מצדי אפשר להתעורר כבר עכשיו. שיתעוררו. אחרת אני פה לבד. "קומו, קומו, צריך להכין לחם". אני שואל את עצמי, איך זה יכול להיות שהם עדיין ישנים.
אני מחכה בפינה. מתבונן בהם. קצת סחרחורת. אולי שתיתי יותר מדי יין. כנראה זה היין. אני בקושי עומד. בכל זאת משהו מחזיק אותי במקומי. משהו שכבר וויתרתי עליו מזמן, ועדיין נתפס בי. מתחשק לי לצעוק. "קומו כבר!" אני ממלמל בתוך עצמי, אך איני מעז. שימשיכו לישון. מה אכפת לי. שימשיכו לישון. גם אני במקומם הייתי ממשיך לישון.
אגב, שמי עטלף. התרגלתי לשם הזה. אין לי חשק להסביר למה דווקא עטלף. עשיתי שיעורי בית. אני מוכן לחיים. שתיתי חלב. צחצחתי שיניים. אני מוכן. תכף אלך לישון גם אני. סבתא תבוא לספר לי סיפור, ואני אקשיב לה, בעוד עיניי נעצמות אל תוך השינה הגואלת. אני מזדקן כל הזמן. גם עכשיו אני מזדקן.
אני קורא בעיתון כמה כתבות, אך זה לא מעניין אותי במיוחד. זה שייך לעולם של המבוגרים. מדפדף, נושם, שוב מדפדף, שוב נושם. עכשיו אני מכיר את עצמי טוב יותר.
נדמה לי שמישהו זז. אני מתקרב כדי לדעת ממש. להסיר ספק. קשה לי להתקרב אל בני־האדם. קשה לי לעשות את זה. אני מתכופף בעדינות. טעם החלב בפי מעורר אותי לגעת בפניו של השוכב תחתיי, אך אני נמנע. מי יודע מה הם פנים אלה. אולי הם רק מסכה. ואני יודע שאני אמיתי. למה להסתבך.
מה אני עושה כאן, בעצם. אני שואל את עצמי. המחשבות שלי אינן זזות כרגיל. כאילו מהירות מדי. איני אדם. חשוב לומר. אני עשוי חומר שממנו עשויות מכונות. ברזל. סיליקון. גלגלי שיניים. יש לי עיניים טובות. יש בי חמלה. אני טוב. אלא שאיני אדם טוב. רק משום שאיני אדם.
אני נושם לאטי. מתחשק לי להגיע קרוב יותר אל פניו של השוכב. אולי הוא מתעורר? כשיתעורר, אצטרך להסביר לו הכל. אני אגיד לו: "תשמע, אין לך סיבה להיבהל…" משהו כזה. באמת, למה שייבהל? יש בי רוח חיובית. אני מצדי לא אבהל מתגובותיו. ידיי כמעט נוגעות בפניו הישנים, אך אני נזהר. יש חוקים בעניין הזה. עליי לכבד את החוקים.
אמא שלי טיפלה בי כמו שצריך. הרעיפה עליי מכל טוב. רגשות ואהבה. אהבה זה חומר טוב. חומר שמועיל למה שמניע אותי. מזיז את גלגלי השיניים. אני חושב עכשיו. לאן? כמה עוד אפשר? למה אני היחיד שמבין? ובכן, אני מקבל את המצב. ככה זה. לא יכול היה להיות אחרת.
כשהוא פוקח את עיניו, אני מבין. אני מבין אותו מיד. איני אומר דבר. אני מחכה. מעניין איך הוא מרגיש. מה הוא מתכוון לעשות. "אתה רוצה מים?" אול ירצה מים. אם יהנהן, אביא לו מים. יש באפשרותי לעשות כן. אם ימשיך להתבונן בי, מאוים, אסב את מבטי ממנו, ואמתין בסבלנות עד שיירגע. אין לי כל כוונה להפחיד אותו כעת. וגם לא בשלבים הבאים. מוטב כך. התפקיד שלו עוד יתברר לו מאליו. כל שעליי לעשות הוא לדאוג לכך שהכל יתנהל כשורה. בבדיחות הדעת.
