ירושלים שלאחר המגיפה לא שונה בהרבה מירושלים שלפניה. הצפיפות הנוראית, הפקקים, המתח בין דתות, מגזרים ודעות פוליטיות. בקיץ הביוב מסריח ובחורף הוא עולה על גדותיו. אויר הרים צלול כיין. עכשיו תוסיפו לזה זומבים. אנחנו קוראים להם "גופות". יש מת ויש גופה, גופה ממשיכה ללכת, לאכול, להרוג. מת נשאר מת.
אנחנו בג'יפ משוריין, על כביש מספר אחת, בדרך למאה שערים. אנחנו זה אפרים, נהג שודים, לא באמת, עבריין לשעבר, נתפס על שרשרת של שודים בסניפי בנק לאומי. תמיד בנק לאומי. רק בנק לאומי. אמר שהבני-זונות לוקחים יותר מידי עמלה. הממשלה נותנת רישיונות נשק הרבה יותר בקלות בימינו. אפרים בן ארבעים וחמש ואב לשלושה, אשתו כבר לא אתנו, הוא היה צריך להוריד אותה בעצמו.
לימור משום מה עדין ממשיכה לקרוא תהילים לפני שאנחנו יוצאים, ולברך ברכת הגומל כל פעם שאנחנו חוזרים. ניסיתי להסביר לה שצריך לשנות את הקריטריונים של הברכה בימינו אבל היא טוענת שהקדוש ברוך הוא יודע מה הוא עושה גם אם אנחנו לא מבינים את זה. ראה ערך – השואה. לימור הייתה מתנחלת פעם. הייתה לה משפחה גדולה פעם. היא לא מדברת על זה. היא מתפללת המון.
אני? הייתי סטודנטית לפילוסופיה. ידעתי שלא יהיה לי מה לעשות אם התואר אבל לא תיארתי לעצמי עד כמה.
כבר חמש שנים עברו מאז המגיפה. חמש שנים ולא ברור לאף אחד איפה ואיך זה התחיל. כשהתחילו להגיע דיווחים על גופות מסין וארצות הברית חשבנו שזה חייב להיות בדיחה. זה היה כמעט מיד אחרי מגפת האבולה באפריקה. עולם המדע היה באופוריה, האבולה נעצרה, הצליחו למצוא חיסון ומצאו את הנשא של הנגיף אוכל האדם הזה. אילו רק היו יודעים. יש שטוענים שדווקא הניסויים באבולה היו אלה שיצרו את הנגיף החדש. מישהו קרה לאבולה נגיף טיפש, הורג מהר מידי את היצור שהוא מזהם. זה היה נראה כאילו אבולה שמעו אותם וחישבו מחדש. הנגיף החדש מצא דרך להשאיר את הגוף בחיים ולהמשיך להתפשט.
אנחנו בג'יפ משוריין בדרך למאה שערים כי קיבלנו דיווח על משפחה מבוצרת בשכונה. לפי הדיווח נגמרו להם המים והאוכל לפני כמה ימים והם מסרבים להתפנות. למה אנחנו? כי מה שנשאר הצבא עסוק בלשמור על הגבול מניסיונות חדירה. השמועה היא ששאר העולם במצב הרבה יותר גרוע מישראל למודת המלחמות. המדינות השכנות לא שרדו את האסון, ממשלות התפרקו, תשתיות קרסו. אני אישית לא רוצה לדעת מה קורה שם. גבולות מדינת ישראל כבר לא מה שלמדתם בתיכון. גם תושבי מדינת ישראל כבר לא מה שהיו. העיקר שיש לנו משהו חדש להתלונן עליו.
והמשטרה, המשטרה זה אנחנו, תושבים ואזרחים שהתנדבו לעזור פינוי, חיטוי וכל מה שקשור להורדת "גופות".
כביש מספר אחד. קו הגבול הישן בין ירדן לישראל. תחנת המשטרה הבריטית הישנה ותחנת המשטרה הישראלית החדשה. עשבים שוטים מכסים את פסי הרכבת הקלה. פגרים של רכבים שונים מנקדים את הכביש המוזנח. כל פנייה לכביש וממנו חסומים על ידי שערי גדרות תיל גדולים שקודמנו הקימו במקום. זה לא יחזיק עדר מלעבור, אבל "גופה" או שתיים זה יעצור. לימור יורדת מהג'יפ, מסתכלת לכל עבר וניגשת לפתוח לנו את השער. אפרים נוסע לאט ועובר את השער. אנחנו עוצרים, מחכים שלימור תיכנס לרכב ותסגור מאחוריה את הדלת וממשיכים לתוך השכונה.
