אסור לך לכתוב. זה היה הזיכרון הראשון שלי מהמחנה. השנה הייתה 2030, הייתי רק בת 6 כשלקחו אותי, אני חושבת שאני זוכרת את ה…
צפיפות, אוטובוס אחד לשישים ילדים, בסך הכל למחנה הגיעו 360 ילדים.
המכה, אז ראיתי את כל הפרצופים הרטובים, ניגשתי לשאול, לאן הם לוקחים אותנו? מה הם יעשו לנו? מתי נראה את ההורים? רק עכשיו אני מבינה כמה השאלות האלו טיפשיות. אנחנו לעולם לא נראה את המשפחות שלנו. פרצופים רטובים.
דמעות, לא היה ילד שלא בכה. האחים הגדולים ניסו להרגיע את הקטנים מהיפרדות מההורים.
היפרדות מההורים, את זה אני לא זוכרת. התיאוריה העובדת שלי היא שהזיכרון היה כטראומטי שהמוח שלי בחר להזניח אותו כדרך התאוששות – לא שאיי פעם אדע. אני זוכרת את אמא במעורפל, היא הייתה רזה עם שיער בלונדיני חלק ועיניים כחולות, שאני מניחה, קיבלתי ממנה. בניגוד אליה, אבא היה בן אדם שמן עם מבט רצחני בעיניו. אחד החברים שלי, יאן פיל הבטיח לי באוטובוס שינסה לצייר אותם, אז הוא עוד היה בטוח שיש במקום העלוב הזה דפים ועפרונות, אני לא חושבת שאני צריכה לציין שהוא טעה.
את הזמן שהעברתי בכתיבת מילים בתוך ראשי לא היה ניתן להגדיר, הייתי נחושה לספר את סיפורינו לעולם. פעם אחת אפילו התחלתי לכתוב על החול, זה היה טקסט של בסך הכל 500 מילים. אחרי זה כיסיתי את כולם בחול וכמה מפקדים צחקו על בגדי המלוכלכים.
"נפלת או שניסית תרגיל חדש שיעזור לך לקבל השראה?" אמרו הם.
לפתע צליל פעמונים עז נשמע מבחוץ, עוד לילה שהעברתי בהרהורים על אותו היום לפני עשור כשחיי השתנו. אולי אני צריכה מדיי פעם להכריח את עצמי לישון לפני שהמפקדים יגלו ויכריחו אותי לקחת כדורים בדומה לורוניקה. קפצתי מהמיטה וסידרתי את הסדינים הלבנים במהירות, שאר ארבעת הבנות עשו כמוני. זאת הייתה בקתה קטנה יחסית לחמש בנות ולמרות שידעתי שכל אחת מאיתנו חושבת כך אף אחת לא הסתכנה בהודות האמת. הסתדרנו בתור מול הדלת, אחת מהמפקדות פתחה את הדלת וכמו חיילות עם מברשות שיניים ביד צעדנו לעבר מרכז המים במטרה לצחצח שיניים ולהתקלח לפני היום הקשה.
עברנו דרך רחובות הבתים הצרים של שאר היחידות, גם הם החלו להתארגן לצעידה למרכז המים. חלפנו על פני בניין ההנהלה, חדר אוכל ולבסוף חדרי הלימוד. ראיתי איך פניי חבריי התעבו כאשר מבטם נתקל בהם. כשהגענו היחידה ליצירה בדיוק יצאה ממרכז המים, התחלתי לחפש ביניהם את יאן פיל ללא הצלחה, לכן כשצחצחתי שיניים והבחנתי בו מצחצח את שלו לידי חשבתי שאני הוזה.
"מה אתה עושה כאן? העונש שקיבלת לפני יומיים לא הספיק לך?"
"החבורות כמעט נעלמו" הוא הרים את חולצתו ועל גבו התגלו סימנים סגולים וכחולים.
"אם אתה טוען שככה הן נראות 'כשהחלימו' אז איך הן נראו כשהיו טריות?" דרשתי לדעת,
"כותבים ואומנים רואים את הצבעים קצת אחרת" יאן פיל הרים את כתפיו.
"כנראה גם את ההגיון" נזפתי בו, באותו הרגע שמעתי את הכחכוך של המפקדת אשר עמדה ביציאה. בינתיים לא קלטו שיאן פיל לא שייך ליחידה שלנו, זה משמח. אולי הוא אפילו יצליח להתחמק מהתעלול הזה ביציאה, אנחנו מתחלפים עם חברי היחידה לשחייה שתמיד מתרגשים לקראת זמנם במרכז המים מה שתמיד יוצר מהומה. הפעם הזאת לא הייתה יוצאת דופן. חמקנו משדה הראייה של המפקדים והתחלנו להתקדם לעבר בניין ההנהלה כדי לבדוק את סדר היום.
כשהלכנו לאורך השבילים המאלותרים הבחנתי בילדה עם שיער שחור ארוך יושבת על החול ובוהה באדמה. התכוננתי לגשת אל ורניקה, זה נראה שהיא סוף סוף חזרה לעצמה אחרי כדורי השינה. לא הספקתי לברך אותה לשלום לפני שיאן פיל הבהיל אותה מאחור, צעקה נפלטה מפיה.
"לעזאזל! אתה לא רואה שאני באמצע משהו?" ורוניקה הצביעה על האדמה, התקרבתי אליה ומצאתי קן נמלים.
"תיזהרי שלא יתפסו אותך, או שיעבירו אותך ליחידה לדמיון מפותח." התגרה בה יאן פיל, צמרמורת עברה בגופי כשהוא הזכיר את היחידה לדמיון מפותח.
"אני מיחידה לחקירה, טמטם! אף אחד אצלינו עוד לא נעלם ליחידת הדמיון המפותח המסתורית!" צחקה בשקט ורוניקה, מנסה לא לגרום תשומת לב.
