העלים היבשים נמעכו, והנער קפץ בבהלה למשמע הקול. הוא התרגל להיבהל מכל דבר, אפילו מחרק קטן שעף לפניו. הייתה לו סיבה טובה. לפני תשעה ימים, כאשר חזר עם שני אחיו הגדולים מציד ביער, הם מצאו את הכפר שלהם הרוס ומעלה עשן. במקומות רבים הם הבחינו בסדקים באבנים שנראו כאילו נוצרו מחרבות וחיצים.
המחשבה הראשונה שלהם הייתה שהברברים פרצו לכפר.
העולם, מבחינת תושבי היער, היה מחולק לשלושה חלקים: ארץ האור הייתה היער. המקום בו גרו אנשי הכפרים. ארץ החושך המרוחקת, והארצות הלא-ידועות שמעבר לים הענק. לפני חודש הגיעו הברברים מהארצות הלא ידועות והשתלטו על הנמל של ארץ האור. הנמל היה אחד הכפרים על שפת הים. הוא היה כפר מסחר ענק, ותמיד קיבל את הסחורות הטובות ביותר.
לאט-לאט החלו הברברים לפשוט על הכפרים. מדי פעם השתלטו לגמרי על אחד מהם. הם תמיד נהגו באותה דרך: הרגו את כל תושבי הכפר, השאירו את הגופות כמות שהם, לקחו את כל הכסף וחזרו אל הנמל.
אבל טארוס ואחיו ביטלו את האפשרות הזו, כי אף גופה לא נמצאה בכפר. הם חיפשו זמן רב, ולא מצאו אף אחד, לא מהמשפחה, מהשכנים או אף אחד אחר. זה פסל את אפשרות הברברים. אם כן, מה עוד זה יכול להיות?
שני אחיו של הנער, טָארוּס שמו, אמרו שהם ינסו לסחור עם הברברים בבשר המשובח של הכפר, שהוטמן במקום בטוח, בתמורה לעזרה. הם הלכו, והשאירו את טארוס לבדו, במשך יומיים וחצי. כעבור יומיים וחצי טארוס הבין שכנראה הברברים הרגו אותם, והתחיל לשוטט ביער, מנסה לשרוד לבדו.
מדי פעם הוא חשב שראה בין העצים עיניים כתומות – מה שהעיד בדרך כלל על כך שחיית טרף עוקבת אחריו. כעת הוא כבר היה מותש לגמרי. הוא שכב תחת עץ אלון אדיר ממדים ונשם בכבדות.
הייתה לו תחושה שלעולם לא יצליח לקום מהקרקע מרוב תשישות. במשך שבוע ימים הוא חי על גרגירי יער וצמחים אחרים, שממש לא השביעו את רעבונו. כעת גם המים שלו נגמרו. הוא עצם את עיניו ורצה למות. הוא שקע בתוך ערפל לבן מטשטש.
"ילד!" הקול נשמע אמיתי, "ילד, אתה בסדר?"
הוא פקח לאט את עיניו. "אני מת?" הוא לחש.
צחוק צרוד נשמע בקרבת מקום, ומישהו דחף לידו כוס מים, "שתה, נערי. מה שמך?"
טארוס שתה את הכוס בשתי לגימות והרגיש שהוא קצת חוזר לעצמו. כנראה שהוא לא מת. לפני ישב איש נמוך בעל זיפים אפורים ועיניים ירוקות שובבות. הוא חייך אליו חיוך רחב. "שמי טארוס," אמר טארוס בקול חלוש, "יש לך משהו לאכול?"
"בוודאי!" קרא האיש, " לוֹקַאגמַה, הביאי לו אוכל."
נערה בעלת רעמת שיער ג'ינג'ית הביאה לו לחם טרי. הוא אכל במהירות והאיש צחק, "אתה רעב, מה? כמה זמן לא אכלת, טארוס?"
"אכלתי רק גרגירי יער במשך שבוע," אמר טארוס לאחר שגמר את הלחם.
"ומדוע זה?" תמה האיש.
טארוס סיפר לו על מה שקרה בכפר, ועל איך שאחיו לא חזרו מהברברים. "המ… הברברים? כן, הם מסתוריים מאוד," אמר האיש בהרהור, "גם אשתי נלקחה על ידם. הלכה ללקט פירות בחורשה עם חצי מהכפר… ואז הברברים פשטו על החורשה ולקחו אותם."
"לקחו? הם לא הורגים?"
"לפעמים כך ולפעמים כך."
טארוס התיישב במקומו והביט סביבו. הוא היה בבקתת עץ קטנה וחמימה. היו בה רק שתי מיטות עץ רעועות, שולחן מטבח וכמה סירים וכלי מטבח. הייתה גם אח עם עצים, שכעת האש בערה בה בעליזות.
"איפה אני?" הוא שאל לבסוף.
"בכפר החמישי," השיב האיש והושיט אליו את ידו, "אני גּוֹטְלוֹמוֹק."
הנערה התחילה להתעסק עם הסירים. וגוטלומוק הוסיף, "זו ביתי, לוקאגמה."
"תודה שהצלתם אותי," אמר טארוס, "ו… אמ…"
"אתה יכול להישאר," חייכה לוקאגמה, "הבית נועד לשלושה אנשים ממילא. אבל דע לך… שאנחנו יודעים מה קרה בכפר שלך."
"באמת?" טארוס זינק ממקומו ופלט זעקת כאב. הוא צנח בחזרה על המיטה שעליו הם השכיבו אותו ומישש את ידו הפצועה, שרק כעת שם לב שהיא חבושה במספר מקומות.
"היזהר," הרגיע אותו גוטלומוק, "שב, ואספר לך מה קרה בכפר שלך. שמעת בוודאי על ארץ החושך? כן? יופי. והאם על המכשף הנוראי והמרושע שמנהל אותה, ששמו הוא קָארְקַאטַאז, שמעת פעם?"
טארוס נענע בראשו לשלילה.
"לפני שנים רבות, אני חושב… בערך ארבעים שנה?"
