הביתה

שדה התעופה המה אדם. היתה זו עונת החגים, העצים לבלבו ואנשים רצו הביתה, לחגוג עם הוריהם, עם ילדיהם.

ניגשתי לעמדת ביקורת הדרכונים. הפקידה, בחורה צעירה ולבבית, בדקה את דרכוני והחזירה לי אותו בחיוך נדיב, "טיסה נעימה, מר שטוקלהם" אמרה. האם לשתף אותה? האם לספר לה על עשרים שנות חיפושים בכל רחבי העולם? ועכשיו – סוף, סוף, אולי, הביתה. לו גם רציתי, לא יכולתי לספר. "תודה" הפטיר מר שטוקלהם ואסף את הדרכון מהדלפק.

התחושה המוכרת הכתה בי בעת פוסעי במסדרון הרחב שהוביל אל לובי הנוסעים החדיש. מר שטוקלהם היה עסוק בנסיון להיזכר כמה עלתה מכונית הספורט מדגם V5, עליה הוא קרא בבוקר במגזין המכוניות עליו הוא מנוי. אולם לדידי, העיקצוץ ברקתי השמאלית לא הותיר ספק. הם פה. הרמתי ראש והצצתי קדימה. הם היו עשרים ידעתי, חמושים מכף רגל ועד ראש. גנרל מקדון כמובן צעד בראשם. בדרכם אלינו הם פינו עוברים ושבים לצדדים, מותירים אחריהם שובל של בהלה לא מבוטלת. הנה זה מתחיל שוב.

גנרל מקדון הגיע למרחק מטרים ספורים מאיתנו. הוא הפטיר מבט אחרון ב"סורק" והכניס אותו לכיסו בנצחון. "הוא פה" אמר לכיוון חייליו. המסדרון כבר פונה לחלוטין מאנשים. גנרל מקדון נעמד במרכז ואנשיו כיתרו אותנו במעגל, מפנים אלינו את רוביהם החדישים. התבוננתי בהם. יכולתי להבחין בלחץ אצבעותיהם כנגד קתות הרובים. הם מפחדים ממני. אנשים צעירים, נחושים. מעניין מה סיפרו להם, מעניין איך הם רואים אותי, מה הם חושבים, ממה הם חוששים. אולי בעוד דקות ספורות אכיר אותם טוב יותר.

גנרל מקדון הביט בנו בעיון. בעיניו כבר שרתה השנאה המוכרת. חשתי ריח של היסטריה לא מרוסנת זוחלת במעלה בטנו של מר שטוקלהם, שבחן לראשונה את מראהו של גנרל מקדון. גבר מגודל, מסוקס, בשנות הארבעים לחייו, בלורית קצוצה בקפידה ומכסיפה בקצוות. עיניים אפורות ושפתיים צרות והדוקות, שמאחוריהן שיניים לבנות למשעי. צלקת ארוכה, מזכרת ממלחמה רחוקה, עיטרה את לחיו השמאלית. הוא לבש מעיל עור שחור וכבד ונעלי מוקסיני מהודרות. מר שטוקלהם התרשם ממראהו של גנרל מקדון. אכן, מכובד ורציני ויאה לאדם בתפקידו. ובאותה מידה מטיל אימה, המגובה בעשרות קנים חשופים.

גנרל מקדון דיבר אליי "יש לך משהו להגיד לפני הפרידה?". הוא העלה חיוך של לעג על שפתותיו. אבל בעיניו זיהיתי ניצוץ קלוש של פחד. למה הוא מפחד? אני לא ארע לו, לא ארע לאף אדם. לעולם לא עשיתי רע. ובכל זאת הוא פה, ואין מנוס.

מר שטוקלהם נרעד. כל שיכול היה למלמל קלושות "אני לא יודע מי אתה, אדוני, אני מבטיח לך שאני אזרח שומר חוק". הצדק היה עימו. הכרתיו מלפני ולפנים, הכרתי כל שביב מאישיותו. למרות שהיינו יחדיו רק יומיים, יכולתי להעיד בבטחה כי הוא אכן הוכיח אזרחות למופת, לא נקלע לשום צרה ולא ניסה להונות לא את מס הכנסה ולא את בת השכן. גנרל מקדון הביט אל תוך עיניו של מר שטוקלהם בריכוז עילאי, מנסה לחדור דרכן אל עמקי נשמתו, שם הייתי אני.

