמיתי ולא הוירטואלי.