"שלושים ושבע," אמרה לוקאגמה בהיסח דעת בזמן שהוציאה כיכרות לחם מפתים מהתנור.
"נכון, שלושים ושבע," הסכים איתה אביה, "אז לפני שלושים ושבע שנים, היו המון מכשפים בארץ האור. הייתה רק ארץ האור, ופשוט קראנו לה "היער". ובכן, למכשף ומכשפה שגרו בנמל, נולדו שני בנים: האחד, הבכור, היה טוב לב וסייף מצטיין, אבל חסר כל כוחות כישוף. אחיו, לעומת זאת, קארקאטאז, היה בעל כוחות כישוף נעלים, והיה מרושע. הוא השתמש בכוחות הכישוף שלו לרעה. הוא התחיל לכשף אנשים ולשלוט בהם. הוא בנה לעצמו צבא של אנשים אומללים שלא שלטו במעשיהם. ואז אחיו, הסייף, גילה על מעשיו הסודיים. הוא ניסה לעצור אותו, אבל קארקאטאז הרג אותו."
"הרג את אח שלו?!" נדהם טארוס.
"כן, את אחיו," הנהן גוטלומוק, "ואז הוא הבעיר אש בצפון היער, והשמיד יותר מחצי מהיער שלנו. את כל החלק השרוף הזה הוא לקח לעצמו, יחד עם עשרות אלפי אנשים שעליהם השתלט. הוא תחם את החלק השרוף בגדר מכושפת, שכל מי שנוגע בה עולה באש, והקים את ארץ החושך. זה הפך את החלק שנותר, אותנו, לארץ האור."
"אבל המכשפים לא ניסו לעצור אותו?" שאל טארוס, "אמרת שהיו הרבה מכשפים בתקופה ההיא."
"הם ניסו," השיב גוטלומוק, "ניסו וניסו. אבל הם לא אהבו לעבוד יחד… הוא היה חזק מכל אחד ואחד מהם. הם תקפו אותו רק בזוגות ושלשות, ופשוט הלכו אל תוך המוות. הוא הרג את כולם… הוא גם כמעט הרג את ההורים שלו, אבל אז מישהו הצליח סוף-סוף לעצור אותו."
"באמת?" שאל טארוס בפליאה, "בן אדם אחד הצליח במקום שכל האחרים נכשלו?"
"אכן כן," חייך גוטלומוק, "היה זה בן-דודו, טוֹמוֹסוֹל, שהצליח לעצור את קארקאטאז. הוא הקריב את כל כוחות הכישוף שלו, ויצר מחסום חזק מהגדר של קארקאטאז. הוא יצר אבן ירוקה, והניח אותה במרכז בניין עתיק, על כן ברזל. כל עוד האבן מחוברת למקומה, על כן הברזל שלה, המחסום שטומוסול הקים סביב ארץ החושך פועל, ולא קארקאטאז ולא אנשיו יכולים לחדור אל הצד שלנו."
"אני שומע נימת 'אבל' בקולך," אמר טארוס, "קרה משהו לאחרונה, נכון? מה קרה?"
"עד לפני חודש, הכל היה שלוו," הסבירה לוקאגמה, "המכשף האחרון הטוב שנשאר, טומוסול, ההוא שהקים את הגדר, הסתובב ביער ודאג להיפטר מקסמים אפלים קטנים אך מסוכנים שעברו את המחסום שלו. אבל אז, כששהה בנמל, הברברים הגיעו. אנחנו משערים שהם הרגו גם אותו, כי אחרי הפשיטה על הנמל, האבן נעלמה."
"האבן הירוקה?" שאל טארוס, "האבן שמחזיקה את המחסום?"
"כן, אבן האוּלְטָה," אמר גוטלומוק, "היא פשוט נעלמה, ואיש לא יודע לאן. אנו משערים כי היא נעלמה עם מותו של היוצר שלה. כעת, כל המכשפים האפלים של קארקאטאז, משתלטים על הכפרים שקרובים לגדר."
"מכשפים אפלים?" טארוס היה מבולבל, "חשבתי שיש לו רק לוחמים שנשלטים בידיו?"
"לא," אמר גוטלומוק בעצב, "הוא הצליח איכשהוא לתקשר עם הארצות שמעבר לים, ומתברר שיש שם הרבה מאוד מכשפים – טובים ורעים – ושבעים ושלושה מכשפים רעים הגיעו אל ארץ החושך בדרך כלשהי, וכעת הם עובדים בשירותו של קארקאטאז, בנוסף למאתיים הלוחמים שהצליחו לשרוד את שלושים ושבע השנים האלה."
"אז בעצם… כל הכפר שלי נהרג על ידי המכשפים האפלים של קארקאטאז."
"כן."
"באשמתו של קארקאטאז."
"כן."
"אני אהרוג אותו!" נהם טארוס בזעם, "הוא הרס לי את החיים! בי נשבעתי, אני אנקום במנוול הזה!"
"אין לך ממש מאיפה להתחיל," אמר גוטלומוק, "כלומר, אם תנסה לאסוף תומכים בכפר שלנו, יהיו לך לפחות מאה איש, אבל זה ממש לא מספיק כדי לנצח את קארקאטאז."
"אז אלך גם לכפרים אחרים," אמר טארוס בתקיפות, "אני לא אנוח ולא אשקוט עד שקארקאטאז ימות."
"עכשיו תישן," אמר גוטלומוק, "אני בינתיים אספר לכפר את התוכנית שלך. אני מניח שיהיו לך הרבה תומכים, הרבה אנשים שיהיו אמיצים מספיק."
למחרת בבוקר, טארוס כבר הרגיש שידו כואבת פחות. אנשי הכפר התלהבו מהצעתו לנקום במכשף האפל, והסכימו ללוות אותו לכפרים אחרים כדי לצאת לקרב בקארקאטאז. ביער היו תשעה-עשר כפרים, אבל רק חמישה מהם היו בטוחים. רק החמישה שלא היו קרובים מדי לא לארץ החושך ולא לנמל, מקום משכנם הקבוע של הברברים.