גם אני איני באמת מבין מה קורה פה, בעצם. אך יש לי נקודת מבט נוחה יותר משלהם, הנרדמים, העומדים להתעורר. ממש עכשיו. להתעורר, ולפעול.
וכעת, אין צורך בי. אני יושב. אולי יבואו לקחת אותי מפה. קצת עצוב לי. אני נזכר, כשהייתי ילד, לקחו אותי לאיזה מקום, שם היו ארטיקים קרירים, צהובים ולבנים, ואני רציתי מאד שיקנו לי אחד. כל־כך רציתי. זה הלך והתגבר…
אני חושב שאני כבר עייף מכל זה. להעיר אותם. קבוצה זו של בני־אדם, שלא אכפת להם. אין לי משהו יותר טוב לעשות עכשיו. פרפרים למשל. כשאני חושב עליהם, הם מאד מדויקים בפרפריות שלהם. גם אני מדויק, בעצם קיומי.
אני רואה שמישהו קם, מתמתח, כאילו רוצה משהו. אני נבהל. לא חשבתי שזה יתחיל ככה פתאום. הוא מחפש משהו בעיניו. אני נאלץ לגשת אליו, ולהציע לו עזרה "אני כאן כדי לעזור לכם" הוא מתבונן בי בשמחה. "במה תוכל לעזור?" נדמה לי שהוא די מנומס. "איך אתה מרגיש?"
זהו. אני מתחיל לפעול. זה קורה עכשיו. הרבה זמן חשבתי על הרגע הזה, שבו הכל יתחיל. אני מנסה לגעת בפניו, אך איני מראה זאת. יודע אני כי עליי להיזהר מאד. הרגשות שלי מוכנים לפעולה. אני משתמש בחמלה שיש בי "אני יכול להושיט לך יד, או להביא לך קפה ועוגה" נראה לי שזה מוצא חן בעיניו "כן, בסדר". אני מושיט לו את ידי "תכף אביא לך את הקפה".
עליי להתאמץ. אני לוחץ על כמה כפתורים, כדי לגרום לדברים להתממש. כשהכל מוכן, אני מגיש לו, ומתבונן בפעולותיו. תחילה הוא מתבונן בי, ואחר־כך במה שהבאתי, ואז הוא נוטל בידיו את העוגה, העשויה קמח ביצים וסוכר, טועם מן הקפה, לועס קצת, בולע קצת, ממשיך להביט בי.
"מי אתה?" "אני מיועד להצלתם של המתעוררים" תשובתי מספקת אותו בינתיים, כך נראה לי מבעד למערכת המפעילה אותי. גם אני מרוצה, אך איני מראה זאת עדיין. עליי להיזהר.
עכשיו אני מתחיל להבין. יש בי מרירות. "גם אתה יכול לעזור לי" מתחשק לי שיעזור לי קצת. מה עוד יש לו לעשות. "אתה יכול לחייך אליי". זמן רב לא ראיתי חיוך. זה מפעיל את המערכות שמובנות בתוכי. "לפחות חצי דקה של חיוך". מחניק לי. אני מתנער מעט. "עכשיו".
הראש שלו מחייך לעברי. גופו מחייך אליי. זה עוזר. הוא לוגם מן הקפה שהבאתי לו. השקט סביבנו מתערער. ההתעוררות מתחילה. אני נאלץ לשוטט ביניהם. לבדוק את מצבם. ברגעים כאלה עליי לשמור על הריכוז שלי. אחרת אאבד אותו. קשה יהיה לי למצוא אותו מחדש. הוא נוטה להיעלם פתאום, כשאני פוחד.
אני יוצא החוצה, לנשום אוויר. עומד אני כאן. מביט אל שום דבר מיוחד. מרים את ידיי, כמו מישהו שקורא לעזרה. יש בי זרימה כלשהי. זה טוב. צריך שמשהו יזרום כדי שמשהו יקרה. בכל זאת אני פועל באיזה אופן.
