ג'וב

 

אזהרה: הסיפור מכיל תוכן מיני בוטה.

ג׳וב אהב את תל אביב. היא היתה המקום השפוי היחיד בארץ הארורה הזו. ג׳וב לא היה איזה יהודי שעשה "עלייה", הוא שמע מדי פעם על "הארץ המובטחת" מהטפות ציוניות, אך הוא חשב שבתור יהודי אתאיסט ומשכיל, לונדון היא המקום בשבילו.

את תזת התואר השני שלו הוא עשה בתחום של sentiment analysis, זיהוי של רגשות באמצעות מבדקים מתמטיים סטטיסטיים מבוססי מחשב. הוא לא הצליח להתקבל לדוקטורט, הוא לא היה בטוח למה. היו פעמים שהוא חשב שהוא לא היה מוכשר מספיק, היו פעמים שהוא חשב שהוא לא ידע ללקק את התחת של הפרופסורים הנכונים. איכשהו במקום למצוא את עצמו בתור אלגוריתמאי או מתכנת באיזה משרה יוקרתית בבנק, הוא מצא את עצמו עושה עבודות תיכנות מעפנות בVB וjava. בזמנו הפנוי הוא היה מתחזק איזה פרוייקט קוד פתוח מחמד שהוא עבד עליו. סוג של תוכנה שמסוגלת לקבל עשר קטגוריות שונות ולזהות על טקסטים קצרים לאיזה מהקטגוריות הם שייכים. לכאורה זה לא היה רעיון מקורי, כי כבר נכתבו על זה לא מעט מאמרים, אבל כל מי שהיה באקדמיה יודע שיש מרחק בין " טריוויאלי" של אקדמאים ל"טריוויאלי" של המציאות.

 

הפרוייקט של ג׳וב עניין מאוד אנשים מסוימים בסטרטאפ הישראלי opinionated. opinionated היה תולדה ישירה של הפוליטיקה של המדינה שבה הוא הוקם. בישראל, שלא כמו בהרבה מדינות אחרות, לא היו שתי מפלגות ענק מאוד חזקות. למעשה, המפלגה הגדולה ביותר בה החזיקה רק ב25% מהמושבים בכנסת. היכולת של מפלגות אזוטריות להוות לשון מאזניים, יצרה כאוס רב במערכת הפוליטית, וכולם רצו לחזות מראש בדיוק כמה מושבים כל מפלגה תקבל בבחירות. opinionated תיכננו לספק את השירות הזה, בעזרת ניתוח פוסטים ברשת, למרבה במחיר. ג׳וב הבין בתחום הזה יותר מכל אחד מהיזמים שלה, שהבינו יותר בשירות קרבי, ספורט אתגרי, ושיחות עם משקיעים. כשמישהו מopinionated במקרה ראה את הפרוייקט של ג׳וב, הוא הציע לו תפקיד אצלם בחברה, תפקיד שבו תהיה לו הזדמנות להיות ממציא, ולא בנאי פשוט. ג׳וב, שגם ככה היה מיואש מהשפל שהקריירה שלו התגלגלה אליו, הסכים.

ככה הוא מצא את עצמו, כעבור שש שנים, בתפקיד טכנולוגי חשוב בחברה מצליחה, מקבל מלא כסף, מבלה את רוב זמנו ברעננה, איפה שהוא שכר דירה במרחק רבע שעה הליכה מהמשרדים של opinionated, בודד. ג׳וב תמיד היה צריך להתאמץ כדי למצוא חברים, שעות העבודה הרבות לא תרמו למאמץ הזה, גם לא האופי של חבריו לעבודה. רוב עובדי opinionated היו, כשמה של החברה, בעלי דעה פוליטית מאוד מגובשת. למרבה הצער, רובם נטו לימין הדתי. ג׳וב תמיד חשב על עצמו בתור ימני יחסית לחבריו בלונדון, ועדין היה לו קשה לשמוע בארוחת הצהריים את אחד הבכירים אומר לו "יודע למה אצלנו בישראל יש ילודה בעוד שאתם האירופאים הולכים ומידלדלים? זה הכל ההומואים האלו. אתם פתוחים מדי, מעודדים את כל הגאים האלו, ואז כל הגברים שלכם עסוקים בללבוש שמלות ולקבל בתחת ממוסלמים במקום בלהיות אבות". ג׳וב החליט לעזוב מוקדם באותו יום, היה לו מספיק מהמטומטמים האלו.

