הכל שטויות מאת נורית קרני

בלחיצת כפתור בודדת הופיעה ההולוגרמה, צפה בחלל החדר, בגודל נוח לצפייה מבחוץ.
גשר, שבקצהו שער גדול, מן קשת אבן, כניסה למבנה עתיק ומפוייח. על הגשר עומדת ילדה, דמותה ההולוגרמית קפואה במקום, אך תזוזות קטנות- חזה מתרומם ויורד, אצבעות ידיים ממוללות את עצמן- מסגירות את עובדת היותה אנושית וחיה.
מתוך נפח ההולוגרמה בוקעת מנגינה אפלולית, צליליה רחוקים ושטוחים.
"שלב 1" המילים הופיעו מעל השער, הבהבו שלוש פעמים ונעלמו, מתחלפות בשעון עצר שרץ בשולי ההולוגרמה.
השניות נקפו.
הדמות הקטנה נדמתה כנטועה על מקומה.
תנועה. צעד.
בלי משים נדרכו כל הנוכחים בחדר, אפילו אלו שכבר צפו בהקלטה, רוכנים קדימה.
הילדה התקרבה אל השער, ושוב נעמדה. בחלוף רגע, עוד חצי צעד, פנימה. כעת עמדה ממש מתחת לשער האבן. פלג גופה העליון רכן קדימה, מציץ.
תמונת ההולוגרמה גדלה והתקרבה אל פניה, והמשיכה ממנה הלאה, כך שכל שניתן היה לראות מדמות הילדה הוא השוונצים של הפוני, מטושטשים בשולי ההולוגרמה. כעת התמונה התלת מימדית התחקתה אחר מבטה הסורק פנימה אל תוך המבנה.
מסדרון אבן מואר באור לפידים. חרכים בקירות. למעלה… מעין תקרה מקושתת, ובצד ימין- משהו. מעין גומחה, המשך של חלל, כמו שביל מוגבה, שממקום עומדה לא ניתן לראות מה יש עליו מבלי לטפס ממש. פיסת בד מתנפנפת מעבר לפינה- הפרט היחיד שניתן היה להבחין בו.
שוב המבט נדד, סקר. מסדרון, תקרה, שביל עליון מימין למעלה. מסדרון. מנגינת רקע רוטינית אפלה. ספרות נוקפות, רצות קדימה.
חזרה לגשר. דמות הילדה שוב במרכז ההולוגרמה.
ברכיה מתכופפות מעט והיא קופצת, נוחתת על המעקה.
שוב התחקות התמונה אחר המבט שנודד מטה, אל מעבר למעקה, מתחת לגשר. חושך גמור.
קפיצה.
השעון נעצר ונצבע באדום.
הגשר, הטירה, השעון- כל אלה נעלמים. עכשיו רואים רק חדר סימולציה עירום. רצפת החדר מתיישרת, משתטחת חזרה למישור חלק. הילדה, עטויית חליפה אפורה צמודה, מתרוממת על רגליה. היא פותחת את הרוכסן הקדמי בחליפה ונחלצת ממנה תוך שני רגעים. היא יוצאת מהחדר. סוף הקלטה.
לחיצה על כפתור אחר מכבה את קוביית האור הריקה.
המתנה שקטה.
"נו, ו?"
רוני נשען אחורנית בכסא הלא נוח ושילב את אצבעות ידיו, מצמיד אגודלים. הוא הציץ באשתו. פניה הקפואות לא הסגירו דבר, כרגיל, אבל הוא ידע מהכיווץ הקטן בזוית פיה שהיא לא מרוצה.
המנהלת והמפקח החליפו ביניהם מבטים רוויי משמעות, מנפחים את הדממה הדרמטית.
"זה הכל? זימנתם אותנו לפגישה, אמרתם שזה דחוף. יכולתם לשלוח את ההקלטה הזאת במייל."
הגבות הדקיקות של המנהלת הזקופה הדקיקה התרוממו ויצרו במצחה קמטים דקיקים של דאגה חמורת סבר- "מר רפאלי, נשמע מדבריך שאינך מוטרד כלל ממה שצפינו בו כרגע."
