אני חולם.
אני מקיץ.
אני מזנק מהמיטה מייד, אין זמן לבזבז. החדר נראה מוכר, זה טוב. אין בו אנשים פרט אלי, גם זה טוב. אני מסתכל בראי – כן, זה אני, בלי שינויים בולטים. מתחת לראי יש שידה ובתוך השידה יש מגירה. אני פותח אותה – לא, אין הוראות. אוקיי, זה קצת מבאס, כבר כמה חודשים מאז הפעם האחרונה שבה לא היו לי הוראות. מצד שני, זה גם קצת מרגש – כמו להגיע לארץ חדשה ולא נודעת למרות שהכל מוכר. אני הולך לשנות לעצמי את החיים היום.
יש טלפון סלולרי (אבל מה זה הדגם הזה?), והוא מופעל בטביעת אצבע כך שאני לא צריך סיסמא – מצוין. יש אינטרנט – מצוין. אני מכניס את הכתובת שאני זוכר בעל פה, עונה על שאלות הזיהוי הסטנדרטיות – הכל עובד. מעולה! לא הגעתי הפעם לעולם זר ומוזר, זה פשוט אני שקצת לא הייתי מאופס פה עד עכשיו. אני ממהר לשלוח הודעה, ועכשיו צריך להמתין עד שאוכל להתחבר חזרה אל המוח הקולקטיבי שלנו. אבל אפשר בינתיים לבדוק דברים אחרים. ולשתות קפה, בהחלט. קודם נתחיל עם קפה.
אני לא מזהה את מכונת הקפה, אבל זה כלום. כולן עובדות באותה צורה. הקפסולות כן במקום הצפוי שלהן. אני מתחיל לבלוש באינטרנט בסיוע הטלפון עוד לפני שהחלב מסיים את ההקצפה – נקודות הזיהוי הבולטות קיימות פה. הייתה מגיפת קורונה, התאומים נפלו, טראמפ נבחר… הא, סטיבן הוקינג עדיין חי ויחגוג 80 עוד מעט. יופי, סטיבן! יש לי בלב פינה חמה להוקינג, הוא אחד מהבודדים שעזרו לנו והיחיד עם הפיזיקה המתאימה כדי להסביר בערך מה קורה לנו.
אני לא טורח לבדוק אם יש לי עבודה או מחויבויות כלשהן. ביומן של הטלפון אין כלום, ואם ממש יצטרכו אותי מישהו כבר יתקשר. ממילא אחרי היום הזה אני לא אצטרך לעבוד יותר. אני יכול לשבת בשקט ולשתות את הקפה שלי ולחשוב מה מתחשק לי לעשות היום. הגוף מרגיש טוב, חזק, אני מתאמן. אפשר לצאת לטיול רגלי ארוך, או להתקשר אל… אני בודק שמות בסמארטפון… כן, יפה, יש שני שמות שגורמים לי התרגשות. אבל נדבר איתם אחר כך, ההולכים בשנתם עדיין לא ענו לי.
עבר בערך עשור מאז שהבנתי שאני אחד מאלו שאני מכנה "הולכים בשנתם". הולך לישון, וקם בבוקר בגוף אחר, ביקום מקביל אחר. לקחו עוד שנתיים עד שגיליתי שאני לא לבד. חשדתי שיש עוד אנשים כמוני, אבל לקח לי זמן ומאמץ לאתר אותם – זה לא קל, כשכל בוקר מתעוררים לעולם שונה! הרבה דברים השתנו אצלם מעולם לעולם, אבל כמעט בכולם היה להם ארגון שאפשר ליצור איתו קשר דרך האינטרנט בערך באותה דרך. היו לארגון הזה כל מני שמות, אבל אני תמיד חשבתי עליהם עם השם שאני המצאתי: הולכים בשנתם.