הכפר החמישי היה עשיר. היו לו סוסים וצאן בשפע. גם כלי מלחמה, שננעלו במחסן למקרה חירום, לא היו חסרים להם כלל. הם היו מצוידים הייטב לכל צרה שלא תבוא. גוטלומוק אמר שיבוא איתם גם, יחד עם עוד תשעים ושניים איש שרצו לנקום גם הם בקארקאטאז.
בשעה עשר בערך, הם עזבו את הכפר החמישי ויצאו לדרך ביער הסבוך. כבר מהרגע שהתרחקו מהכפר אל תוך העצים הגבוהים יותר, הבחין טארוס שרכב בראש השיירה, בעיניים הכתומות שהכיר מציצות אליו מבין השיחים. הוא תהה לעצמו לאיזה יצור שייכות העיניים הכתומות, שדווקא לא נראו רעבות אלא סקרניות.
היה נראה שטארוס מעניין מאוד את היצור הזה. והיצור הזה די הפחיד את טארוס, בעיקר בגלל חוסר הוודאות שטארוס הרגיש בקשר אליו. הם רכבו במשך שעתיים, ואז הגיעו אל הכפר האחד-עשר, שהיה ממש במרכז היער. הם הצליחו לאסוף שבעים ושלושה אנשים משם, והחליטו להישאר שם בלילה.
כך, במשך כמעט שבועיים, הלכה השיירה וגדלה, ולבסוף הגיעה לארבע-מאות לוחמים מנוסים, שהיו להוטים לדהור אל ארץ החושך ולהשמיד את כל מי שנמצא שם. כאשר הגיעו אל הכפר האחרון, נער כבן חמש-עשרה, גדול בשנתיים מטארוס, ביקש להצטרף אליהם.
טארוס כמובן הסכים. והנער והוא התיידדו במהרה. שמו של הנער, כפי שטארוס גילה, היה לוֹקוֹג, והוא רצה לנקום בקארקאטאז מפני שהמכשפים שלו הרגו את אביו. "הם הרגו את כל משפחתי," אמר לו טארוס, כאשר שכבו לישון יחד על מצע קש באדמת הכפר.
"אוי, זה יותר גרוע," אמר לוקוג בשקט, "אבל לפחות אתה מוגן."
"למה שאהיה מוגן?" שאל טארוס בתמיהה.
"בחיי!" לוקוג הזדקף בהפתעה, "אתה לא יודע כלום כל כישוף?"
"לא ממש, שמעתי על זה רק לפני שבועיים."
"בוא איתי," לוקוג לקח איתו קשת ואשפת חיצים, "האגדה מספרת על נער שיוולד שנים אחרי בגידתו של קארקאטאז. אומרים שמספר השנים שיפריד ביניהם יהיה הפוך ממספר המכשפים שחברו לקארקאטאז." הם נכנסו אל היער והסתתרו בין כמה עצים, "זה אתה, טארוס! אתה לא יודע שעיניהם של מכשפים הם בשני צבעים שונים?"
"אבל העיניים שלי לא בצבעים שונים," אמר טארוס, "הם ירוקות."
"באמת? כי כעת אחת מהם כחולה ואחת צהובה," אמר לוקוג.
"הפוך ממספר המכשפים…" אמר טארוס באיטיות, "שבעים ושלוש… שלושים ושבע." זה היה מספר השנים שציין גוטלומוק. "אז מה אתה רוצה להגיד לי בזה? שאני מכשף? זה היה עוזר לי, אם הייתי יודע איך להשתמש בכוחות שלי."
"אתה צודק, אתה באמת לא נראה אחד שמשתמש בכישוף," לוקוג סקר אותו, "טוב, נו, כנראה לא התעוררת."
"סליחה? אני ער לגמרי."
"לא ער במובן של שינה," הסביר לוקוג בסבלנות, "ער במובן שהכוחות שלך רדומים."
"מה אתה אומר? חשבתי שהם בסדר גמור ואני יודע להשתמש בהם," אמר טארוס בציניות, "איך אני מעורר את הכוחות שלי?"
"כן, זה… קצת מסובך," אמר לוקוג, "צריך לשתות מין שיקוי כזה… שמורכב מהדם שלך, מהדם של מכשף אחר, ממים מנהר התנינים, ומטל שירד בלילה של ירח מלא."
"אז אתה בעצם רוצה שאקח מים מנהר התנינים, ונניח שהתנינים לא יאכלו אותי, מה שיקרה על בטוח… אז אתה רוצה שאצליח להשיג טיפות טל של ליל ירח מלא, מה שיתרחש רק בעוד עשרים יום… וגם אתה רוצה שאכריע איכשהוא מכשף. תגיד, לוקוג, דפקת את הראש שלך באחד העצים בדרך?"
"בקשר לתנינים יש לי פיתרון," אמר לוקוג, "הטל זה לא כזה מסובך… והמכשף גם לא מהווה כזו בעיה. איזה מכשף אחד ניסה להרוג מישהו מהכפר שלנו, לפני יומיים, אז כרתנו לו את הידיים וכלאנו אותו בכפר."
"מה עשיתם?!" טארוס הרים בטעות את קולו, מה שמשך אליהם כמה מלוחמים שהתעוררו.
"אמ…" לוקוג זע באי-נוחות, "בלי הידיים הוא לא יכול להטיל כשפים… זו הייתה הדרך היחידה להגן על הכפר…"
"בסדר," נאנח טארוס, "אז נמתין עשרים יום, ובינתיים נלך אל נהר התנינים. זה נמצא די קרוב לנמל, אז נצטרך להיזהר מהברברים."
"טוב, זה טירוף," היה זה קולו של גוטלומוק, ששמע אותם כל הזמן הזה, וכעת יצא ממחבואו שבשיחים, "תראה, טארוס, אני יודע שאתה מכשף. המכשף האחרון, לפי האגדה עליך. אגדה שאמר טומוסול, מקים המחסום, אם אני לא טועה. הוא כאילו… הוריש את הכוחות שלו לנער שעליו דיבר, כלומר, לך. לוקוג, נהר התנינים מסוכן יותר מהברברים. הם תנינים נוראיים וצמאי דם."
