רווית התעוררה משנתה, היא הביטה במסך הטלפון הנייד וראתה את התאריך – ארבעה עשר בפברואר. גופה היה חסר מנוחה, ונפשה כמהה אל טרייסי. היא קמה מן המיטה, פנתה אל הסיפון וצפתה בנוף הגלים. הם נעו לאט, בטוחים בעצמם, מלאי קצף ועוצמה חרישית. רווית הדליקה את המחשב, והתבוננה בתמונותיו הרבות של טרייסי. הגבר האהוב היה יפה עד כאב, מבטו הכחול התמזג בעיניה, אישוניו נראו לחים מן הצער שאפף את לבו.
רווית ידעה שהיא חייבת להציל אותו. האגף הנוראי בבית הכלא השמור ביותר במדינה הרתיע אותה, אבל אהבתה הייתה חזקה יותר מכל קיר פלדה ובטון, חסינה יותר מכל חלון זכוכית מחוסמת שניסה להפריד ביניהם.
היא פנתה אל חדר השינה, והודיעה לג'ייסון, "נעשה את מה שתכננו, נכון שיש סכנות בתוכנית הזאת, אבל אין לנו ברירה".
ג'ייסון הקשיב לדבריה, עיניו הימיות היו מלאות עוצמה, אבל ידיו היו נקיות מפשעים חמורים.
היא אמרה, "הידיד שלי עם הקטרקט צריך אותנו, הוא לא יכול לכתוב לי מכתבים, כי הוא לא רואה טוב, והם לא נותנים לו לעבור את הניתוח, אבל אנחנו נוציא אותו משם".
ואז חשבה על ידיו הבהירות, העדינות של טרייסי, שהיו בעלות אצבעות דקות, ועל זרועותיו, שלא היו שריריות, כי אם חלשות למראה, אבל משכו אותה יותר מכל גוף איתן. זה היה הניגוד בין כוחו הרב, ידיו שהיו מסוגלות לחנוק, לקחת חיים, ובין עיניו הבוהקות מן הדמעות שהיו עתידות לזלוג על פניו הקטנים, המקסימים.
רווית שכרה מסוק באמצעות הכסף שהיא וג'ייסון קיבלו במהלך אחד ממעשי השוד, וג'ייסון התקשר לחבריו, שמצאו עבורו טייס בעל ניסיון רב. הם ישבו על הספה, והיא הרגישה את רוח הים שנשבה על פניה, קרירה ומלטפת. אחר כך, יצאו לדרך, הספינה הפליגה במימי הים התיכון, ומשם פנתה אל האוקיינוס האטלנטי הנרחב, עד שהגיעה אל חופי ארצות הברית.
המחשב סייע בתכנון המשימה. רווית הזמינה חבלים, וג'ייסון השיג שני רובים צבאיים. היא שלחה לטרייסי תמונות שהציגו מסוקים ושמיים פתוחים, בניסיון לתת לו סימנים, והמתינה להזדמנות היחידה שבה טרייסי יצא אל החצר, כלוב מסורג וצר. לא היו שם פרחים, גם לא דשא, רק אוויר לנשימה.
המסוק המריא מעלה, לבה של רווית פעם בעוצמה, וג'ייסון הורה לטייס להתקרב אל מבנה בית הכלא. אבל הסוהרים שניצבו במגדל השמירה הבחינו בכלי הטייס החשוד, ומיהרו להשמיע אזהרות עוינות ברמקולים.
"מהר, תתרחק מהם, טוס לכיוון החצר!" קרא ג'ייסון.
רווית קפאה במקומה, נאלמת אל מול המראות המדאיגים. הסוהרות האיצו בגברים שנותרו בחצר, לופתות את זרועותיהם ודוחפות אותם בחזרה אל תוך הבניין האפור. היא לא הצליחה לאתר את דמותו של טרייסי בתוך ההמולה. יריות הדהדו סביבה, ורעש המסוק נמהל בצלילי הקליעים המבהילים, שנורו מתוך רוביהם של הסוהרים.
"אנחנו ניפול, אני חייב לפנות לצד השני!" התריע הטייס.
"לא, אמרנו שנוציא את טרייסי וניקח אותו אתנו. אני חייבת להציל אותו, אחרת הם יפגעו בו!" מחתה רווית, דמעות נקוו בעיניה החומות.
"הוא יהיה בסדר, מתוקה שלי, יש לך אותי, אני תמיד כאן איתך", ג'ייסון ניסה לנחם אותה, ידו נחה על כתפה, "הרי אני החבר שלך, ואת אוהבת אותי… נכון?" דאגה ניבטה מעיניו.
אבל רווית ראתה בדמיונה את מבטו הרטוב, הפגיע, של טרייסי. היא ידעה שהם ייקחו אותו ממנה, הם יפגעו בו, והיא לא תוכל לפגוש אותו, היא לא תוכל להניח את ידה בידו, לחבק את גופו הדק, לנשק לשפתיו. ואיך תוכל לחיות בלעדיו? איך תוכל להפליג בספינה כל הימים, מבלי לראות את טרייסי? מה הטעם לשוט בים הנפלא, הנצחי, בשעה שהוא כלוא מאחורי הסורגים?