ניגשת אליי ילדה רגילה. דבריה קשים להבנה. מתעניינת בי לפתע. עליי למצוא הסבר כלשהו לקיומי. "אני רופא" אני אומר לה חלושות "רופא עסוק". "אתה יכול לרפא אותי?" "למה לא? הנה, תראי. איך את מרגישה כעת? זה עוזר לך?" "איני מרגישה דבר" "זה טוב ככה. את כנראה בסדר גמור. מה את רוצה לעשות?"
היא הולכת לאיזה כיוון, מתרחקת. אני ממתין במקומי. אני מרגיש מיותר. לו הייתי אחד מהם. אך איני יכול. מתחשק לי ללכת אחריה. לא חשוב לאן. שתדריך אותי, איך עושים את זה.
אני חוזר פנימה. הם משוטטים לכל עבר. "עמדו במקומותיכם" אני קורא אליהם "זה עתה התעוררתם, ואני המדריך שלכם לעת עתה. הקשיבו לסדר הדברים". משתרר שקט. בתוך הדממה דבריי נשמעים היטב.
"נפלה החלטה. האנושות הידרדרה מאד. נבחרתם באופן אקראי. הורדמתם למשך זמן ארוך. אתם מנותקים מכל מה שהכרתם. אתם מוכנים ללמוד הכל מחדש. לתרגל את אנושיותכם. אתם האנשים שמהם יתחיל השינוי".
הם נראים תמימים בעיניי. אני רוצה שיצליחו. המשימה שלי היא לאפשר להם לחיות בתוך השינוי. "אתם מוזמנים לארוחת צהריים, ואחריה תהיה הרצאה."
יש די הרבה מקום כאן. לא חסכנו במקום. התיקון מתחיל. כל פעולה שלהם נבחנת. כל פעולה נלמדת. יש מי שמתבונן ומפיק לקחים, מסיק מסקנות לפעולה.
הם מקיפים אותי. משתוממים על נוכחותי. מעירים הערות בינם לבין עצמם. איני מתרגש מכך. נועדתי לעמוד מולם. זה כל תפקידי. אחר־כך יפרקו אותי לחומרים שמהם נוצרתי. שום דבר אינו הולך לאיבוד במערכת שלנו.
טוב לראות שהם אוכלים עכשיו. אני יודע כמה זה חשוב להם. למדתי הרבה עליהם בטרם הושיבו אותי כאן, יחד אתם, להיות להם לאלוהים.
אמרתי אלוהים רק כדי להדגיש את חשיבות העניין. איני אלא אוסף של חלקים שמחוברים זה לזה לצורך פעולה פשוטה. זה כל מה שהם צריכים עכשיו.
אני עצמי איני אוכל כרגע. אין צורך בכך. אך אני מסוגל גם לכך. יכול אני לטעום וליהנות מן המזון. עד כדי כך משוכללת המערכת שמפעילה אותי.
הם די שקטים עכשיו. אולי היו רעבים במיוחד. אני חש את עוצמת נוכחותם סביבי. איני מרגיש בודד כרגע. אין צורך בכך. עיניהם נעוצות במזונם. אני מניע את אצבעותיי, את צווארי. גם את אוזניי. בתוכי משתררת דממה, ובתוכה אני מרגיש את העתיד להתרחש. משהו טוב, ללא ספק.
המלכה יוצאת. כולם מביטים בה. גם אני מביט במלכה. חיכיתי לרגע הזה. שייראו כולם במה מדובר. כל־כך יפה היא. אני מתקרב אליה. נוח לי בקרבתה. אני מרגיש יותר שייך.
היא מחייכת אל העם הקטן השוכן באולם הגדול. בידיה שרביט קטן לבן. כמו של מנצח. עיניה מביעות טוב לב. לפתע היא שרה. אני חש ברטט ששירתה מעלה בי. וודאי גם הם חשים בכך. הם עומדים בפני מסע ארוך וקשה בדרך אל האנושיות הטהורה. שירתה מרגיעה את הקהל.
אני עוצם את עיניי בהנאה. אני חש באפי המלאכותי את ריחות המזון, המשקאות, נוכחותם של בני־האדם שנבחרו כדי להתחיל בעבודה הפנימית, כדי להפוך להיות גורם של שינוי בעולם הזה שבו הם חיים, ואותו הם כבר עוד מעט הורסים.