"כן, אני יודע," אמר לוקוג בקלילות, אם כי רעד קל התגנב לקולו, "יהיה בסדר."
"הוא אמר שהוא כבר יודע מה לעשות," אמר טארוס.
גוטלומוק העביר ביניהם את מבטו, ולבסוף נאנח אנחה עמוקה, "בסדר," הוא אמר לבסוף, "אבל לא טוב שתהיה שם נוכחות גדולה שתמשוך את הברברים. נלך רק חמישה: אני, שניכם, ועוד שני לוחמים מנוסים שכבר ראיתי שהם חזקים ונחמדים."
"מוסכם," אמר טארוס, "מתי הולכים?"
"בבוקר," גוטלומוק חזר אל מיטת הקש שהכין לו די קרוב למרכז הכפר, וטארוס ולוקוג חזרו גם הם למיטותיהם.
העיניים הכתומות לא הופיעו הפעם. היה נראה כאילו היצור מפחד או מהתנינים, או מהברברים. שני הלוחמים האחרים שבאו איתם היו שני אחים תאומים, ששמותיהם היו אוֹלְקוֹט וטוֹלְקוֹט. הם היו נבונים, נחמדים וללא ספק לוחמים חזקים שיודעים להילחם הייטב. הם גם הבינו הרבה בכישוף, הם ידעו למשל שאם מכשף יורה לעברך ברק קסם, אתה צריך רק לשלב אצבעות, וזה מקנה לך הגנה מיידית מהברק.
לקראת הצהריים הם הגיעו לראש צוק שמפל בגובה של שבעה מטרים, שוצף וקוצף, נשפך ממנו לתוך נהר רחב, עמוק וירקרק. "נהר התנינים," אמר לוקוג, "התנינים שחיים פה מסוכנים מאוד. הם עלולים להגיע לאורך של ארבעה מטרים."
"זה מאוד מעודד, לוקוג," אמר גוטלומוק בקול קריר במקצת, "היית חייב להגיד את זה?"
לוקוג משך בכתפיו, "חשבתי שכדאי שתדעו."
הם ירדו מהצוק ועמדו במרחק רב משפת הנהר, כי התנינים היו ידועים בזינוקיהם המדהימים מהמים. "טוב… אמרת שיש לך רעיון, לוקוג?" שאל טארוס, "זה הזמן להגיד אותו."
"אה, נכון," לוקוג הוציא מכיסו בקבוקון עם… דם. "זה דם של צאן," הוא הסביר, "המזון האהוב על התנינים. אני רק צריך לפתוח את זה, לקשור אותו לחץ ולירות אותו הרחק מכאן. התנינים ילכו אל הדם מייד, ואנחנו נוכל למלאות את זה – " הוא שלף עוד מבחנת זכוכית פקוקה, " – במים מהנהר."
"התוכנית הזו פשוטה להחריד," אמר גוטלומוק, "וזה מה שמפחיד בה."
"יש לך רעיון אחר?" שאל לוקוג.
"לא," גוטלומוק הושיט לו חץ ארוך מהחיצים שלו, "תשתמש בו. הוא יחתוך את האוויר בצורה טובה יותר."
לוקוג העיף את פקק השעם לגובה רב באוויר, מה שגרם לראש ירקרק וזדוני להציץ לרגע מהמים, ומייד לחזור פנימה. לוקוג קשר את המבחנה עם הדם לחץ ואז דרך אותו על קשתו. "שמישהו יהיה מוכן לרוץ אל הנהר למלא את המבחנה," הוא הורה, "לא יעבור זמן רב עד שהתנינים יבינו שרימינו אותם."
הוא ירה את החץ, וברגע ששקע החץ במים, במרחק שלושים מטר מהם, הסתערו לעברו עשרות תנינים עצומים עם טפרים ושיניים חדות. טארוס זינק אל הנהר ושיקע את ידו עד המרפק. "חזור!" צעק לוקוג, "הם שוחים אליך!" טארוס הוציא את ידו ופקק את המבחנה המלאה במים. הוא הספיק בקושי להימלט מפיו של תנין באורך שלושה מטרים שקפץ מהנהר בפה פתוח. התנין נראה מאוד כעוס כאשר שקע בחזרה במים הירקרקים.
"הצלחנו!" הריע לוקוג.
גוטלומוק, אולקוט וטולקוט חייכו אליהם, והחמישה יצאו בחזרה לעבר הכפר.
האיש, שלבש גלימה כחולה, עמד מול ראי סדוק. כאשר דיבר אל שני האנשים שמאחוריו – האחד לבוש כמוהו, השני לבוש במעיל מפרוות זאב, מלא צלקות, ומחזיק בשתי חרבות ענקיות – קולו היה קפוא כקרח. "שתלנו מרגל בצבא הלוחמים הזה, נכון?"
"כן," הנהן האיש עם פרוות הזאב, "המכשף קארקאטאז, עמי מודאג שלא תמלא את חלקך בעסקה."
"האמנם?" קארקאטאז חייך חיוך קר, ועוזרו ידע שהוא באמת לא מתכוון למלא את העסקה. הברברים הגיעו מהארצות שמעבר לים בעקבות בקשתו של קארקאטאז. הוא רצה שהם יהרגו את כל אזרחי ארץ האור, והוא יעזור להם קצת, ובסוף הם יקבלו את כל כספם של האזרחים. הוא התכוון בפועל, להשתמש בכסף כדי לשנות את צורת המתכת ולהפוך אותה לכלי מלחמה שיעזרו לו להשתלט גם על הארצות שמעבר לים.
העוזר שלו היה נאמן לו לחלוטין, והוא זה ששמע על צבא הכפריים שהוקם, ושרוצים להילחם בהם. שמו של העוזר היה טָאוּל. "אדוני," טאול קם ממקומו, "נודע לנו, בעזרת המרגלים ששתלנו שם, שהמכשף האחרון מנסה לעורר את כוחותיו."