"מוטרד?" גבותיו התרוממו לרגע באופן מוגזם, ספק מחקות את האישה. הוא שנא אנשי חינוך מנופחים. "ממה? זו סימולציה."
שוב החלפת מבטים עם המפקח.
"אז היא נכשלה במשחק מחשב. מה הסיפור? תראי, אני מבין שזה בית ספר יחיד מסוגו לילדים מחוננים וכל זה, אבל עם כל הכבוד, יש הבדל בין המסר של שאיפה למצוינות ובין המסר שאסור להיכשל."
המפקח פתח את פיו- "זה לא היה מקרה בודד. למעשה, בכל הסימולציות, כל המשחקים, היא פעלה באותו אופן, חזרה על אותו דפוס. חלק גדול מתוכנית הלימודים שלנו מבוסס על סימולציות ומשחקים רב שלביים."
"מר רפאלי, בוא נפסיק להסתובב סביב העניין"
הוא הנהן. כמעט התפתה לומר "בשעה טובה". שילה שיחררה נשיפה חדה והוסיפה להשקיף על השיחה בעיניים אפורות קפואות.
"הבת שלכם לא נכשלה, היא התאבדה. קפצה מהגשר. וזו רק הדגמה אחת. אנחנו יכולים לשבת כאן שעות ולראות את כל האחרות. בכל הסימולציות היא מוצאת דרך למות, מוקדם ככל האפשר, להוציא שתי סימולציות שבהן נהרגה בטעות."
שתיקה.
"אולי שיטת הלימוד הזאת לא מתאימה לה."
"אולי," היא השאירה את הסתייגויותיה תלויות באויר. "מכל פנים," היא שילבה זרועות צנומות, וקולה נמסך בגוון ממלכתי- "אבי היא תלמידה מצטיינת בכל התחומים העיוניים. בספורט הביצועים שלה מניחים את הדעת. עם זאת, בלית ברירה התקבלה ההחלטה להשעות אותה מהלימודים. לא רק משום שהסימולציות הן חלק אינטגרלי מתוכנית הלימודים, אלא גם משום שאנחנו לא יכולים לקחת אחריות עליה, במצב הנוכחי. במקרה חריג כמו זה, מחובתנו לדווח לגורמים הרלוונטים ולהפסיק את לימודיה לאלתר."
רוני הביט בשילה שלא השיבה לו מבט.
הוא חזר להביט במנהלת.
המפקח כחכח, "כמו כן, מחובתנו להמליץ על טיפול פסיכולוגי. במקרים כאלה חשוב להבין מאיפה נובע הדפוס ההתנהגותי. מהו הפגם האישיותי שמאחוריו. על פי האנליזה והמעקב השוטף שלנו אחר התנהגות התלמידים לאורך זמן, לא נראה שיש לאבי סממנים של דיכאון או נטייה לאובדנות. עם זאת, במקרה הזה מומלץ לראות איש מקצוע, לקבל חוות דעת נוספת."
"הא"
"צר לנו" המנהלת הוסיפה ללא צורך.
"זה… מפתיע." הוא ניסה לעכל. אבי עברה ללמוד בבית הספר הזה רק השנה, לפני חודש וחצי. איתרו אותה במבדקים ארציים. למען האמת אבי נראתה לו די מאושרת כאן בהשוואה לבית הספר הקודם. היא גם מצאה כאן שתי חברות איתן לא הפסיקה לדבר ולהתכתב, גם בזמן ארוחת הערב.
"אנחנו צריכים לחזור עכשיו לבית החולים." שילה נעמדה.
מיד נעמדו המנהלת וגם שני הגברים.
"כמובן. אני מצטערת לשמוע" גמגמה המנהלת, "מיד נקרא לה לכאן." המפקח הבחין במבטה ומיהר לצאת מהחדר.
"סבא שלך?" היא פנתה לשילה, מנסה.
"שלי," השיב רוני במקום אשתו השותקת. "אין מה לעשות, מזדקנים. אבל אנחנו מאוד קשורים אליו, זה קשה." שילה קפצה את שפתיה והציצה ברוני לראשונה מאז תחילת הפגישה.