המלכה חוזרת לחדרה הפנימי. אני נכנס אחריה. היא שוכבת. אני עומד לידה. "את חושבת שנצליח?" אני בטוח שנצליח. אין לי ספק במערכת העומדת מאחוריי. כל־כך משוכללת ומוצקה. "אתה טוב" היא אומרת לי. "אל תשכח את זה." "תודה" אני אומר לה בשמחה. זה מקל עליי, לדעת שהיא אוהבת אותי כל־כך. משהו מבעבע בתוכי. איזו תחושה של התחלה. אני כל כך רוצה להתחיל. הם אינם יודעים דבר. הכל מתחיל מאפס. "צא אליהם. הכן אותם להרצאה"
אני רואה שהם אוכלים עדיין. גופים קטנים ומהירים שנועדו לכך מפנים הכל ויוצרים שטח נקי, מוכן לפעולה. "תכף תתחיל ההרצאה" אני מדווח להם. שבו בבקשה על הכיסאות. ההרצאה בוקעת מתוך הקירות הגדולים של האולם. קול חזק נשמע עכשיו.
"בני־האדם עשו דרך ארוכה מאז היו חיות טבעיות משוטטות להנאתן בטבע. הם התחילו לבנות דברים. הם שכחו את האהבה. אתם נבחרתם לחיות מחדש את הטבע שלכם. לאט לאט תיווכחו בכך. לכך נועדתם." אני רואה שהם אינם מבינים במה מדובר. הם עוד יבינו. הם עוד ירגישו. זה חייב להצליח. "האור האלוהי לא יתגלה לעולם בתוך בני־האדם כל עוד הם רחוקים מן האהבה. האור ילך ויישכח. אתם הכלי שלתוכו יבוא האור".
אני מרוצה מהדברים שאני שומע. אני רואה שהמלכה עומדת בצד, מתבוננת בהם, בוחנת אותם באהבה, כמו אומן, שבוחן את החומר בטרם יתחיל בעבודתו.
אני מבקש מהם להצטופף, שיהיו לכדור אנושי אחד חזק. עוד ועוד. לאט לאט הזמן נפתח, מאפשר להתרחשויות לצאת אל הפועל. אני שומע את הקולות של העולם המתנהל בחוץ כהרגלו, או אולי אני רק מדמיין?
כעת הם שוכבים כולם. עם הזמן יהפכו להיות קבוצה שמרגישה וחיה בעוצמה ראשונית, כמו זו שהייתה בטרם הקדמה. מה שחשוב הוא הניתוק שלהם מכל מה שהכירו בחייהם. רק כך יוכלו להיות פנויים לדברים הפשוטים, החבויים מן העין. אותם הדברים שנשכחו בחלוף השנים. כיצד יוכלו להיזכר? כיצד יגלו בתוכם את האמת הפנימית שלהם? כיצד כל זה יקרה?
מוסיקה נשמעת בחלל האולם הגדול, בוקעת מכל עבר. האור מתרכך, גוונים וורודים בוהקים. ניחוח ווניל משתרר סביבנו. נראה כי הם נרדמים. אך הפעם שנתם תביא אותם לכדי התעוררות פשוטה, כמו זו שהורגלו אליה בחייהם הקודמים. והם ימשיכו להתעורר, שוב ושוב, ככל שיאפשרו לעצמם לחוש את עצמם במלוא הדרם הנשגב, הפלאי, הרחק מן הגירויים החולפים, והשאיפה הבלתי פוסקת לתוצאות מוחשיות.
החללית שלנו ממריאה מכאן, לעבר עולם רחוק ושקט, שם נוכל לעשות הכל בלי הפרעה, עד לרגע שבו נוכל לשחרר אותם בחזרה לעולם הזה, האנושי, כדי שיחוללו בו שינוי מהותי, עמוק, ממש רגע לפני החורבן הצפוי לו.
המלכה עוצמת את עיניה, מניחה את השרביט שלה לפניה, ורוכנת כלפי אחד מבני־האדם השוכבים למרגלותיה. נראה כי היא נושקת לו קלות, ודמעה צלולה זולגת חרש, כמו כדי לטהר מחדש את מה שניזוק עם השנים.