"המכשף האחרון," קולו של קארקאטאז היה רווי שנאה, "בן דודי לא למד לקח, אני רואה… אני אצא בעצמי אל ארץ האור… עליי להרוג את המכשף האחרון. אם בן דודי אכן הוריש לו את כוחותיו, המצב יהפוך מסוכן אם כוחותיו יתעוררו. נצטרך להרוג אותו."
חלפו עשרים ימים. לוקוג העיר את טארוס בארבע לפנות בוקר והם נכנסו אל היער. לוקוג, שהבין מאוד בכישוף ובשיקויים קסומים, ושהתברר שהוא מה שנקרא "משקיף", כלומר מישהו שיכול להבחין שמישהו הוא מכשף, אסף טיפות טל מעלה גדול ביער, ואז הוא וטארוס החלו ברקיחת השיקוי המעורר.
תחילה, הם שמו את דמו של המכשף, שכבר גסס והיה על סף מוות. לאחר מכן הם הוסיפו, בו-זמנית, את המים מנהר התנינים ואת הטל שנלקח זה עתה מהיער. השיקוי היה כעת בצבא אדום-סגלגל, ואז לוקוג שלף סכין והורה לטארוס להפשיל את שרוולו.
טארוס הפשיל אותו, ופלט זעקת כאב כאשר לוקוג פצע אותו עם סכין. לוקוג אסף את דמו במבחנה ומזג אותו אל השיקוי, שהיה כעת אדום כדם. אולי בגלל שהיה דם בחלק גדול ממנו.
"זהו זה, השיקוי מוכן," אמר לוקוג לאחר שעה של בישול על האש, בה השיקוי נהיה איכשהוא כחול נוצץ, "תשתה אותו, ואז אוכל לעזור לך ללמוד את הקסמים שאני מכיר. אבל קודם, עליך לעורר את כוחותיך."
טארוס שתה את השיקוי, שהיה בעל טעם מתכתי של דם, ומייד התעלף.
כאשר פקח את עיניו, הוא ראה את גוטלומוק מביט בו בדאגה, והוא התיישב. הכל סביבו היה נראה שונה. הכל היה… חד יותר מתמיד. כאילו נוסף לו חוש שישי. הוא היה יכול לראות בבירור נמלה מביטה בו בסקרנות בשעה שהתגנבה אל קערית הסוכר שעל השולחן. "איפה אני?" הוא שאל בשקט, "ואיפה לוקוג?"
"אני כאן," לוקוג נשען על קיר אבן מאחוריו, מחויך, "אתה נראה ער בהחלט."
"תודה," לפתע טארוס הרגיש רענן לגמרי. "אתה יודע, פתאום חשבתי על משהו. לא ייתכן שטומוסול, ההוא שהוריש לי את כוחותיו, לא התכוון להרוג את קארקאטאז. הוא רצה שקארקאטאז יגווע ברעב כנראה. אולי הוא ניסה להרוג אותו, וכשלא הצליח כלא אותו שם, בארץ החושך. מה שמטריד אותי, איך זה שקארקאטאז הצליח בכלל לתקשר עם העולם שמחוץ לארץ החושך? זה כאילו היו לו מרגלים מאז ומתמיד."
"היי, הוא צודק!" קרא לוקוג, "תגיד, ראית מישהו שעוקב אחריך?"
טארוס התחיל לנענע בראשו לשלילה, אבל אז עצר ויצא מהבקתה של משפחתו של לוקוג. הוא הלך בזריזות אל תוך היער, ולקח רשת ציד יחד איתו. הוא צריך לדבר עם העיניים הכתומות.
"עיניים כתומות זה לא דבר טוב אף פעם," אמר לוקוג כאשר סקרו שניהם את השיחים, "אני לא אוהב כלל – אההה!" הוא הבחין בזוג העיניים הבוערות שהציץ על טארוס מהשיחים.
"מהר!" קרא טארוס וזינק קדימה. הרשת נסגרה על משהו שצעק ובעט, אבל טארוס שלף סכין ואיים עליו, והיצור נרגע והשתתק. "מה אתה?" הוא שאל.
"לא מנומס," ליצור היה קול דק וצווחני, "מה? למה לא מי?"
"סליחה," אמר טארוס בקוצר רוח ובחן את היצור. הוא היה מין כדור פרוותי כחול-סגול, שארבע זרועות המסתיימות בשלוש אצבעות הזדקרו ממנו. לכדור היו זוג עיניים כתומות בוערות, ופה קטן עם שיניים זעירות. "מי אתה?" שאל טארוס.
"אני צוֹלְצוּם," אמר היצור.
"קארקאטאז יכול לראות דרכך?" שאל לוקוג.
"אני גם יכול לדבר דרכו," קול קר ואכזרי בקע מתוך פיו של היצור, קולו של קארקאטאז, "השתלטתי על היצור הזה לפני שבן דודי כלא אותי בארץ החושך. אני יכול לראות ולדבר דרכו. בקרוב, טארוס המכשף האחרון, אני אמצא אותך. וכאשר אמצא אותך אני אמחץ אותך בדיוק כפי שמחצתי את בן-דודי על הלב הטוב והמטופש שלו…"
את המילים האחרונות אמר קארקאטאז בקול מלא בוז ולעג. "אמנם היצור הזה לא לגמרי בשליטתי, אני לא יכול לגרום לו לזוז ולעשות דברים בשמי. אני יכול רק לראות ולדבר דרכו. הוא שירת אותי הרבה… הוא עלה על ספינת סחר שהגיעה מהארצות שמעבר לים. הוא תיקשר למעני עם הברברים… הוא גנב בשבילי את האבן… אחרת אני אהרוג אותו. הוא יודע את זה טוב מאוד…"
קולו של קארקאטאז נדם. היצור נראה אומלל, "הוא איים להרוג אותי!" יילל היצור, צולצום, "אבל אני יודע איפה האבן. עליכם להחזיר אותה למקום שלה. היא מונעת מהמכשפים האפלים שלו לכשף."
"מה? למה אתה מתכוון?"