לא ממש הבנו למה זה קורה לנו. המשותף לכולנו היה משהו שנראה כמו גידול במוח אבל התברר לנו שהוא לא באמת גידול ולרפואה לא לגמרי ברור מה הוא כן. התיאוריה שלי הייתה שכל הגופים שבהם אני מתעורר חולקים את אותה התודעה והמוח פשוט מסנן מאיתנו את המידע העודף מכל מה שלא קשור ישירות לעולם הנוכחי שלנו; אצלנו המנגנון משובש וחלק מהמידע נשמר, וזה גורם ל"גידול" הזה שרואים. אבל זו הייתה רק התיאוריה שלי, האדם שלא מבין כלום בביולוגיה או בפיזיקה; היו לנו אנשים שמבינים בתחומים הללו הרבה יותר, ולכן היה להם הרבה יותר קל להגיד לכולנו שאין להם שמץ של מושג מה הולך פה. מתישהו השלמתי עם זה שפשוט לא נבין ולא נדע איך לטפל בזה.
הטלפון מצלצל. המספר לא מוכר, אבל הם אף פעם לא מוכרים. לא היה מקרה אחד שבו בשני עולמות אותם אנשים חלקו את אותם מספרי טלפון. זה אחד מאותם דברים שקראתי להם "ענן הכאוס הגדול". אני עונה.
"ואן דאר גראף?" הקול בצד השני מוכר לי, אבל "ואן דאר גראף" זה זיהוי הרבה יותר ודאי של הדוברת בתור אחת מההולכים בשנתם; זה לא שמי אלא הכינוי הנפוץ ביותר שלי אצלם – כינוי שגם אני עצמי המצאתי כשהצטרפתי אליהם, וכמעט כל המקבילים שלי. כשאני שומע מישהי משתמשת בכינוי הזה, ברור לשנינו באותו הרגע שהיא יודעת וגם אני יודע. וחוץ מזה, זיהיתי את הקול שלה, והשתמשתי בכינוי הנפוץ שלה אצלנו. "אליס? כן, זה אני."
"זה לא אתה, זה מישהו אחר. התגלגלת הבוקר, נכון? ראינו שהתחברת לאתר לפני כמה דקות דרך נקודת הגישה הישנה. אנחנו כבר לא נכנסים דרך שם מאז שהתקבענו."
"התקבעתם?" הדם שלי קופא. "את רוצה להגיד לי שבעולם הזה ריפאתם את זה?"
"כן. זו גלולה שצריך לבלוע. אני בדרך אלייך, הם הפנו את זה אלי כי אנחנו גרים באותה עיר, אני אהיה אצלך עוד חצי שעה בערך." והטלפון מתנתק.
כוס הקפה הייתה ביד השניה במהלך כל השיחה. עכשיו היא מוצאת את דרכה לשולחן ואני בוהה בטמטום בקיר. הם פתרו את זה. בעולם הזה הם באמת הצליחו לפתור את זה. אני לא מאמין. לא חשבתי שיום כזה יגיע בכלל.
אני קם ומביט בראי. זו אחת הגרסאות המוצלחות ביותר שלי. השיער מטופח ונקי. הגילוח היה מושלם אתמול. הציפורניים גזורות ומשויפות. יש את המשחה בארון ואין בכלל את הנגע הזה בעור. הממזר המסכן שהיה פה לפני הקפיד. הוא חשב שהוא כאן כדי להישאר, ואיפה הוא עכשיו?