כמו שאמרתי, לא הרבה השתנה, מאה שערים עדין צפופה, מסריחה ומלאה מתים מהלכים. רק שעכשיו, הם יהרגו אותך ויאכלו את הבשר מהעצמות שלך, פעם הם רק היו זורקים אבנים. ירושלים של עכשיו היא עיר מפולגת, השכונות הגבוהות והרחוקות הפכו למבצרים, פסגת זאב, רמות, גילה, הצליחו להתנתק מהמרכז ולהתבצר. התושבים השקיפו על העיר מלמעלה והבינו מהר מאד מה הולך להגיע אליהם. הרבה יותר קל לסגור כביש ולהקים גדר מאשר לעבור בית-בית ולחטא אותו מגופות. בשכונות שולטות מיליציות קטנות בפיקוח הצבא. הם מקבלים נשקים, תחמושת, מים ואוכל, תרופות, ושומרים על הקו ועל התושבים שלהם. בעקבות כל זה מרכז העיר הפך למדור השמיני של הגיהינום. בלי יכולת לנתק אותו לגמרי מצירים מרכזיים ועם צפיפות האוכלוסין בשכונות מסביב, הרחובות מלאים גופות מהלכות, רוב הצירים חסומים בגלל רכבים שנתקעו, קן צרעות שרוב ה"חיים" לא מתקרבים אליו.
הג'יפ זוחל ברחובות מאה שערים כמו חרק העורב לטרף. כל פניה יכולה להביא אסון ברחובות הצרים האלה, אפילו עדר גופות קטן יכול לחסום אותנו. להמשיך ברגל לא ריאלי בכלל, גופות בודדות מהלכות בחוסר מטרה ומי יודע כמה אורבות מעבר לכל פינה, לכל בניין. פינוי ברגל מסכן מידי. השכונה נראית נטושה לגמרי, מתים נרקבים על המדרכות, רכבים עזובים, הרוסים ושרופים עושים לנו עבודה קשה עוד יותר.
הבית המדובר נמצא בסמטה צרה, כי למה שזה יהיה קל, וכשאנחנו מגיעים לשם אנחנו מזהים עדר של בערך שישים, שבעים גופות מתקהלים מול דלת המשפחה הנצורה. מיד אני רואה למה, אחד הילדים, מתוך ייאוש כנראה, עומד על המרפסת וצועק הצילו. שוב ושוב, ביידיש, בעברית, באנגלית.
אפרים שומר על מרחק מהבניין ומסתכל על לימור ועליי.
"צריך הסחה" הוא אומר
"אין ברירה" הוא חוזר
"תור של מי?"
הוא יודע שזה לא התור שלו. לפני יומיים הוא שיחק את הפיתיון בחילוץ שלנו ברובע המוסלמי. בחיים שלי לא צחקתי כל כך הרבה. בטח לא במזמן האחרון.
"שלי" אני אומרת בסוף "התור שלי"
כל מילה מיותרת ואני יוצאת מהג'יפ. אפרים עושה רברס ונעלם מעבר לפינת הרחוב. אני לבד. עם קסדה, שכפ"ץ, מגנים, אם שש עשרה מקוצר, אקדח תשע מילימטר נאנו עם שתי מחסניות, סכין ציד משוננת ומצ'טה. אבל לבד. הילד החרדי עדין צועק, הקול שלו מתחיל להישבר ואני מנסה לנחש כמה זמן הוא כבר שם. ה"גופות" שמסביב לבניין בטח נכנסו כבר לחדר המדרגות, אני מוצאת את עצמי מקווה שיש להם פלדלת. מניסיון אני יודעת שהקיר יתחיל להתפורר לפני הפלדלת.
אני מוציאה את הנייד ומחפשת שיר, משהו שמח, משהו מצחיק, "משיח לא בא". אני מחברת את המכשיר לשני הרמקולים הניידים שקשורים לכל אחת מהכתפיות שלי, מגבירה למקסימום ולוחצת פליי. מיד עם הצלילים הראשונים אחת ה"גופות" הקרובות מסתובבת לכיוון שלי, בתנועת ראש המזכירה תוכי אחרי שבץ מוחין, היא מחפשת מאיפה מגיעה המוזיקה.
הגופות מתקרבות אחת אחת, בהתחלה באיטיות ואז הן מתחילות לתפוס מהירות. רוב החיים יכולים לברוח מגופה, הם לא מגיעות למהירויות גבוהות במיוחד, עדרים משום מה, תמיד נראים לי מהירים יותר.
הילד על המרפסת שם לב למתרחש ומשתתק. הרעש היחיד ברחוב כרגע הם שלום חנוך וגניחות של גופות שלאט לאט מתקרבות אליי, אני עם מצ'טה שלופה. בעיקרון, מבצע פינוי מסוג זה, ההנחיות הם לא לחתור למגע עם גופות אלא אם כן יש סכנת חיים. אבל המחשבה שלי היא שאם יש לך הזדמנות להוריד כמה, למה לא? לפי הדיווח האחרון יש בארץ קרוב לשלוש וחצי מיליון גופות, אז אני עושה את החלק שלי בצמצום המספר הזה כמה שיותר.
