כשהיא שרה, הכוכבים עצמם החווירו לעומת האורות. קול צלול כבדולח פילח את הדממה המעיקה, מהדהד ברחובות העיר. היא התיישבה בעדינות על כיסא שבור, שיערה הזהוב מתנופף ברוח. פניה העדינות מכווצות בריכוז בעודה פורטת על המיתרים הדקים של כלי הנגינה.
לנערה היו תווי פנים עדינים ותמימים, פני מלאך ממש. שיערה הזהוב התנופף ברוח הערב הקלה, זוהר לעומת שאר טינופת המקום. על פי כל הדעות, נערה יפה כמותה לא הייתה אמורה לשרוד יותר מלילה אחד בבורות. היא וודאי הייתה נשדדת, או גרוע מכך. למרות זאת, הנערה ידעה היטב שלא נשקפת לה סכנה מפני תושבי הבורות. אחרי הכול, היא לא הייתה סתם עוד נערה. היא הייתה המזמרת בחשכה.
לא הרבה אנשים האמינו שהנערה אכן הנה בת אדם אמיתית. היא כבר הייתה מעבר לזה. שירה, שהתנגן בקביעות בכל ערב, הביא אתו גל של שלווה, מסיט ולו לרגע את מחשבות האנשים מהכאב והסבל שמכתיב את חייהם. המנגינה שליוותה את השיר פעמה בקול כזה שהדהד לא רק ברחובות, אלא גם בלבבות האנשים. חודרת לחלקים הריקים והחשוכים ביותר שבהם, ומעניקה להם משמעות חדשה.
לא, איש לא פקפק בכך שהנערה לא יכולה להיות חלק מאותו מין נתעב שחי ברחובות החשוכים. לא לאחר שהם ראו את האורות.
כל ערב עשרות אנשים היו מתכנסים לראות את הנערה. לשמוע את נגינתה ואת קולה, לחזות ביופייה.
היו שם אנשים מכל רחבי היבשת. אנשים בעלי צבע עור כהה ובהיר. בעלי קעקועים ארוכים או שרשרת אדוקים. גברים, נשים, ילדים. הדבר היחיד שאיחד את כל אותם האנשים היה בגדיהם העלובים. ביתנם המצומקת שלא זכתה לארוחה מלאה כבר שבועות, והמבטים הנפולים על פניהם. אבל כאשר היא שרה, הכול השתנה. כי אז, הם יכלו לראות את האורות.
והיא לא הייתה שונה. בגדיה קרועים ובלויים. גופה, למרות יופיו הרב, היה גם הוא מכווץ תמידית מרעב. פני המלאך מלוכלכות מאפר הבורות. אבל כשהיא שרה, היא לא ראתה את האורות. האורות בערו בתוכה.
כך עבר ערב אחר ערב, השירה מהדהדת בין הבניינים האפורים, מושכת את האנשים להתקרב, מפתה אותם לשוב ולהרגיש. האורות הוסיפו צבע ויופי לבורות, מבעירים שמחה בלבבות חסרי הבית ופושטי היד. הנערה היוותה מקור תקווה יחיד בין האנשים העייפים. תירוץ לשרוד יום עבודה קשה רק בשביל לשמוע אותה שרה. ובכל יום, לאחר ההופעה, הנערה הייתה נעלמת.
העניין לא הטריד את מרבית התושבים של הבורות. אחרי הכול, זה לא היה הדבר הכי מוזר אליו היו עדים. הם כבר היו רגילים לזה. הייתה לשירה של הנערה השפעה מסממת כלשהי, שמנעה מהם להתרגש מהמאורה. איש לא הבחין במשהו יוצא דופן, אבל בדרך כלשהי, כאשר איש מהקהל הרחב לא מיקד את תשומת ליבו בנערה, היא נעלמה. אבל כולם ידעו שהיא תחזור. היא הייתה חייבת.
אבל אף על פי שהקהל לא חש בכך, הזמן עבר. יום אחר יום, שבוע אחר שבוע, השמש נעה בשמיים, מסמנת את חילופי הזמנים. הימים התקצרו, הלילות התארכו, והחורף שוב שלט באותן סמטאות אפלות.
