"אבא, מתי אתה הולך להיכנס למכונה?"
לילדה שלו (שלומית אסנת, בשבילכם) היו תמיד שאלות נכונות. את השאלה הזו היה שאלה לפני ארבעה חודשים. השמיים היו כחולים באופן יוצא דופן ("תנאים אטמוספריים נדירים", החזאים התרגשו), והם ניצלו את סוף השבוע ויצאו לטיול משותף בהרים מאחורי הבית. ג'וי לא הצטרף אליהם, אז הם היו רק שניהם, אבא וילדה, יד גדולה ביד קטנה. היא היתה בת 9, עם עיניים שחורות גדולות וגבה מחוברת, אותה היא הקפידה לטפח.
"בקרוב אני אכנס למכונה. בקרוב".
*
כמה בקרוב? קרוב. הרי פרופסור גרין (נתנאל יוהן גרין, בשבילכם) חיכה לניסוי הזה שמונה שנים. אבל היתה בעיה. כל המערכות כבר היו מכוילות, כל המספרים כבר התאימו, אבל הוא פשוט לא הצליח להביא את עצמו להיכנס למכונה.
מה עצר אותו? הוא לא ידע. אבל הוא היה נחוש לגלות. אתה לא עוזב תחושות בטן כאלה כשהן שם. יש סיבה שהן שם.
"תריץ את הסימולציה עוד פעם, נוימן", הוא אמר לסגן. ונוימן (ד”ר יחזקאל אהרון נוימן, בשבילכם) הנהן והריץ את הסימולציה עוד פעם.
*
כל זה קרה לפני שלושה שבועות. ומאז היו עוד בדיקות, ועוד כיולים, ועוד סימולציות. ועוד תוצאות.
"שום דבר מהותי לא השתנה", נוימן אמר לו שוב ושוב, מגלגל עיניים זהובות למעלה. זה היה אתמול, בסוף עוד יום עבודה של 16 שעות. הם עמדו מול גוש החומר הכסוף, שצף בעדינות בתוך אקווריום חנקן נוזלי. לכאורה, הכל עבד. במציאות, לעומת זאת, אי אפשר היה לדעת.
"הדרך היחידה לבדוק את המערכת היא להיכנס לתוכה".
זה היה נכון, כמובן. המטוס היה מוכן, ורק טייס הניסוי היה חסר. מתנדבים לא היו חסרים, אבל פרופסור גרין לא היה מוכן שאף אחד יטוס לשם לפניו. בשום אופן. הליבה הקוואנטית היתה הבייבי הפרטי והאישי שלו, למרות שיותר מ-3,000 איש היו מעורבים בפיתוח שלה. בדרך זו או אחרת.
זה היה שלו ורק שלו. הוא זה שגילה את החומר הכסוף. הוא זה שהשיג את התקציב האגדי שנדרש לפיתוח שלו. הוא זה שנתן לו את השם. Hybrid Earthlike Autonomic Virtual ENviroment. HEAVEN.
הוא היה מאוד גאה בשם הזה. אבל בינתיים כולם עוד קראו לזה המכונה.
*
ולא היה קל להשיג את התקציב. בכלל לא.
סכומים כאלה נמצאו הרבה מעל לסף של כל אוניברסיטה, ושל רוב המדינות על פני כדור הארץ. "זה לא הזמן הנכון למחקר כזה", אמרה לו יותר מממשלה אחת. מצד אחד, הם צדקו. הזמן היה נכון יותר למלחמות, ולמאבק בטרור, ולפינוי לכלוך גרעיני מרחובות של ערים.
ולצמצום הזיהום האטמוספרי, ולבניית סכרים.
וחממות, הרבה חממות.
מה שהשאיר את הבמה פנויה למערכת. במבט לאחור, זו היתה החברה היחידה שיכלה – ורצתה – למממן פרויקט בסדר גודל וחזון כזה. הסיבות לא היו חשובות. סקס, כמובן. סקס תמיד הניע את הגלגלים של התעשייה. ומשחקים. שהיו או תחליף לסקס, או תירוץ לסקס. חלק בו היה מריר בגלל זה, לחלק האחר לא היה אכפת. הם הסכימו להיפגש איתו, וזה הספיק לו.