הגופה הראשונה מתקרבת אליי עם ידיים שלוחות. מכה אחת ישר לארובת העין והיא נופלת. עוד אחת מגיעה אליי מהצד, אני מורידה אותה לרצפה ושמה לה מכה בבסיס הגולגולת. אני ממשיכה ככה לכמה דקות, מורידה עוד גופה ועוד גופה ומתרחקת מהבניין המיועד. אני זורקת מבט ורואה שחלק מהמשפחה יצאה למרפסת ועוקבים אחרי מעשיי במבטם. בקצה השני של הרחוב הג'יפ מתקרב בשקט לכניסה לבניין שלהם.
כאשר לא נראה שההורדות שלי צמצמו בהרבה את העדר, אני מחליטה לחזור לתכנית המקורית ומתחילה להתרחק מהעדר בריצה, השיר מתחלף למשהו יותר רקיד והגופות ממשיכות אחרי, אני עולה לכיוון מרכז העיר, במרחק אני רואה את לימור מלווה את בני המשפחה לתוך הג'יפ. המשימה הושלמה. אני יודעת שאפרים לא הוריד ממני את העיניים ויאסוף אותי ברגע שיגמרו לפנות אותם. עוד יום עבודה.
ואז אני פונה לרחוב שטראוס. גל של פניקה שוטף אותי ואני נעצרת דום. העדר שעוקב אחרי מתגמד פתאום מול המראה במעלה רחוב שטראוס. כמו הפגנת שבת מימים עברו, מתפרס עדר של מאות גופות עומדות ללא מעש. השיר המתנגן מהכתפיים שלי מתחיל להעיר אותן אחת אחת ובמהירות. הם מתחילות לנוע לכיוון שלי במהירות. אני תקועה.
אני רואה לשמאלי סמטה, יש בה רק כמה גופות בודדות ואני מתחילה לרוץ לכיוון, אני רוצה להוציא את האקדח אבל הרעש של היריות רק ימשוך אותן יותר. אני מורידה גופה אחת. ועוד אחת. ובשלישית המצ'טה נשארת נעוצה בגולגולת ואני שוב תקועה. מבט קצר לאחור והדבר היחיד שהאט את העדר היה צוואר הבקבוק שנוצר בכניסה לסמטה. הן עדין אחרי. אני משאירה מאחור את המצ'טה האהובה שלי, מקללת את הדוסים ונשבעת לחזור לאסוף אותה מחר. אולי שבוע הבא. טוב, אולי חודש הבא.
אני מטפסת על גדר של בניין וממנו למרפסת חצי הרוסה, הבניין נראה ריק ואני בטוחה לפחות לכמה דקות. ואז אני שומעת רעש של מנוע. אני משוכנעת שזה אפרים ולימור, אבל במעלה הסמטה, באמצע צוואר הבקבוק מלא הגופות, אני מזהה מכונית לבנה ישנה ומתקלפת. לא משוריינת, לא מיוחדת. היא מתקדמת לאט-לאט לתוך קהל הגופות הקדוש, נדחפת כמה שיותר עד שכמעט מכוסה כולה בגופות. אני חייבת לראות מי המשוגע שנוהג לתוך העדר הזה ולאיזה מטרה ומוציאה משקפת. להפתעתי – אין נהג ברכב. בעודי מנסה להבין את פשר המעשה, המכונית הלבנה מתפוצצת בקול מחריד, חתיכות של גופות עפות לכל עבר. מההדף או מההפתעה, אני עפה לאחור וכמעט נופלת מהמרפסת לתוך הרחוב. אני נאחזת בשתי ידיים בשפת המרפסת ומצליחה לעלות חזרה. מולי, העדר מתחיל להתפזר לתוך השכונה.
כמה שניות אחר כך, עדין מנסה להבין, אפרים מגיע לאסוף אותי עם הג'יפ. הוא עוצר מתחת למרפסת שלי, אחרי שעבר עם הג'יף המשוריין על שתיים שלוש גופות בדרך. אני קופצת לגג הג'יפ ולימור מיד מכניסה אותו פנימה. המשפחה החרדית מאחור, מחייכים ועייפים, האימא מחזיקה תינוק שלא יכול להיות בן יותר משבועיים.
לא ובזהירות אנחנו מתחילים לחזור דרך רחובות השכונה הנטושה לכיוון האזור הבטוח בהר הצופים. אנחנו מגיעים לשער שעברנו ממנו בכניסה ולידו עומד רכב ארבע על ארבע משוריין ובו ארבעה צעירים, תושבי מזרח העיר. הם יושבים ברכב משוריין וצוחקים. אחרי כמה דקות הם רואים אותנו ואחד מהם מוציא ראש מהחלון, מנופף בשלט מכונית צעצעו משופצר וצועק לכיוונינו "אין על מה!"
לא הרבה השתנה בירושלים מאז המגיפה, לא ממש.