כמו בכל שנה, החורף לקח אתו אנשים רבים. איש לא עבר ברחובות, ופושטי היד ננטשו מאחור. תושבי הרחוב כבר לא יכלו לישון ללא קורת גג, כי הקור המקפיא היה קטלני לאדם הפשוט. קבוצות שלמות של אנשים נותרו לרעוד בקור הנורא, לקוות שחום גופם יעזור להם איכשהו לשרוד את הלילה. הוא לא. עשרות, אולי מאות אנשים נהרגו ברחובות, גופותיהם זרוקות בצד הדרך. איש לא מעז להזיז אותן, כי בשר זה בשר, וכולם פחדו שלא יוכלו לעמוד בפיתוי.
לא, החורף לא פסח על נפש חיה בבורות. והוא נמשך, ונמשך, ונמשך. ויום אחד, הוא פגע גם בנערה. ובאותו היום, האורות לא האירו את פינות הסמטאות.
הייתה זאת נקודת שבר בחיי האנשים. ללא היכולת לשמוע את הנערה חייהם הפכו פתאום לחסרי ערך. והייאוש גבר, וגופות נוספות נוספו לערמה. מקור החום היחיד שנותר בחייהם, נעלם.
עד שיום אחד, לאחר כמעט שבוע ימים מאז היעלמותה של הנערה, היא נמצאה שוב.
טאג הזקן בהתחלה חשב אותה לעוד אחת מן הגופות בצד הדרך. כבר שבוע ימים שהוא עושה כמיטב יכולתו לסלק את אותן גופות ולהעניק להן קבורה נאותה. לא רק כדי לכבד את הנופלים, אלא גם כי כאב לו לראות את האנשים הרבים שכבר לא יכלו לשלוט ביצריהם. הוא עוד יכל לראות אותם עכשיו, מסתתרים מעבר לפינות הבתים, מבטים פראיים בעיניהם. למרות תאוותם, הם מעולם לא עצרו אותו מלאסוף את הגופות. הוא אהב לחשוב שהם מרסנים את עצמם רק לעוד כמה דקות, במחשבה שהפיתוי יעלם בקרוב, והם לא יצטרכו לעשות את המעשה הנורא שתכננו.
טאג לא עבד בעבודה אמיתית כבר שנים, אבל אשתו הייתה אופה באחת השכונות בסמוך לבורות. כולם ידעו שניתן להשיג בצד החנות ארגז קטן עם עודפים שנותר בקור עבור הרעבים. זה לא היה הרבה, אבל זה היה כל שביכולתו של טאג לתת.
וכך הוא מצא אותה, את הנערה, שוכבת חסרת תנועה תחת ערמות השלג. פניה החיוורות לא מסגירות חיים. נכדתו עמדה לידו, לופתת את רגלו בפחד. היה לו חשוב שהיא תראה את זה. את האנשים שמזלם לא שפר עליהם, ואת גורלם. הוא האמין שזה חלק בלתי נפרד מהחינוך שלה. עליה לדעת את כאבם של אותם האנשים, כדי שתלמד איך לעזור להם בעתיד בכל דרך שתוכל. היא הייתה כעת בת שבע, והוא יכל לראות שזה עובד. צער נורא הסתתר מאחורי העיניים הגדולות והביישניות. הרגשה של חוסר אונים כנגד הרצון לעזור. היא הייתה כל עולמו.
הוא נאנח בשקט, משתחרר מאחיזת הילדה וגורר אחריו את עגלת העץ הגדולה עליה אחסן את הגופות. הוא קרע ברך על יד הנערה המוטלת בשלג ומלמל תפילה מהירה לכבוד מסעה אל העולם שמעבר. הוא תפס בידה, מושך אותה מהשלג. לרגע אחד הוא קפא, מנסה להיזכר אם כבר ראה את הנערה הזאת בעבר, אבל הגופה הכחולה והמוזנחת לא הייתה ניתנת לזיהוי. הוא משך אותה מהקרקע ופנה להעמיס גם אותה על העגלה.
"סבא?" נשמע לפתע קולה של הילדה הקטנה. "למה אתה עושה את זה?"
טאג השפיל את ראשו בכאב ופנה אל נכדתו. "אני כבר הסברתי לך, קטנטונת," הוא אמר בשקט. קולו צרוד ועייף. "עלינו לעשות כל שביכולתנו לעשות כדי שהמתים לא יוזנחו בצידי הדרך. מגיע להם טוב יותר. זוהי דרכנו."
