אני לא זוכרת מתי בדיוק נרדמתי, אבל זה היה בסביבות אחר הצהריים. היה לי סוף שבוע שלם רק לישון בו ותכננתי לנצל כל דקה ממנו. זה היה אחרי שלושה ימים שלא ישנתי בגלל מצגת ארורה שהייתי צריכה להעביר מול ההנהלה. אותה הנהלה שאפילו לא מעריכה את העבודה של העובדים שלה. אכפת לה רק מנתונים. ובכללי, כבר כמה שנים שאני לא ישנה טוב בלילות.
סוף סוף נרדמתי. אחרי שבועות של עבודה, סוף סוף שמתי את הראש על הכרית ונרדמתי. בינתיים מישהו דפק בדלת. אבל לא שמעתי, אני ישנתי. משהו גם עף מעל הבית. לא יודעת, אני ישנתי. פוליטיקאים ואנשים שיש להם מספיק כסף בשביל לממן את חצי העולם ובעלו, הגיעו במהרה לשדות התעופה עלו על מטוסי יוקרה, שלקחו אותם מספיק רחוק מכאן. ואני בינתיים נשארתי במיטתי וישנתי. רוח חזקה העיפה כל דבר בדרכה. אבל אני אפילו לא הרגשתי אותה, אני ישנתי. סוף סוף ישנתי, והצעקות ברחובות או הרעשים המוזרים, אף אחד מהם לא העיר אותי.
אני לא יודעת מתי התעוררתי. אבל כשהתעוררתי העולם כבר היה נראה אחרת לגמרי!
קמתי בחדרי בחושך מוחלט, התריסים היו מוגפים ולא ידעתי אפילו אם זה לילה או יום. שלחתי את ידי אל השידה בחיפוש אחר הטלפון שאיכשהו הגיע אל הרצפה. כנראה הפלתי אותו מתוך שינה, כי אני די בטוחה שהשארתי אותו על השידה. האור החד והבהיר של המסך סנוור אותי, ורק אחרי דקה או שתיים של עיוורון מוחלט הצלחתי לפתוח את עיני וראיתי שלא קיבלתי אף הודעה ואף שיחה. טוב, כנראה שכולם נחים עכשיו. זה לא שהיה לי כח לענות…
נעלתי נעלי בית, נכנסתי לשירותים, צחצחתי שיניים, שמתי עדשות ויצאתי לכיוון המטבח שלהפתעתי לא היה שם. כל הבית היה הרוס! כל החלונות נשברו והקיר שפונה לרחוב התרסק. איך ומתי כל זה קרה? חשבתי ששום דבר אחר לא יוכל להפתיע אותי יותר מזה. הרי להתעורר ולראות שהבית שלך הרוס, זה די חלום בלהות. אבל אז הסתכלתי אל הרחוב דרך החור הגדול. יצורים משונים הסתובבו ברחבי העיר. הם היו סגולים וירוקים ולבשו שמלות מגונדרות. היו להם שתי ידיים ושתי רגליים כאשר בכל אחת מכפות הידיים היו שש אצבעות ארוכות ובכל אחת מכפות הרגליים היו שלוש אצבעות קצרות, ומלבד זה הם נראו ממש כמו בני אדם. טוב חוץ מהעובדה שהראשים שלהם יותר עגולים. כמה מהם שמו לב אלי והתחילו להתקרב. אה אני בטח עדיין חולמת! זה מסביר את הכל. אם זה חלום למה לא להנות ממנו? אז לא התרגשתי והלכתי לברך את היצורים המוזרים. הם דווקא היו די נחמדים, לפחות נראה לי. הם דיברו בשפה שונה שלא שמעתי מימיי… הו הם בטח "חייזרים", זה מסביר את המראה המוזר! וואו יש לי חלומות ממש מוזרים!