"כן. ברור. תראו, ההשעיה היא על תנאי. נעביר אליכם מספר תרגילים, שלושה מסכים בסיסיים יחסית שהיא תצטרך לעבור אם היא רוצה לחזור לכאן. למרות הכל אני עדיין חושבת שזה המקום בשבילה. היא לא תמצא את מקומה בבית ספר רגיל. יש עוד כמה מוסדות שאני יכולה להמליץ עליהם, אבל הם לא יקבלו אותה עם הרישום הזה בתיק. היא תצטרך לעבור מבדק פסיכולוגי מאושר על ידי הרשויות, וגם להתמודד עם סימולציות לדוגמא, כדי להראות מוכנות ויכולת."
המפקח עמד בפתח ומאחוריו אבי, תיק על גבה. שיער ראשה היה אסוף בקוקו, וכמה שוונצים הזדקרו בהתרסה מהפוני על מצחה. היא הביטה בכל המבוגרים במן מבט משועמם.
"אבי, אנחנו מצטערים, אבל הוחלט להשעות אותך מהלימודים עד הודעה חדשה."
אבי הפנתה מבט חד אל הוריה שהביטו בה. אדמומיות כעוסה התפשטה בלחייה והיא הסיטה את מבטה, בוהה בחלל החדר.
"נזוז?" שילה פנתה אל רוני בשאלה שאינה שאלה.
"כן, תודה" אמר למנהלת, לא בטוח על מה הוא מודה לה.
"שלום בינתיים" אמרה בחיוך ידידותי שאף אחד מלבד המפקח לא ראה, כיוון שכבר פנו לצאת.
"מקווה שעוד-"
דלת החדר נסגרה מאחוריהם לפני סוף המשפט.
"-נתראה." האישה הדקה נאנחה.
צלצול הודיע על סוף השיעור.
***
הם ישבו בקרון המחולק לתאים של 4 מושבים. בתא השכן ישב איש שמן וממושקף וקרא משהו, מעביר דפים בלתי נראים בתנועת אצבע. הצליל היחיד שנשמע היה כחכוח סדרתי של נוסע באחד התאים בהמשך, והצליל הסטאטי החשמלי של הקרון המחליק על גבי מסלולו.
אף מילה לא נאמרה.
אבי ישבה ליד שילה, מול אבא. אבא מדי פעם הביט באמא, וויתר הזמן הביט בכפות ידיו או בנעליים או מה שזה לא יהיה. אמא בהתה מהחלון.
הם בכוונה לא הסתכלו בה.
"פשוט תגידו את זה כבר! מה אתם שותקים? תוציאו, קדימה!"
שילה סובבה אליה סוף כל סוף את פניה ואמרה בקול שקט, "אבי, את מפריעה לאנשים בקרון." מילותיה נקיות וחדות. פניה של אבי האדימו. לרגע קיוותה להתכווץ ולהיעלם. אכזבה. אכזבת אותנו, אבי. לאורך כל הדרך. גם השעיה. גם עושה סצנות בקרון. הנה, את רק מוכיחה את הנקודה.
שילה חזרה לבהות- "נדבר על זה בבית."
***
היא כמובן התכוונה ל"נדבר על זה בבית החולים", כיוון שלשם נסעו.
סבא ישן במיטה 10 ב' הצמודה לחלון, מסומם מתרופות וממשככי כאבים. הרופא איתו דיברו הבוקר העריך שנשארו לו שבוע-שבועיים. רוב הזמן הוא ישן או שקע בכאבים או גם וגם, אך מדי פעם היו לו רגעי צלילות עליזים כמעט.
שילה רכנה מעל המיטה, בחנה את האיש הרזה הקמוט, עיניו שקועות, נשימתו חורקת.
רוני התיישב על כסא. אבי נשענה על הקיר. שניהם הסתכלו על שילה, ממתינים למוצא פיה.
"אבי" קולה היה קשה, אך מעט רוך נמהל זו בכל זאת. או שאולי זו עייפות? כנראה עייפות. שילה לא ישנה הרבה בלילות האחרונים, ואבי ידעה את זה. הנזיפה הגיעה כמובן- "את בת 12, את לא ילדה קטנה. הלימודים וההצלחה שלך הם באחריותך. לא נכריח אותך ללמוד במקום שאת לא רוצה ללמוד בו. זה העתיד שלך."