הוא לא הסביר לה מעבר לזה. כיצד הוא יכול להסביר לילדה כה קטנה את הזוועות שהיו מתרחשות אם היה משאיר את הגופות מאחור?
"אבל… מה אם הם עדיין כאן? מה אם הם רק… ישנים. אולי אנחנו יכולים לעזור להם?"
טאג חייך חיוך עצוב. "אני מצטער, קטנטונת. אבל זה המירב שנוכל לעשות." הוא הסתכל לצדדים, מחפש את פני האנשים המורעבים שמסתתרים מעבר לפינות. הוא לא מצא אותם. הם בוודאי ראו שהוא ניקה את המקום הזה, והלכו לחפש שלל במקום טוב יותר.
"חכי לי כאן," אמר טאג הזקן לילדה. "אני אלך לראות אם אוכל למצוא עוד אנשים בכיוון הזה." הוא הלך, משאיר את הילדה יושבת לבדה בין גופות אנשי הבורות. פניהם כחולות ועורם מתוח על העצם.
היא ישבה שם, רגליה מקופלות כנגד גופה, מביטה בשלג צונח באיטיות על האדמה. היה בזה יופי מסוים. השלג, הלבן והטהור, צונח מהשמיים כמו מתנה מהאל, נוחת על הרצפה המוכתמת של הבורות ומאבד משלמותו. הופך לערמות עכורות של כפור בצד הדרך. היא חשה צמרמורת עוברת בגופה. עם שקיעת השמש, העולם החשיך לנגד עיניה, מאבד מצבעו המועט. השלג המשיך לרדת, מכסה באיטיות את ערמת הגופות שנערמו על העגלה, מסתיר את פניהם מעיניה של הילדה. היא עצמה את עיניה. הגופות הזרוקות בעגלה היו כה… מתות. בימים יפים בביתה היא יכלה לראות אור מסוים בכל אחד מהאנשים שהכירה. מנגינה שבוקעת משפתיהם, מתנגנת בדיבורים וחיוכים כאחד. היא יכלה להרגיש בה, ולא רק לשמוע. תמצית החיים של כל בן אדם שאי פעם ידע אהבה. אבל בגופות האלו לא בערה להבה, ולא התנגן שיר. הן היו דוממות וחשוכות. קליפות ריקות לאדם שחי פעם בכל אחת ואחת מהם.
היא עצרה את מחשבותיה, מנסה להשקיט את ליבה הפועם. היו ימים בהם היא פחדה מהדממה. היא זכרה לילות ארוכים בהם היא סירבה ללכת לישון ללא הוריה שישבו לצידה. אבל עם הזמן היא למדה לאמץ את הדממה. להפוך אותה לחלק ממנה. היא הבינה שהדממה חיונית לא פחות מהשירים, כי בלעדיה, איך אפשר להעריך שיר מוצלח באמת?
אז היא שתקה, מנסה לאמץ את הדממה מסביבה. למצוא שלווה עבורה ועבור כל אותם אנשים שאורם כבה. ובתוך השקט הזה, היא שמעה שיר.
הייתה זאת מנגינה חלשה, בקושי נשמעת אפילו בשקט של הבורות. הילדה פקחה את עיניה, מחפשת את מקור הצליל. מעבר לקירות ולבניינים הריקים היא יכלה לראות עשרות להבות קטנות, בקושי ניצוצות, שבערו באפלה. כל אחד מהם ייצג תושב בורות. אבל למרות שליבם אכן בער, אף אחד מהם כבר לא השמיע שיר. נשמתם נכלאה תחת הלחץ של חיי העוני והכפור. אבל המנגינה ששמעה.. היא עדיין הייתה חיה. עדיין התנגנה למרות כל הקשיים, מנסה להיאחז במקצב פשוט ומסודר. יפיפייה בדרכה שלה, אבל לא חזקה מספיק כדי להישמע למרחק. הילדה הביטה בערמת הגופות ששכנה לצידה. אין ספק, הצליל הגיע משם. אבל איך…
ואז היא ראתה את זה. תנועה קלושה בתוך סבך האיברים. סימן יחיד לחיים תחת השמים הכהים.