עלה במוחי הרעיון לתקשר איתם בציורים. אז בלי לחשוש, רצתי בחזרה אל ביתי ולקחתי מחברת וחבילת טושים צבעוניים שהיו במגירה במטבח (לפחות במה שנשאר ממנו) והתחלתי לצייר להם ציורים. ציירתי את כדור הארץ ואת המקום המדויק שבו אנו נמצאים (תמיד הייתי טובה בגיאוגרפיה). ציירתי צמחים, אנשים, בניינים, וכל מה שחשבתי עליו באותו הרגע. והם בתגובה ציירו לי כל מיני דברים שהם הכירו מהכוכב שלהם. למרבה הפלא הכוכב שלהם מאוד דומה לשלנו, מלבד העובדה שאצלם הצמחים סגולים. וואו התת מודע שלי מוזר. ככה ניהלנו שיחה של שעה, או לפחות ככה זה הרגיש, ובסופו של דבר הם התחילו לסמן לי עם היד לבוא אחריהם והובילו אותי למעין רכב מעופף. הוא היה בגודל של רכב פרטי בצבע צהוב. התאפקתי שלא לצרוח "מכונית צהובה" ולתת סטירה לייצור שעמד ליידי.
אני וחברתי דניאלה, תמיד היינו משחקות את זה בדרכים ותמיד הלחי שלה הייתה אדומה בסוף הנסיעה.
אווו דני… אנחנו באות וחוזרות ביחד מהעבודה כל יום כבר שלוש שנים, מאז שעברתי לעיר. היא עובדת די סמוך אלי בחנות הפרחים שלה. בגלל הקירבה היינו נוסעות וחוזרות ביחד מהעבודה. מאז ומתמיד הערצתי את האומץ שלה לפתוח עסק קטן משלה. יש בזה המון סיכון וזה מראה עד כמה היא אמיצה ומדהימה… אמממ אני שונאת את העבודה שלי. זה פשוט שעמום אחד גדול! לעבוד מול מחשב ולהכין מצגות בניסיון להרשים אנשים שלא באמת אכפת לי מהם. אבל לפחות משלמים לי טוב. דני עובדת במשהו שהיא אוהבת ובגלל זה אני אוהבת או…. מעריכה אותה! אני לא אוהבת… כאילו אני כן אבל בתור חברה, אני והיא רק חברות!! ולא מעבר לזה. אז איפה היינו, אה כן… אז כשהגענו לכלי הרכב המעופף אחד החייזרים צייר לי ציור של יצור כמוהם רק גדול עם כובע גדול. נראה לי שהם רוצים לקחת אותי למנהיג.ה שלהם.
ברגע שעלינו על כלי הרכב המעופף והרחתי איזה ריח משונה של ברזל. ריח חד כזה וחזק. התחיל לי הספק הקטן קטן…. שאולי…. אולי… אני התעוררתי. אבל זה לא יתכן, אני ישנה ותכף אתעורר ואחזור לעבוד על עוד מצגת לבוס. ואיך בדיוק כל זה יכול להיות "מציאותי".
הנסיעה הייתה מהירה מאוד תוך שתי דקות הגענו. כלי רכב מעופף, דומה לרכב עליו היינו, רק הרבה יותר גדול, ריחף מעל מרכז העיר. הוא היה בגודל של לפחות שישה בניינים של עשרים קומות, אדום עם עיטורי זהב. לא הייתי אומרת שמי שעיצב אותו הוא המעצב הכי טוב שראיתי. שילוב הצבעים צרם לי, והמראה הכללי של כלי הרכב היה די מזעזע.
נכנסנו לבניין, שהיה מזוויע מבפנים כמו מבחוץ! אותם גוונים של אדום וזהב כיערו את החדר העצום. החדר היה בגודל של סופר גדול, רק ריק לגמרי. היה בחדר רק כיסא גדול וגבוה שעמד על מעין במה. כל החייזרים קדו קידה משונה. רגל אחת הם הרימו לאוויר כאשר היא פונה בתשעים מעלות קדימה, ושתי ידיים הם הרימו לצדדים עד גובה כתפיהם כשהם מורידים את ראשיהם העגולים כלפי מטה. מזכיר קצת תנוחת יוגה. חיקיתי אותם ואז נכנס היצור הגדול, בעל כובע ושמלה מגונדרת יותר משל כולם. הוא, או אולי יותר נכון היא החזיקה ספר בעברית. היא התיישבה על הכיסא הגדול, והניחה את הספר על אחת מידיות הכיסא. היא הניפה את ידיה לאוויר, ואמרה: "שלום בת אנוש".