"מה שאמא מנסה לומר-"
"אתה לא צריך לתרגם אותי רוני, דיברתי ברור. אבי הבינה." היא לא צעקה. אף פעם לא צעקה. רוני התקפל, מפנה כעת את דבריו לאבי, "אני לא מבין אותך. למה קפצת מהגשר? למה לא פשוט שיחקת?"
אבי הביטה בנעליה, "אני פשוט לא טובה בזה" מלמלה.
"שטויות, אפילו לא ניסית."
"גם אם הייתי מנסה הייתי מיד נפסלת ומתה. מה זה משנה."
"להתאבד? זה נראה לך לגיטימי? למה? לא טוב לך? דברי איתנו. מה זה כל הרמזים האלה? את משחקת איתנו משחקים במקום לדבר, ואנחנו בסוף צריכים לשמוע את זה מהמנהלת."
"אני לא משחקת משחקים" אבי חייכה וזה הרגיז אותו. יופי. "ואני לא צריכה כלום. תעזבו אותי."
"אל תתחצפי"
שילה היסתה אותם בהרמת יד. "שקט! אתם תעירו אותו."
"גם פלוגה של זמרי אופרה לא יעירו אותו עכשיו" רוני חייך אל שילה. הוא תלה בה מבט. לבסוף משהו בתווי פניה הפשיר והיא השיבה לו בחיוך קטן.
"אוי, איך שאני שונא אופרה…" הם הסתובבו אליו מיד. סבא דני ניסה להתיישב במיטה. שילה עזרה לו.
"את יכולה להרים קצת את הכרית מותק? איי, כואב להזדקן. לא כדאי, אל תזדקנו."
"איך אתה מרגיש סבא?" רוני נעמד גם הוא.
"זקן"
"אתה רוצה שאביא לך משהו? מים, משהו לאכול?"
"כלום, כלום. שב. מה שמעתי אתכם מדברים? אבי התאבדה?"
"אני כאן"
"מה, לא הצלחת?"
אבי צחקה, ורוני השיב, "היא התאבדה במשחקי סימולציה."
"אהה. אז מה, זה משחק. שתתאבד כמה שהיא רוצה. גם אני הייתי מתאבד אם הייתי יכול."
"תפסיק לדבר שטויות. חוץ מזה, השעו אותה מהלימודים בגלל זה. זה חלק מתוכנית הלימודים שלהם."
הזקן נפנף בביטול את ידו הגרומה המכוסה כתמים והפטיר- "אה, שטויות. מטומטמים. אבי-" הוא סימן לה להתקרב. היא ניגשה אליו. "כשאני למדתי בבית ספר היה שיעור ששנאתי ונכשלתי בו בכוונה. הגשתי נייר מקופל לארבע, ריק. רק עם השם שלי למעלה. בסוף בכלל לא סיימתי את הלימודים שלי, אבל לא בגלל זה. לפחות לא רק בגלל זה. תאמיני לי אבי, הכל שטויות. ובסוף כולם מתים ואני האחרון שנשאר בחיים מכל החברים שהיו לי. אז מה, הם לאו דווקא הצליחו יותר ממני. למרות שלהגיע לגיל שלי זה לא כזה ניצחון גדול במצבי. הגעתי לגילי המופלג רק מפחדנות. בן כמה אני?"
"אתה בן 108" הזכיר לו רוני.
"פשייי, זקן. יותר מדי."
"פחדנות?" שילה גררה את הכיסא והתיישבה לידו.
"בטח. אחרת הייתי מתאבד בגיל שישים. אחרי גיל 65 לא משתלם למות. איזה מתמטיקאי-תיאולוג אחד הוכיח את זה פעם. היה סביב זה בלגאן שלם."
"מתמטיקאי-תיאולוג? יש חיה כזאת?!" גיחך רוני.