זה היה מספיק בשבילה. הילדה החלה לפרוק במהירות את הגופות הכבדות מן העגלה, שומטת אותם על הרצפה. היא גלגלה גופה דוממת אחרי השנייה, עוקבת אחרי הצליל הקלוש. עם כל רגע שעבר הקול נהיה חלש יותר ויותר, והיא ממש הרגישה את האור שמזין אותו נמוג, מותיר אחריו רק קור ואפלה. היא מהרה לפנות את דרכה, אבל היו שם פשוט יותר מידי גופות, והיא הייתה רק ילדה קטנה. היא נאנקה, נאבקת להרים את גופתו החשוכה של אדם זקן, ולאחר כמה שניות היא הצליחה לפלס דרך אל הגופה שחיפשה.
הנערה הייתה קפואה לחלוטין, שפתיה כחולות וגופה חיוור. מתחת לגופיה הדקיקה שלבשה ניתן היה לראות את העצמות בולטות בחולניות ובעור המת באצבעותיה. הילדה נסוגה במהירות, לא מצפה למצב הנורא הזה. הצליל הגיע מגופת הנערה, זה היה ברור, אבל זה גם היה הדבר היחיד שהבדיל אותה משאר הגופות הזרוקות בעגלה. איך בן אדם כה כחוש וקטן הצליח לשרוד בקור המקפיא של הבורות? היא ראתה את הלהבה הקטנה שעוד ריצדה בתוך הנערה, אבל אפילו זו כבר הייתה על סף העלמות. כמו כל שאר תושבי הבורות, הלהבה הזאת נאבקה על קיומה בכל הכח, אבל הכח הזה עמד להיגמר.
הילדה פשטה במהירות את מעילה, מנסה באופן נואש לשמור על חום הגוף של הנערה. זה עזר, היא ידעה שזה עזר, אבל זה היה רחוק מלהיות מספיק. היא הורידה את הצעיף הארוך שעטף את צווארה, מתוודעת לראשונה לקור הנורא ששרר סביבה. היא ניסתה להלביש את הצעיף על הנערה, אבל זוג ידיים מיובלות תפסו אותה מאחור, מונעות ממנה לזוז.
"מה את חושבת שאת עושה?" שאל טאג הזקן, מחזיר את הצעיף אל צווארה של הילדה. "את לא יכולה להוריד את הבגדים שלך באמצע הקור, את עוד תקפאי למוות!"
טאג פנה להשיב את הצעיף אל הילדה, בכך מבחין לראשונה בנערה השרועה לבדה על העגלה, ובגופות הזרוקות על האדמה. עיניו התכווצו לרגע בכעס, ואז התרככו, מביטות בנכדתו במבט נוגה. "את לא יכולה להמשיך כך, ילדתי," הוא אמר בקול שקט. "הם אינם. אין דבר שנוכל לעשות עבורם כעת."
"אתה לא מבין," אמרה מיד הילדה. "אני יכולה לשמוע אותה! אני יכולה לשמוע את המנגינה!"
טאג הביט בה במבט מודאג. "אולי הייתי צריך להקשיב להורייך," הוא אמר לבסוף. "אולי להביא אותך הנה לא היה רעיון טוב. קדימה, הגיע הזמן לחזור הביתה."
טאג הרים את נכדתו ונשא אותה אל קדמת העגלה. אז הוא העמיס חזרה את הגופות, תפס בידיו את שני המוטות הבולטים מהעגלה והחל לגרור אותה לכיוון ביתם, הרחק מהבורות.
טאג לא התקדם יותר מכמה מטרים אחדים לפני שנאלץ לעצור. את השביל חסמה קבוצה גדולה של אנשים. לבושים בלא יותר מסמרטוטים, בטנם מצומקת, פניהם קפואות. עומדים ביחד על השביל, כמעט ולא מראים תזוזה.
טאג שמט את העגלה בחשש, מישיר מבט אל עבר אותם האנשים.
"אתם לא תעצרו אותי," הוא אמר בשקט, ואז החווה אל עבר הגופות. "זה לטובתכם לא פחות מטובתם. בבקשה, תנו לי למצוא להם קבורה נאותה."
הגברים לא השיבו, והחלו לצעוד אל עבר העגלה.