גנרל מקדון אמר "היום זה יום המשחקים, הא?". ריחמתי על מר שטוקלהם, אבל כעת זה ממילא היה מאוחר מדי עבורו. אמרתי מפיו של מר שטוקלהם "אני צריך להגיע לניו–טורונטו. לפגוש את משפחתי". דבריי הותירו אצל מר שטוקלהם חותם של בלבול חסר ישע. הוא היה בדרכו לכנס עיסקי, למה לו לשקר בעניין זה? אבל גנרל מקדון הבין, אם כי לא הסכים עימי בעליל. "כנראה שלא בפעם הזאת" הוא אמר בהנאה מסוימת.

"חבל" עניתי. מה כבר יכולתי להוסיף אחרי עשרות, אולי מאות, מפגשים ביננו? מסכן מר שטוקלהם. הוא לא יקנה עוד את הV5 שלו. אפילו לא יזכה להגיע לכנס המיוחל בניו–טורונטו. אבל הגורל, תאומו הבוגדני של הצדק, לא בודק בציציותיהם של אנשים ואינו מבחין בין אזרח שומר חוק לבין פונדקאי מזדמן.

גנרל מקדון סבב על עקביו ובידו כבר היה "הסורק". "תירו" פקד לקונית מאחורי גבו. החיילים הכינו את אצבעותיהם. הרגשתי איך הדם אוזל מפניו של מר שטוקלהם. זה הקשה עליי להתרכז, אולם הצלחתי להעיף מבט סביבי. הייתי נואש. צריך מישהו בדרכו לניו–טורונטו. רחוק באופק, ליד שער העלייה למטוס ראיתי ילד בן עשר לערך המתבונן לעברה של בובת סופרמן שניצבה בחלון ראווה נוצץ. אני משתדל מאוד להתרחק מילדים. פעם אחת בלבד יצא לי להתלכד עם גופו של ילד, התמימות שלו הביאה אותי לסף דמעות. הוא עוד האמין בקיומם של שדים ומכשפות. הרגשתי לא נוח כל זמן שהייתי עימו, שמא יגלה כי הללו קרובים אף יותר משהעלה על דעתו. כאמור, הייתי נואש. האם אצליח להתכוונן אליו? ניסיתי להכיר אותו, לשאוף אליו. שלום ילד, התקבל אותי? זה לא תמיד מצליח. עשרים שנה של נסיונות חוזרים ונשנים, באדיבותו המסורה של גנרל מקדון, שיפרו את יכולתי לכוון עצמי לגוף רצוי. אבל לעולם אין הבטחה.

ואז הרעידו הכדורים את גופו של מר שטוקלהם. הדם המתפרץ הזכיר לי שוב מה אני, ומה היא ברכתי/קללתי…

*****

הניסוי מחק את כל זכרונותיי הקודמים. נאלצתי להרכיב פאזל משמועות שהצלחתי לדלות טיפין טיפין, בהזדמנויות אקראיות, דרך רכילויות בלתי מבוססות והנחות שנראו לי הגיוניות, אך פעמים רבות הכזיבו. לבסוף הצלחתי להרכיב תמונה מלאה, פחות או יותר.