תמיד תהיתי מה קורה לאלו שאני מתגלגל לגוף שלהם. כמובן, רציתי להאמין שהם עצמם מתגלגלים למקום אחר, לא פשוט מתפוגגים. אני עצמי מתגלגל כך לפחות עשור ולא התפוגגתי, ואנחנו יודעים שבכל בוקר הגוף שלנו מתעורר עם תודעה כי ההולכים בשנתם יודעים לעקוב אחרי מה שקורה איתנו. מתמטיקה פשוטה: אם מספר התודעות שלנו הוא כמספר הגופים שלנו, אז כל בוקר אנחנו פשוט מתערבבים, לא נעלמים. אבל מה אם מישהו מת? התיאוריה שלי הייתה שאנחנו קמים בבוקר עם תודעה שהגוף שלנו בחר איכשהו מהתת-מודע הקולקטיבי שבו כל התודעות נמצאות, למה שתודעה תעלם אם גוף מסוים שבחר בה מת? אלו היו שאלות מצוינות, ושאלתי אותן גם אחרים, והם תמיד ענו לי את אותו דבר: שאין להם שמץ של מושג.
זה מתסכל לחיות עם תופעה שמבינים כל כך מעט ממנה. אבל זה לא ששואלים אותנו.
התיישבתי שוב. עוד לפני שאליס תגיע אני צריך לקבל החלטה: להישאר, או ללכת? זו הייתה שאלה כל כך בסיסית ומהותית לחיים שלי שלא הפליא אותי בכלל שבעשור האחרון לא התעסקתי בה כלל, כי למי יש כוח להתעסק במשהו כל כך היפותטי שלא יקרה לעולם כשיש לנו חיים לחיות כאן ועכשיו, גם אם קופצניים למדי.
אני יכול להישאר. כל האינדיקציות הן שהגוף הזה הוא מוצלח למדי; הבית סביר בהחלט וההולכים בשנתם קיימים ויוכלו לממן אותי; לא נראה שהעולם עובר אפוקליפסה מיוחדת. שום דבר פה לא הפתיע אותי במיוחד; רוב העולמות היו דומים זה לזה מהבחינות הללו, חוץ אולי מהגוף המוזנח יותר. השאלה המעניינת יותר מבחינתי הייתה מה אוכל להשיג מכך שאשאר תמיד באותו הגוף. לפני עשור הקפיצה המתמדת הכניסה אותי לחרדה מתמדת, ולא היה לי ספק בכלל שאני חייב להפסיק עם זה בשניה שבה אוכל, אבל עכשיו? אני בכלל לא בטוח. אולי כדאי לשאול את אליס איך האחרים הגיבו לזה.
לגמתי מהקפה וחיכיתי. דפדפתי עוד על פני שלל אתרי חדשות, בנסיון להתעניין מה קורה בעולם; זה לא היה נפוץ כל כך אצלי. פעם בכמה חודשים הייתי נתקף ביצר השלמת פערים, אבל אז הייתי קורא במסד הנתונים של ההולכים בשנתם בעולם שנקלעתי אליו – הם שמרו כמה שיותר מידע על וריאציות שונות של התרחשויות בין יקומים שונים. היה כיף לקרוא את זה ולהשלים להם וריאציות לא מוכרות שזכרתי. אבל הפעם קראתי באתרי חדשות רגילים, על מה שקורה בעולם הספציפי הזה. שום דבר מעניין; כל מני מלחמות ואנשים שסובלים ומתים וחיים שנהרסים בעקבות חקיקות שרירותיות של נבחרי ציבור בפרוטה שיישכחו תוך שנתיים. יש אנשים שבשבילם האירועים הללו הם עולם ומלואו, ויש אנשים שמבלים את כל ימיהם במרדף אחרי החדשות הללו גם אם ההשפעה עליהם זניחה. האם אני אמור להפוך לאחד כזה?
נשמעת דפיקה בדלת. סוף סוף! מיהרתי לפתוח, ובכניסה עמדה אליס – אותה אליס שזיהיתי ממאות עולמות אחרים. מבוגרת ממני בחמש שנים בערך, אבל בגרסה שלה כאן זוהרת יותר מהאליס שפגשתי לראשונה לפני שבע שנים.
היה ריטואל קבוע לפגישות של הולכים בשנתם, ריטואל שדי חיבבתי וגם אליס חיבבה, ולא ויתרנו עליו הפעם.