היחידה לדמיון מפותח הייתה שמועה שהתפרצה בעקבות ההיעלמות של ילדים לאחר שנתיים מאז הגעתינו. כמובן שהכי הרבה "נעלמים" הם מהיחידה שלי, יחידת הכתיבה כמו אחת מהשותפות שלי לבקתה, אני חושבת שהשם שלה היה אמלין? או אמילי? האמת שקשה לזכור פה דברים לאורך זמן. כל אחד מנסה להיאחז בזכרונות של המשפחה שלו או אחד בשני כמוני ויאן פיל. רק היחידה לחקירה לא איבדה אף אדם, את זה ידענו היטב מפני שורוניקה התחילה לעקוב אחרי היעלמויות לאחר המקרה החמישי.
"מישהו זוכר איזה יום היום?" שאלה ורוניקה, "אני פשוט מעוניינת להרכיב מערכת שבועית, שנדע כמה ימים לפניכן מה עומד לקרות לנו. אחד מחברי ליחידה העלה תיאוריה מעניינת, הוא טען שיש מערכת קבועה כל שבועיים וחצי, אני חושבת לבדוק את זה."
"תצטרכי ללכת לחלק האחורי של בקתת השירה #32", כולם חוץ מהמפקדים ידעו ששם נמצא השעון היחיד בכל המחנה. ולא סתם שעון שמראה את השעה ביממה אלא גם זה שמראה את היום המדויק בשבוע ואת העונה בשנה. מסתבר שאחד מהילדים ממחלקת שירה הצליח להגניב אותו איכשהו למחנה. אף אחד לא שאל אותו איך, אף אחד לא רצה לסכן את עצמו בידיעת מידע שעלול להביא לסופו…טוב, אף אחד חוץ מחברי יחידת החקירה.
"לגבי המערכת" התחלתי, "אנחנו חייבים להתקדם לעבר בניין ההנהלה, אלון בטח כבר עייף מלחכות לנו" לקחתי אותם תחת ידיי וגררתי אותם לבניין.
"אלון בטח מלחין עוד יצירה בראשו ומזמזם אותה ללא שליטה" ענה יאן פיל, לתגובתו ורוניקה גלגלה את עיניה.
"הוא עדיין צריך מישהו שיעצור אותו". החזקנו ידיים ונדחפנו דרך ההמון לעבר הדף הקטן שהיה תלוי עם חתיכת סלוטייפ מסכנה על קיר הבניין. כשהצלחתי לקרוא את המערכת אנחה יצאה מפי מרוב ייאוש ואחריה בא גם צמד קללות.
| היחידה ל… | חקירה | שחייה | שירה | הלחנה | יצירה | כתיבה |
| 8:00-9:00 | ארוחת בוקר | |||||
| 9:00-10:00 | ספורט | חדר לימוד 1 | חדרי לימוד 3 | חדר לימוד 2 | ספורט | ספורט |
| 10:00-11:00 | חדר לימוד 1 | ספורט | ספורט | ספורט | חדר לימוד 3 | חדר לימוד 2 |
| 11:00-12:00 | הפסקה | |||||
| 12:00-13:00 | מבחן 1# | |||||
| 13:00-14:00 | ארוחת צהריים | |||||
| 14:00-15:00 | חדר לימוד 1 | ניקיון – בתים | נקיון – מרכז המים | ניקיון – בניין ההנהלה | חדר לימוד 3 | חדר לימוד 2 |
| 15:00-16:00 | ניקיון – בתים | חדר לימוד 1 | חדר לימוד 3 | חדר לימוד 2 | ניקיון – בתים | ניקיון – חדר אוכל |
| 16:00-17:00 | הפסקה | |||||
| 17:00-18:00 | מבחן 2# | |||||
| 18:00-19:00 | ארוחת ערב | |||||
| 19:00-20:00 | מקלחת/שינה |
"ספורט על ההתחלה וניקיון בחדר אוכל?! אתם צוחקים עליי?!", ויאן פיל צחק מתגובתי. כל השאר הביטו בו עם עיניים פקוחות לרווחה, אנשים לא מרבים לצחוק. הכלל הוא: או שאתה לא צוחק, או שהשתגעת.
"עד כמה שאני רע בו אני עדיין מעדיף אותו על פני חדרי הלימוד" זה היה קולו של אלון, לרגע שמחתי לראות אותו אחרי שלא ראיתי אותו לאורך יומיים בגלל שתפסו אותו שר מנגינות אבל השמחה הזאת נעלמה כשהתמקדתי בדבריו.
"תכלס" שמעתי את ורוניקה אומרת, לא הספקתי להגיב כשצליל פעמונים החד הגיך מלמעלה, מבשר על שעת ארוחת הבוקר. לרגע אני, יאן פיל, ורוניקה ואלון רק בהינו אחד בשני ולאחר רגע נוסף כבר רצנו לעבר חדר האוכל. כולם רצו לתפוס את השולחן הכי רחוק משתי שולחנות המפקדים, פעם אחת אנחנו הצלחנו לעשות את זה אבל…רק פעם אחת. בדרך כלל אלו היו החברה מהיחידה לשחייה "ההכי ספורטיבים". גם הפעם לא היה לנו מזל והצטרכנו לשבת שלושה שולחנות מאלו של המפקדים.
הדייסה הייתה קשה וקרה אך עם השנים התרגלתי אליה. בימים כמו זה, כשישבנו מספיק קרוב למפקדים אני תהיתי, איך זה להיות אחד מהם? לדעת מה מתרחש מבחוץ, לדעת למה הם כולאים אותנו פה, לדעת למה אסור לי לכתוב.
"ומה את חושבת, מקיניליה?" אלון החזיר אותי למציאות, הסתכלתי עליו במבט שואל. "נו, על המבחן החדש". פעם היה רק מבחן אחד, עוד אתמול הודיעו לנו שמהיום אלו יהיו שניים. המבחן הרגיל בו בחנו אותנו על יכולות ספורטיביות ורמת האיי קיו.