"ברור. בכל מקרה, הייתי צריך להתאבד בגיל שישים. אבל הייתי טיפש וחמדן, יותר מדי אהבתי את החיים ורציתי כל הזמן לחיות עוד קצת. ובכלל, מי חושב כל כך קדימה. אז עברתי את 65 ומאז זה נהיה לי יותר ויותר מסוכן למות. אז השתדלתי להימנע מזה. בגלל זה אני כזה זקן."
"למות זה לא מסוכן, לחיות זה מסוכן"
סבא דני הניף אצבע ערמומית- "הא, זה תלוי ממה אתה פוחד. אני לא פוחד למות, אז לחיות זה לא מסוכן בשבילי."
"אז ממה אתה פוחד? מלחיות?" שאלה שילה בקול רך.
"לא, מה פתאום"
"אז מה?" רוני חקר.
"נו, מה שאמר היושימו הזה."
"הוא גם היה סיני? מתמטיקאי-תיאולוג סיני?!"
שילה תקעה בו מבט.
"סיני, יפני, משהו כזה. הוא חישב שם את הסיכוי להיכנס לגן עדן כפונקציה של הגיל. ככל שהשנים עוברות צוברים יותר חטאים, ומעבר לגיל 65 הסיכוי להיכנס לגן עדן הוא פחות ממאית האחוז."
"ממתי אתה מאמין בשטויות האלה?"
"זה לא שטויות, אתה בכלל קורא מאמרים? הוכיחו שיש גן עדן וגיהנום."
"מי הוכיח? מתמטיקאים סיניים?"
"לא, זה דווקא פילוסוף הודי יחד עם איזה מדען צרפתי. אבל היו גם הרבה מאמרים אחריהם."
"ממתי אתה קורא מאמרים?"
נו. אבי גלגלה עיניים. איזה איש מעצבן.
"קראתי, עכשיו אין לי כוח. כשהייתי צעיר והרגשתי שאני לא מספיק טוב כי לא סיימתי בית ספר. אז הייתי הולך לספרייה של האוניברסיטה וקורא מאמרים על גבי מאמרים כדי להרגיש שאני שווה משהו. שם פגשתי את סבתא שלך. הספרנית הכי יפה שפגשתי בחיי. ותראו איזו משפחה הקמתי. אה, אח שלך היה פה קודם" הוא אומר לרוני, שמשיב לו ב-"מה, מתי? מה הוא מספר?" בעוד שילה מלטפת את הראש הגולגלתי המזוקן. סבא דני חייך אליה כמו ילד.
אבי החזיקה את ידו.
"הכל שטויות אבי. את תצליחי, כך או אחרת."
"בשביל להצליח צריך לרצות להצליח, דני. היום אלה זמנים אחרים" שילה ליטפה אותו.
"נו, את כנראה צודקת" הוא חייך וקרץ לאבי, שחייכה בחזרה ולחצה את ידו.
צלצול טלפון. רוני קם והתרחק, עונה לשיחה. משהו מהעבודה.
דני נאנח. עפעפיו צנחו. פתאום נהיה שקט.
"כואב" הוא לחש, "אני מתחיל לחשוב בחיוב על עניין הגיהנום הזה."
***
על הדלת היה כתוב "עדי אקשטיין, פסיכיאטר ילדים".
הדלת נפתחה כשהגיעו.
"היכנסו" נשמע קול נעים מבפנים, והם נכנסו לקליניקה. היה שם שולחן משרדי שמולו שני כיסאות ריקים, ומאחוריו ישב בחור צעיר על כיסא גדול ונוח. הוא קם ללחוץ את ידו של רוני- "עדי". אחר כך לחץ גם את ידה של אבי. שילה נשארה עם סבא דני בבית חולים. "נעים להכיר."
עדי אקשטיין היה איש יפה, יותר כמו מישהו לחלום עליו בלילה ולא מישהו שיטיף לך מוסר וישאל אותך שאלות מפגרות. הוא היה צעיר בהרבה מההורים של אבי, והשיער שלו היה בהיר וחלק והגיע עד הכתפיים. הוא היה לבוש אלגנטי וישיבתו נינוחה. זה קצת בלבל אותה משום מה.