"שלום, אני אליס."
"שלום אליס, אני ואן דאר גראף"
"שלום ואן דאר גראף. גבעת ווטרשיפ"
"מלכוד 22"
"סושי עם אבוקדו"
"פיצה עם אננס"
"ויואלדי"
"ג'נסיס"
"את/היא"
"אתה/הוא"
"הטרו"
"בי"
"חתולים"
"חתולים"
"42"
"42"
אנחנו מחייכים זה לזו כמו מכרים ותיקים. בשנים הראשונות זה היה מוזר, חידוש ההיכרות הזה עם אדם שמעולם לא הכרת, אבל הוריאציות שלנו לא באמת שונות מספיק זו מזו כדי שנרגיש הבדלים גדולים כלפי חוץ. והשאלות תמיד נתנו לנו אינדיקציה טובה את מי פגשנו עכשיו.
אליס פותחת את תיקה ומושיטה לי קופסה קטנה. "אלו הגלולות. אתה צריך לקחת שתיים בבת אחת, עם מים, וזהו."
"זהו? לתמיד? או שצריך לקחת אותן כל חודש או משהו?"
"לתמיד. ככה זה לפחות עובד אצל רובנו כבר חצי שנה, ובסריקת הרנטגן אנחנו נקיים. גם אצל הקודם שלך זה עבד, אני לא בטוחה מה השתבש ואם זה יקרה גם אצלנו – את זה אני אשאיר למדענים שלנו. הוא לא הראשון, היו כמה מקרים קודמים, אבל בסך הכל נראה שזה עובד אצלנו. גם האלו שהלכו התקבעו אחר כך שוב, אז אני לא חושבת שזה אפילו משהו בעייתי בגוף הספציפי. ההימור שלי: אם תיקח את הגלולות, אתה כאן כדי להישאר."
"ואם אני לא אקח אותן?"
"אז תשאיר אותן במגירה עם הוראות לבא אחריך, כדי שלא אצטרך לנסוע לפה שוב" היא מחייכת. "לא שלא נחמד לי לראות אותך, אבל אני עכשיו במערכת יחסים קבועה לשם שינוי, ורוב העיסוקים שלי הם בדיוק בצד השני של העיר."
"אז קודם כל תודה רבה שבאת במיוחד"
"מה לא עושים בשביל פלאותניק במצוקה".
"אני… אני עוד לא יודע אם אקח אותן. איך זה היה אצל האחרים? כולם לקחו את זה מייד?"
"ממש ממש לא. פחות מרבע, לדעתי. אחרי שראו שזה עובד, החדשים היססו פחות. אבל לא היה גוף אחד שלא לקח אותן בכלל. לחלק מהגופים לקחו שבועיים, אבל בסופו של דבר תמיד מגיע מישהו שרוצה להישאר, ואז הוא… נשאר, וזה סוף הסיפור מבחינת הגוף הזה."
"ויש לי משהו לשנן אם אני רוצה לעבור הלאה?"
אליס מחטטת עוד קצת בתיק ושולפת חוברת קטנה. "תשנן כמה שתוכל מכאן, אפילו רבע יהיה כנראה מספיק בשבילם. אבל אני מזהירה אותך: לוקח להם זמן לייצר את זה. אם תתגלגל הלאה, לא בטוח שאי פעם תגיע לעולם שבו הגלולות כבר מוכנות."
"אני חושב שאקח את הסיכון. אני לא מרגיש שאני מוכן לעצור כרגע, ואם הבונוס הוא לעזור לאחרים, למה לא."
היא מחייכת. "אתה איש טוב. תמיד אמרתי. כלומר, חוץ מהפעם ההיא שהיית פסיכופת."
"איזו פעם?" אני נבהל. "אף פעם לא שמעתי על פעם כזו!"