"אני מניחה שהם יבחנו אותנו על משהו כמו כוח סבל או סבלנות. אתם יודעים, משהו שאנחנו צריכים כדי לשרוד פה" עניתי ללא חשק, אם היו מחשבות שברחתי מהם במוחי אלו היו המחשבות על המבחן החדש.
"חשבתם שהמבחנים קשורים איכשהו להיעלמות האנשים?", והנה ורוניקה מביעה את כל הסיוטים שלי לחיים. "רק תחשבו על זה" המשיכה היא, "המבחנים התחילו אחרי שנתיים כשהגענו, אחרי שנתיים התחילו ילדים להיעלם וזה נמשך עד היום הזה." ידיי ורגלי התחילו לרעוד, לא הייתי מסוגלת להחזיק את הכפית בצורה ישרה. "אולי המבחן החדש יגדיל את רמת ההיעלמויות-" ורוניקה עצרה כשזרקתי את כפית המתכת וצליל חד של חבטה מילא את החדר. בעבקבות זאת כל חדר האוכל השתתק והמפקדים פנו את ראשם לעברינו. הורדתי את ידיי מתחת לשולחן והצמדתי אותם לגופי, אסור להם לראות שאני רועדת. המפקדת הבלונדינית חזרה לדבר עם שני המפקדים מולה ובכמה דקות כל חדר האוכל שוב נמלא ברעש ולא היה זכר לפשלה שלי.
"סליחה" מלמלה ורוניקה, היא הייתה מודאגת. זה היה ברור בעזרת הקמט שנוצר בין שני גבותיה.
"כן, אנחנו שוכחים לפעמים שהיחידה שלך היא הראשונה…להיעלם" יאן פיל גירד את עורפו, הוא ידע שהיחידה שלו היא השניה להיעלם אך בכל זאת הצליח איכשהו לשכוח את העובדה הזאת כל פעם מחדש. הלוואי גם אני הייתי כמו יאן פיל. מאותו הרגע היחיד שדיבר לאורך שלל הארוחה היה אלון שמצא בתוכו כוח להתעלם ממה שקרה.
כשהפעמונים צילצלו אני וורוניקה שילבנו ידיים והתקדמנו לעבר מגרש ספורט הסמוך למרכז המים. הדרך הייתה ארוכה אולם למזלינו המפקדת בעלת השיער האדום תמיד הייתה מאחרת בעשר דקות לכן לקחנו את הזמן. ורוניקה תמיד טענה שלא נכון לכנות את מה שאנחנו עושות "ספורט", היא העדיפה לקרוא לזה "לחימה". במהלך השיעורים למדנו איך להשתמש באקדחים ולרתק את היריב לרצפה. זה לא שהייתי הגרועה ביותר, פשוט לא היה לי את הרצון ללמוד זאת, כי למה אני צרחכה לדעת לירות? כדי להשתלט על המפקדים ולברוח מפה? הם לא היו מלמדים אותנו את זה למטרה שכזאת! ואם אני לא צריכה את זה בחיים למה להשקיע בזה כל יום לאורך העשור האחרון? התחלנו בריצה בתור חימום וישר שמתי לב לפרצופים המתוחים, בעוד שעתיים אנחנו נצטרך לעבור את המבחן. מבחן שאי אפשר להתכונן אליו, הסיוט של כל אדם במחנה. לאחר שכולן היו שטופת זיעה המפקדת סידרה אותנו בשורה מול תפוחים ששימשו כמטרות והעניקה לכל אחת מאיתנו סוג רובה אקראי. לצערי לא השגתי את רובה הצלפים האהוב עליי ובמקום זה הצטרכתי לעבוד עם רובה חצי-אוטומטי. להשתמש בו היה כמעט בלתי אפשרי! וחום הקיץ לא הקל עליי. אף על כשלוני המפקדת לא אמרה לי כלום ושיחררה אותנו 15 דקות לפני הזמן שנוכל להתארגן לשיעור "אמיתי". הייתי מחשבת את זה כמעשה נחמד מצידה אם לא הייתי מעדיפה לאחר.
נפרדתימורוניקה וצעדתי לתוך הבקתה שלי ומשם למקום השנוא עליי בעולם כולו. בחדרי הלימוד האלו לא היו שולחות, מחברות, כלי כתיבה או כל דבר אחר שבזכותו היינו מסוגלים לכתוב מילה או שתיים. גם לא למדנו מקצועות נורמליים, כמו מתמטיקה, פיזיקה או אנגלית, במקום זאת ימים שלמים עסקנו בלכבוש את רצון הכתיבה בתוך הגוף שלנו. הם ניסו עלינו הרצאות בנושא, טכניקות פסיכולוגיות וכדורים כאילו שאנחנו חיות במעבדה. נכנסתי לתוך חדר לימוד מספר 2, המפקד עדיין לא הגיע. התיישבתי בכיסא פנוי, הרחק משלושה בנים שישבו בקצה האחר של החדר, כל אחד מהם במרחק של שתי כיסאות אחד מהשני. לאף אחד לא באמת היו חברים מאותה היחידה, זה לא שלא רצינו בכך. פשוט המפקדים ווידאו שזה לא יקרה. חברי ליחידה נכנסו במבטים מושפלים אל הרצפה, סוגרים את עצמם בתוך בועה ונמנעים משאר העולם כלא קיים. בצעדים כבדים נכנס המפקד לתוך החדר ובידיו קופסא של כדורים, אני באמת מעדיפה את הטכניקות הפסיכולוגיות המטופשות שלהם מאשר זה. בלי לומר מילה הוא חילק לכל אחד גלולה כחולה, אותה אף פעם לא ראיתי. הייתה את הירוקה והכי פופולרית שמכניסה את אותך למעין תרדמת ועושה ממך זומבי שמסוגל רק לקיים פקודות, הגלולה הזאת טובה בלהוציא ממך לא רק את המחשבות על הכתיבה אלא את כל המחשבות. הייתה את הצהובה, ידועה יותר בתור כדור לשינה, מספקת לך שינה מלאה בסיוטים הקשורה לתחום היחידה שלך – כך טענה ורוניקה. הסגולה זה מקרה מיוחד, כמו ששמעתי שקיימים כדורים נגד דיכאון אז זה כדור בעד דיכאון. היא מנתקת את הרצון שלך לכתוב מה שמנתק את הרצון לחיות (על פי ניסיון אישי), מה שמצחיק כי היא עושה בול מה שהמחנה עושה רק פי עשרה יותר טוב.