הם כינו זאת "שדת–עב"ם" בקיצור הכל כך אהוב על המדענים למיניהם. "שיעתוק דנ"א של תאים עובריים במצב מעבר" היה השם המלא. נזכרתי במעבדה החדישה, באורות הניאון. בימים הארוכים, באחיות. הניסוי בו הייתי הנסיין הצליח מעל ומעבר, רק לא בכיוון המצופה. התברר כי ברגע של סכנה ברורה ומוחשית, כלומר מוות, קיימת בי היכולת לשמר תא אחד מקורי, ולהעביר אותו לגוף אחר. ההסבר המדעי היה מסובך. התא המקורי מתפרק לחלקיקים הקטנים ביותר, ובאיזה אופן הקשור לכח הכבידה הקטן ומשיכה מגנטית או שילוב של שניהם, התא המקורי מתלכד שוב לתא המכיל דנ"א מקורי שלם בגוף פונדקאי הנמצא בסביבה. חלק זה היה מסובך עבורי ולמעשה אני לא משוכנע כלל שאפילו הם הבינו תהליך זה עד תומו. בכל מקרה, לאחר ההתלכדות הראשונית, הדנ"א המקורי משעתק עצמו במהירות עצומה בתוך הגוף החדש. הגוף החדש משמש מעתה, כבמעין סמביוזה משונה, פונדקאי למחשבותיי, רצונותיי ואישיותי. השאלה למה זה קורה, ובעיקר – למה דווקא לי, העלתה מלמולים סותרים וחסרי בטחון מפי המדענים. הם ניסו לשמור זאת ממני בסוד. מיד לאחר הניסוי הם החליטו לדון אותי למוות איטי ומיוסר, קיוו כי גוף הפונדקאי רפה המח ונכה הגוף, אליו התלכדתי מיד לאחר הניסוי, ישכיח ממני את עצמי. הם הצליחו בכך למשך זמן רב. היתה זאת התקופה הקשה בחיי הזכורים, אסיר בגוף ובנפש, תקוותי היחידה הייתה מוות מהיר.

אי אז, האירוניה התעטפה בגלימתו של אביר אפל ונשקו האימתני – גנרל מקדון ו"הסורק" שלו. במהלך המעבר בין גופים, תהליך ההתפרקות וההתגבשות מחדש מותירים בפונדקאי החדש מרכיב כימי ייחודי באזור כיס המרה. מרכיב זה גדל עם הזמן ויוצר חותם ביולוגי ייחודי לי. "הסורק" יודע לאתר אותי על פי חותם זה, בכל מקום על פני כדור הארץ. אבל הזמן שעובר עד להתבייתות משתנה במידה רבה. מחצי שעה עד שבע שנים, שיא התארחותי בגוף אחד. כבדיחה מקאברית, גאל אותי גנרל מקדון מיסוריי תופת רק על מנת להביאני לשאול תחתיות, בו שיחקנו תופסת קטלנית, והוא לעולם בתפקיד הרשע הבלתי נלאה. שנאתי אליו השתוותה רק לפחדי ממנו ונשק יום הדין שאיתו הצליף בי ללא רחם. כמעט אין יום שעובר ואינני תוהה לפשר מרדפו אחרי. אולי הוא חושש לניצול גוף הפונדקאי לצרכיי הפרטיים, אך אני מצידי לעולם לא פגעתי לרעה בפונדקאים שלי. גם המעטתי ככל הניתן להתערב בעיניניהם הפרטיים. חיה ותן לחיות. אבל גנרל מקדון דואג לכך שאאסוף יסורי מצפון מצטברים על אנשים שחייהם מסתיימים ברצח אכזרי, לא להם. אמת אחת היתה לטופפות בין עיניי – גנרל מקדון ואנשיו ירדפוני באשר אלך, בהותירי אחריהם הרג מתמשך של חפים מפשע, כל מטרתם לגרום לי לעבור פונדקאי שוב ושוב, במלחמת התשה נצחית שאינה יודעת שובע.

מי אני, מי הייתי לפני שהפכתי למה שאני, זאת רק הם ידעו…

*****

סערת רגשות, מחשבות ורצונות הכתה בי מיד. עשרות תחושות וזכרונות הציפו אותי כמבול אנושי היורד על קרקע חשופה. לאחר מספר שניות נשארו במוחי מספר רגשות בולטים. גבר חווה תאווה מינית בלתי מרוסנת אל אשה צעירה שזה עתה ראה ברחוב; אשה ערירית הוגה זכרון של הנאה קצרה על זר פרחי קיץ. היא זוכרת שקיבלה אותם כאות הערכה מעמית בעבודה, אהבה שלא התגשמה; שברון לב של ילד קטן על משחק ילדים שנשבר. עשרות תחושות חלפו בהבזק במוחי. תהליך ההתגשמות לפונדקאי חדש הוא עתיר אנרגיה, ויש צורך באספקה מיידית של תאי גוף חיצוניים לפונדקאי, אותם אני שואב מאנשים הנמצאים בסביבתי הקרובה. בתהליך ההתרכבות מחדש, הדנ"א מהתאים האלו מספרים לי עולם ומלואו.