"עזוב, אל תשאל. מה שכן, לפני שאתה עוזב תעשה טובה ותסתכל על מאגר ההמצאות? מאז שאנשים הפסיקו להתגלגל כבר אין איך לעדכן אותו. ואנחנו אמנם מרוויחים יפה מאוד גם ככה, אבל, אתה יודע."
"יש לי שאלה אחת אחרונה" אני מהסס קצת, זה איכשהו מרגיש לי אישי במיוחד. "עכשיו, כשלקחת את התרופה, בלילות… את חולמת? כלומר, זוכרת את החלומות?" אף אחד מאיתנו לא זוכר את החלומות שלו יותר. שיערנו שזה בגלל שהחלומות הם שברי זכרונות של התודעה שלנו משלל יקומים שונים שהמוח מנסה בכל כוחו לסנן, ואצלנו המוח לא מסנן כלום, טובע תחת העומס החושי ומתקבע בסופו של דבר על תודעה אחרת לגמרי.
"כן" היא מחייכת, חיוך רחב מאוד. "אני חולמת, חלומות רגילים. הזויים לגמרי. מהסוג שקשה להאמין שקשור איכשהו לתודעות שלנו בעולמות אחרים".
אנחנו מתחבקים ומנפנפים לשלום, והיא הולכת. אני לוקח את הגלולות ושם במגירה עם פתק הסבר. אני מוותר על כל תוכנית אחרת שאולי הייתה לי היום, ובמקום זה מתמקד בקריאה תוך זלילת דברים אקראיים מהמקרר. אני יושב ומשנן את כל החוברת שמסבירה איך ליצור את התרופה; את רוב הדברים אני לא מבין עד הסוף, אבל כבר לפני שנים למדתי, כמו כולנו, איך לשפר את הזיכרון ואיך לשנן דברים שאנחנו לא מבינים. אהבנו לחשוב על הקללה שלנו בתור ברכה, סוג של כוח על, וכדי לנצל אותה נכון היינו צריכים זיכרון, כי לא היה שום דבר אחר שלקחנו מגלגול לגלגול.
אחרי שאני מסיים עם השינון, אני נכנס לאתר של ההולכים בשנתם וניגש למאגר ההמצאות. זה היה סוד העושר שלנו, כמעט בכל עולם שהתגלגלתי אליו: תמיד היה איזה רעיון מרהיב שתפס חזק ברוב העולמות אבל התפספס בעולם אחד, וזו הייתה הזדמנות להרוויח כסף קל. באחד העולמות ייבאנו את הריצ'רץ'; לעולם אחר ייבאנו את הטמגוצ'י. השיא מבחינתי היה עולם שאליו ייבאנו את תווי הפתיחה של Smoke on the Water ואיכשהו הצלחנו להתעשר בצורה בלתי נתפסת בעזרת זה. כמובן, המייבאים עצמם לא זכו לראות את פירות עמלם – הם הוסיפו למסד הנתונים שלנו קובץ מפורט של הסברים, ואלו שבאו אחריהם הפכו אותו לכסף שאחר כך שימש את כולנו.
אני ייבאתי בעיקר דברים אפורים ומשעממים, אבל שהכניסו הרבה כסף. המומחיות שלי הייתה באלגוריתם לשיטת ניתוב תקשורת באינטרנט שהייתה בו איזו הברקה גאונית שאין לי מושג מי חשב עליה ואיך, אבל איפשרה להגדיל פי שלוש את קצב התעבורה. זה נשמע משעמם ולא חשוב, ובכל עולם שבו היה את הפטנט הזה כל הנתבים בעולם התבססו עליו והרווחים ממנו היו אסטרונומיים. גם בעולם הזה אין אותו ואני לוקח לי זמן כדי לכתוב עליו בפירוט רב ככל הניתן.