סוף סוף מישהו שדובר עברית. נמאס לי לצייר! "את דוברת עברית?" "לא הייתי אומרת שהנני דוברת עברית אך אני מנסה ללמוד. עדיין לא הבנתי את כל הקטע של הזכר נקבה עם המספרים ושמות העצם." "אה חח זה כולם" השבתי. "אני ממש מצטערת על כל הבלגן שגרמנו, אך לא התכוונו לגרום כל פגע! האמת המצערת היא שלא ידענו שיש פה חיים עד שהיינו ממש קרובים לכוכב שלכם. ואז לא היה לנו זמן לשנות את מקום הנחיתה שלנו." לא הגבתי, לא ידעתי מה לומר. "בטח עבר עלייך יום קשה. איבדת אם לא הרבה, אז את כל מי ומה שהכרת. את ידעת עם כל הקטע ששאר בני האדם ברחו והתחבאו, ניסו לתקוף אותנו, או עפו עם הרוחות… לא נשאר הרבה מכם, האמת שאת היחידה שבאה לברך אותנו. אני יודעת זה קשה. גם אנחנו איבדנו את כל מה שהיה לנו. בכוכב שלנו שלט דיקטטור….." מה זה כל השטויות האלה, "עפו עם הרוחות," מה זה בכלל אומר? "… אז בניתי את החלליות האלה ואני וקבוצת המורדים שלי באנו לכאן, בלי כלום…". קרקור מבטני קטע את סיפורה, "אוי את רעבה, מיד נביא לך אוכל" היא התחילה להורות על שאר היצורים בשפה שלהם, כנראה ציוותה עליהם לארגן ארוחה. לא עניין אותי שום דבר אחר ממה שהיא אמרה אחרי זה. הדבר היחיד שעניין אותי זה קרקור הבטן. איך הבטן שלי קרקרה אם אני ישנה!? יכול להיות שאיכשהו אני ערה?, אבל אין סיכוי שכל זה אמיתי… אלה אם… "אני ערה!" צעקתי, אוי רגע זה אומר ש… "דני, איפה דני?". "סלחי לי אני לא מבינה את דבריך, תוכלי במטותא לחזור על אמרות פיך בכדי שאנסה להבינך טוב יותר, אחותי." איזה מין ספרים היא קוראת?? טוב זה לא משנה עכשיו! אני צריכה שניה להירגע ולחשוב… השבתי בקול רועד: "אשמח לשבת איתך לארוחה!… ו.. כיוון שביתי נהרס בכל הבלגן, האם אוכל להישאר כאן? לפחות עד שאמצא לי מקום חדש?" "בוודאי! זו לא שאלה! אשמח גם, אם תוכלי כמובן, לספר לי על התרבות שלכם בני האנוש?" על פי טון דבריה זה היה נשמע יותר כאילו היא מציבה לי עובדה, ולא באמת שואלת. יכול להיות שהיא בעצם הדיקטטור ששלט בכוכב שלהם. "בשמחה רבה, אספר לך כל מה שאני יודעת! ובינתיים, עד שהארוחה תהיה מוכנה, תוכלו בבקשה לקחת אותי לדירתי, שאוכל לקחת משם את חפצי?" היא צעקה משהו ליצור שעמד לידה "תלכי אחריו, ותמהרו הארוחה מוכנה עוד כעשר דקות."