עליי להתרכז. צמצמתי את עיניי והבטתי לפניי, מגביל את שדה ראייתי. זיהיתי לפניי שולחן אוכל. צבע הפורמייקה עדיין החליף צבעים. אחד ראה זאת כצבע אדום דובדבן. אחר הביט בו וגילה אפור–סגול. אשת הפרחים טענה לחום אדמה. צלחת עמדה על השולחן לפניי. אחד ראה בצלחת המבורגר עסיסי, שני ראה חביתות עין, אחר זיהה שלוש חביתיות מעט שרופות. ידעתי כי זה תלוי במקום הישיבה וזווית הראייה של כל אחד מתורמי, ויש גם מקום לא מבוטל למאווים אישיים, שאינם תלויי מציאות. עצמתי את עיניי בחוזקה. ידעתי כי דקה שתיים וזה יעבור. כל הרגשות, הרצונות וזוויות הראייה יתפוגגו ויותירו מקום רק לאחד. כשפתחתי את עיניי, לא היה ספק עוד. צבע הפורמייקה היה סגול אפרסק ושלוש חביתיות שרופות במעט נערמו על צלחת גדולה ולבנה שהיתה מונחת על השולחן לפניי. כאב הראש ברקתי החל מתמוגג לאיטו. הוא יעבור עוד כמה דקות.

הבטתי סביבי. הייתי רכון על שולחן אוכל במסעדת פועלים קטנה שאותות הזמן נגסו בה ללא רחמים. מאוור תקרה שראה ימים יפים יותר הסתובב על צירו החלוד. צבע הקיר התקלף בפינות וריפוד המושבים היה דהוי זה כבר שנים רבות. מוזיקת קאנטרי חרישית בקעה מרמקולים צרודים. מעט אנשים הסבו על שולחנות קטנים ומרוחקים זה מזה. גבר בגיל העמידה החזיק את ראשו, אשה צעירה גירדה את רגלה ונראתה מבולבלת ובלתי נינוחה. אובדן התאים גורם לתופעות של עקצוץ, גירוד או מחשבה מבולבלת בקרב אותם תורמים בעל–כורחם. חיפשתי את הילד בעל הצעצוע השבור, אבל הוא לא היה במסעדה. ייתכן שהגיע אליי החוצה, מהרחוב ההומה בעוברים ושבים. בעוד מחשבותיי מתחדדות, חשבתי לעצמי כי לפחות התהליך מהיר למדי, ומשכר לעיתים. לפחות הוא היה כך בשנים הראשונות.

ועתה – למלאכת הזיהוי. התבוננתי בכף ידי השמאלית. שערות שחורות ודלילות אך בולטות עיטרו אותה. גבר. טוב, כנראה שעדיף כך, לפחות לא אצטרך להוסיף על יסורי מצפוני המצטברים גם את חייו של ילד בן עשר. נוכחותי מבטיחה קץ מוקדם ובטוח מול לועו של רובה מעשן. הערכתי כי הפונדקאי החדש נמצא בשנות הארבעים לחייו. פתחתי עצמי לגופו ומוחו, שואב אליי את מחשבותיו והוויתו.

מולי ישבה אישה בגיל העמידה ואכלה חביתיות מצלחתה. אימו.