הסוהרים כיוונו מכלי גז מדמיע לעבר הגברים במדים הלבנים, שהחלו להשתעל ולהיחנק. רווית לא הייתה מסוגלת לשאת את המצב הזה עוד, היא שמעה את קולות הסבל שבקעו מגרונותיהם, וידעה שטרייסי נמצא ביניהם, נלחם על החמצן שלא יכול היה לנשום.
"כן, אני אוהבת אותך", היא אמרה לג'ייסון ופתחה את דלת המסוק, רוח פרצים נשבה על פניה, מעיפה את שיערה לאחור, "אבל אני אוהבת אותו יותר".
ואז רווית קפצה מן המסוק אל האוויר חסר הרחמים. ג'ייסון ניסה לאחוז בזרועה, חסר מילים, אבל רק מבטו הנחרד הצליח לגעת בה. היא נפלה מטה, צונחת במהירות מבהילה, אבל פתאום, כנפיים שקופות, עשויות מים, צמחו מתוך גבה. רווית הביטה לאחור, משתוממת, עיניה נפקחו לרווחה, לבה הוסיף לפעום בעוצמה. היא לא ידעה שכוח על טבעי טמון בנפשה.
אבל היא נותרה בין החיים. רווית התרחקה מן המסוק, שטס למקום מבטחים. הסוהרים כיוונו את רוביהם הכבדים לעברה, אבל היא ריחפה באוויר הצלול, מתחמקת ממטחי היריות, וחיוך קל קישט את שפתיה. כנפיה נשאו אותה אל תוך החצר, בשעה שתחושה משונה הופיעה בכפות ידיה. רווית הניפה את זרועותיה, מהססת, לפני שאצבעותיה ירו כדורי קרח תכולים ולבנים לעבר מנעולי השערים.
"כן", היא לחשה לעצמה, "האהבה שלי אליך הפכה אותי לגיבורת על, כנראה".
המנעולים התנפצו, והשערים נפתחו בן רגע. גדודי סוהרים רצו לעברה, יורים שוב ושוב, אבל היא עפה במסלול משתנה, פונה לימין ולשמאל, עד שחדרה אל תוך מבנה בית הכלא ומיהרה לרחף במורד המסדרונות הלבנים, הקפואים.
"טרייסי!" קראה רווית, קליע ריחף מעל ראשה, והיא רכנה, מבוהלת, "טרייסי, איפה אתה?"
רווית ראתה את הגברים הצעירים והמבוגרים, שהתבוננו בה מתוך התאים הנעולים. היא הרגישה את העייפות ואת העצב המר שעטפו את נפשותיהם, ואז החליטה לכוון את ידיה גם לעברם. כדורי הקרח נשלחו מתוך אצבעותיה העדינות, לכיוון המנעולים, שוברים אותם לרסיסים, והגברים למודי הסבל יצאו מתוך התאים האפלים, מרגישים את טעם החופש.
"ראית את טרייסי? איפה הוא נמצא?" תהתה רווית, ואחד הגברים סימן לה בידו שתפנה ישר וימינה, "אני מתקרבת אליו? הוא כאן?" היא פנתה אל גבר נוסף, והוא החווה בזרועו לעבר המסדרון השמאלי.
רווית הקפיאה את הרובים בידיהם של הסוהרים, וכלי הנשק נעטפו בקרח התכול והקר. היא ירתה כדורי קרח רבים מספור, מרחפת בעזרת כנפיה השקופות, מחפשת את הפנים המוכרים, האהובים, בכל פינה. ואז אימה כיסתה את פניה. הקרח נמס מן המנעולים ומן הרובים, והפך לשלוליות מים צוננות, שהציפו את הרצפה. המסדרון נמלא מים זורמים, מאיימים, וצלילי הקליעים ניקבו שוב את האוויר, מחרידים מתמיד.
"לעזאזל", מלמלה רווית, ודאתה מעלה, עד שראשה נגע כמעט בתקרה. היא שמעה את צחוקו האכזרי של אחד הסוהרים, ברגע שבו הוא כיוון את הרובה לעברה וירה צרור קליעים בכנפיה.
רווית צנחה על הרצפה, גופה כאב מעוצמת המכה, פניה הבהירים עטו צער ותדהמה. היא ידעה שהם רצו לתפוס אותה, הם רצו לנקום, והיא לא הייתה מסוגלת לקום על רגליה. גדוד הסוהרים החמושים רץ לעברה, שנאה ניבטה מעיניהם הרעות, חיוכים נבזיים נשלחו לכיוונה. ופתאום, רסיס קרח זעיר וקפוא נפל לרגליה, ותמונתו של טרייסי הופיעה בתוכו, עיניו הטובות, חיוכו היפה, סימן חיים.
גופה של רווית קיבל מעט כוח, והיא התרוממה בקושי מן הרצפה הרטובה והחלה להסתחרר סביב. מהירות הסיבוב גברה מרגע לרגע, עד שרווית יצרה מערבולת, והרוח העזה העיפה את הסוהרים אל קצהו המרוחק של המסדרון. אבל המים זרמו והתקרבו, נסחפים בתנועה מתמדת. המפלס עלה, מציף את המסדרון, מטביע את רווית, שלא הצליחה לרחף בכנפיה הפצועות.