אחר כך אני מציץ בהמצאות הנוספות שבמסד הנתונים. לכל פריט מתלוות גם שיחות מפורטות של הולכים בשנתם. מישהו ניסה פעם לייבא מטבעות קריפטוגרפיים לעולם שהם לא היו קיימים בו וקם נגד זה קול זעקה נוראי של הולכים בשנתם אחרים, ובסוף הוסכם על ייבוא של שיטה גרועה ופרוצה במתכוון כדי לגרום כמה שיותר נזק לחלוצים של התחום ובתקווה להרתיע את העולם מללכת בכיוון הזה. אני לא אהבתי את זה כל כך; הרבה הולכים בשנתם ראו את עצמם בתור שומרי סף של העולם שאליו הגיעו לרגע, כאלו שמטרתם "להגן" עליו מפני הסכנות שהם ראו בעולמות אחרים. אבל זה מאוד קל להתחיל תהליכי "הגנה" כאלו כשאתה לא נשאר לראות מה היו ההשלכות של הפעולות שלך אחר כך.
כשאני מסיים עם כל זה כבר מתקרב הערב. אני מתיישב ליד השידה, פותח את המגירה ומסתכל על חבילת הגלולות. אני מנסה לגייס את אותו חלק בי שכל כך רצה פעם שהגלגולים ייפסקו, אבל הוא פשוט נעלם. השלמתי עם מה שאני. די טוב לי, אפילו. למה לשנות? אני סוגר את המגירה ומחפש ספר לקרוא. לשמחתי אני מוצא אחד שהייתי באמצע שלו אבל כבר במשך חודשיים של גלגולים לא חזר. אני מתיישב על הכורסא ושוקע בקריאה; אני יודע איך דברים כאלו נגמרים בדרך כלל וגם פה זה קורה.
אני חולם.
אני מקיץ.
החדר המוכר, הכל נראה די רגיל. במגירה יש הוראות סטנדרטיות. לא נראה שזה עולם שבו יש את התרופה. אני מכין לעצמי קפה זריז, מתיישב ליד המחשב, מתחבר אל האתר של ההולכים בשנתם וממהר אל מערכת המסרים הפנימית. אני מספר לכולם על התרופה ומתחיל לכתוב עליה במסמך שכולם יכולים לראות בזמן אמת. לוקחות לי שעתיים עד שאני מסיים. בזמן הזה המסמך כבר מתמלא בהערות נרגשות של אלו מבינינו שהם מביני עניין גדולים ממני. שיניתי את העולם ואת מהלך ההיסטוריה עבור כל המהלכים שבו, עכשיו אני יכול ללכת לאכול ארוחת בוקר.
קצת אחרי הביס האחרון נשמעת דפיקה נרגשת בדלת. אני פותח.
"שלום, אני דורותי."
"שלום דורותי. אני ואן דאר גראף"
"שלום ואן דאר גראף. גאווה ודעה קדומה"
"מלכוד 22"
"עוגת תות"
"פיצה עם אננס"
"קייט בוש "
"ג'נסיס"
"את/היא"
"אתה/הוא"
"אסקסואלית"
"בי"
"חתולים"
"חתולים"
"42"
"42"
אנחנו מתחבקים. חיבוק שמח שכזה לא זכרתי. "לא חשבתי שזה יבוא ממך" אומרת דורותי. "תמיד חיבבתי אותך אבל עכשיו, כלומר, וואו. אני אזכור אותך תמיד, למרות הג'נסיס" היא צוחקת מבעד לדמעות.
אני מתמוגג מהאושר שלה, גם אם אני לא מרגיש אושר כזה בעצמי. "זה לא באמת ממני, אני רק שליח ואני פה במזל, כן?"
"ואתה חושב שזה משנה משהו?" היא מחבקת אותי שוב וכמעט מניפה אותי לאוויר בהתלהבות.