האשה שהיתה כעת אימי, נראתה כבת שבעים לערך, אם כי ידעתי בן רגע שגילה המדויק הוא שישים ושש, חודשיים ושמונה ימים. עורה כבר מקומט אך תווי פניה הזכירו יופי נעורים ועיניה הסגירו שמחת עבר כבויה. אימי הסתכלה לעברי ושאלה "אתה בסדר, פרדי? אתה מרגיש טוב? תשתה משהו". ידעתי כי היתה אם שכולה, לאחר שבנה הבכור נהרג בתאונת דרכים לפני חמש שנים. פרדי נוטה להרגיש כלפיה רחמים אך גם כעס עצור על שנות אפליה מול אחיו הבכור, שמנעו ממנו השלמה עימה. היו פשוט יותר מדי דברים פתוחים ביניהם. יחסו של פרדי אליה היה נוקשה למדי, ולעיתים הצטער והתחרט על דבריו או מעשיו. פלטתי בקול בס צרוד "לא, אימא, זה בסדר, רק כאב ראש קטן, תמשיכי". היא התבוננה בי למשך שתי שניות נוספות ואז המשיכה את קו סיפורה "מה שהפריע לי יותר מכל היה שהיא לא סיפרה לי שהיא הולכת. ככה קמה והלכה עם סוניה. אז אני צריכה לוותר לה? למה?". גיחכתי ביני לבין עצמי. אמא, דיצה וסוניה. קומדיה חברית משולשת בת חמישים שנה. עניתי לה "את יודעת, אמא, ככה זה, אתן כל הזמן רבות, אבל בסוף חברות טובות. תשלימו מחר".

חשבתי בכאב. כפרדי, הכרתי את כל מעלליה של אמי עם חברותיה, נזכרתי בבילויים המשותפים שלנו בשנים האחרונות, נזכרתי בילדותי כשהיתה מקריאה לי סיפור לפני השינה, כשהייתה מחבקת אותי בעת מכאובי. אבל פרדי לא העריך זאת. ואני, הייתי רוצה מאוד שאלו יהיו זכרונות מאימי האמיתית, אבל זכרונות אלו אבדו לי לנצח. כל שנותר בזכרוני היא התמונה ההיא, הקרועה.

אימו של פרדי המשיכה בסיפורה, אותו שמע פרדי בגרסאות רבות משחר ילדותו. מדי פעם זרק פרדי איזו מילת הסכמה או עידוד, אבל רב הזמן היה עסוק במציאת פתרון לבעייה במקום עבודתו, משהו הקשור לדו"ח מסובך שעליו להגיש ביום שלישי. אני מצידי הייתי טרוד בשאלה הכיצד אני מפלס את דרכי לניו–טורונטו. מר שטוקלהם היה הקלף המנצח שלי, אבל גנרל מקדון סיכל את מאמציי ברגע האחרון. נזקקתי נואשות לבואה של המזל, אחותם השובבה של הצדק והגורל.

*****

הטיסה לניו–טורונטו נמשכה שעות ארוכות, ורוחות עזות טלטלו את המטוס. פרדי, שסבל תמיד מפחד טיסה קל, נזכר בפעם הראשונה שטס עם אימו, אביו ואחיו הגדול לטיולם המשותף הראשון. או אז הוא דימה את טלטלות המטוס לפרי משחקם של מלאכים, או שמא אלהים עצמו, המשיטים את המטוס מבעד לעננים עשויים מצמר גפן רך ומתוק. היו אלה ימים אחרים, טרם נפטר אביו ממחלת סרטן ממושכת ושנים רבות לפני התאונה ההיא. אז הוא לא פחד, ידע כי הוריו ישמרו עליו, יביסו באהבתם את כל פחדיו. אימי שלי, האם את מחכה לי? גם אני צריך את אהבתך, גם אני מפחד להישאר בבדידות נצחית, כשרק גנרל מקדון משמש לי כאח ורע.

פעם ניסיתי לאהוב. אבל לאחר שלושה מעברים היא בכתה ואמרה שלא תוכל עוד. החלטתי לוותר ולהסתפק באהבות קצרות ונטישות חד צדדיות כואבות מצדי ובלתי מוסברות לדידן. זוהי קללתי. אבל אימי, אימי האמיתית, תבין אותי, תאהב אותי באשר אני. אני יודע זאת, חש זאת. ולכן אני חייב להגיע לניו–טורונטו, למצוא אותה.