החמצן הלך ואזל מריאותיה, המים חנקו אותה, והיא חשה מצוקה אמיתית, שלא הייתה דומה לדבר. זו הייתה הרגשה של חוסר אונים ואובדן שליטה, כל תנועה שרווית ביצעה גרמה לה לשקוע יותר בתוך הנהר השקוף, האימתני.
היא חשבה שאולי עליה לאפשר למים לשאת אותה אל מנוחה, אל שלוות נצח. אולי זה היה קרב אבוד מראש, והיא הפסידה. ג'ייסון ישוב אל הספינה וינוח שם, צער רב יכסה את לבו, אבל הוא יתגבר על הזיכרון המר ביום מן הימים. טרייסי יישאר בין קירות הפלדה והבטון, מאחורי חלונות הזכוכית המחוסמת, אולי יצא מכלל סכנה בעתיד, אולי הם לא יפגעו בו, ובתי המשפט יתנהלו באיטיות שתעניק לו זמן נוסף לחיות.
המסדרון היה טבוע בתוך שטף המים, גרונה של רווית כאב, ריאותיה דאבו, צריבה איומה חסמה את אפה, והחמצן לא הגיע אל איבריה. תחושת החנק ערפלה את חושיה, האימה הייתה בלתי נסבלת. רווית נזכרה פתאום שלא הספיקה לנשק לשפתיו של טרייסי, היא לא קיבלה הזדמנות לחבק את גופו הדק, לאחוז בכף ידו. כמה רצתה לעמוד לצדו מול הים, ולצפות בשקיעת השמש, בשמיים שנצבעו בגווני ורוד וצהוב.
זוהר חיוור אפף פתאום את גופה, המים שהקיפו אותה התגבשו, והטיפות חברו אלו לאלו, מתמזגות לאט. הנוזל המטביע הפך שוב לקרח בגווני לבן ותכלת, ורווית פרצה מתוכו בנשימה קטועה, יוצאת אל האוויר הנכסף. היא השתעלה ושכבה על הקרח, מעולפת למחצה, זרועותיה הרפויות ורגליה הכואבות לא היו מסוגלות לנוע. משטח קפוא השתרע לאורך המסדרון, והיא ראתה את טרייסי פוסע לעברה.
טרייסי לבש את מדי בית הכלא הלבנים, חיוך אוהב עיטר את שפתיו הדקות, ומשקפיו מסגרו את עיניו העמוקות, כאילו היו שתי יצירות אמנות. היא ניסתה למקד את מבטה, לספוג את תווי פניו המיוחדים אל תודעתה. אבל אז, גילתה באימה שזה היה גבר במדים אפורים, צחוקו האכזרי הדהד בחלל, בשעה שהוא הניף את הרובה לכיוונה וירה צרור קליעים.
אבל כל הקליעים פגעו במגן הקרח שהופיע סביב גופה של רווית, והיא שרדה את המתקפה, המומה וחיוורת. ידה הונפה בקושי לעבר כלי הנשק, ושלחה כדור קרח מצמית לעבר הלוע והקת, לפני שפיזרה גבישים קפואים ודוקרניים לאורך גופו של הסוהר הנתעב, ונטיפי הקרח הצמידו אותו אל הקיר.
דממה מדאיגה ריחפה במסדרונות הנטושים, מסוקים וניידות משטרה המתינו מחוץ לבית הכלא, גם הכוחות המיוחדים של ארצות הברית הקיפו את הבניין, ואיומים מבהילים נשמעו באוזניה של רווית.
"צאי מהבניין לאט עם ידיים באוויר! אם לא תסגירי את עצמך, נפרוץ פנימה!" קרא הקול העוין.
"תן לי סימן…" היא לחשה, "תן לי סימן שאתה בחיים, שאתה כאן…" הביטה סביבה, מאבדת את דרכה במבוך התאים האינסופי, "אני חייבת לדעת שאתה בסדר, אני… אני אוהבת אותך", המילים נשברו בגרונה, רועדות.
"אני אוהב אותך מאוד", קולו הנעים של טרייסי הפר את המתח ששרר באוויר.
רווית הביטה לימינה, והוא היה שם, בתוך התא הצר והאפלולי, שבו נגזר עליו לחיות במשך עשרים וארבע שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע. הדלת הלבנה נכנעה לכדור הקרח שרווית ירתה לעבר המנעול, וטרייסי פתח את הדלת ויצא אל המסדרון, חי ומוחשי.
היא עצרה והתבוננה בו, בשיערו הכסוף הקצר, בפיו העדין, באפו הקטן, הנאה. היא נצרה במבטה את יופיו של צווארו, את הקעקועים השחורים המעטים שעיטרו את זרועותיו, ואפילו את הקמטים המקסימים שנשקפו מזוויות עיניו הכחולות, הנפלאות, העיניים שהיו צלולות יותר ממימי הים התיכון, מן האוקיינוס האטלנטי, מכל מקור מים רעננים שהיה קיים מאז בריאת העולם.