"אני והמפקדים האחרים ניהלנו דיון היום בבוקר, השאלה הייתה האם כדאי לתת לכם התכוננות בסיסית למבחן או לא, ולמרות שאני הייתי נגד התקבלה ההחלטה שכן. אחרי שתבלעו את הגלולה כל מה שתראו ותרגישו לא יהיה אמיתי. בעזרת ננו טכנולוגיה המפותחת, אנחנו נוכל להעביר את הגלים שהמוח שלכן מייצר אל המחשב ולראות את כל מה שאתם רואים עם עיניכם, למי שירצה אני אוכל לתת טיפים. ההכנה היא אותו הכנה לכל היחידה, אותו דבר עם המבחן. היחידות האחרות יקבלו הכנות ומחבנים אחרים כך שאין צורך לשתף את כל הפרטים הקטנים עם החברים שלכם. אתם רשאים להתחיל."
לא הייתה לי את האפשרות לא לבלוע את הגלולה, או שהם היו רואים זאת על המכשירים האלקטרוניים שלהם. אם הם לא משקרים לנו כדי להפחיד אותנו. מאוחר מדיי. אני כבר בלעתי אותה. נקודות שחורות הופיעו מול עיניי עד שכיסו את כל שדה הראייה שלי. כשמצמצתי החושך נעלם ובמקום זאת מצאתי את עצמי יושבת על מרפסת ומולי נמצא הר געש רדום יפיפה. הסתכלתי על הברכיים שלי והבנתי שאני יושבת מול שולחן כתיבה ועליו ערימת דפים וכמה עפרונות.
בלי לחשוב על ההשלכות לקחתי את העיפרון בידי וניסיתי להיזכר איך להחזיק אותו. אני לא חושבת שעשיתי את זה נכון אבל הצלחתי להעביר כמה קווים על הדף. ליבי נמלא בשמחה, שכחתי לגמרי שדבר מזה לא אמיתי. הכתיבה קראה לי, היא התפללה שאני אתנסה בה, לאחר שנים שלקחו אותה ממני. הבטתי לצידי כדי לקבל השראה וכשנתקלתי פעם נוספת בהר הגעש הייתי בטוחה בסיפור שאני נחושה לספר. הכתב שלי מזעזע ולא הצלחתי לשלוט באצבעות שלי אך ההרגשה הייתה כטובה, זה היה הרגע המאושר בחיי. תיארתי את הר הגעש מתפרץ, את הלבה הגועשת נשפכת על כפר קטן מתחתו ואת האנשים הצורחים. הטמפרטורה שפתאום השתנתה לחמה כלל לא הפריעה לי כשהמשכתי והשמשכתי עד שקבוצת אנשים קטנה הצליחה לברוח מהכפר באוטובוס – שהוא כלי התחבורה היחיד שאני מכירה.
כשסיימתי לכתוב עמוד שלם הנחתי את העיפרון בגאווה והרמתי את עיני למעלה כדי להנות מהנוף המדהים אך במקום הר געש רדום זה היה הר געש באמצע תהליך התפרצות. צרחות עזות הגיעו לאוזניי, הבטתי במה שכתבתי ואז בהר געש ושוב במה שכתבתי. לא יכול להיות. אני חקרתי את הטריטוריה לפני שהתחלתי לכתוב, לא היה שם שום כפר. ניסיתי לקום מהכיסא, הרגליים שלי לא שיתפו פעולה. פתאום שולחן הכתיבה זז יחדי לקצה המפרסת ומולי התגלו שרידי הכפר. גברים, נשים, ילדים וזקנים בוכים על גג ביתם השרוף. קצת לפניכן יכולתי לבחון באוטובוס הנוסע במהירות מהלבה. קימטתי את הדף עליו כתבתי לכדור נייר והתכוננתי להשליך אותו מהמרפסת כשיד בלתי נראת תפסה אותי. פעם נוספת הכל נעלם בתוך החשכה והדבר הבא שידעתי זה איך המפקד שנתן לי את הגלולה גורר אותי בכוח לבניין ההנהלה.
"מה קורה? מה עשיתי לא בסדר?" עצרתי והפעלתי את כל הכוח בגופי, לא נתתי לו לגרור אותי עוד. הוא תפס בשערי ג'ינג'י הקצר ומשך בו עד שלא יכולתי לעשות דבר אלא ללכת בעקבותיו.
"ילדה טיפשה" סינן הוא, "הריי היית יכולה לשלוט בעצמך לאורך עשור. היית יכולה להציל את עצמך." ירק המפקד, לא הבנתי על מה הוא מדבר. להציל את עצמי? ממה? או ממי? עלינו במדרגות, אם כל מדרגה ידיי רעדו יותר ויותר האם הוא מביא אותי…לא יתכן. יש בת אדם אחת במחנה שאתם לא רוצים לעלות לה העצבים, היא שולטת במחנה, היא ידועה בעינויים היוצאי דופן שלה, היא השטן בהתגלמותו וזאת…
משרדה של: המפקדת העליונה
כל החיים שלי עברו נגד עיניי כאשר הוא פתח את הדלת וזרק אותי פנימה, כתוצאה נפלתי על הברכיים וחשקתי את שיני מרוב כאב.
"אנחנו צריכים לשלוח אותה מפה. עכשיו."
"מה כל כך נורא קרה גנרל ג'וזפה שאתה היית צריך לנטוש כיתה שלמה של נערים הנמצאים על גלולות?" היא הסתובבה בכיסאה הגדול ושלחה את אחת ממבטיה הרצחניים אליי. לא יכול להיות שהיא מאשימה אותי בפעולתיו של המפקד.