הגורל איפשר לי מתת נשגבים – לראות את העולם, לטעום אותו, לחוש אותו, מעיניהם ומחשבותיהם של כל כך הרבה אנשים שונים. אהבתי לקחת חלק בחייהם של אנשים, חש את הכאב, את הרצון, את הסטיות ואת הזכרונות. פעמים רבות דימיתי עצמי כאנתרופולוג, החוקר לבב ונפש, לעיתים מזדהה עם מארחיו, לעיתים מביט מהצד, לפעמים חלק משלם אך לעולם מופרד. אבל קולי היה אילם. השתוקקתי לספר לעולם כולו על חוויותי, על הידע שצברתי על נשיות האדם. לו רק היו מאפשרים לי להשמיע את דבריי. אבל הם לא, ואני יכול לעבור דרך קירות ומחסומים, ולא למות כלל. זוהי ברכתי, אבל קצתי בה זה זמן רב. ערימות הגופות שהותרתי מאחורי היוו נטל קשה מנשוא. הייתי מוותר על ברכה זו ברגע זה, לו רק יכולתי.

ותמיד רדפה אותי תמונתה הקרועה של אימי. ראיתי אותה אך לשניות ספורות, אבל היא חקוקה היטב בזכרוני. אשה יפה בשנות הארבעים לחייה. שמלתה האדומה מתנופפת ברוח. מבטה עצוב ונוגה. ידה מחזיקה בידי, אבל החלק הזה קרוע, תמיד קרוע בזכרוני. גנרל מקדון, בבדיחה סרקסטית על חשבוני, הראה לי את התמונה בפגישתנו הראשונה. הוא אמר לי שזה מה שנשאר ממנה, ממני. אני מסרב להאמין לו, משכנע עצמי שוב ושוב כי זה רק חלק מהלך מחשבתו הסדיסטית. התמונה העניקה לי מטרה, תכלית. לא אשקוט ולא אנוח עד שאצליח לראות את התמונה בשלמותה, לדעת מי אני, איך נראתי בגופי האמיתי. ואולי, תקווה קלושה שבקלושות, אולי אימי תדע משהו שיאפשר לי לשנות את גורלי, להיות כאחד האדם, רוח וגוף נפגשים. אימי, התעזרי לי?

*****

המטוס נחת בניו–טורונטו בשעת בוקר מוקדמת. פרדי ואני יצאנו משדה התעופה לעבר המלון בו הזמין פרדי מקום מבעוד מועד. חלפו כבר שנתיים מאז פגישתו של פרדי עם אימו בבית הקפה, אך תפילותיי נענו לבסוף והמזל הביא את פרדי, רטון ונרגז, לביקור מאולץ ומהיר בניו–טורונטו.

במלון החליף פרדי בגדים. הסתכלנו במראה שבחדר השירותים. פרדי רזה במספר קילוגרמים מאז שקפצתי לבקר. היה זה תודות לפעילות ספורטיבית אותה החל. אך עדיין היה גבר כבד. עורו היה שחום, ושיער ראשו שחור ועבה. בהמלצת בתו הגדולה קרול, שפם קל התווסף לו מעל שפתו העליונה ואכן הוסיף לו ברק מסוים.

יהיה עליי לפעול מהר, טיסת החזרה של פרדי מתוכננת למחר. לא היתה זו משימה פשוטה כלל וכלל, בעודי בגוף מארח. אדם שרגיל להיות עצמו, לא קל לו לקבל מעשים או דברים שאינם מתיישבים עם הלך רוחו. הדבר יכול להביא לבעיות נפשיות לא פשוטות. אולם עם הזמן פיתחתי שיטות משלי. עם הזמן הבנתי כי העלאת תמונה מסוימת במוחו של אדם, פעפוע רציף של רגש רצוי, יכולים לתרום לענייני. הרבה היה תלוי ביציבותו הנפשית של הפונדקאי ובמידת זהירותי. זו האחרונה השתכללה עם השנים, ופרדי היה יציב דיו.

בעוד פרדי מהרהר בפגישה המיועדת עם סוניה, חברתה של אימו, עברתי במוחי בפרוטרוט על מטרתי הראשונה. קיוויתי שפרדי אכן יילך לארכיון האנשים העירוני וינסה לחפש דמות אישה בשמלה אדומה. אין לי הרבה מידע, אבל החיפוש היום מתקדם מאוד. אני מקווה שחשיפה איטית וממושכת לזכרון התמונה שבמוחי, תאפשר לפרדי להסביר לרובוט החיפוש את אשר הוא מבקש. אשר עליי – להמתין בסבלנות, זה כל מה שיכלתי לעשות כרגע.