"אנא מכם. תחשבו על משפחתם! חבריהם! הם היו אנשים טובים בחייהם. אתם לא חושבים שמגיע להם יותר?"
תושבי הבורות כבר עקפו את טאג ופנו אל עבר העגלה, שם ישבה הילדה הקטנה בפחד. אחד מהם תפס בשערה, זורק אותה אל האדמה הקפואה. הילדה פלטה צווחה.
"לא!" זעק טאג באימה ורץ אל עבר נכדתו, מחבק אותה בזרועותיו. "קחו אותם אם תרצו, אבל אל תפגעו בילדה. האם שכחתם? את כל מה שעשה אתכם אנושיים? האם הקור והחשכה באמת שברו לבסוף את נשמתכם?"
אחד הגברים, הגדול והחזק מכולם, נעץ את מבטו בטאג ונהם נהמה עמוקה. הוא חזר אל מלאכתו, פורק את הגופות מן העגלה ומניח אותם על הקרקע. טאג פנה לעזוב, לברוח עם נכדתו מפני אותן מפלצות, אבל נתקל בהתנגדות. נכדתו סרבה לזוז, נועצת את מבטה בעגלה.
טאג תפס בכתפה, מנסה לגרור אותה אתו בכח, כאשר שם לב פתאום למתרחש. אחד אחרי השני, תושבי הבורות החלו לפשוט את בגדיהם. הם הורידו את הסמרטוטים ששמשו להם כחולצה, והמעטים שהחזיקו ברשותם צעיף או כפפה הורידו גם את אלה, נותרים לבושים בבגדיהם התחתונים בלבד. הילדה הצטרפה אליהם, מתנתקת מהאחיזה הנוקשה של סבה ופונה אל עבר העגלה. טאג, שהיה המום מכדי להגיב, לא עצר בעדה. מה בשם הכוכבים הם עושים? הם יקפאו מקור!
אבל כאילו המאורה לא היה מוזר מספיק, אנשים נוספים החלו להגיע לעבר העגלה. בזה אחר זה, בצעדים חוששים, עשרות אנשים יצאו משורת הבניינים ובדים בידיהם. טאג ראה שם גברים ונשים, ילדים וזקנים. ילדה אחת התקרבה אל עבר ערמת הגופות הפזורות על הקרקע, בידה צעיף ארוך ואדום. למרות עורה הכהה, היא הזכירה לו את נכדתו שלו. הפנים העגולות, התמימות, של ילדה שעברה יותר מדי לגילה. כמו שאר תושבי הבורות, שפתיה היו כחולות מקור וידיה רעדו ממש, אבל בכל זאת היא צרפה את צעיפה אל הערמה ההולכת וגדלה של ביגוד. של חום.
שורה של אנשים נאספה אל מול טאג, שעדיין שכב על הרצפה, מסביבו גופות חסרות חיים. כל תושב בורות שמתקרב תורם משהו אל הערמה. מה קורה כאן?
הוא התרומם, מתעלם משורת האנשים ונדחף קדימה, מפלס את דרכו ומנסה לראות מה קורה בתוך הקהל. מנסה להבין איזה מין טירוף גרם להם לוותר כך על רכושם ולהותיר את עצמם רועדים בקור.
המחזה שנגלה לעיניו היה מדהים. מופלא.
תושבי הבורות הותירו על העגלה גופה אחת בודדה. עם גופה הכחוש ועיניה האפורות, טאג ידע בוודאות שליבה כבר לא פועם. אבל נראה שקהל האנשים חלק עליו, כי על גופה החשוף של הנערה הונחו בינתיים עשרות שמיכות ומעילים, מכסים אותה מפני הקור. טאג איתר את המעיל של נכדתו, קבור מתחת לערמה. האנשים התרחקו, מביטים בנערה, ובמשך כמה דקות דבר לא קרה. נראה שהעולם כולו עוצר את נשמתו בצפייה לבאות.