כעבור שעתיים, הוא מצא את עצמו על הטיילת בתל אביב, מעיף מבטים חטופים לעבר תימניות בנות 17 בביקיני, ומקשיב לשמחת ההמון. תל אביב סימלה בעיניו את החופש, את הרצון לעשות מה שבא לך במקום לעשות " מה שצריך", את כל מה שלא היה לו. "אם רק הייתי יכול לחזור אחורה בזמן. אם רק הייתי קצת יותר נהנה מהחיים לפני שהתחלתי את הלימודים, אם רק לא הייתי מבלה 32 שנה בעיקר בלמלא חובות" הוא חשב לעצמו בעודו הולך על החוף. הוא מצא את עצמו תועה על התפר בין צפון לדרום, בעת דמדומי ערביים, והוא היה לבד. זה לא היה הלבד המטאפורי התמידי, זה היה לבד כפשוטו, לא נראה איש מסביבו. בחיים לא קרה לו כזה דבר, להיות בתל אביב אחר הצהריים בטיילת לגמרי לבד. הוא לא חשב שזה בכלל אפשרי עם כמות האנשים בתל אביב. בעודו ממשיך ללכת, הוא הבין שהוא הצליח ללכת לאיבוד.

 

"מרגיש אבוד?" ג׳וב שמע קול בס. הוא הסתובב וראה מאחוריו גבר זר, לבוש בטוקסידו לבן. ג׳וב היה גבר גדול, אבל עדין היה משהו בזר שהטריד אותו. "ראיתי שאתה מרגיש כבול, אז הרשיתי לעצמי לקחת מעט מזמנך", אמר הזר. "אני לא מביא לך כסף", אמר ג׳וב, והחיש את צעדיו משם. "אבל אני רוצה להביא לך משהו", אמר הזר, שאיכשהו עדין עמד בדיוק באותו מרחק מג׳וב. "תעזוב אותי!" צעק ג׳וב והחל לרוץ, בתקווה להגיע למקום קצת פחות מבודד. כעבור חצי שעה הוא עדין לא ראה אף אחד. הוא עצר, מתנשף ומזיע. "אתה מוכן להקשיב לי רק לכמה דקות?" הוא שמע את קול הבס. הזר עמד ממש לידו, באותה חליפת טוקסידו, ולא היה נראה בכלל כאילו התאמץ להגיע לשם. "טוב, שיהיה, יש לך חמש דקות" אמר ג׳וב. "אמרת קודם שאתה מרגיש כבול למחויבויות, נכון? יש לי הצעה בשבילך, אני אשנה אותך ככה שלא תהיה חייב לעשות שום דבר. לא תרגיש את הלחצים החברתיים, יהיה לך המון כסף, אני אפילו אשפר טיפה את מצבך הבריאותי, על חשבון הבית.", אמר הזר. "אתה משוגע לגמרי. בוא נגיד שאתה אומר אמת, מה אתה תרוויח מזה? מר… איך קוראים לך בכלל?". "קרא לי מר שטן, ובוא נגיד שזה שיהיה עוד בן אדם שעושה מה שבא לו יהיה רווח בפני עצמו" ענה הזר. "אתה מתנהג כמו דמות בסרט" אמר ג׳וב. "אתה רוצה? או לא?" שאל הזר. "ברור שהייתי רוצה! מי לא היה רוצה!" ג׳וב צעק עליו. "בקשתך התקבלה", ג׳וב שמע את קולו של הזר, אבל כבר לא ראה אותו. כעבור חמש דקות הוא מצא את עצמו בחוף צ׳ארלס קלור, מוקף בצעירים עליזים, לא כמוהו. הוא החל להתקדם לעבר תחנת האוטובוס, בדרכו לביתו ברעננה.