רוני כמנהגו דיבר. הסביר למה הם כאן. עדי הקשיב והנהן מדי פעם. בשלב מסוים אמר, "אני רואה עכשיו את תוצאות האנליזה של השאלון והבדיקות הסימולטניות שאבי עשתה כשהגעתם… מממ." הוא רכן אל המסך שפנה אליו, בצד השולחן. אחר כך ביקש מרוני שימתין בחוץ וישאיר אותם לשוחח לבד.
הדלת נסגרה מאחורי רוני. עדי העיף שוב מבט אל המסך שלו ואז פנה אל אבי.
"טוב, לפי האנליזה, את אוהבת לראות סדרות, לצייר את אוהבת לדבר ולהיפגש עם חברות, את כועסת על ההורים שלך, בייחוד על אבא, עם בית הספר אין לך בעיה ממש… כל אלה נשמעים לי נורמאליים לחלוטין לגילך. אפילו טוב יחסית." הוא חייך אליה. לגילך. "יש כאן רק דבר אחד שהוא יוצא דופן בצורה ברורה. את יכולה לנחש מה זה?"
היו לו עיניים ירוקות, היא הבחינה כעת. והחיוך שלו היה קצת לא סימטרי, נוטה יותר לצד שמאל.
"מה?"
"למה את כל כך שונאת משחקים?"
אבי משכה בכתפיה.
"תוכלי לספר לי קצת על הסימולציות האלה?"
היא סיפרה לו כמו מתוך שעמום על השלבים שצריך לעבור, המבוך, החידות, זה שצריך לפעמים להילחם ביצורים.
"ומה החוקים?"
"אין. זאת אומרת, יש, אבל הם אישיים. מותאמים אישית. ואתה לא יודע מה הם. זה חלק מהעניין, אתה צריך לגלות אותם. אני לא השתכנעתי שיש חוקים" היא חייכה והסיטה את הפוני הצידה.
"אין חוקים?"
"לא יודעת" היא משכה בכתפה.
"ואיך את מרגישה לגבי זה?"
שוב משיכת כתף. איזו שאלה של פסיכולוגים. "זה לא משנה לי."
"ואת משחקת שם תמיד לבד?"
מה עכשיו? מנסה להדביק לה תווית של בדידות או משהו כזה.
"בהתחלה. אחרי שעוברים שלב מסויים יש גם משחקים של יותר משתתפים."
"דווקא נשמע נחמד" מלמל, יותר לעצמו, מתרשם.
"ממ." השיבה אבי.
הוא הטה מעט את ראשו, "זה בטח לא הכי כיף, לשחק בלי לדעת מה החוקים."
מבטו הירוק בחן אותה, ממתין. לא ממהר להמשיך הלאה. "אהא. בקיצור," אבי המשיכה. לא היה לה חשק לחפור עכשיו. היא עברה לספר לו על החדר המיוחד עם הרצפה המודולארית שיכולה להתרומם ליצור טוואי שטח, ועם מערכת הסאונד וההולוגרמה.
"זאת אומרת שהחוויה היא לא אמיתית."
היא לא הבינה אם זו קביעה או שאלה.
"כלומר, אם קורה לך משהו בסימולציה, פיסית, את מרגישה את זה?"
"אה, כן" השיבה מיד, " יש חליפה כזאת שמדמה לחץ וחום וקור ודברים כאלה."
"וואו, נחמד" הוא חייך, "אז מה את מרגישה כשאת קופצת מגשר ונוחתת למטה?"
"קצת כואב בקטנה."
"זה כאב נעים?"
היא תקעה בו מבט.
"כלומר, אני שואל את עצמי, ואותך, האם את משחזרת את החוויה הזאת בגלל שאת נהנית מזה. אין כאן שיפוט. אני רק מנסה להבין ביחד איתך."
היא הסתכלה עליו וניסתה להחליט בינה ובין עצמה איך להגיב להשערה המפגרת הזאת. היא הבינה למה הוא שאל את זה. זה לא היה בלתי הגיוני. הוא לא מכיר אותה הרי. טוב, שיהיה.
"לא…" ענתה לבסוף. "זה לא נעים. זה טיפה כואב, בקטנה. זה סתם. כשנפסלים מרגישים מן בזזזט כזה בחליפה. זה הכל."