"את לא מבינה, ג'ינה." המפקד שם את ידו על השולחן בחבטה, "היא מסוכנת. לעולם לא ראיתי תגובה כמהירה לכתיבה. היא שרפה כפר שלם בסימולציה, כפר ג'ינה, זה לפחות 500 איש! קחי יש כאן את התוצאה על הדיסקונקי". אני עשיתי את זה? זאת באמת הייתה הכתיבה שלי? בגלל זה לקחו אותי לפה כילדה? כי אני מסוכנת לסביבה?
"היא עדיין לא התנסתה במבחן, נכון?" ג'ינה שילבה את ידיה, "עוד כמה זמן יש לנו עד לבחינה?" היא הכניסה את המכשיר האלקטרוני הקטן לתוך קופסא אלקטרונית גדולה יותר.
"עוד 55 דקות, גברתי" הוא בדק את השעה בשעון הכסף של על ידו,
"האם יש לנו לפחות מבחן אחד מוכן?" היא שאלה בזמן שהדליקה את הסרטון, המפקד לא ענה ישר. נותן לה לראות את הסרטון במלואו, כשהוא הסתיים פניה החווירו.
"וואו, זה…משהו." היא קבעה,
"כן."
"אני חושבת שהיא תשמח להיות הראשונה שתתנסה בו, נכון חמודה?" עיניה הירוקות חדרו לתוך נשמתי, בניגוד למבט ששלחה בי מקודם היה בהם צער ומעט פחד? לא הצלחתי להכריח את עצמי להנהן. "תזיק לעצמך עזרה, למקרה חירום".
לא עברו חמש דקות כששתי מפקדים אוחזים בידיי בחוזקה, משאירים סימנים אדומים. לא ניסיתי להשתחרר, זה רק יחמיר את המצב. הלוואי שמישהו היה מסביר לי מה קורה, ככה הכל היה הרבה פחות מפחיד. בעודם גוררים אותי בחזרה לחדרי לימוד, כולם העיפו בי מבטים מוזרים והתלחששו. אז ככה הרגיש יאן פיל כששלחו אותו לעונש.
"מקינליה?", אוי לא. סובבתי את ראשי לאחור כדי לראות את שלושת החברים הכי טובים שלי בהלם. נלחצתי, מה אם זה היום האחרון שאני רואה אותם בחיי? צרחתי את המשפט הראשון שעלה לי לראש.
"אם משהו קורה, אני אוהבת אתכם!" באותה השניה אחת מהמפקדות שהחזיקה בידיי סתמה את פי עם יד הרפויה שלה כך שלא יכולתי לדבר ולא יכולתי להסתובב לאחור, עדיף ככה. אני ממש לא רוצה לראות את פניהם של חבריי עכשיו. הכניסו אותי לתוך חדר לימוד 1#, שם השכיבו אותי על מעין מיטה מעור וחיברו אין ספור כבלים לראשי. אני בטוחה שהם שמעו את דופק הלב המהיר שלי בעודו מחסיר פעימות. המפקד נתן לי עוד גלולה כחולה.
"אל תכשלי הפעם." הוא לחש לי לאוזן בזמן שחיבר מכשיר נוסף, "תוותרי על הכתיבה אבל אל תוותרי על עצמך.", אלו היו המילים האחרונות ששמעתי לפני שבלעתי את הגלולה. לאחר מכן כל מה שהיה קיים מבחינתי היה חושך. צמצמתי כמה פעמים עד שנתקלתי באותו שולחן כתיבה וערימת דפים. סרקתי את הסביבה החדשה, הייתי בתוך זכוכית, אקווריום, מתחת לים. סביבי עברו כמה דולפינים ודגים, אלמוגים צבעוניים השתרעו על החול הזהוב. יאן פיל היה אוהב את המקום הזה, לעולם לא ראיתי כהרבה צבעים במקום אחד ואני בטוחה שגם הוא לא. איזה סיפור נפלא אפשר היה לפתח אם הזכוכית הייתה מתנפצת. לא זכרתי מתי החזקתי בעיפרון או מתי היד שלי התחילה לזוז על הנייר אבל הדבר ההבא ששמתי לב אליו הוא דף מלא בכתב היד לא קריא וסדק על זכוכית אשר הלך וגדל עם כל שניה שעברה. ניסיתי לקום מהכיסא, להיחלץ מהאסון אך בדיוק כמו בפעם השעברה רגליי לא היו מוכנות לזוז. בקול חד הזכוכית נשברה והמים זרמו פנימה, התחלתי להיחנק. עברו רגעים ספורים עד שחזרתי לעולם האמיתי מתנשפת בכבדות. כל המפקדים שהביאו אותי לפה עכשיו נשאו את המיטה המאולתרת על כתפיהם ואותי איתה.
"מה קורה?" סיכנתי את החיים שלי בזה שאני שואלת אך אני לא הולכת להשאיר את עצמי בחוסר ידיעה מוחלט.
"את נכשלת, סתומה. עכשיו דבר לא יוכל להציל אותך. ברוכה הבאה למלחמת העולם השלישית, או איך אתם קוראים לזה שם…היחידה לדמיון מפותח". לפני שהספקתי לשאול שאלות נוספות הכניסו אותי לתוך ארגז עץ מחובר למשאית וסגרו את הדלת בטריקה. הייתי לבד בקופסת עץ וניסיתי לקשר בין הדברים שאמר המפקד, שום דבר לא התחבר. התחלנו לנוע, התקרבתי לפתח קטן שהיה על רצפת הקופסא. הוא לא עזר, ראיתי רק את החול החולף. נסענו, נסענו ונסענו. עברו שעות מאז ששמו אותי לכאן. נאשתי לאכול, למים ולשירותים. אם הייתי מנסה לפענח את המילים של המפקד דקה אחת נוספת הראש שלי היה מתפוצץ. הייתי מותשת מהמבחן שלא עברתי והנסיעה, לא נשאר לי דבר לעשות חוץ מלהירדם.