 

למחרת ג׳וב קיבל אימייל מוזר, באימייל היה כתוב כי אדם ערירי שהוא בחיים לא הכיר נפטר לפני חצי שנה והוריש לו שלושים מיליון יורו. ג׳וב בחיים לא שמע על אותו אדם לפני כן, והיה בטוח כי מדובר במתיחה, עד שיועץ ההשקעות מהבנק התקשר לשאול אותו מה הוא רוצה לעשות עם הכסף. ג׳וב היה בהלם מדי, הוא אמר ליועץ כי כנראה שמדובר בטעות, והתעקש כי מקור הכסף יבדק. הוא לא רצה להיות מואשם בשום גניבה. מהבנק אמרו לו כי לא מדובר בטעות, אבל הם יבדקו שוב רק בגלל שהוא מתעקש. ג׳וב המשיך לעבוד במשך חודש בopinionated, שולח שאילתות שוב ושוב לגבי ההון החדש שלו. אחרי שהבין שהכסף כנראה באמת שלו, הוא התפטר, ועשה את דרכו הביתה, ללונדון.

 

אבל כמו שאומר הפתגם, "לא תוכל לחזור הביתה". לונדון של לפני 6 שנים לא היתה לונדון של עכשיו. רוב החברים שלו היו נשואים עכשיו, ולא היה להם זמן לצאת לברים. כל פעם שהוא היה מנסה לדבר איתם הוא רק היה שומע מהם סיפורים על הילדים שלהם ועל נשותיהם. הם לא נשמעו לו מדי מאושרים בסיפורים האלו. הוא שאל את חלקם אם הם מרוצים מהילדים שלהם, וחלק לא קטן נתן לו תשובות בסגנון "אין מה לעשות, האישה רצתה". הוא הבין שגם הם ממלאים חובה, חובה שאולי לא נובעת מכסף, אבל עדין, הם התחתנו כי היה צריך, הם עשו ילדים כי היה צריך. הם לא בחרו בצורה עצמאית, הם מילאו תפקיד. ג׳וב לא היה מוכן לחיות ככה, הוא לא הצליח להשתחרר מעבדות שוק העובדה רק בשביל להיקלע לעבדות מוסד הנישואים. ג׳וב החליט שהוא יחיה רק עם אישה שהוא יאהב לגמרי, שיוכל לומר לה הכל, ושיהיה לו איתה חיבור אמיתי, ללא סייגים. עד אז, הוא תיכנן לעשות מה שהוא רוצה עם מי שהוא רוצה.

 

ג׳וב גילה את הסוד האמיתי מאחוריי עולם הבליינות. כל אחד יכול להיות בליין עם מספיק כסף, מספיק זמן פנוי, ומספיק הדוניזם. הוא מצא את עצמו מבלה באופן קבוע במועדונים הכי שווים בלונדון, מתחכך באנשים אחרים עם כסף וזמן, כוכבי קולנוע סוג ג, יחצנים, לוביסטים, וחברי פרלמנט עצלנים. הוא אמנם היה נמוך בהיררכיה, אבל הוא עדין יכל היה ללקק פנכה מספיק ולזכות בהזמנות לאירועי vip, בקוק איכותי, ובאיזה זיון מזולזל בסוויטה בבית מלון. ג׳וב הרגיש כאילו הוא חי את החלום האותנטי האמיתי של כל אדם. באחד מהלילות שלו בבית מלון, אחרי מין עם איזו נערה בשאיפה להיות דוגמנית, הוא מצא את עצמו כותב בלי שום סיבה על חתיכת נייר שהיתה בחדר: "אנשים חיים קשורים בשלשלאות של חובה. חובה לבוס, חובה להוריהם, חובה לערכים החברתיים. מתחת לכל הערכים החברתיים, אנחנו בסך הכל רוצים עונג. אנחנו מפחדים להודות בזה, אז אנחנו ממציאים לעצמנו אמנות ועבודה ודת ותחביבים, אבל אנחנו רק רוצים עונג לפני המוות".