ברגע שהגענו רצתי אל החדר ולקחתי את המחשב הנייד מחדרי. אם השארתי אותו דולק מערכת האבטחה הייתה מגבה את התיעוד של מצלמות האבטחה למחשב בעודו קורה. נו מה הסיסמה? מה הסיסמה?. מעולם לא הקלדתי כל כך מהר. נו איך זאת לא הסיסמה. אולי זו זו. לא. נו נוווווו אה אולי אפס שלוש שש תשע…. אה נכון! אחת אפס שלוש תשע, עבד! והנה הסרטון מאתמול. קליק.
דניאלה באה בריצה ודופקת על הדלת בחוזקה "לי בואי מהר משהו רע קורה" היא עוד פעם דפקה על הדלת "נו תפתחי אני ממש לחוצה, נו בואי!" היא נראתה לרגע ממש מופתעת ונשמע רעש חזק ומוזר מלמעלה וצעקות מרחוק. "אני חושבת שאני רואה משהו מעופף מעל הבית שלך! בבקשה לי, תפתחי!" היא המשיכה לבעוט בחוזקה בדלת. היא הייתה על סף דמעות "נו אני צריכה אותך, אני לא יודעת מה לעשות! את תמיד יודעת מה לעשות! כל הפוליטיקאים והשליטים הזבלים ברחו והרבה עושים כמוהם, בואי נברח יחד!" היא התחילה לבכות ולצעוק יותר חזק "נו לילי אני צריכה אותך את לא מבינה! צאי כבר! נו בואי! יש פה כאוס שלם ברחובות! את לא מבינה שצריך לברוח! בואי, זה לא הזמן למשחקים! את לא מבינה שאני צריכה אותך!" משהו בה פתאום נרגע היא הסתובבה ונשענה על הדלת עד שהיא התרסקה לרצפה. זה נשמע כאילו היא עדיין בוכה. ואז היא אמרה בקול חלש "את לא מבינה שאני אוהבת אותך!" היה שקט לכמה רגעים. "טוב סוף סוף אמרתי את זה ואת אפילו לא שמעת אותי. בטח יצאת לקניות ואני מדברת לעצמי… וואו, זה כנראה הסוף, לפחות הסוף שלי, ואת אפילו לא יודעת שאני אוהבת אותך. נו זה לא שהיית מאמינה לי. היית אומרת אחר כך משהו כמו 'את חברה מדהימה', אבל אני אוהבת אוהבת אותך. ממש הפתעה, סוף העולם ובמקום לברוח אני יושבת פה מחכה לך שאולי תופיעי וניסע כמה שיותר רחוק מפה, ותצעקי 'מכונית צהובה' ואז נריב כי 'זאת בכלל הייתה מכונית כתומה!' היא צחקקה טיפה "אני אוהבת אותך, אהההה איזה כיף זה להגיד את זה! חבל שאני לא אזכה לשמוע אותך אומרת את זה…" היא חזרה לבכות, והבכי רק הלך והתחזק. ראו את הגל של הרוחות החזקות מרחוק הולך ומתקרב במהרה. דני נגבה את הדמעות שהמשיכו לזלוג, "טוב אני מניחה שזה הסוף, להתראות לילי שלי"
ופה הסרטון נגמר.
נפלתי לרצפה והתחלתי לבכות. "גם אני אוהבת אותך".
באותו הרגע התעוררתי.
היום, אחרי שעברו כמה שנים טובות, אני במקום אחר לגמרי. אני עובדת בבית קפה בשביל הבין-גלקטי חמש (כבוד גדול אני יודעת. אבל קיבלתי את המקום בעיקר כי יש לי קשרים). אם אתם רוצים לבקר אז חפשו "מכונית צהובה" ב-ווזי. אני גרה בכוכב ליד, מופי לור, או בשמו הידוע יותר מופי שבע. יש לי בת זוג בשם שינל, שגם כן עובדת איתי בבית הקפה. אני אוהבת את העבודה שלי ואת האנשים שאני עובדת איתם. הצוות של הבית קפה הוא כמו משפחה עבורי. והחלק הכי טוב, אני ישנה כמה שבא לי!