"רציתי לחבק אותך מאז שראיתי אותך אז, לפני שנים", הודתה רווית, חיוכה נבע מעיניה, והן ברקו, נרגשות.
גם טרייסי חייך, אבל פיו התיישר והפך לקו דק, ברגע שבו אנשי הכוחות המיוחדים פרצו אל תוך הבניין. הגברים במדים הלבנים נטלו רובים ונלחמו בגבורה, באומץ לב, נאבקים על חירותם. רווית ניצלה את ההמולה, וסימנה באצבעותיה את התקרה שניצבה מעל ראשיהם, קשה וקודרת.
"לא נוכל לעוף החוצה, אבל אולי… לא", היא ניסתה למצוא פתרון, מבטה התרוצץ לכל עבר, מודאג, "אתה יודע שקיבלתי את הכוחות האלה רק היום?"
"אני חושב שהם היו אצלך כל הזמן", השיב טרייסי, וקולו הרגיע את החרדה שהציפה את נפשה, ניחוח סבון נעים נדף מגופו.
"אם נמות, לפחות נמות מאושרים", לחשה רווית, מבטה נח על שפתיו, והיא התקרבה אל פיו ונשקה לו לאט, תנועותיה עדינות.
טרייסי אחז בידה והוביל אותה בחזרה אל תוך התא, והם נשכבו על הדרגש הצר והקשה, שמזרן דק השתרע לאורכו. רווית נשענה על חולצה ארוכה ששימשה ככרית, ראשה וגבה קיבלו הפוגה זמנית מן הכאב, וגופה התרפא מצערו למגע ידיו המלטפות של טרייסי.
היא הסירה את המדים הלבנים מעל גופו, נושקת לצווארו ולכתפיו, בשעה שאצבעותיו פשטו את בגדיה, חושפות את גופה הצעיר והרזה. שיערה הארוך נפל על חזהו החמים, לשונה הוורודה פגשה בלשונו הלחה, ויריות הרובים המשיכו להרעיד את קירות הפלדה והבטון, את חלונות הזכוכית המחוסמת, ונשיקותיהם הרטובות, הלוהטות, הרעידו את גופיהם.
ידיה שקעו בשיערו הרך של טרייסי, רגליה הקיפו את מותניו, ופיו הטביע את חותמו על צווארה ועל לבה, ברגעים המיוחדים שבהם נפשותיהם התמזגו זו בזו, והם נישאו על גלי אושר שקופים, מתמכרים לתחושה הקסומה, המופלאה, להתרוממות הרוח.
עם כל תנועה, כוחה של רווית שב אליה, כנפיה הפגועות החלימו, והיא הרגישה איך גופה נעשה קל מרגע לרגע. היא ריחפה מעל הדרגש, וטרייסי שכב מעליה, מעופה העל טבעי נושא אותו מעלה, אל האוויר.
"אנחנו מרחפים", אמר טרייסי, מחייך אל מול עיניה החומות, ואישוניו הכחולים מילאו את מבטה, עד שרווית לא רצתה לראות דבר מלבדם.
"מה עם הבגדים שלנו?" היא תהתה.
הוא עיקל את שפתיו וכיווץ את עיניו, בשעה שהשיב, "אנחנו לא צריכים אותם", והם עפו מבעד לתקרה, שנמסה בזכות חום גופיהם האוהבים, כל הדרך אל השמיים, אל החופש.
רווית וטרייסי ניצבו זה לצד זו באוויר הפתוח, מחזיקים ידיים, צוחקים. אבל אז, מסוק שונה הופיע פתאום במרחב האווירי, שונה מכלי הטייס שירו לעברם. פניו העגומים של ג'ייסון נגלו לנגד עיניהם המשתאות, דמעות בהקו מתוך מבטו השבור. רווית מיהרה לכסות את גופה בידה, אבל היא נותרה חשופה לפניו.
"אני לא מבין אותך, אמרת שאת אוהבת אותי, שאת רוצה להיות איתי לנצח… איך זה קרה?" הוא הניף את המחשב הנייד, נשען אל דלת המסוק, והרוח זורמת על פניו, "חשבתי שאלה רק סימנים על המסך, אותיות בעברית, קיוויתי שכתבת עליי. אבל אז תרגמתי את הדברים ששמרת לעצמך, ביומן, על כל האהבה שלך כלפיו…" הוא הניד בראשו והשפיל את מבטו, "את שכחת אותי, שכחת את כל מה שהבטחת לי".
"לא, ג'ייסון, זה לא ככה", כדורי קרח נורו מבין אצבעותיה לכל עבר, חסרי שליטה, דמעות זלגו על פניה, "אני באמת אוהבת אותך, ואני אוהבת אותו. שניכם חשובים לי".
"אני לא רוצה לשמוע", פסק ג'ייסון, קולו קר, "אם לא תיפטרי ממנו", הוא השליך את המחשב הנייד מן המסוק ושלף את הרובה, "אני אעשה את זה". ואז ירה צרור קליעים לעבר טרייסי, מנקב את גופו הזועק, המדמם, שצנח מטה ללא רוח חיים. רק עיניו נותרו פקוחות, קפואות באימה.