הוא חיכה. הקשיב. לא שהיה למה.
"את לפעמים שואלת את עצמך איך זה מרגיש?"
"מה?"
"למות"
שוב השאלות האלה. "איך זה מרגיש למות?"
"אהא."
"לא. לא יודעת. מאיפה לי לדעת איך זה מרגיש למות. זאת סימולציה מזורגגת. תשאל את סבא, הוא ידע לענות לך." אידיוט.
"כן, אני מצטער. שמעתי מההורים שלך שהוא מאוד חולה."
"הוא גוסס."
שתיקה השתררה. אבי בהתה בתמונה שעל הקיר, בחיבור שבין כתמי הצבע.
"תראי אבי," הוא הביט בה והיא נאלצה להביט חזרה. היא ניסתה לעטות את המבט האטום-משועמם ששמרה לאנשים שניסו לחנך אותה. "אני מבין שאת לא כל כך רוצה לדבר על זה. אני רואה שהנושא של משחקי-סימולציה מעורר אצלך התנגדות מאוד גדולה. אבל בלי שיתוף הפעולה שלך אני לא יכול לתת חוות דעת מתקנת לתיק האישי. אם את לא רוצה לחזור לבית הספר ההוא זה בסדר, אבל אני חושב ששווה לך לדבר על זה, בכל מקרה."
בטח, הוא מקבל כסף על הפגישות האלה, ברור שהוא רוצה עוד מפגשים לפני שהוא נותן את האישור שלו לתיק האישי. המחשבה על זה עוררה בה הר געש קטן בבטן.
"איך שאת רוצה, אבי. אני בצד שלך. אנחנו צריכים לסיים. לדעתי שווה לך להתעמק קצת ולנסות להבין את העניין, את ההתנגדות הזאת. זה יכול לתרום לך גם אם בסוף תחליטי ללכת לבית ספר רגיל."
הוא חייך אליה, מישיר אליה מבט ירוק. יצא לה בטעות לחייך בחזרה. אבי התקשתה להחליט מה עמדתה לגביו. היא ניסתה לא למשוך בכתפיה, פתאום זה נראה לה ילדותי. במקום זה היא אמרה "טוב" בלתי מחייב.
הפגישה הסתיימה.
***
שילה עזבה לסידורים והבטיחה שתשוב תוך שעה-שעתיים.
אבי נשארה לבד בחדר עם סבא דני. הוא ישן.
היא ניגשה אליו. הביטה בו.
ההורים שלה לא אמרו את זה במפורש, כמובן. לא לידה. אבל זה היה ברור. בלילות שילה בכתה בשקט בסלון. אמא היתה קשורה אליו במיוחד איכשהו, יותר משהיו רוני והאחים שלו. בכלל, נראה לאבי ששילה אהבה את המשפחה של אבא יותר מאשר אותו. היא יכלה להבין. אבא היה מעצבן. שניהם מעצבנים. אבל סבא לא. סבא היה חמוד.
"שלחו אותי לפסיכיאטר ילדים, לבדוק שאני לא משוגעת ולא מנסה להתאבד." אמרה לאיש הזקן ששכב במיטה וישן עמוקות. היא הניחה את ידיה על מעקה המיטה המתכתי.
"אני לא יודעת סבא… אני פשוט לא טובה בזה, סתם לא טובה בזה. אז אני מעדיפה להיפסל. אני שונאת את זה. כשהכל פתאום מחשיך ונהיה כזה… מזוייף ואמיתי בו זמנית, והמוסיקה… אני לא יודעת. כולם כאילו מנסים להבין מה הקטע שלי, מה עובר עלי, אבל אני בעצמי לא ממש יודעת לומר. אני רק יודעת שכל פעם שזה מתחיל אני רק רוצה שזה יסתיים כבר. שהאור בחדר יידלק. שהמנגינה המלחיצה תיפסק כבר. כשאני מורידה את הבגד אימונים אז הכל חוזר להיות בסדר. אולי אני באמת לא מתאימה לשם."