הוא קנה אותם מייד על ידי המחשת כוח המחשוב הקוואנטי של החומר הכסוף. הם רצו כוח. הם תמיד רצו כוח. ובגרגר מיקרוסקופי אחד של החומר הכסוף, הגרגר היחיד שהיה קיים בעולם, היה יותר כוח מיחשוב משל חוות שרתים חדשה שלמה. זו היתה עוצמת מיחשוב אגדית. עוצמת מיחשוב אלוהית.
האנשים מהמערכת התרשמו, אמרו תודה יפה, וסיכמו שהם יחזרו אליו.
*
הם לא חזרו אליו, החארות.
למעשה, לא עבר חודש עד שהתחילו שמועות בתעשייה על כך שהמערכת מקימה מעבדה מיוחדת לפיתוח ליבת מיחשוב קוואנטית. טכנולוגיה עתידנית, חדשה. לאחר שנה הם דיווחו על פריצת דרך, והוא החזיק אקדח בתוך הפה שלו, והזיע הרבה לפני שהחליט לא ללחוץ על ההדק.
אחרי שנה וחצי המעבדה שלו נשרפה בלילה. לא נותר ממנה זכר. גם לא לגרגר החומר הכסוף שהיה שם. המשטרה סירבה לחקור את הנושא. חוקר השריפות קבע שזה קצר חשמלי, כל מה שהיה בפנים הושמד באש תופת חמה במיוחד, ובזה העניין הסתיים. מבחינתם, לפחות.
חצי שנה נוספת חלפה, והמערכת הוציאה הודעה על הצלחת אבטיפוס ראשון של ליבה קוואנטית. הם אפילו שחררו הולואים שלה.
הוא הדפיס אקדח נוסף, הכניס לפה, אבל שוב לא לחץ על ההדק.
לאחר שלוש שנים הם חזרו אליו. הודו שלא היה להם מושג איך לעשות את זה, והציעו לו לנהל את המעבדות שלהם.
הם היו חייבים אותו.
הוא אהב את זה שחייבים אותו.
*
ובכן, שמונה שנים עברו מאז. החומר הכסוף גדל בנפח, ועכשיו היה להם כמעט שני קילוגרם ממנו. די והותר לניסוי. די והותר להפעלה מלאה. אבל לגרין לא היתה שום כוונה להפסיק את ההפקה. "כל מיליגרם של החומר הזה קיים באינסוף יקומים מקבילים", הוא אמר לנוימן פעם. "אי אפשר בכלל להתחיל להעריך כמה זה חשוב, ולאן זה יוביל".
לסקס, כמובן. ולמשחקים.
במקביל, רוב ההשקעה במחקר התמקדה בממשק הנוירוני. "אתם רוצים לייצר חוויית חיים מושלמת? אז ההעתקה הנוירונית צריכה להיות מושלמת".
ולכן התקציב גדל בעוד כמה עשרות מיליארדים. המערכת לא התלוננה. היה להם מספיק כסף, ובכלל, הנוירוויזיה, מוצר צדדי שפותח בתהליך, התחילה להימכר כמו אצות חמצן.
*
זה היה, כמובן, לפני ארבע שנים. ולפתע מקרני ההולו נראו מיושנים. למה להסתפק בתלת מימד, כשאפשר פשוט להרגיש בתוך הסרט? לשמוע מה שהגיבור שומע, לחוש את הרוח בשיער, לאהוב את הריח של הנפאלם בבוקר?
למערכת היה את הדגם היחיד שעבד, ואת הסוד המסחרי הזה אף אחד לא יכל להעתיק. הוא עוד זכר איך עיצבו את הדגמים הראשונים כמו קסדה. אבל הדור השני כבר היה שתל תת עורי. אלגנטי ופשוט. ואז התחילו גם עולמות המשחקים, וכולם התחילו לשחק נול. זו היתה ההצלחה הטכנולוגית הגדולה ביותר שנרשמה אי פעם.
גרין לא התרשם ממנה יותר מדי.
"בסופו של דבר, כשהנוירו נגמר אתה חוזר למציאות. איטליה עוד הרוסה ואת לונדון צריך לנטרל מזיהום רדיואקטיבי. ואנושי".