רווית פרצה בבכי, רועדת ומוכת צער. היא עפה אל תוך המסוק, תלשה את הרובה מידיו של ג'ייסון וירתה בראשה.
ואז, רווית התעוררה משנתה, היא הביטה במסך הטלפון הנייד וראתה את התאריך – ארבעה עשר בפברואר. פליאה הציפה את נפשה, הרי היום חלף ואבד מן העולם. האם היום שהסתיים התחיל שוב, וניתנה לה הזדמנות נוספת? היא התבוננה סביבה, אובדת עצות, ותהתה מה קרה לטרייסי. תחושה פנימית משונה גרמה לה להאמין שהוא נמצא בין קירות בית הכלא, כאילו הזמן זרם לאחור.
פתאום, הצטערה שלא קנתה עוגה עבור יום הולדתו של טרייסי. אז, בחודש ינואר, לא ידעה שהוא אוהב אותה. הדאגה וחוסר הוודאות הכבידו על לבה בתקופה ההיא, אבל עכשיו, רעננות מחודשת נשבה אל נפשה. היא חייכה לעצמה, בשעה שראתה בעיני רוחה את כתב ידו המסורבל של טרייסי, את מילותיו הקלות, המופלאות, "אני אוהב אותך".
הספינה עגנה עדיין בנמל, ורווית איבדה שוב את מצב רוחה המרומם. היא ידעה שאם טרייסי לא יעבור את ניתוח העיניים, מצבו יחמיר, והוא עלול לאבד את ראייתו. הסוהרים קרי הלב לא הרשו לו לנסוע אל בית החולים, והוא נאלץ לסבול מדי יום מן הערפל שכיסה את עיניו הכחולות. רווית רצתה לפגוש אותו יותר מכל.
השירים שכתבה היו חסרי משמעות בעיניה, גם המקומות שבהם טיילה איבדו את חשיבותם. דמותו האהובה של טרייסי הציפה את מחשבותיה, ואז צעדים נשמעו על הסיפון. רווית חשבה שג'ייסון פסע שם, אולי ניעור משנתו ויצא לנשום את אוויר הים הנקי. ריח מלוח מילא את אפה, ברגע שבו צעדה לעבר הסיפון, ולבה החסיר פעימה.
טרייסי ניצב לפניה במדי בית הכלא הלבנים, שרוכי חולצתו נקשרו כמו כפתורים, ומכנסיו הארוכים כיסו את רגליו. כתפיו וזרועותיו היו חשופות, וקעקועיו השחורים היוו ניגוד מושלם לעורו הבהיר.
"מה אתה עושה כאן?" תהתה רווית, עיניה בורקות, חיוך מעטר את שפתיה הוורודות.
"הצלחתי", הודיע טרייסי, "חיכיתי לשעה של היציאה לחצר, ואז חטפתי את האקדח מהחגורה של הסוהרת המגעילה. לקחתי אותה כבת ערובה, והם פתחו את הדלתות הירוקות החשמליות בשבילי, ואז רצתי החוצה, בלי מכונית, הרי הם חסמו את כל הכבישים. ברחתי דרך היער".
"זה פשוט בלתי ייאמן", לחשה רווית, "לראות אותך מולי, אתה אמיתי וחי, והריח שלך… אני אוהבת את ריח הסבון הנעים הזה, הקריר".
הם התקרבו זה אל זו, ורווית צללה אל תוך חיבוקו החם. המרחק הרב שהפריד ביניהם היה שייך לעבר, הזמן שחלף נשכח, ברגע שבו שפתיה רפרפו על שפתיו, ופיו החל לנוע מעל פיה באיטיות משכרת. רוח נעימה נשבה מסביב לספינה, גלי הים נסחפו לעבר מרפסות התצפית, אבל המים הכחולים לא השתוו לעיניו הצלולות.
רווית ליטפה את זרועותיו המרשימות של טרייסי, כפות ידיהם אחזו אלו באלו, ולשונו נשלחה אל צווארה, מלקקת את עורה החלק. הם כרעו על ברכיהם, פיה ינק את לשונו בתאווה, ידיו טיילו במורד כתפיה, מעסות את חזה הצעיר ואת בטנה השטוחה. פתאום, טרייסי התרחק ממנה וקירב קופסה בצבע סגול חיוור.
"זה הסוג שאת אוהבת?" הוא התבונן בה, "אני מקווה שהמתנה שלי תגרום לך לחייך", פתח את הקופסה והציג בפניה עוגת פיסטוק ירוקה בהירה, עם ביסקוויט בתחתית ומוס וניל לבן במרכז, בתוספת זילופי קרם לבן-ירקרק שנראו כמו גבעות מתוקות.
"הו, טרייסי, תודה, זה כל כך יפה מצדך, אבל אתה המתנה הכי טובה שיכולתי לבקש", הודתה רווית ונשקה לשפתיו הדקות, המקסימות.
הם פשטו את בגדיהם במהירות, נטלו פיסות מן הקינוח המפתה, וכיסו זה את זו בקרם ובמוס הנהדרים. לשונו הלחה השאירה שבילים רטובים לאורך פלג גופה העליון, עד שהגיעה אל ירכיה של רווית. היא ליטפה את שיערו הכסוף, הקצר, בשעה שפניו הנאים צללו אל בין רגליה, וטרייסי החל ללקק את נקודת העונג הקטנה, גורם לרווית לרעוד.