 

עברה שנה, וג׳וב זיין את כל מה שזז, לקח את כל מה שממסטל, והכיר את כל מי שהיה שווה להכיר. היתה לו מידה מסוימת של כוח חברתי, היו אנשים שקינאו בו, ואנשים שהוא קינא בהם. היו דברים שהוא היה צריך לעשות כדי לשפר את מצבו, היו דברים שאם לא היה עושה אותם באופן קבוע, קרנו היתה יורדת. היה בזה משהו נורא נוח, בהבנה הזו מה קורה ואיך להתנהל מול אנשים. זה היה חלומו הרטוב של כל מתמטיקאי ומתכנת, להיות מסוגל להסיק משפטים ותבניות לגבי הצלחה חברתית, לחיות לפי מערכת כללים ברורה גם בתחום הזה. מצד שני, זה גם היה משעמם. כשהוא היה מקבל הזמנה לאיזה מועדון יוקרתי או מקבל הצעה מגונה, הוא כבר לא הרגיש כאילו הוא אביר שמתדפק על שער טירה מלאה בבנות אצולה, אלא כמו מישהו שדמות האביר שלו בrpg עלתה מרמה 93 ל94. מעבר לזה, הוא גם שם לב שבדיוק כמו ברמות הגבוהות בrpg, ככל שעלית יותר, ככה השחקנים ברמות הגבוהות היו יותר פסיכוטיים וסוטים. הוא כבר התחיל לשמוע דיבורים על רשת מסיבות פדופיליות סגורות, לרמה הזו הוא לא היה בטוח שהוא רוצה לעלות.

 

ג׳וב החליט שהוא צריך להשיג יותר ענין בחיים שלו. מדי פעם הוא נהנה עדין מלכתוב קוד, אבל כבר היה לו קשה להתרכז כמו פעם. צופים מהצד היו טוענים שאלו הסמים, אבל ג׳וב פשוט הרגיש כאילו הוא כבר התרגל יותר מדי לסיפוקים קלים יותר, וכתיבת קוד דרשה ריכוז, דרשה השקעה, ועירבה לא מעט שלבים שהיו בעיקר עבודה שחורה וטרחנית. כן היה סיפוק אינטלקטואלי אחד שעדין היה זמין לו, פילוסופיה חברתית, הצד השני של מטבע המכניזציה של החיברות. ג׳וב הרגיש שהחופש שלו נתן לו הזדמנות לראות יותר איך העולם עובד. הוא יכל לבלות שעות בדיונים על דינמיקות חברתיות בין אנשים, על האסתטיקה של השדות של סצינת מועדונים זו או אחרת, ועל מה מניע אנשים. בגלל שהוא היה מבוגר וותיק, תמיד היו אנשים צעירים שבזו לו אבל התעקשו להקשיב לו מתוך תקווה ללמוד משהו, גם בסצינת המועדונים הבועטת במוסכמות, מוסד השוליה עדין שיגשג.

 

אבל גם כאן, הגיע השלב שג׳וב, או אולי הצעירים, מיצו. כמה כבר היה אפשר לטחון את אותן רכילויות נושנות חדשות על מי זיין את מי ומי התחיל קטטה בהופעה ואיפה הפסטיבלים הכי שווים ומי הסוחר המצליח ביותר בסביבה. הוא התחיל לחשוב שאולי הדבר המונוטוני האמיתי בחיים שלו היה הצורך להכניע אנשים, לשלוט בהם. הרי זו היתה התכלית האמיתית של כל סצינת המועדונים. הוא דיבר על עונג, אבל תמיד התלווה לעונג הזה הרצון לשלוט. הרצון לסגידת הצעירים,לתשומת הלב של יחצן זה או אחר, ללשמוע מהפוליטיקאי ההוא שמגיע בסתר את ה"יו ג׳וב מה הולך". אפילו הרצון בסקס היה הרצון להרגיש שאתה חזק מספיק לשכנע את הבחורה הזו לתת לך להיכנס, אחרי הכל, אחרי מספיק כוס, אתה מבין שזה לא באמת עד כדי כך שונה מבחורה לבחורה. הרי הוא גם תמיד זילזל בבחורות האלו, תמיד אמר את הדברים הנכונים, תמיד הבטיח להכניס אותן לאיזה מועדון. כמה קל היה לקנות אותן, לא בכסף כמובן, אבל במילים, בכרטיסי כניסה למסיבות vip, בסמים. "בשביל מה בכלל ביזבזתי את הזמן שלי על זה? בשביל מה בכלל רציתי לשלוט על עליהן, וגם על כל שאר המפגרים, מתגוללים בערימות של ממים חברתיים במועדונים פסודו סניטריים, רוצים להיות משהו שהם רואים בטלוויזיה, ונהיים לבדיחה. אני נהייתי לבדיחה!" הוא חשב לעצמו.