נוימן הסכים. נוירווויזיה היתה דבר נחמד. אבל המכונה… זה כבר היה הדבר האמיתי.
כשאתה שם, אתה לא חייב לחזור למציאות.
*
"בקרוב אני אכנס למכונה. בקרוב", הוא שמע את עצמו אומר לילדה.
הוא אהב את הטיולים האלה. ההתמכרות לפרויקט לא השאירה לו הרבה זמן לבלות איתה, וזה כאב לו. הוא ראה אותה רק בסופי שבוע, ולפעמים גם זה לא. הוא לא באמת הכיר אותה. הוא לא ידע איך קוראים לחברות שלה, או מה היו הציונים שלה בבית הספר, ואם היא בכתה אחרי הצהריים, ואיזה אוכל היא אהבה.
טיולים כאלה הצליחו להקל במעט על הכאב.
"מתי זה בקרוב? אמא אומרת שאתה מפחד להיכנס למכונה".
"זה לא מדוייק", הוא חצי הכחיש. "המכונה בטוחה. אני יודע שהיא בטוחה. כשהכנסנו אליה אובייקטי ניסוי, כלום לא קרה להם".
אלא שמשהו כן קרה להם, הוא ידע עמוק בפנים. לא משהו פיזי. לא משהו שאפשר למדוד במכשירים. טכנית ומדעית, כל אובייקטי הניסוי (בסדר, בסדר! לא אובייקטים. אלא כלבים, חתולים וקופים) שנכנסו למכונה יצאו ממנה בסדר.
פרט לעניין הזה עם המבט שלהם.
*
"זה שום דבר, גרין. אתה רק מדמיין דברים".
זה מה שנוימן טען. גם הביולוגים של הצוות לא ראו הבדלים. מה שנכנס למכונה, זה מה שגם יצא ממנה. ככה הראו גם הבדיקות.
כולם טעו. אחרי שהכלבים יצאו מהמכונה, היה להם מבט מוזר. חלול.
"תבדקו עוד פעם", הוא אמר לביולוגים. לבסוף הם החליטו לבדוק – אבל אותו. לגבי הכלבים, הם הסכימו להתפשר. "הם עוברים טראומה. מכניסים אותם למכונה גדולה, אוטמים להם את החושים, מקפיאים להם את המחשבות, ומשגרים אותם לעולם אחר. איך כלב צריך להרגיש אחרי חוויה כזו?"
*
גרין לא ידע איך כלב צריך להרגיש אחרי חוויה כזו. כלבים לא יכלו לדבר. רק העיניים שלהם אמרו משהו, וזה לא היה משהו טוב.
ברוב טימטומו הוא הסכים להכניס למכונה את ג'וי. ג'וי אהב אותו, ותמיד היה קופץ עליו כשהוא בא הביתה בלילה. הוא היה נובח ציוצים בהתלהבות כלבית, מלקק לו את הידיים, מקבל חתיכות נקניק וגבינה מותכת, ואז חוזר לישון עם שלומית.
ובכן, הוא הצליח להרוס גם את זה. אחרי הביקור במכונה, גם לג'וי היה משהו חלול בעיניים. ומאז הוא לא אהב לצאת לטיולים. לא איתו, לפחות.
גם שלומית שמה לב לשינוי, ולא הפסיקה את זרם השאלות. "אז למה אתה לא באמת לא נכנס למכונה? היא לא מוכנה?"
"אני אכנס אליה עוד מעט", הוא הבטיח לה ולעצמו. הפחדים האלה הרי היו לא רציונליים. הליבה הקוואנטית של גרין היתה ההישג המדעי הגדול ביתר של האנושות מאז תקופת המשלחות המאויישות למאדים. ובניגוד למתיישבים של ונוס 4, הוא כן התכוון לחזור הביתה.
"אני מבטיח".
*
והבטחות צריך לקיים. אשתו עוד ביקשה ממנו שיוותר, שייתן למישהו אחר לעשות את הניסוי במקומו.
"מה רע בזה שאיזה עוזר מחקר יבדוק את זה קודם?" היא ליכסנה מבט לג'וי, שישב בפינה שלו עם מבט חלול, "מה אכפת לך?"
אבל גרין סירב להביט.