"אני ממש שונא לבאס אותך אבל את יודעת שאין לזה משמעות עבור עצמנו, נכון? ייקח להם יותר מדי זמן לייצר את זה בכל עולם שנגיע אליו"
"לא נכון, טמבל. זה בדיוק מה שאמרת. אתה לא היחיד. עכשיו בזכותך עשרת אלפים מאיתנו יעבירו את זה לעולמות הבאים. ובכל עולם כזה עשרת אלפים יעבירו את זה הלאה. גידול אקספוננציאלי כמה זמן לדעתך עד שזה יגיע לכולם?"
"את לא פוחדת ש… אה… לא יודע, זה כמו גל כזה שתמיד נרכב על הקצה שלו?"
"לא, כי אני רואה את זה קורה כל הזמן במאגר ההמצאות. יש הרבה דברים שלא הומצאו עצמאית בכל עולם, אבל הם כבר במאגר ההמצאות מזמן. אנחנו מתערבלים טוב, זה כמו מערכת ארגודית."
"כמו מה?"
"עזוב. בקיצור, אני אופטימית. אם אתה באת, כנראה שעוד מעט נגיע לעולם עם תרופה. אני בכלל לא האמנתי שיש כזו!"
פחד רגעי מכה בי: מה אם התרופה לא תעבוד בעולמות אחרים? או אם עשיתי טעות קריטית בהעברת המידע? אבל אני מרגיע את עצמי. עולמות אחרים לא כל כך שונים זה מזה, וגם אם עשיתי טעות, בשביל זה יש לנו מדענים. נתתי להם מספיק מידע כדי לבנות עליו את ההמשך.
במקום להמשיך לדאוג, אני מרגיע את עצמי. "בואי, נעשה משהו כיפי, יש לנו את כל היום כדי לחגוג".
"אני אצטרך שעתיים כדי לשנן את מה שכתבת, אבל בעיקרון כן, באתי בשביל לחגוג."
אני מחייך. "נעשה מה שעשינו בימים הישנים והטובים ההם?"
"כן! נזמין פיצות והמבורגרים ועוגות ונראה סרטים שהם גרועים מדי מכדי להיווצר בעולמות אחרים!"
"נכון!" אני צועק בהתלהבות. זו הייתה דורותי שאני מכיר. תמיד העדפתי אותה טיפה כשהייתה דורותי ולא אליס. הנה לכם חוויה שחבל להיתקע בעולם אחד ולוותר עליה – לפגוש כל יום אדם שמעולם לא פגשת אבל אתה יכול לומר לו בביטחון שיחגוג איתך כמו בימים הישנים והטובים של שניכם. ושאר היום אכן עובר בנעימים.
אני חולם.
אני מקיץ.
חדר מוכר. הוראות סטנדרטיות. קפה. מחשב. תרופה. התלהבות רבתי. דורותי באה לבקר. פיצות. סרטים.
אני חולם.
אני מקיץ.
חדר מוכר. הוראות סטנדרטיות. קפה. מחשב. תרופה. התלהבות רבתי. אליס באה לבקר. היא גוררת אותי לקרוע את העיר. המון זמן כבר לא עשיתי את זה. אני נזכר למה. חבל שהיא לא דורותי. זה מתיש אותי לגמרי.
אני חולם.
אני מקיץ.
חדר מלון לא מוכר. הוראות די נרגשות במגירה. עושה רושם שאני נמלט מהחוק. אוי לא, זה אחד מהעולמות האלה. אין הרבה כאלו, והם עדיפים על העולמות שבהם הממשלה או איזה ארגון פשע גילו אותנו ומנסים לנצל אותנו, אבל גם עולם שבו אני סתם נמלט מהחוק הוא לא להיט. היו פעמים בעבר שבהן שיתפתי פעולה עם המשחק הזה ועקבתי אחרי ההוראות המפורטת לגבי איך להתחמק מהשוטרים/להוכיח את חפותי/לברוח למדינה אחרת, אבל הפעם אין לי כוח. שהבא בתור יסתדר.