התעוררתי מליטוף ראשי, פתחתי מעט את עיניי כדי לגלות ארבע מפקדות ומפקדים בוהים בי. בשונה מהמפקדים שבמחנה הם לבשו מדים אדומים ולא כחולים, גם הבעות פניהם נראו יותר ידידותיות מאלו של המחנה.
"בוקר טוב" ההיא שליטפה את שיערה בירכה אותי בקול שירתי וחשפה חיוך מלא שיניים,
"את רוצה כוס מים?" שאל הגבר משמאלי, מגיש לי כוס מים קרים. פי היה יבש, לא רציתי להביך את עצמי ולדבר במצב כזה, לכן לקחתי את כוס המים ושתיתי את כולה.
"איך קוראים לך?" שאלה המפקדת עם שיער שחור האסוף בגולגול. לא הרגיש לי נכון לקרוא לה מפקדת, היא יותר דומה למלכה.
"מקיניליה" עניתי בלחש,
"איזה שם יפה! כמו מכונת כתיבה בפיליפינית! תגידי, לחבר שלך מיחידת יצירה קוראים לפיס?" התבדחה היא.
"לא, הוא בא מבית קוריאני אז יאן פיל", הפתיחות והרוגע בקול שלי כל כך לא היה דומה לי. "מאיפה את יודעת שיש לי חבר מיחידת יצירה?"
"רק הנחתי, יקירה. לרוב האנשים מיחידת כתיבה יש חברים מיחידות יצירה והלחנה בעיקר. עכשיו, האם את חושבת שתוכלי לקום וללכת אחרי?" היא הושיטה לי את ידה, לא רציתי לבטוח בה במיוחד אחרי שהיא הזכירה את יאן פיל אך איזו אפשרות אחרת הייתה לי? אחזתי בידה ונשענתי על כתפיה עם ידי השמאלית. היא הלכה החזיקה בי בעדינות והלכה לאט, המפקדים של המחנה לעולם לא היו עושים זאת. "הם התעללו בך קשה במלה"כ?"
"איפה?"
"אוי נכון, סליחה. ככה אנחנו קוראים למחנה שלכם, בשמו המלא 'מחנה להריגת כשרונות'" היא ציחקקה מעט, לא הבנתי את ההומור שלה. הגענו לסוף המסדרון והיא פתחה את דלת החדר בפתיחה. זה היה חדר ענקי עם אין ספור מושבים מסודרים אחד אחרי השני, "את הגעת ראשונה" היא הושיבה אותי במושב האמצעי שבשורה הראשונה. "כשהשאר יגיעו אנחנו נפעיל את סרטון ההסברה, לאחר מכן נפנה לכם חדר אוכל שלם. כולכם כאלו רזים" היא בחנה אותי מלמעלה למטה. "בכל מקרה, ניפגש מאוחר יותר" היא יצאה מהחדר ואני נשארתי לשבת שם, שפשפתי את עיניי. אם זאת לא השפעה של הגולגולת אני לא יודעת מה זה.
כעבור חצי שעה פנים מוכרות מהמחנה מילאו את חלל החדר, בעבר לא הבחנתי שאנחנו רבים כל כך. אחרי שאלון ויאן פיל נכנסו לחדר הכל פתאום החשיך. רציתי לצרוח להם אבל לא ידעתי באיזה כיוון, גם לא רציתי להסתכן בכך שיעצרו אותנו אז שתקתי. כולם חיכו לגרוע ביותר. זהו. זה הסוף שלנו. אור בצורת מלבן הופיעו מלפנינו, אני חוששת שזוהי טכנולוגיה. הבטתי סביבי, השאר עדיין נראו מפוחדים מהטכנולוגיה שלא ראו כבר עשור. הסתובבתי לאחור, מנסה לאלתר את אלון ויאן פיל, כלום, חזרתי להביט במסך.
"שלום לכל ילדי המחנה, ברוכים הבאים לביתכם החדש – המכון לזכרו של פדריק פטרוב.י" דמות מצוירת של אדם בבגדי ספורט מגוחכים הופיעו על המסך. לא הכרתי את השם פדריק ציגלר, כשהזכירו שהוא אבינו השני פניהם של כמה ילדים החווירו.
"אתם יודעים מי זה?" שאלתי את כל מי שמסבבי אך אף אחד לא ענה, כולם היו מרותקים לסרטון.
"על מנת שתבינו את תפקידכם בעולם הזה עלינו לחזור ל-24 בפברואר בשנת 2022." המשיכה הדמות המצוירת, רק כשדיבר כל הנוף הטבעי מאחוריו עם צבעים זוהרים התחלף לשחור לבן וחיילים חמושים עם טנקים הופיעו. "אז קראה הפלישה הרוסית לאוקראינה – הצעד הראשון שהוביל למלחמת העולם השלישית שהתחילה בשנת 2030 ונמשכת עד עכשיו."
"שנה שבוא המחנה לקח אותנו" מלמלתי לעצמי, לא מאמינה.
"המצב נהיה יותר מכוער כשפולין ורומניה הצטרפו למלחמה לצידה של אוקראינה הגוססת בשנת 2023. תוך כדי התרחש אחד מהמבצעים של מדינת ישראל, מבצע עלות השחר. שלקח יותר זמן משהיה אמור לקחת בגלל שיתוף הפעולה בין ארגונים בעזה ואירן.", החיילים מאחורי האיש התחילו להילחם ושפריצים מצויירים של דם ניתזו על המסך. "הדברים נהיו יותר מעניינים כשאירן ורוסיה החליטו לשתף פעולה נגד העולם כולו, ארצות הברית ואנגליה לא יכלו לשתוק יותר ושלחו צבאות על גבי צבאות להילחם ברוסים ובפרסיים." יותר ויותר דמויות מצוירות הצטרפו לקרב מאחורי הגבר בבגדי ספורט, יותר ויותר דמויות מצוירות צעקו מרוב כאב ומתו לעיניי חבריהם המצוירים. "מלחמת העולם השלישית התחילה באופן רשמי ב-2024" הדם כיסה את כל המסך. "אני בטוח שהשנה מוכרת לחלקכם" הגבר בבגדי ספורט ניגב את הדם באיטיות מהמסך עם חיוך ידידותי. ברור שהשנה הייתה מוכרת לי, זאת שנת הלידה שלי!