אם היה דבר שהוא ידע בבירור, זה שההיסטוריה זוכרת רק את הראשונים. את וושינגטון, את הילארי, ואת אמונדסן, ואת ארמסטרונג, ואת צ’אנדלר ואת מינג לין. אף אחד לא מקדיש יותר מדי מחשבה למספר שניים. שהוא ייתן לנוימן להיכנס ראשון למכונה? לגנוב לו את התהילה?
בעולם הבא, זה יקרה. ביקום הבא.
*
וכך הוא מצא את עצמו, בבוקר, מתגלח היטב, מתבשם ומתלבש היטב. הוא בחר מהארון חלוק מעבדה מסורתי, הומאז’ לממציאים הגדולים של המאה העשרים. התמונות שההיסטוריה תקבל ותשמור יהיו התמונות הנכונות, הוא הבטיח לעצמו.
לאט לאט הוא יצא מן הבית, נתן נשיקה עמוקה לאשתו, חיבק את הילדה ונפרד מג'וי. הוא נכנס לטיוב והזמין את המעבדה. התנועה היתה דלילה, והטיוב עשה את הדרך בפחות מעשרים דקות.
בתוך המעבדה הפעילות כבר היתה בעיצומה. החומר הכסוף נצץ, כמו תמיד, בתוך התא שלו, מחזיר את אור השמש המוגבר. מתקן המעבר היה מוקף בשורה אדומה של אורות חיווי, כולם ירוקים וחיוביים. המתקן נראה כמו כדור מתכת ענק, בקוטר של 3 מטר. פתח קטן הניח למגש בגודל גוף להיכנס אליו. מגש בגודל הגוף שלו.
הדקות האחרונות היו קצת מטושטשות. הלחץ הנפשי עשה את שלו. הפחד, ההתרגשות. גרין לא היה יכול לעשות כמעט דבר, הוא הזיע והתנשף, ומדי פעם עברה בגוף שלו צמרמורת, שהתפתחה לעווית.
זה היה בסדר. נוימן הרי ינהל את התהליך. הוא כבר ניהל מאות תהליכים כאלה בעבר.
לחיצת יד. חיבוק. "בהצלחה".
ביד רועדת, גרין הניח את המשקפיים בצד ונשכב על המגש. הוא היה קר, מתחת לגופו העירום. כן, הביולוגים התעקשו להפשיט אותו ולחבר אליו כל מיני מכשירים. גרין לא היה יכול להתנגד, הרי הוא קבע את הפרוטוקול.
תנועה קלה של המנועים – והוא נבלע בתוך המכונה. פדים רכים אך תקיפים קיבעו לו את הראש משני הצדדים, ורצועות מתכת גמישות עטפו לו את הגוף, הידיים והרגליים. איש לא רצה לקחת סיכון בתזוזה לא רצויה. בטח לא גרין.
בתוך המכונה, היה חושך מוחלט. למה לא התקינו כאן אורות, הוא חשב לעצמו, אבל לא הצליח להיזכר בסיבה. מה זה, בכלל, אורות? הוא הפסיק להבין.
מסביב, המכונה החלה לפלוט רחשים עמוקים, על סף השמיעה. גרין החל להרגיש מנומנם יותר, נינוח יותר. לא היה כאב בכלל. רק תחושה של עייפות עזה, שהלכה וגברה. המחשבות איבדו עצמן בתוך המכונה, והחשיכה הפכה לנוזלית, חודרת אל האף, הפה, חוט השידרה שלו.
מאחוריו היה העולם הישן. ומלפניו?
הבהוב.
*
אור לבן, חזק, האיר אותו. ואז נרגע. ליבו פעם במהירות, מפרפר בפחד ובחשש. "הגענו כבר?" נבט בתוכו קול ילדותי, שפעם היה שלו. "הגענו כבר?"
הוא פקח עיניים.
ופער פיו.
כן, הגענו כבר, הוא חשב לעצמו.
מסביבו, לכל כיוון, השתרעו אינספור מיילים של נוף לבן, ריק וצח כקוטב. פני השטח לא היו חלקים – היו שם הרים, וגאיות, וערוצי נחלים ריקים שפוסלו עמוק בתוך שלדי צוקים, ורמות גבוהות, באופק.