פרדי סיים להתלונן לעצמו על סוניה ואימו שאילצו אותו לבוא לכאן מלכתחילה. הוא חיבב את סוניה אבל לא ראה סיבה להטריח עצמו עד לניו–טורונטו כדי לבדוק את מצב בריאותה. זאת היתה החלטה שלה לעזוב הכל ולברוח לפה. אבל אימו היתה מודאגת מאוד, ולבסוף, לאחר חצי שנה של הפצרות חוזרות ונשנות, הוא נעתר לבקשתה בחוסר רצון בולט.

פרדי סיים לכפתר את חולצתו והיה מוכן ליציאה. בדרך לדלת החדר הוא הציץ פעם אחרונה במראה הגדולה. למרות עייפות הטיסה נראנו טוב ביחד, ומוכנים איש איש למשימתו הוא.

*****

היתה זו שעת בין ערביים, שהטילה צללים ארוכים על מדשאת הארכיון העירוני. ציפורים צייצו מבעד לחלון הספרייה הפתוח. על הצג התחלפו בריקוד מהיר תמונות של נשים בשמלות אדומות. פרדי היה מנומנם ועייף, ותהיות בדבר תכלית ביקורו במקום החלו להציף את מחשבותיו. ידעתי כי ככל שאני מתרכז יותר, פרדי מאבד אנרגיה. חוסר ריכוז מצדו יפריע לרובוט להתאים את זכרונות תמונתי לתמונות הארכיון. היה חזק, ידידי, היה חזק. ולפתע, קול אשה ממוחשב הודיע "התאמה אפשרית". ותמונות ישנות, דו ממדיות, החלו להופיע על הצג. סרקתי אותם, ליבי גועש ושוצף. האמנם? האמנם זאת היא? אחת התמונות לכדה מיד את תשומת ליבי. פרדי התמקד בה והגדיל אותה והתמונה שבזכרוני התגבשה על צג המחשב, וכל חלקיה שלמים. אותה שמלה אדומה, אותם עיניים יפות ותוגות. ידה האוחזת בידו של ילד. דמותו של ילד.

*****

המשרד היה ריק מאדם. גנרל מקדון עמד מולי, פניו רציניות. בידו החזיק את ה"סורק". אנשיו היו, כהרגלם, מסודרים סביבו בקשת קטלנית.

פרדי, באופן מובן, היה מיוזע כולו, פניו חיוורים לחלוטין. זיהיתי את אימתו וניסיתי להחדיר בו מעט אומץ לקראת הבאות. יהיה בסדר, זה יעבור, איפשרתי לעצמי לשקר לטובתו.

"שלוש שנים. הרבה זמן" אמר גנרל מקדון.

"אכן, הרבה זמן" עניתי. שנה עברה מאז ביקורנו בניו–טורונטו. פרדי התקדם בעבודתו, קיבל משרד משלו. כעסו על אימו שכך קמעה אם כי לא נעלם לחלוטין. סוניה נפטרה לפני חדשיים. שלוש שנים חיינו יחדיו, חווינו, הרגשנו, התרגשנו. היה שלום, פרדי, היית חבר ומארח נהדר.

"אתה מוכן?" שאל גנרל מקדון והביט בעיניי דקות ארוכות. אני מוכן, גנרל. עברה עליי שנה ארוכה של מחשבות, של תקוות. בכל דקה עוברת ציפיתי להרגיש את הרטט ברקתי השמאלית. אבל דווקא בשנה זאת "הסורק" התעכב, התעכב יתר על המידה.

"יותר מתמיד" השבתי. גנרל מקדון חייך חיוך דק, שלא גילה את מחשבותיו. האם הוא יודע?

"תירו" אמר והחל לזוז הצידה, מפנה טווח בטוח לקני הרובים. החיילים צמצמו עיניהם. פרדי הזיע מכל בלוטה אפשרית. ידעתי כי הפעם אצליח.