אז, רווית ליקקה את חזהו החמים ואת ירכיו, מתקרבת אל איברו הזקור, שהיה מכוסה בתחתית הביסקוויט ובזילופי קרם הפיסטוק. היא העבירה את לשונה הוורודה סביב אשכיו המזמינים ואיברו הממכר, וינקה את שרביט הקסמים הקשה בפיה, עוטפת אותו בתנועות איטיות, שנעשו מהירות יותר.
טרייסי ליטף את שיערה הארוך, עיניו נעצמו מן העונג, מאחורי עדשות משקפיו, והמסגרת השחורה העניקה להן יופי רב יותר. ראשו הושלך לאחור, ברגע שבו רווית נעה בקצב הולך וגובר, פניה ושפתיה עלו וירדו מעל איברו הנפלא, שירה מטח חמים אל תוך פיה. הם נחו מעט, זוללים את העוגה בהנאה, לוגמים תה קר בטעם אפרסק, עד ששבעו.
מאוחר יותר, פנו אל חדר הרחצה, שהמתין להם בתוך הספינה, נקי ורגוע. טרייסי פתח את ברז המים, ווידא שהם חמים. זרם שקוף פרץ מתוך הברז הכסוף, מלטף את גופיהם. רווית נצמדה אל חזהו, מתירה ללשונו לאסוף טיפות מים זעירות מצווארה.
"אתה חושב שהם ירדפו אחרינו?" היא תהתה, דאגה התגנבה אל לבה.
"הם יכולים לנסות", השיב טרייסי, "אבל אף אחד לא יתפוס אותי, לא כשאני כאן, איתך, נסיכה".
נפשה הסוערת נרגעה, והיא ליטפה את גבו ואת כתפיו, מעבירה את ידיה על צווארו, עד שאצבעותיה נחו על לחייו, ופיותיהם נפגשו בנשיקה רטובה, לוהטת. רווית לקחה נשימה עמוקה, וכרכה את רגלה הימנית סביב מותניו של טרייסי. חיוך שובב הופיע על שפתיו, והוא חשף את שיניו הקטנות, הבהירות, ואפשר לאיברו החם להחליק אל תוך איברה הצר והלח.
עיניו הכחולות נותרו חשופות אל מול עיניה החומות, קעקוע הדמעה נח מתחת לעינו השמאלית, שחור ועגום. אבל פיו של טרייסי נפתח, מאושר, ולשונו טיילה לרוחב חזה וכתפיה. גם רגלה השמאלית נכרכה סביב מותניו, ואיברו החל לנוע לאט פנימה והחוצה, בשעה שהמים זרמו על גופיהם, עוטפים אותם בחמימות נעימה.
חיבוקו הנפלא של טרייסי הקיף את רווית, מעניק לה תחושת ביטחון ושלווה. גופיהם התמזגו אלה באלה, והם הוסיפו להתקרב ולהתרחק זה מזו בקצב קבוע. קיר הזכוכית ניצב מאחורי גבה, והשניות חלפו, קסומות ומלאות תשוקה. ריח הסבון אפף את חושיה של רווית, נשיקותיו של טרייסי ניתכו עליה כמו טיפות המים, ואשכיו הלמו בגופה, בשעה שאיברו צלל אל תוך איברה הצעיר שוב ושוב, והיא שפשפה את נקודת העונג הוורודה, עד שגבה התקמר, והיא נסחפה על גלי העונג.
זמן קצר אחר כך, טרייסי גנח והעניק לה את הנוזל הדביק והחם שפרץ מאיברו, וזלג על ירכיה כמו דמעות. המים שטפו אותם, מלטפים, אבל בועת האושר התנפצה בן רגע. פסיעות מאיימות נשמעו על הסיפון. טרייסי הרכיב את משקפיו ולבש חלוק רחצה לבן, לפני שפנה אל מכנסיו ושלף מתוכם אקדח.
"תישארי כאן", הוא נשק לרווית על מצחה, ויצא מחדר הרחצה, פונה לעבר הסיפון.
רווית כיסתה את גופה בחלוק רחצה תכול, ופסעה בעקבותיו. הצעדים נשמעו קרובים, פחד חלחל אל נפשה, והיא ייחלה שהצרה תחלוף. רווית התקדמה לאט, על קצות אצבעותיה, חוששת מן המראה שהיה עתיד להתגלות לפניה. שם, על הסיפון, היא ראתה את טרייסי השבוי בזרועותיה של שוטרת חמושה. אקדחו נפל על הרצפה. רווית שלחה יד רועדת לעבר האקדח, היא חיכתה לרגע שבו השוטרת הפנתה את גבה, ואז ירתה בה.
רווית התבוננה בטרייסי, מבטיהם הצטלבו. היא הצילה אותו מפני השוטרת שניסתה לקחת את חייו, ואז שמטה את האקדח ורצה אל תוך חיבוקו האוהב. ראשה נצמד אל חזהו, וזרועותיו עטפו אותה בחום, ברגע שבו הודה לה מעומק לבו על מעשה הגבורה.