טאג הניד בראשו בעצב ופנה לעזוב. הנערה וודאי הייתה חשובה להם, אם הם היו מוכנים להקריב כך את מקור החום היחיד שלהם רק כדי לחמם אותה. אבל עם כל החום שבעולם, את המתים אי אפשר להשיב. הנערה הייתה מתה לא פחות מהגופות הזרוקות מסביבם. לא פחות מכל אחד מאותם האנשים, אם הם לא ייקחו בחזרה את רכושם וינסו לעבור את החורף יחדיו. הוא תפס את ידה של נכדתו, מושך אותה הרחק ממעגל האנשים. הפעם היא לא התנגדה, אלא רק הביטה בעצב במחזה הנורא. ו… האם היו אלה דמעות בעיניה? בשם הכוכבים, היא לא הייתה היחידה. דמעות קפואות עלו בעיניהם של תושבי הבורות, צונחות על מצע השלג הלבן.
"אני כבר לא שומעת אותה…" אמרה נכדתו. טאג השפיל את פניו אליה וראה אותה רועדת, עיניה עדיין נעוצות בנערה. "המנגינה, היא גוועת. הלהבה כבתה."
מסביבם, מעגל האנשים נפל על ברכיו. אחד אחד, רגליהם התקפלו והם נפלו אל הרצפה כמו בובות ללא חוטים. הם שמטו את ראשם, מצטרפים אל הגופות הפזורות מסביב לעגלה. מי שהנערה הזאת לא תהיה, היא כנראה היוותה מקור תקווה אחרון בין האנשים הקפואים. וכעת היא איננה.
"זה בסדר, ילדתי," אמר טאג, לא בטוח מה עוד עליו להגיד. "כל בני האדם נופלים לבסוף לידי הקור והדממה. זה רק טבעי."
הילדה הרימה את שרוולה ומחתה את עיניה מדמעות. "אתה עדיין לא מבין, סבא. היא שונה. הנר שלה לא אמור להיכבות, המוזיקה לא יכולה להפסק. היא המזמרת בחשכה!"
הנרות נדלקו, מאירים את פני האנשים שמסביבו. טאג נרתע בבהלה, מודע רק עכשיו לקיומם. נרות חלשים, בקושי ניצוצות, שכנו בכל אחד מהם. והמוזיקה… הוא יכל לשמוע אותה כעת, מקיפה את העגלה, מהדהדת ברחובות. מוזיקה חלשה ונוגה, אבל בכל זאת נשמעת בברור באוויר הקר. כיצד הוא פספס אותה לפני כן? כיצד הוא היה יכול להיות כה אטום לנוכח יופייה?
דמעות נוצצות בצבצו גם מעיניו. המזמרת בחשכה… האור הבודד של הבורות… והיא הייתה כאן כל הזמן הזה, מוטלת בעגלת המתים.
טאג הזדקף, מביט סביבו. על הרצפה הוטלו כעת המתים והחיים כאחד, חיוורים וחסרי תזוזה. מימינו הוא ראה את אחת הילדות, האחת שהזכירה לו את נכדתו, מוטלת בשלג. הלהבה שבתוכה דועכת לאיטה, מפנה מקום לחשכה. השיר שהתנגן ברחובות נחלש מרגע לרגע, הנרות ברחובות התמעטו כאשר אנשים נוספים צנחו על מצע השלג, מאבדים תקווה.
"עצרו!" צעק טאג, מסתובב בין האנשים. "מה אתם עושים? אתם חייבים לקום! אתם לא יכולים לוותר עכשיו!"
המנגינה נחלשה, אורות נוספים כבו.
"אנא מכם, אנשים טובים. המנגינה, אתם לא יכולים לתת לה להיעלם."
להבות נוספות כבו, וטאג קרס על העגלה לצד אותה נערה אגדית. לא יותר מגוף חסר חיים. הוא הכיר אותה, עמוק בליבו. כולם הכירו אותה. היא הייתה האור הבודד של הבורות, המלאך הנופל. טאג עצמו מעולם לא הלך לאחת מהופעותיה, אבל למרות זאת הוא הרגיש כאילו הכיר אותה כל חייו. האור שלה בער גם בליבו, כמו שהוא בער בליבו של כל אדם אחר. אבל לא עוד. המנגינה התפוגגה באוויר. ההד האחרון יעלם בכל רגע. באותו הרגע טאג הבין שנשמתם של תושבי הבורות מתה עם הנערה הזאת. לא היה זה הקור או הרעב שלקחו את כל אותם אנשים. היתה זו הדממה. וכעת, בעוד כמה רגעים בלבד, הצליל האחרון של המלודיה יעלם, והבורות יהיו אבודים. המוזיקה…
"המוזיקה!" טאג זינק ממקומו ופנה אל עבר האנשים סביבו. "אינכם מבינים? זה כל מה שאנחנו צריכים לעשות! מוזיקה!"