"לפני שהפלישה של רוסיה קראה, פדריק פטרוב היה אחד מהחברים הוותיקים של ולדימר פוטין. כבר בתחילת שנת 2021 הוא ידע את כוונותיו ובעודו מדען ופיזיקאי מצטיין חישב פחות או יותר את התוצאה של מעשיו של פוטין." התמונה התחלפה לחדר ישיבות ובו 12 גברים לבנים מסביב לשולחן זהב ארוך. "פטרוב העלה את הנושא בפני פוטין ונציגיו אולם הם לא היו מעויינים להקשיב לטיעונים של אדם זקן. לכן הוא החליט לעשות משהו בעצמו, כדי לעצור את המלחמה." האיש בבגדי ספורט עבר מבעד לדלתות מתכת ומצא את עצמו במעבדה, עומד ליד פדריק פטרוב שעירבב כמה נוזלים צבעוניים. "פרויקט 71. היחידה לדמיון מפותח." צמרמורת עברה בגופי.
"הוא לקח כמה ביציות ותאי זרע, חיבר אותם יחד במעבדה והוסיף את נוזל המיוחד שפיתח אשר פרומולו אבדה. לאחר מכן הוא מצא 360 נשים מכל רחבי עולם שהיו מעוניינות בהשתתפות בפרויקט תמורת תשלום לא קטן – בהמשך, את אותם הנשים תכירו דרך המושג 'אמא'" דמותו של הגבר חייכה בעליזות, כאילו שהוא מספר עכשיו סיפור ילדים ולא חושף סודות נוראיים על עברנו. "אבל מה זה הנוזל הזה? איך הוא השפיע עלינו? ובכן, אם את או אתה צופים בסרטון הזה אני משער שאתם כבר יודעים". בבקשה שזה לא יהיה מה שאני חושבת.
"כל הכשרונות שלכם באים לידי ביטוי בעולם האמיתי בזמן האמיתי ובמקום האמיתי. כלומר, אם הינך עלית לכאן מיחידת הכתיבה, זאת אומרת שכל דבר שתכתבו יקרה במציאות. אם אתם באתם למשל, מיחידת יצירה ואתם מתמחים בפיסול זאת אומרת שהפסל שלכם יתעורר לחיים ישר אחרי שתסיימו לפסל אותו וכך הלאה."
"העניקו לנו את העינוי הזה בכוונה?!" השאלה שלי יצאה קצת יותר חזקה ממה שציפיתי, אליי פונו המון פרצופים זועמים של ילדי המחנה. "סליחה" גמגמתי ופניתי בחזרה למסך.
"רעיונו של פטרוב היה לפתח שיטות לחימה עם הכשרונות האלו. לכן הוא קרא לפרויקט 'היחידה לדמיון מפותח', הוא השתמש בהרבה דמיון לפני שהצליח לעלות עם הרעיון. ואתם, הלוחמים הכי טובים שהיו לנו איי פעם. המחנה לקח מכם את הטבע שלכם, עכשיו אנחנו, מכון לזכרו של פדריק פטרוב, מחזירים לכם אותו." האדם המצויר שוב עמד באותה הנקודה שבהתחלה, רק הפעם חוץ מעצים ופרחים מאחוריו עמד בניין גבוהה ועליו באותיות זוהרות:
מכון לזכרו של פדריק פטרוב
המסך נכבה וחושך כיסה את כל החדר, לאחר רגעים ספורים האורות החלו להידלק ופטפוטים כבשו את הדממה. האישה הבלונדינית שליטפה את שיערי קודם לכן עכשיו ניגשה למרכז החדר ובידה מכשיר אלקטרוני נוסף שאינני מזהה.
"אני מבקשת שתצאו לשם באופן מסודר, ללא דחיפות" היא הצביעה על הדלת מצידה השמאלי, "בשביל לגשת לחדר אוכל. משם תהיה לכם שעה לאכול ולפגוש את חבריכם" היא דיברה לתוך המכשיר שהגביר לה את הקול. "לאחר מכן כל מפקד יקח עליו קבוצה של אנשים מאותה היחידה ויראה להם את עבודתם. אחרי שלושה שעות של עבודה עם הפסקה בת 15 דק' באמצע. תעברו סיור במכון ונראה לכם את החדרים שלכם. על מחר, נדבר כבר מחר" על אף שלא הייתה סיבה לחייך המפקדת הבלונדינית חשפה שורה של שיניה הלבנות.
כל האנשים קמו בבת אחת ופנו לדלתות המתכת, חלקם בריצה. סדר לא היה. מה הם ציפו? להשאיר אדם איזה 10 שעות ללא מזון ולבקש ממנו לחכות עוד כמה שניות כשהוא נמצא מבעד לקיר? לא יקרה. במזל אני הייתי אחת מהראשונים שנדחקו לתוך חדר האוכל ואחת מהראשונים להתפעל מיופיו. הקירות היו כסופות ומנצנצות, הרצפה הייתה לבנה וזוהרת, לא כמו במחנה, עשויה מעץ ישן ומתקלף. ניגשתי לבופת' ונהייתי עוד יותר רעבה רק מלהסתכל על האוכל. עוף, סלטים ועוגות שלא ניתן לספור מילאו חמישה שולחנות רחבים, לא כמו במחנה שכל מה שאכלנו זה דייסות, מרקים, גלולות וכדורים (עד כמה שזה נחשב אוכל).