"זה היה יכול להיות הסוף שלי, נסיכה", הוא לחש לה, "בזכותך אני בסדר".
"אנחנו חייבים לברוח, להפליג למקום רחוק. נגיע לקליפורניה ומשם נטוס לוושינגטון, מה דעתך?" הציעה רווית, "תמיד רציתי לראות את אגם דיאבלו עם המים היפים שלו, יש להם צבע טורקיז מהפנט, וצומחים שם עצים עם עלים בגוון ירוק כהה. ראיתי תמונות".
"יש לך מסמכים מזויפים שנוכל לטוס בעזרתם?" התפלא טרייסי.
"חבר של ג'ייסון יעזור לנו, הוא הכין מסמכים, והצלחנו להיכנס איתם לארצות הברית פעם", היא הסבירה, "הכול יהיה טוב עכשיו, כשאנחנו יחד", חיבקה את גופו החטוב, שהדיף ניחוח סבון רענן, ואז נשמה את הריח המדהים אל תוך ריאותיה.
ההפלגה עברה בקלות, והשניים השיגו דרכונים עם שמות בדויים, ומצאו את עצמם על החוף בקליפורניה השמשית. מימי האוקיינוס השקט נעו בשלווה, הגלים התפארו בגווני כחול בהיר נהדרים, והתנפצו לרסיסים, מלאי קצף לבן. טרייסי פרש שמיכה ירוקה על החול, ושלח את חיוכו המזמין לעבר רווית, שפתיו התעקלו ושיניו היפות נגלו לפניה, בשעה שקמטים נפלאים הופיעו בזווית עיניו.
רווית הסתערה על טרייסי בנשיקות רבות מספור, שפתיה רפרפו על עפעפיו ועל ריסיו, לשונה ליקקה את לחייו ואת סנטרו הבולט. אפו המקסים קיבל דגדוג מבודח, והם הסירו את בגדיהם ונשכבו על השמיכה, משתרעים לאורך הבד הרך. גביהם הדואבים זכו במנוחה מיוחלת. השמיים נפרשו מעל לראשיהם, תכולים ופתוחים, והאוקיינוס השמיע את צליליו הפראיים, מתרסק עם כל גל במנגינה שכולה חופש.
רווית הניחה את גופה הרזה מעל טרייסי, שיערה החום, הארוך, כיסה את כתפו, צווארה העדין הוקף באצבעותיו המלטפות, ולשונו ציירה מעגלים רטובים על עורפה ועל שכמותיה. היא הרגישה את איברו המרשים, שהתקשח למגע ירכיה. ידיו היפות רפרפו על מותניה הצרים ועל חזה הבהיר, אצבעותיו הארוכות פיסלו את דמותה בקווים רכים, וגלי האוקיינוס נגעו בכפות רגליהם, מציפים את אפיהם בריח נקי, ריחם של המרחבים הימיים.
זרועותיו המקועקעות של טרייסי חיבקו את רווית, ידו הימנית עיסתה את איברה הרטוב, ברגעים שבהם ידו השמאלית ליטפה את פלג גופה העליון. קרני השמש החמימות נגעו בגופיהם, והיא פנתה לאחור ונשכבה בגבה אל השמיים. עיניו הכחולות של טרייסי התמקדו במבטה האוהב, אצבעותיה שקעו בשיערו הכסוף, פיה בלע את לשונו, יונק אותה בתאווה אינסופית.
איברה פנה מטה, אוסף לתוכו את איברו הלוהט, סנטימטר אחר סנטימטר, עד שהוא החליק פנימה בתנועה ארוכה, והם לא העזו לנוע. רווית וטרייסי שכבו יחד, נהנים מן התחושה שדבר לא השתווה אליה. ואז, החלו לרקוד בתנועה איטית, מאושרת. אגנה עלה וירד, לשונה ליקקה את שפתיו, ואצבעו הסתננה אל בין ירכיה וליטפה אותה, יוצרת עונג רב בגופה.
ידיו של טרייסי כבשו את גבה, מקיפות את גופה כאילו היה שייך לו לנצח, ורווית פישקה את רגליה מעל ירכיו, מרגישה את איברו החמים, הפועם, ואת הנשיקה הצרפתית שנתן לה. אז, הניחה את לחייה השמאלית על פניו, עורה התמזג בעורו, דמעת אושר זלגה מעינה, נוחתת על קעקוע הדמעה שניבט מעינו. זרועותיהם נפרשו מעלה, וכפות ידיהם אחזו אלו באלו, בשעה שאיברה הלח והצר נע מעל איברו המושלם.
אז, טרייסי מחץ את אצבעותיה בתשוקה, והתגלגל, כך ששכב מעליה. השמיכה נחה מתחת לגבה של רווית, וירכיה הקיפו את מותניו. הוא נעץ את איברו הקשיח בתנועות מהירות, הולם שוב ושוב. אנחותיהם החרישיות הציפו את האוויר, רטיבות מי האוקיינוס נמהלה ברטיבות איבריהם, עד שהם רעדו יחד כמו גל מתנפץ, והוא קרס על גופה הצעיר, המאוהב, חזו נצמד לחזה, ורגליו כיסו את רגליה. הם שאפו את ניחוח האוקיינוס, זה היה ניחוח החופש.