כמה מהאנשים הרימו את מבטם, ולו רק לרגע, כדי להביט בו, אבל הם מיד חזרו לייאושם. לא היה מקום בליבם לתקווה.
טאג פנה ורץ אל עבר נכדתו. הילדה הקטנה הייתה מהיחידים שעוד עמדו ברחוב, אבל זה לא אומר שמצבה היה טוב יותר. כל גופה רעד מהקור ודמעות זלגו משתי עיניה ללא שליטה.
"תראי להם, ילדתי," אמר לה טאג, תופס בכתפיה. "תראי להם את האורות! הם חייבים להקשיב לי, אנחנו עוד יכולים להצליח!"
הילדה הנידה בראשה. "הם כבר רואים, סבא. הם רואים, אבל לא שומעים. בקרוב לא יהיה עוד מה לשמוע. ההד מתפוגג…"
"לא. לא, אני לא מקבל את זה. אם הם רק יקשיבו לי, אני אראה להם." הוא עזב את הילדה וצלע חזרה אל עבר מעגל האנשים. "אם רק תקשיבו לי! אנחנו יכולים להחזיר אותה! אנחנו עוד יכולים… המנגינה…"
דממה. אף אחד מתושבי הבורות לא פצע את פיו. אף אחד מהם אפילו לא הרים את מבטו. הם פשוט ישבו שם, על ברכיהם, ראשם מושפל אל הקרקע. הם סרבו להקשיב לו. סרבו לשמוע. הם היו אבודים בחשכה, עמוק מכדי שיוכל להוציא אותם.
ואז, בתוך הדממה הזאת, הוא שמה שיר.
שיר של אור. שיר של חום. שיר של תקווה. הוא בקע כאילו משום מקום, מפלח את החשכה. קול צלול כבדולח, דק ועדין, אבל עדיין חזק. שיר ממנו אי אפשר להתעלם. ואכן, בזה אחר זה, תושבי הבורות הרימו את פניהם, מביטים בעיניים חסרות הבעה. אבל טאג חשב שלרגע אחד, הוא יכל לחוש אל להבתם מתחזקת. הוא הסתובב, מוצא את נכדתו עומדת לצידו, עיניה עצומות ושפתיה פשוקות לרווחה. היא שרה.
"כן, כן! קדימה, אנשים טובים! תחיו את המוזיקה שבתוככם! תנו לה לבעור!"
וזה עבד. אחד הבריונים שחסמו קודם לכן את השביל נעמד במקומו והחל לשיר, פניו עדיין מופנות אל הקרקע. קול הבס החזק שלו משתלב בנעימה העדינה של הילדה, מעצים אותה. גם הוא עצם את עיניו, והלהבה שבתוכו התלקחה בפתאומיות.
אחריו קמו אנשים נוספים, כמה מהם טאג החשיב קודם למתים, והצטרפו אל המנגינה, יוצרים סימפוניה של קולות. עכשיו הוא היה בטוח שהנר שבתוכם גדל, מאיר לפתע את גופם כמו כוכב הנוצץ בשמים. הוא החל לצחוק, צחוק מתפרץ וחסר שליטה. הוא הסתובב בין האנשים, מעודד אותם לקום ולחיות שוב. כאב לו על האנשים שכבר לא יכלו לקום, אבל הוא עבר על פניהם במהירות, מנסה להגיע אל האנשים שבליבם עוד בערה להבה. הוא יכול לעשות את זה. להחזיר אותם אל החום, לעזור להם למצוא שוב את עצמם. הדממה הופרה בעוד השיר החדש בער ברחובות. שיר שהתריס כנגד הקור והאפלה. שיר שנשמע לא רק באותו רחוב, אלא בבורות כולם! שיר שעלה עד השמיים, הודף את ענני הסערה. ועם כל אדם שהצטרף, המוזיקה התגברה.
ואז, כמו משום מקום, אורות הבליחו באוויר, והנערה פקחה את עיניה.