"קארקאטאז יצר יהלום אופל, שממנו כל המכשפים האפלים שלו שואבים את הכוחות שלהם," הסביר צולצום, "בן דודו יצר את אבן האולטה כדי שכוחם של המכשפים יאזול. היא גם שומרת על המחסום, אבל גם חוסמת את כוחו של יהלום האופל. כשאבן האולטה לא במקומה, המכשפים גם משוחררים וגם בעלי כח גדול."
"אז עלינו להחזיר את האבן, ואז נוכל לגבור על קארקאטאז!" קרא טארוס, "אני צריך שתלמד אותי קסמים, לוקוג."
"אני מנסה, לוקוג," טארוס היה מיואש.
במשך שלוש השעות האחרונות, ניסה לוקוג ללמד אותו לירות כדור אש, שהיה מבוסס על יכולתו של המכשף להאמין בעצמו. "אתה לא מאמין בעצמך," טען לוקוג בשלווה, "אתה פשוט לא מסכים להאמין שאתה יכול…"
"זה לא עובד," נאנח טארוס.
לפתע נשמעה המולה מבחוץ. הם יצאו מהבקתה הריקה שבה ניסו ללמוד, וראו סוסים שחורים ענקיים פורצים את השער של הכפר, ורוכביהם קראו קריאות קרב פראיות. "הברברים!" קראו אנשי הכפר בבהלה.
כל הלוחמים רצו לעבר מחסן הנשק, אבל התברר שהברברים הגיעו גם מהקצה השני. הם הקיפו את כל הכפר והשתלטו על הנשקים שלו. המצב נראה אבוד. טארוס ניסה להימלט עם לוקוג מהפרשים האכזריים, אבל הם כבר הקיפו את כל הכפר בהמוניהם. טארוס ולוקוג שלפו את חרבותיהם – שזה דבר ששניהם הצטיינו בו – וניסו להיאבק בברברים.
אחרי חצי שעה המצב כבר נראה נואש. מחצית מהכפר עלתה בלהבות, ורק חמישים איש נותרו בחיים. לוקוג וטארוס ניסו למנוע מהברברים לפרוץ אל הבקתה הראשית של הכפר, שם התחבאו הנשים והילדים. אחד הברברים הניף את חרבו ופצע את לוקוג במותניו, מה שגרם לו להתעלף, ואחד אחר העיף את חרבו של טארוס מידו.
הם צחקו על טארוס, שניסה נואשות להתרכז. "הנער הזה חושב שהוא ינצח אותנו בידיים שלו," צחקק אחד מהם.
"אולי הוא רוצה לחנוק אותנו," צחק השני.
אבל כעבור רגע הם כבר לא צחקו בכלל. הם כבר לא צחקו אחרי ששניהם עלו בלהבות. שאר כל הלוחמים – בין הטובים ובין הברברים – הביטו בהשתאות בשני הברברים שרצו בצרחות ברחבי הכפר, בוערים בלהבות כתומות.
טארוס, שכעת הצליח להאמין בעצמו לחלוטין באושר גדול, הפעיל נעילה קסומה על הדלת וריפא את לוקוג. "הצלחתי!" הוא בישר לו בשמחה.
"כן… הצלחת…" לוקוג היה עדיין מטושטש. הוא ניסה לחייך, אבל לפתע הכל נעלם.
"מה… איפה אני?" טארוס מצא עצמו קשור לקיר של מערה בחבלים שחורים. גם לוקוג היה שם, וגם גוטלומוק היה קשור לקיר.
"נו, נו… אני רואה שהתעוררת, תרתי משמע," אמר קול קר ממרכז המערה. טארוס הפנה את מבטו ופלט השתנקות של אימה כאשר ראה את קארקאטאז עומד במרכז המערה, ולצידו עוד מישהו בגלימה כחולה – עוזרו, טאול.
"אתה קארקאטאז?" שאל טארוס.
"אכן, זה אני," אמר קארקאטאז, "שמעת עליי, מה?"
"רק דברים רעים," אמר טארוס בבוז, והבחין שלוקוג וגוטלומוק מתחילים להתעורר.
"רגע, מה…?" לוקוג נראה מבולבל, "אה! זה קארקאטאז!"
"מה אתה אומר," מלמל טארוס ופנה אל קארקאטאז, "מה אתה רוצה ממני? ומה עשית לכל האנשים בכפר?"
"אה, אלה? הרגתי אותם," אמר קארקאטאז בבוז, "אתם, שלושתכם, יחד איתי, עם מכשפיי והברברים, האנשים האחרונים שנותרו."
"בקיצור, אנחנו האנשים היחידים השפויים שנותרו," אמר גוטלומוק.
"אתה יכול להגדיר את זה ככה אם זה עושה לך יותר טוב," אמר קארקאטאז, "לא אכפת לי. ממילא, אחרי שאדע מה שאני צריך לדעת, אתם תמותו."
"מה אתה צריך לדעת?" פלט לוקוג.
"שאלה מעניינת," חייך קארקאטאז, "אני צריך לדעת בתוך מי מכם שוכנת אבן האולטה."
"האבן? איזו אבן?" שלשתם היו מבולבלים.
"המ… אתם משקרים עכשיו. היצור שדרכו אני רואה ומדבר, החליט לבגוד בי," קארקאטאז עדיין נראה כועס על צולצום, "הוא הכניס את האבן לתוך אחד מכם. זה קסם פשוט, אני יכול להפוך אותו ולהוציא אותה חזרה. אבל אני צריך לדעת בתוך מי מכם האבן."
"אין לנו מושג על מה אתה מדבר," אמר גוטלומוק.
"טוב, אם לא תגידו לי – אני איאלץ פשוט לנסות," אמר קארקאטאז בקלילות, "ואם אנסה על האדם הלא-נכון, אני עלול להוציא בטעות משהו אחר… את הלב שלו, למשל."
לפתע ראה טארוס הבהוב פחד בעיניו של לוקוג, והבין. כנראה שצולצום ביקש מלוקוג להכניס לתוכו את האבן, ולוקוג הסכים ביודעין. הוא גם היחיד שלא פצה את פיו מאז אזכורה של האבן על ידי קארקאטאז.