אנחה נפלטה מבין השפתיים הסדוקות. חריצי עיניו נפקחו מעט.
"מי זאת, שילה?" קולו היה סדוק כמו השפתיים מהן בקע. סבא דני ניסה לבלוע רוק.
"זאת אבי…"
"אבי. כואב. כואב לי…"
הוא נאנח, משחרר יפחה סדוקה.
"לקרוא לרופא?" היא הביטה סביב, עיניה תרות מבלי לדעת מה בדיוק.
"לא, לא…" זיעה נצנצה על מצחו, מלא טיפות זעירות. הוא הרים את ידו. אבי ניגשה אליו, מביטה בו בעיניים גדולות.
"אני אלחץ על הכפתור," אמרה לו, "תבוא אחות. היא תביא לך משככי כאבים. רק רגע סבא"
"אבי, אבי"
הוא נופף בידו.
"מה??" היא לא שמה לב שהרימה את קולה.
"תתקרבי. איפה שילה?"
"היא תבוא עוד שעה. פחות."
"יופי. אבי… אני צריך שתעשי לי טובה…"
"בטח"
הוא החווה בידו לכיוון מסויים. "לנתק. לנתק כבר"
אבי נדה בראשה מצד לצד, שוב ושוב ושוב, והתרחקה מהמיטה.
"לפני ששילה חוזרת. היא לא תיתן לי. אבל את מבינה אותי אביל'ה. אוי, כל כך כואב… בבקשה ממך. רק לנתק… כמה דקות… אחר כך לחבר שוב. אף אחד לא יידע…" הוא פלט עוד ייפחה.
אבי לחצה על הכפתור ביד רועדת. מה עושים. אחות. רופא. היא יצאה למסדרון ורצה אל הקבלה, להביא רופא. רופא זה טוב.
כשחזרה למיטתו בלוויית רופא כעבור מספר דקות הוא כבר שכב שם דומם ושליו.
***
גשר. שער אבן מעוקל. שלב 1, מהבהבות המילים מעל השער, שלוש פעמים.
מנגינה אפלה מבשרת רעות. רחשים, אולי לחישות, בוקעים מהשער. בפנים, במסדרון, דולקים לפידים. להתעלם. להתעלם. זה סתם פסקול מיותר. איך מנמיכים? אטמי אוזניים? לא היתה פונקציה כזאת, כנראה. לא סביר. אז לתקוע אצבעות באוזניים.
פיה החל מזמזם מנגינה אחרת, חלופית, טיפשית.
קירות אבן.
צעד, פנימה.
כלום לא קרה.
בינתיים.
מבט למעלה.
בשביל הקפיצה מעל מדף הסלע היא תצטרך את הידיים.
מה זה המשחק המפגר הזה? למה היא צריכה לשחק אותו? מה עכשיו טירה ומפלצות? למה לא טיול באיזה אחו?
די.
וכדי לקפוץ… אבי מסירה את כפות ידיה מהאוזניים ומסתכלת למעלה.
המנגינה מתגברת. היא ממשיכה לזמזם, קצת מגבירה את קולה, עכשיו כשהמנגינה חזקה יותר. הרעש שהיא עושה עשוי למשוך מפלצות. ואולי בדל הבגד המתנפנף למעלה מעבר לפינה הוא כבר של מפלצת. אבי משתתקת.
הסכנה מתנגנת פנימה בהדים שמוחזרים מהקירות. אותה תחושת בחילה שחורה. שנאה. די, לצאת. שולי הבד לא זזים. גם זה משהו. רק לא להיות כאן. צאי. הכל כל כך מיותר וטיפשי. צריך להיות מוכנה עם הסכין. לשלוף סכין ולהתכופף מיד אחרי הקפיצה והטיפוס לגומחה, למקרה שיתקפו מאיפשהו. הרי ייתקפו, לא? מספיק, החוצה. צאי החוצה. די. לצאת. בחילה. כלום לא קרה. בינתיים. כלום לא קרה. זה הכל שטויות, תאמיני לי.
אבי הביטה אל הגשר הממתין לה.
היא הביטה שוב מעלה, אל מדף האבן.
שאיפה איטית.
נשיפה.
קפיצה.