לא הכל היה לבן. מספר אזורים בודדים היו מנוקדים בעצים ירוקים. לכולם היה אותו גודל ואותה צורה. עצי דמה, כמובן. אף אחד עוד לא טרח לגוון שם.
הוא נשם עמוק. התחושה היתה דומה מאוד לתחושה של נוירוויזיה. אלא שגרין ידע שהוא לא רק צופה בנוף הזה. הוא לא רק מבקר בו. הוא לגמרי קיים בנוף הזה. קיים. הוא, והזכרונות שלו. והחלומות שלו, והמחשבות שלו.
"הצלחנו!" הוא צעק אל תוך האינסוף, והאינסוף שתק.
"הוווו הוווו!" הוא קפץ במקום. ורק אז הבחין בגוף שלו – בגוף החדש שלו – וקפא באמצע הקפיצה.
הוא הכיר את הגוף הזה מהסימולציות של התכנות. גוף ניסוי נייטרלי, מתוכנן עד לקמטוט האחרון. לבן לגמרי. לא גברי ולא נשי. רק… סוג של אנושי. מוזר, אבל הגוף הרגיש לו נכון וטוב.
גרין חייך לעצמו. לא היה ממה לפחד, בסופו של דבר. ועכשיו הוא היה חייב לספר את זה לחברים. הדרך נפרצה, ואפשר היה להמשיך קדימה, בכל העוצמה.
אי שם, כך הוא ידע, חיכה לו חלון התקשורת עם העולם החיצוני. אבל איפה? הוא הביט לכל הכיוונים, ואז ראה אותו: קרע גדול, שקוף, מרחף בחלל, בגובה העיניים.
הוא התקרב אל החלון ונגע בו.
*
האולם התפוצץ במחיאות כפיים ושאגות שמחה. אנשים התחבקו, ומישהו פתח בקבוק שמפניה נדיר, שכבר התעוררו ספקות אם ייפתח אי פעם. אבל החגיגות הספונטניות נמשכו בדיוק עשר שניות. כי מולם, בקוביית ההולו הגדולה שהסתירה חצי קיר, הופיעה דמות וירטואלית, לבנה. מחייכת.
"מה נשמע, אנשים?"
הדממה היתה כמעט מוחלטת. רק השמפניה, שעוד זרמה על הרצפה, נשמעה. הקול שבקע מהדמות הפתיע אותם. הם ציפו לשמוע את הבאס הצרוד והרוטן של גרין, אבל ה… איש שבהולו דיבר בקול נעים למדי.
זה היה צפוי, כמובן. כל הכיולים הקטנים היו אמורים להתבצע אחר כך. כרגע, מה שחשוב היה שהניסוי הצליח. פרופסור גרין הצליח.
"אתם יכולים לשמוע אותי?" הוא שאל מעל המסך. החיוך שלו היה מעט פחות רחב.
"כן! בטח! חזק וברור!" נשמעה מקהלת קולות.
נוימן הרים יד והקולות השתתקו. הוא צעד קדימה, ודיבר אל המסך בקול ברור וחזק. "שומעים אותך וגם רואים אותך, פרופסור. איך זה להיות", הוא עצר מעט, "האדם הראשון ביקום אחר?"
החיוך של גרין התרחב חזרה. הוא התחיל לספר להם.
*
מבעד למסך הגדול שהיה תלוי באוויר, הוא יכול היה לראות עד כמה האנשים היו מרותקים אליו. המסך היה דו מימדי – קצת מוזר, אבל נסלח. זה היה באג שדרש תיקון. התקשורת החוצה היתה צריכה להתבצע בתלת מימד. זה דרש כמה פיתוחי תוכנה, אבל הם היו זניחים. הוא העיף עוד מבט באנשים השטוחים, שהיו תלויים ככה סתם, בחלון. הם נראו מצחיק.
הוא הרים את יד כדי לסדר את המשקפיים, ונזכר מאוחר מדי שהם לא היו שם. והוא לא היה זקוק להם, כמובן. במקום זאת הוא מישש את פניו, ואז הרים עיניו והחל לנאום.