 

למחרת אותו יום הוא החל להתבודד. הוא החליט לנסות להוציא את עצמו מהכלא הגדול ביותר של האנושות, האזיקים שכובלים אותנו זה לזה, כעדר סומא הלא רועה. הוא החליט להתנתק מהצורך בחברה. אמנם היה בו חלק שרצה שותפות גורל, חברות, זוגיות, אבל הקיתונות הבלתי פוסקים של בוז שלו אל מול כל אדם, היכולת לראות בכל אדם את שקריו, את התקוות העלובות שלו, את המניעים הקמאיים שאין לבטאם, נתנה לו את הכוח להמשיך. הוא החליט לנסות ללכת על העקרון הישן של מיקסום העונג. אחרי הכל, בעידן האינטרנט, קניית סמים לא דרשה כמעט אינטראקציה עם בני אדם, וכשהיה לך מספיק כסף, יכלת לשלם לזונה כדי שלא תדבר, שלא תגיד אפילו מילה אחת. בסופו של דבר, להסב עונג, אם מנתקים את ההקשר הפסיכולוגי, היה פשוט הענין של למצוא את המתכון הנכון למערכת העצבים, ואם יש תכונה אחת שאפיינה את ג׳וב לאורך כל הסיפור הזה, זה היכולת להתמיד ולהתמקצע בפרטים טכניים. זה התחיל בקוקטייל הנכון של קוק בזמן המשגל וחשיש לאחריו, משולב עם הנד ג׳וב מיד קטנה וענוגה ומנוסה, לצלילי ה doors, באינטרוולים של שלוש ארבע שעות בין אורגזמה לאורגזמה עם 12 שעות שינה ביום. משם ג׳וב המשיך לאסיד לצלילי אלבומים של להקות של מייק פאטון בזמן שמסז׳יסט מומחה מעסה את הגב והכתפיים ואת פי הטבעת ואת הקרקפת עד שהגוף נהיה ג׳לי. השיא היה לבד, בלי תלות בבני אדם מעצבנים, כשהוא הצליח לתקוע בעצמו כמה קרסים ומצא את עצמו מאונן בלי הפסקה עם כפפות מחוספסות. בשלב הזה הוא כבר לא היה בטוח אם הוא ישן או לא, הוא רק אונן, טוחן את הפין שלו לאבק, בגירוי בלתי נפסק.

 

גם זה נמאס בסוף. כבר היה לו קשה לזוז, והוא לא הרגיש את איזור החלציים שלו, אבל הוא בכל זאת קם. השעה היתה שש בוקר, הוא לא ידע איזה יום, הוא היה לבוש בפיג׳מה, והוא יצא לטייל ברחובות. בהשוואה לאקסטזה של החודשיים האחרונים, הרחובות הזכירו לו את רעננה, עם הפארקים הפסטורליים, והרחובות אשר הצליל היחיד בהם היה המייה עדינה של מכוניות מרחוק. הוא לא ידע אפילו לאן הוא הולך, הוא רק המשיך ללכת, נתקל במנקי רחובות שחשבו שהוא נרקומן, ובג׳וגרים שמיהרו לנצל את הזמן שלפני תחילת העבודה. אחד מהג׳וגרים האלו היה חבר הנעורים שלו אלכס.