העמסתי את הצלחת שלי כל מה שהספקתי ופניתי לעבר השולחן הכי רחוק וצמוד לקיר. השולחנות שנועדו לנו היו קטנים, האנשים פה הבינו שלכל אחד יש 3-4 חברים ואין טעם לעשות כמה שולחנות גדולים שאף אחד לא ירצה לשבת אחד ליד השני אך הרבה שולחנות קטנים פותרים את הבעיה.
"מקינליה?" הרמתי את עיני ופגשתי במבטו של אלון, ויאן פיל לידו כבר אוכל בעמידה חתיכת עוגה.
"אוי, תודה לאל אתם פה!" קפצתי מהמושב שלי וחיבקתי את שניהם,
"את לא מבינה כמה דאגנו לך, במיוחד כשלקחו אותך ראשונה למבחן ועוד יצאת מבניין ההנהלה…חשבנו שהיית בחדרה של המפקדת העליונה. ורוניקה השתגעה-"
"אכן הייתי בחדר שלה" קטעתי את אלון, "ולגבי ורוניקה, איפה היא?" יאן פיל עצר באמצע נגיסה, מסתכל על אלון בעיניים עצובות.
"היא…עברה את המבחן ונשארה במחנה" אלון לקח הפסקה אחרי כל מילה, הוא התאבק להשלים את המשפט. דמעות נוצצו בעיניו של יאן פיל והוא הסיט את מבטו.
"אני מצטערת, אני כל כך מצטערת."
כל שאר הארוחה עברה בשתיקה, כמו בדרך כלל רק אלון זרק מילה פה ושם על איזה מזל יש לנו, כמה טוב שאנחנו לא במחנה ושאנחנו צריכים לנהל "מבצע" להצלת ורוניקה. אחרי עוד בדיחה כושלת שלו על המצב ניגשה אלינו המפקדת שחורת השיעה שראיתי קודם לכן, בלעתי את רוקי, מקווה שהיא לא באה בשבילי.
"מקינליה, נכון?" היא שאלה, אוי המזל שלי.
"כן"
"את היית ביחידת כתיבה, נכון?"
"אכן"
"את מתבקשת לבוא איתי", קמתי והלכתי אחריה מנסה לא להיתקל בשולחנות שהיו כקרובים אחד לשני. בסוף ראיתי עוד זוג דלתות מכניות. לעזאזל כמה כאלו יש כאן? לידם עמדה קבוצה של 20 איש, זיהיתי אותם כחברי ליחידה שלי לשעבר. עברנו דרך כמה מסדרונות חשוכים, צועדים בשקט מוחלט אחרי המפקדת. "קוראים לי סוניה, דרך אגב." דיברה המפקדת, בטח שמה לב לדומיה. "אתם חייבים ללמוד לתקשר אחד עם השני. זה לא שתעבדו הרבה בצוות, אני בכל זאת ממליצה להיות מוכנה לכל תרחיש" היא פתחה עם רגלה דלת זכוכית. כיסיתי את ראשי עם ידיי, הייתי בטוחה שהיא תתנפץ ואני לא הכי רוצה לחוות שוב את החוויה שחוויתי במבחן. ככל הנראה אני לא היחידה שעשיתי כך כי המפקדת צחקה, הדלת זכוכית לא נשברה. כשפתחתי את עיניי ראיתי את המפקדת מחזיקה עם ידה את הדלת ומחכה שנעבור. אני הייתי הראשונה שנכנסתי. הרגשתי בטוח, אני בטוחה בחדר הזה. "תרגישו בנוח, אתם יכולים להתיישב", זאת הייתה יותר פקודה מאשר הזמנה. "כמו שהסבירו לכם בסרטון, כל מה שאתם כותבים קורה בחיים אמיתיים. ממש עכשיו החיילים שלנו בקרב בדרום אמריקה הצפונית" היא דיברה כשהתיישבנו, "בטאבלט שלפניכם תוכלו לראות את אפקטיביות עבודתכם." קירבתי את עצמי "לטאבלט" לחצתי עליו והוא נדלק, מרוב הפתעה נרתעתי לאחור. "המשימה הראשונה והיחידה שלכם להיום היא להרוג 1,000 חיילים של הצבא הנגדי, שאלות?" כולם היו בהלם כדי לשאול, כולם חוץ ממני. הרמתי את ידי כמו שעשינו בכיתות לימוד. "כן?"
"אז את רוצה שנהרוג אנשים אמיתיים?" קולי רעד יותר ממקודם, היא פתחה את הפה לענות אך קטעתי אותה. "ואיך המחנה היה קשור אלינו? אם אנחנו חיילים למה היינו צריכים לסבול במחנה? זאת חלק מתוכנית הכנה או משהו?" התכוונתי לשאול עוד כמה דברים שעלו בדעתי רק הפעם היה זה תורה של מפקדת שחורת השיער לקטוע אותי.
"יש דברים שכדאי לך לא לדעת וכן אני רוצה שתהרגי חיילים שהורגים את האנשים שלנו" קולה נשמע מאיים. באותו הרגע הבנתי, מזה הזהיר אותי המפקד מהמחנה!
"כל המלחמות האלו, הם לא חלק ממשחק של ראשי המדינות? אלו חיילים חפים מפשע! אני לא מתכוונת להרוג אותם!" הצהרתי, ניסיתי לקום מהכיסא תוך כדי אבל כמו במבחן לא הצלחתי. המפקדת דפקה את אגרופה על השולחן.
"אנחנו לא מתחייבים להאכיל אותך, מצידינו תרקבי במחנה שלך אבל יש לך את האפשרות פעם ראשונה בחיים פשוט לכתוב, ולעשות דברים טובים עם זה. ואת תקחי אותה. כי אם לא, יש דלת יציאה מהמכון. השאלה שלי איך ילדה קטנת מימדים וחלשה שכמוך תשרוד מלחמת עולם".
היה משהו בדבריה, עד כמה שלא רציתי להודות היא צדקה. השאלה האמיתית היא לא אם אני אשרוד אלא מה עדיף יותר: לכתוב ולהרוג עם הכתיבה שלי אנשים אשר לא מגיע להם למות או לא לכתוב כלל?