לפתע הצליח טארוס להבחין כי גוטלומוק הצליח להשתחרר מחלק מהכבלים, ושכעת הוא שלף סכין קצרה אך קטלנית מכיסו. הכל קרה במהירות הבזק. הסכין התעופפה לעבר טאול, שלא הספיק לעשות כלום והסכין נתקעה בליבו. קארקאטאז הסתובב בהפתעה וגוטלומוק זינק מהכבלים שקרע זה עתה ונפל על קארקאטאז.
לוקוג השתחרר גם הוא מכבליו ומיהר לשחרר את טארוס, שהבעיר כדור אש בין ידיו. "גוטלומוק, זוז!" הוא צעק.
קארקאטאז העיף מעליו את גוטלומוק, וכדור האש של טארוס פגע בחזהו והעיף אותו בסחרור מחוץ למערה. הוא פגע באבן גדולה, ורק אז ראו השלושה שהם קרובים לנהר התנינים. "לוקוג, האבן אצלך, נכון?" שאל טארוס, "צולצום הביא לך אותה?"
"כן," אישר לוקוג, "הוא מת לי מול העיניים… קארקאטאז הרג אותו אחרי שהוא הסב את עיניו כדי שקארקאטאז לא יראה אותי…"
"יצור מסכן," אמר גוטלומוק.
"אתה יודע איך להוציא את האבן?" שאל טארוס.
לוקוג הנהן, "אנחנו צריכים ללכת לאיפה שנמצא כן הברזל. היא תימשך אליו באופן אוטומטי. ואתה, טארוס, צריך יותר להתרכז בקסם. אתה צריך – "
לפתע זינק קארקאטאז מהקרקע וירה כדור חשמל לעבר טארוס. "זהירות!" גוטלומוק קפץ קדימה ודחף את טארוס. טארוס פגע בסלע והתגלגל אל תוך בור עמוק מאוד. בעקבותיו התגלגלו לפתע גם כמה סלעים וגוף נוסף של מישהו. "גוטלומוק!" הוא קרא אחרי שחילץ אותו מהסלעים, שכעת סתמו את הבור ומנעו מהם לצאת, "אתה בסדר – ?" הוא השתנק בבהלה כאשר ראה שחזהו של גוטלומוק מעלה עשן אפרפר וניצוצות כחולים.
"טארוס…?" הא לחש בקול חלוש, "זה אתה?"
"זה אני, אתה תהיה בסדר," אמר טארוס והחדיר אל גופו של גוטלומוק קסם ריפוי, "איפה לוקוג? ומה קרה עם קארקאטאז?"
"הכדור פגע בי…" לחש גוטלומוק, "אתה לא יכול להציל אותי… זה… מאוחר מדי… לוקוג הצליח לברוח… קארקאטאז חזר לכיוון ארץ החושך… לך במנהרה הזו…"
"אני אציל אותך," דמעות חמות זלגו על לחייו של טארוס.
"אתה לא יכול," אמר גוטלומוק, "הקסם שלו חזק משלך… המנהרה הזו תוביל אותך… למה…" הוא השתעל בחזקה ופלט עשן, "למה שנשאר… מהבניין העתיק… זה יהיה מעגל… של מדרגות… והכן… תחזיר את האבן… לוקוג יילך לשם… גם…" ולפתע זהרו עיניו של גוטלומוק באור כחול בוהק, וליבו נדם.
טארוס בכה. אחרי כמה דקות הוא ניגב את דמעותיו והזכיר לעצמו להמשיך ללכת. אסור לו להתייאש עכשיו. יחד עם לוקוג הוא יוכל לגרום לקארקאטאז לאבד את כוחו, וכך יוכלו לנצח אותו. הוא חייב לעשות את זה לזכרו של גוטלומוק, שהקריב את חייו למענו. הוא קבר את גוטלומוק, ואז התחיל ללכת במנהרה.
כאשר יצא מהמנהרה שהתעקלה כלפי מעלה, הוא מצא עצמו באוויר לילה קריר, ולפניו היה בדיוק מה שגוטלומוק אמר שיהיה. זה היה נראה כמו מעגל אבן גדול, שעליו הונח עוד מעגל אבן קטן יותר, ועליו עוד אחד עוד יותר קטן, וכך הונחו עשרה מעגלים זה על גבי זה, ויצרו מדרגות מעגליות. ובמשטח האבן האחרון, נח כן ברזל כסוף, שנצנוץ ירוק היה עליו.
לפתע נשמע רחש מבין השיחים. לוקוג יצא מתוכם, ונאנח בהקלה כאשר ראה אותו. הוא נשען על סלע בתחתית המדרגות, בעוד שטארוס כבר היה בראשן. לוקוג הרים לבסוף את ראשו וזרק לעברו את האבן. הוא הצליח להוציא אותה בעזרת טאול, שגסס לאחר פגיעת הסכין של גוטלומוק, ובתמורה להוצאת האבן הציל לוקוג את חייו ואמר לו שאדונו הלך צפונה. למען האמת, לוקוג רימה את טאול. קארקאטאז הלך דרומה, ולוקוג פשוט שלח את טאול לעבר נהר התנינים.
טארוס העיף מבט אל האופק, לעבר הארץ המליאה עצים שרופים ואכולים. "עכשיו ננצח," הוא לחש בשקט, והחזיר את אבן האולטה הירוקה למקומה. מייד התנשאה חומת אש ירוקה ועצומה מעל לגדר האפילה, וכמה צרחות כאב הדהדו בקרבת מקום. כוחם של כל המכשפים האפלים נחסם כעת, והם נכלאו בארץ החושך. או, לפחות, שבעים ושניים המכשפים שהיו שם. טאול היה כעת בקרקעית הנהר, וקארקאטאז עדיין היה בתוך ארץ האור. מאחורי טארוס, לוקוג דיבר.
"גוטלומוק מת."
"כן, אני יודע," אמר טארוס בעצב.
"קארקאטאז ירה בו כדור חשמל," הוסיף לוקוג.
"אני יודע."
לוקוג עלה במדרגות והביט באבן ששבה למקומה, "אז… ניצחנו?"