"אתם ואני, עושים היום היסטוריה. רק תחשבו על זה – אני נמצא ממש קרוב אליכם, בחדר ליד – אבל בעצם אני במקום הכי רחוק אליו בן אדם הגיע אי פעם. יותר ממאדים, יותר משבתאי. אני נמצא ביקום אחר. ביקום מלאכותי אחר! מלאכותי. אבל, בקרוב, אני לא אהיה לבד פה. כולכם תבקרו פה!"
האנשים שבחלון, מולו, מחאו כפיים בטירוף, ועמדו על הרגליים. החדר כמעט רעד.
הוא המשיך לנאום. ותוך כדי דיבור, המחשבות רצו בראשו. ברור שהיה צריך לפתח את המקום, ומהר. אי אפשר היה להשאיר אותו ריקני ולבן. היה צריך להכניס לתוכו טבע, סביבות שונות, שמיים שונים, אלגוריתמים אטמוספריים – כל כך הרבה דברים! לא היה מה לחשוש יותר. לא היתה שום סיבה רציונלית לפחדים שלו.
"טוב, חברים", הוא סיים את דבריו. "עכשיו, כשהוכחנו את הנקודה שלנו, אני חושב שאנחנו צריכים לחזור לעבודה. וכשאני אומר אנחנו, אני קודם כל מתכוון אלי".
גל צחקוקים שטף את האולם.
הוא סימן בראשו לנוימן, שעמד בקדמת החדר, וזה הנהן בראשו ויצא לכיוון דלת האולם. תהליך ההתעוררות, פרופסור גרין ידע, ייקח לא יותר משתי דקות. זמן מספיק להעיף מבט אחרון בנוף.
בינתיים עוד עלו קולות מן החלון. אנשים התחילו לשאול אותו שאלות, והיו גם מספר עיתונאים בקהל. אבל גרין חייך ונופף בידיו לשלילה. אלה היו הרגעים האחרונים שלו בביקור הראשון שלו כאן, והוא רצה לשמור אותן לעצמו.
במודע, הוא ניסה לחוש את נשימת האוויר, לבחון את תחושת הכובד בגוף, לנתח את הניחוחות שנישאו באוויר. והיו ניחוחות. קצת הזכירו תפוזים. עוד מעט, כך הוא ידע, הוא יענה על השאלות שלהם פנים אל פנים.
שמונה שנים הוא חיכה לרגע הזה. רגע הניצחון שלו.
הוא הסתובב, בגבו אל המסך. יער ירוק ודליל השתרע לפניו, העצים המשוכפלים שלו זעו מעט ברוח דמיונית שליטפה את הגבעה. כן, יש לנו עוד הרבה עבודה. הוא כבר לא היה יכול לחכות.
*
לחישות פתאומיות, שבקעו מהמסך, גרמו לו להסתובב אליו שוב.
האנשים עדיין היו שם, אבל הפנים שלהם נראו אחרת. קפואים. חיוורים. קצת בהלם. גרין הרים גבה.
"הכל בסדר?"
אף אחד לא ענה לו, אבל חלק הפנו מבט לאחור. שמה, ממול, נפתחה שוב הדלת של האולם. נוימן בקע מתוכה, הולך בצעד מהיר…
ומייד אחריו צעד גופו של פרופסור גרין. לבוש בחלוק המעבדה החדש שלו. מנער את ראשו ומרכיב את המשקפיים תוך כדי הליכה.
איך זה היה יכול להיות, בכלל? הלב שלו הלם בעוצמה, ופחד משתק התפזר בכל אבריו. אינסטינקטיבית, הוא ניער מעט את ראשו, מנסה לגרש משם ערפילים מחשבתיים.
ואז, הגוף של הפרופסור, באולם, הרים את ראשו והביט ישירות אליו. עין בעין. המבט שלו היה עצוב, כמעט.
מבט חלול.
*
בתוך האינסוף הלבן, מוקף ברוח נעימה ובעצים משוכפלים, גרין הרגיש כיצד הגרון שלו מתייבש. הוא התיישב על הקרקע הלבנה, מנסה לחשוב על דברים לעשות. אבל הוא לא יכל.
לפתע, מאחוריו, הוא שמע נביחה משונה. קצת דומה לציוץ.
הוא הפנה מבט לאחור.
ג'וי, לבן כולו, התקרב אליו בריצה. והחל ללקק את ידו בהתלהבות.