הדקות חלפו, והם מיהרו אל שדה התעופה, צוחקים, מחזיקים ידיים. אנשי הביטחון הביטו בפניהם ובתמונות שנראו על הדרכונים, ולבה של רווית פעם במהירות מחרידה. כפות ידיה הזיעו, והיא ניסתה לשמור על ארשת פנים רגועה, לא להסגיר את הסערה שהתחוללה בנפשה.
"תעמדי בצד", הורתה לה אשת הביטחון בפנים חמורי סבר.
רווית פנתה אל מחוץ לתור ונעמדה לצד הדלפק, מבוהלת. היא נתנה מבט מודאג בטרייסי, שהעניק לה את חיוכו המרגיע, ומלמל, "הכול בסדר, נסיכה", אבל פיה של רווית התייבש, והיא קפאה במקומה. אשת הביטחון בדקה את הנתונים שהופיעו על מסך המחשב, דיברה בטלפון, ואז אמרה, "אני מצטערת על העיכוב, שתהיה לך טיסה נעימה".
רווית נטלה את הדרכון המזויף ונשמה לרווחה, לפני שהסתלקה משם. היא התיישבה לצדו של טרייסי בתוך המטוס הלבן, המאורך, התרגשות זורמת אל תוך לבה, והם חייכו זה לזו, חולמים על אגם דיאבלו, על שייט רגוע במים בצבע טורקיז. המטוס המריא, גופיהם נמשכו לאחור, שוקעים במושבים הכחולים הכהים, עד שכלי התעופה התייצב בשמיים.
רווית נשקה לשפתיו של טרייסי, חגורת הבטיחות הכבידה על בטנה, אבל מגע פיו האהוב הסיח את דעתה ועודד אותה. היא פתחה את פיה, מתירה ללשונו להחליק פנימה וללקק את לשונה הוורודה, הלחה. לשונו הרטובה רפרפה על שפתיה ועל צווארה, ידו נחה על ירכה ונעה אל בין רגליה. גם ידה התגנבה בתנועה חרישית לכיוון מכנסיו, וליטפה את ירכיו, שובבה.
"כשנגיע לוושינגטון, אני רוצה להתחתן איתך, נסיכה יפהפייה שלי", אמר טרייסי, ועיניו הכחולות בהקו בחיוך פראי, "ותהיה לנו עוגת פיסטוק, ונלקק אחד את השנייה".
"זה יהיה נהדר, וכשנגור ביחד, אני אתן לך לעשות את כל הבישולים", היא חייכה, "אני לא אוהבת לעבוד במטבח".
"את יקרה לי מאוד ומקסימה לגמרי", הוא הודה.
אבל פתאום, המצב יצא משליטה. המטוס החל לרעוד ולאבד גובה, רווית כיווצה את מבטה, נפשה נמלאה פחד קר ומשתק. טרייסי הביט סביבו, בשעה שהנוסעים האחרים החזיקו את המושבים, והמטוס התייצב.
"זו בטח סתם מערבולת", הוא הבטיח, מניד בראשו לשלילה.
"מה אם יקרה לנו משהו, טרייסי האהוב שלי? אם זה הסוף שלנו, אני רוצה שתדע שאני…" מלמלה רווית, וקולה נשבר, ברגע שבו המטוס התהפך, "הו, אלוהים", היא אחזה בידו.
"גם אני", הוא הספיק להשיב, לפני שהמטוס צנח מטה במהירות גוברת, מטר אחר מטר, עד שהם פגעו במי האוקיינוס הכחולים, קול חבטה נשמע, ועיניהם נעצמו.
הרעש העז נדם והתחלף בדממה קודרת. שברי הכנפיים וגוף המטוס התפזרו על פני קילומטרים רבים, צללו אל הקרקעית ונבלעו במעמקים. רווית וטרייסי נותרו במצולות, אולי המשיכו לחבק זה את זו לנצח, אולי נפשותיהם ריחפו בשמיים, חופשיות.
מצבת זיכרון מאולתרת הוקמה על החוף, בלונים סגולים וצהובים הונחו על החול הרך, וגלי האוקיינוס המשיכו לנוע בקצב אחיד, יוצרים את מנגינתם השלווה, עד שהמים והקצף נשברו לרסיסים. אבל גלים חדשים נוצרו שוב ושוב, והם הוסיפו להסתער על החוף, שקופים ופרועים, כאילו יחיו לנצח.
ואז, רווית התעוררה משנתה, היא הביטה במסך הטלפון הנייד וראתה את התאריך – ארבעה עשר בפברואר. פליאה הציפה את נפשה, הרי היום חלף ואבד מן העולם. האם היום שהסתיים התחיל שוב, וניתנה לה הזדמנות נוספת? היא התבוננה סביבה, אובדת עצות, ותהתה מה קרה לטרייסי. תחושה פנימית משונה גרמה לה להאמין שהוא נמצא בין קירות בית הכלא, כאילו הזמן זרם לאחור.