 

אלכס אף פעם לא היה חבר ממש טוב שלו, הם בעיקר נהגו לבלות את הזמן שלהם בלשחק כדורגל, לשתות בירה, ולנגן ביחד קטעים של דרים ת׳יאטר, בקיצר, דברים של בנים שלא מזיינים. אלכס אמר לו שאישתו נסעה לנופש בבית הוריה והוא לקח יום חופש מהעבודה כדי להיות לבד. הוא הזמין את ג׳וב לשבת איתו לאיזו ארוחה בבורגר שהיה שם. הם החליפו חוויות מהחיים שלהם, ג׳וב סיפר לאלכס גירסאות מרוככות של סיפורי הזימה שנהג לספר למעריציו הצעירים, ואילו אלכס סיפר על הבן שלו שכבר הגיע לגיל 6 ועל מאבקי כוח קטנוניים בעבודה מול הבוס. בעוד שבעבר ג׳וב נהג לבוז לסיפורים האלו, הם היו לו כבר כה זרים שהוא לא ידע איך להתמודד איתם. כדי לשנות נושא הוא שאל את אלכס מה קרה לאישתו. אלכס הסמיק והשפיל מבט, אבל בסוף התוודה בפניי ג׳וב שהיחסים ביניהם כבר לא מה שהיו. הוא אמר שהם נשארים ביחד בעיקר בשביל הילדים, מתוך הכרח. הוא אמר שבסך הכל הוא אוהב את הילדים שלו, אבל שלפעמים הוא היה רוצה להיות בלעדיהם, לקבוע את דרכו שלו. "להיות חופשי זה לא כזה להיט", ג׳וב מצא את עצמו אומר, " אני הייתי שמח דווקא לאיזה בוס שהיה אומר לי מה לעשות". ג׳וב לא הבין מאיפה זה בא. אלכס המשיך לנדנד לו לעוד סיפורים על חיי הלילה, אבל ג׳וב כבר הפסיק להתעניין בו, היתה לו תובנה חדשה.

 

הוא התגעגע ללקבל הוראות, ללאבד את האינדיבידואל שלו, ללהיות חלק מגוף גדול יותר. הוא הרגיש שכל הזמן הזה הוא חיפש להיות מאושר. "האושר", הוא חשב לעצמו, "הוא הכלי שאיתו מדרבנים את העכברים לרוץ. הרי אתה לא יכול להגיד להם שהם צריכים לרוץ כי זה בריא להם, כי הריצה עצמה היא צורך, בדיוק כמו מזון. אתה חייב להם להמציא להם נרטיב, אנשים צריכים להמציא לעצמם סיבות. בדיוק כמו כל בני ה20 שפגשתי במועדונים ושיקרו לעצמם שהם אוספים השראה להיות ג׳ק קרואק הבא, ככה גם אנשים כמו אלכס וכמוני משקרים לעצמם שהם מחפשים אושר ועונג. כל הזמן הזה, למעשה אהבנו את העבדות שלנו". ג׳וב נזכר בנוסטלגיה מעוותת בתקופה שלו בopinionated, הוא חשב על כמה הגועל שחש כלפי עמיתיו לעבודה מתגמד בהשוואה לגועל מהמועדנים של לונדון. הם הבינו שהחיים דורשים קשיחות, סדר, ולא רק הנאה, הם לא היו עכברים עיוורים כמו אלכס, ולא נרקומנים של תענוג כמוהו. בהבזק של תובנה, הוא הבין מה הפך אותם למה שהם, בניגוד אליו ולסביבה שלו. הוא פתח את האינטרנט הסלולרי, עשה חיפוש גוגל קצר, ותוך מעט זמן מצא את עצמו הולך לפי הוראות אפליקציית הניווט שהציגה: 'עוד 30 דקות בהליכה מהירה – היעד: בית חב"ד'

 

אי שם בשמים, זר בטוקסידו לבן ישב מול הבוס שלו, שחייך.