"זה מורכב," השיב טארוס, "כוחם של המכשפים האפלים חסום, כי אבן האולטה חוסמת את כוחו של היהלום האפל. אבל מצד שני, קארקאטאז חי. אנחנו עדיין צריכים לקוות שהוא לא יחזור לפה כדי להוציא שוב את האבן."
"המ…" לוקוג נראה מהורהר, "ראיתי כמה מאות אנשים בורחים אל הארצות שמעבר לים. אבל רבים מהם נשארו עם הברברים. חלקם טובים, אתה יודע. שמעתי שביתו של גוטלומוק מתחתנת עם אחד מהם. קארקאטאז שיקר. הוא לא הרג את כל אנשי ארץ האור. רק את אלו שהיו איתנו בכפר."
"אה, לוקאגמה," נזכר טארוס, "אז לפחות יקומו משפחות חדשות."
"שגם אותם אוכל להרוג," הקול הקר והמוכר נשמע מאחוריהם, ושניהם הסתובבו במהירות והביטו בקארקאטאז, שעמד בתחתית המדרגות. "יפה, יפה," הוא אמר בקול שקט, ולשמחתם נשמע מותש מאוד והרבה פחות חזק, "חסמתם את כוח היהלום שלי. מזלי ששאבתי כח לתוכי מהאנשים שהרגתי, ולא איבדתי את כוחי."
כדור אש מוכן לזריקה בער בין ידיו של טארוס, ולוקוג כיוון חץ דרוך לעבר קארקאטאז. "תסתלק מפה, קארקאטאז."
קארקאטאז פרץ בצחוק, "אתה אומר לי להסתלק?" הוא לעג, "נראה לי שהתבלבלת. אני רואה שיהירותו של בן דודי גם עברה אליך… יש לך כוח שאתה לא יודע להשתמש בו… "
"תסתלק או תילחם."
"האפשרות השנייה יותר קורצת לי," אמר קארקאטאז, וכדור חשמל שוגר לעבר טארוס. הוא ניסה להקים מגן, שנשבר תחת מכתו של כדור החשמל והעיף את טארוס אחורה. הכדור עצמו ניתז מהמגן ופגע בעץ אחד. העץ התחיל לבעור. "אה, אני רואה שאתה כבר שורף למעני את ארץ האור."
כדור חשמל נוסף נורה לעבר לוקוג, בשעה שטארוס קם ממקום וייצר גם הוא חשמל בין ידיו. תתרכז, הוא אמר לעצמו. תאמין. תראה. היו אלה שלושת החוקים של הכישוף: להתרכז, להאמין בעצמך וממש לראות את הקסם. זה כמו להאמין בקסם, כך הסביר לו לוקוג, אבל גם לא בדיוק. זה לראות את הקסם שבאוויר, את הקסם שבאויב, את הקסם שבך.
כדור החשמל פגע בלוקוג וניפץ את המגן הגדול שלו. גוש המתכת עף מידו והוא התגלגל במורד המדרגות. טארוס ירה את כדור החשמל שלו, ומייד בעקבותיו ירה עוד אחד. כעת קארקאטאז ניסה להתגונן מהכדורים הקטנים הרבים שנורו לעברו, בזמן שטארוס ירד אט-אט, באיטיות, במורד המדרגות, אורה הירוק של האש המחוברת אל האבן מרצד על פניו.
הוא ירה עוד כדור חשמל גדול, והעיף את קארקאטאז לאחור. קארקאטאז התרומם, בדיוק כשלוקוג עלה בחזרה והשליך לעברו סכין. טארוס, שהרגיש את הקסם בעורקיו, שסוף כל סוף למד לעשות כישוף בקלות, העיף את קארקאטאז אל צמרת עץ, והסכין של לוקוג התחככה בחרבו של טארוס והתיזה ניצוצות.
הניצוצות נפלו על העלים היבשים שנדלקו בבת אחת, והעץ שעליו נתקע קארקאטאז, התחיל לבעור באש יוקדת. "תוריד אותי מכאן!" הוא צעק, "אתה רוצה לשרוף אותי בחיים?"
"נשמע רעיון טוב," טארוס ולוקוג עמדו בראש המדרגות, על יד אבן האולטה, וצפו בעץ הבוער. קארקאטאז התחיל להשתחרר מסבך הענפים בו נתקע. "אולי כדאי לזרז פה את העניינים," לוקוג הוציא מאשפת החיצים שלו את החץ האחרון שנותר לו, ופנה אל טארוס, "תבעיר אותו, מהר!" קארקאטאז נתלה כעת על ענף עבה וניסה לזוז לאורכו כדי לעבור לעץ אחר.
טארוס הבעיר את החץ של לוקוג, והלה ירה אותו, זורק הצידה את קשתו שנדלקה גם היא מהאש הקסומה. החץ ננעץ עד אמצעו בתחילת הענף עליו נתלה קארקאטאז. האש בערה בעוז ופוררה את החלק של הענף שחיבר אותו לגזע. האש התחילה להתפשט גם לעצים אחרים, וקארקאטאז נראה מבוהל ממש עכשיו.
לפתע, בקול פיצוח חזק, נשבר הענף. בצרחת זעם ויגון נפל קארקאטאז, יחד עם הענף הבוער, אל תוך הלהבות שהלכו וגדלו. הוא רץ מתוך האש, כולו בוער וצורח, וניסה לכבות את עצמו בעפר. הוא ירה, כבדרך אגב, ברק אדום לעבר טארוס. וטארוס, במקום להתגונן בשילוב אצבעות, הקים מגן עוצמתי. האש אחזה בקארקאטאז הצורח בחוזקה.
הברק שלו עצמו ניתז מהמגן של טארוס ופגע בו. הוא התעופף אל תוך האש בצרחה… והכל נגמר. גשם התחיל לרדת וכיבה את האש. קארקאטאז מת. ארץ האור הייתה חופשיה.
טארוס הביט בלוקוג, "בוא, לוקוג, זה נגמר."
לוקוג הביט לרגע באבן, ואז הנהן בחיוך ענק, "בוא נחזור הביתה."
ויחד הם נכנסו בחזרה אל היער.