"נתראה בקרוב מאוד" אמרתי טרם פגעה העופרת.

*****

עצמתי את עיניי לזמן ארוך ארוך. אשה צעירה מלטפת חתול; ילדה בדרכה לבית הספר נרגשת לקראת תחילת שנת לימודים חדשה. מי תהיה המורה? האם תאהב אותה?; גבר זקן רועד מקור, נזכר במשפחתו אותה עזב לטובת רחובותיה הקרים והבודדים של ניו–טורונטו; התענגות מריחה המתוק של ריבת דובדבנים ביתית; כעס פתאומי של איש זקן על מאמר מטופש בעיתון. נתתי לסערת התחושות להתחולל בקרבי, מתענג על כל רגע ורגע. זאת הפעם האחרונה שאזכה לכך.

אחרון הזכרונות החל להתרחק ממני ככנפי פרפר הממריא אל על. אחרונת התחושות החלה נסוגה כשמיכה המחליקה מגוף באישון לילה. לראשונה מאז הניסוי, לא יהיה לי צורך עוד בזיהוי. הכרתי היטב את גופי הבא, האחרון.

*****

פקחתי את עיניי. גופתו המרוטשת של פרדי היתה שרועה על רצפת המשרד, לרגליי. בידי עדיין נח "הסורק". הרמתי ראשי והתבוננתי בפניהם המוכרות של חיילי, שליוו אותי בנאמנות במשך כל השנים האלו. ג'ורג', איתן, דן. עשרים שנה הם מלווים אותי באשר אלך, מוכנים לכל קריאה שתבוא. הם הקימו משפחות, ילדו ילדים. הייתי מוזמן לכל הארועים, נעשתי חבר שלהם, שותף לסודותיהם, לשמחתם, לצערם. מה אומר להם עכשיו? כיצד מבשרים לנאמנים בחבריך, כי אין לך צורך בהם עוד?

נזכרתי שוב בעיניה הנוגות של אימי, כצופות את העתיד. ידה מחזיקה בידו של ילד שיגדל כילד שובב ובריא, יגדל לנער יפה ומרשים, חביב הנערות. בבגרותו יחליט לשרת בצבא ויעשה חייל. יהיה הגנרל הצעיר ביותר אי פעם. ואז, יום אחד בהיר, יתנדב לניסוי שיצליח יתר על המידה. ומאז יחפש במלוא המרץ את חלקו החסר. לא ינוח ולא ישקוט עד שישיבו הביתה.

מדוע לא אמרת כלום כל השנים, שאלתי את עצמי. לא היית מאמין, לא היית בשל, השבתי לעצמי בתודעתי כגנרל מקדון. היית זקוק לזמן, להבנה, להשלמה, להגיע לתשובה לבד, לראות במו עיניך. לדעת כי לעולם לא אוותר. נזכרתי בפונדקאי הרבים לאורך השנים. מר שטוקלהם, פרדי ורבים אחרים. ברגשותיהם, מחשבותיהם ותקוותיהם, אותם חלקתי עימם במהלך עשרים השנים. ואיך החזקת מעמד, שאלתי את עצמי כגנרל מקדון, בהרג המתמשך, בהעמדת פני רשע ואכזר מול חלקך החסר, להסתיר כה היטב את רצונך לחבקו, לספר לו את האמת, לו רק היה באפשרותך? התשובה כבר היתה בתוכי. הלא אתה חלק ממני, בשרי ודמי. לעולם לא הייתי שלם עם עצמי בלעדייך, הרגשתי זאת יום ביומו. הכיצד יכולתי לראותך חי בגוף אחר, לכוד עד אין קץ בחייהם של אחרים? נדמתי, הרפתי את מחשבותיי המתרוצצות. חשתי את הרגע הקסום לו ייחלתי כל כך הרבה שנים, הרגע בו רוח וגוף נפגשים.

ולראשונה מזה עשרים שנה, גנרל מקדון הירשה לדמעה קטנה לרדת במורד לחיו.

אמא, אני שב אלייך. הביתה.