אני מתחבר למחשב הנייד, מספר לכולם על התרופה, מזמין שירות חדרים מושחת ונשאר תקוע בחדר לשארית היום בתקווה שהמשטרה לא תתפרץ באמצע. אם היא תתפרץ אני פשוט אסגיר את עצמי. הייתי לוקח כדורי שינה ונרדם מוקדם, אבל אין כאלו בסביבה, מה גם שזה פשוט אחד מהדברים שאנחנו לא עושים. כמו שאנחנו לא מנסים להישאר ערים בכוח. זה לא באמת עובד טוב (כשעייפים מספיק כל נמנום רגעי כבר מעביר אותך) וזה סוג של להתגרות בגורל. קצת חצוף להגיד את זה בהתחשב בתרופה שאני מספר עליה לעולם בימים האחרונים, אבל התרופה היא דרך לומר לאחרים להתגרות בגורל, לא לעצמי.
אני חולם.
אני מקיץ.
חדר מוכר. הוראות סטנדרטיות. קפה. מחשב. תרופה. התלהבות רבתי. דורותי באה לבקר. פיצות. סרטים.
אני חולם.
אני מקיץ.
חדר מוכר. הוראות סטנדרטיות. קפה. מחשב. תרופה. הם… הם כבר יודעים. הם משווים בקפדנות את מה שאני מספר להם עם מה שהם כבר יודעים – יש הבדלים קטנים שהם מייחסים לטלפון שבור, אבל שום דבר משמעותי. התרופה בדרך, הם מספרים לי, אבל זה ייקח לפחות שבועיים.
אוקיי, אז דורותי צדקה.
דורותי באה לבקר, נלהבת כמו תמיד. אולי אני לא זה שגילה לעולם על התרופה, אבל זו הפעם הראשונה שבה היא מבקרת בעולם עם תרופה. פיצות. סרטים. אני מת על דורותי אבל האמת שמתחילה להימאס עלי אותה החגיגה כל פעם מחדש ולא נעים לי לאכזב אותה ולסרב. אם אנחנו צריכים להתערבל, כדאי שנתערבל מהר.
אני חולם.
אני מקיץ.
חדר מוכר. הוראות סטנדרטיות. קפה. מחשב. תרופה. הם כבר יודעים. זה מגיע עוד שבוע. אליס מתקשרת ומוודאת שאני יודע – זה כבר העולם השלישי שבו היא עוברת שיש בו את זה. היא אומרת שטוב לשמוע אותי אבל לא אומרת כלום על לבוא לבקר. תודה לאל.
העובדה שבכל העולמות מתכנסים כל כך מהר לקראת התרופה גורמת לי לחשוב ואני שוקע לי בכורסא. בדרך כלל אין לי מחשבות כאלו – כל התופעה הזו גדולה ומסובכת מדי בשבילי ואני לא מנסה להבין אותה. אבל תמיד תהיתי לעצמי למה בכל עולם שאליו אני מגיע ושבו ההולכים בשנתם קיימים, זה תמיד ארגון נחמד כזה, שלא מנסה להשתלט על העולם, לא מעורב בפשעים, תומך בנו בנדיבות ובאופן כללי מנסה לשפר דברים. אפילו כשמישהו מאיתנו מחליט להיות גיבור על ולהגן על העולם מאיזו סכנה שהוא מכיר מיקום אחר, בדרך כלל האחרים בולמים אותו.
האם זה בדיוק בגלל התחלופה המתמדת של אנשים? הערבוב של אנשים מעולמות אחרים עם הגרסה שלהם של ההולכים בשנתם, שבגללו אנחנו תמיד מתכנסים לאותו דבר? הייתי מצפה שיקרה ההפך – שנהיה חבורה מושחתת שעוסקת בפשע ואלימות ואכול-ושתה-כי-מחר-נמות אבל זה לא קורה. כל ההולכים בשנתם נותנים לי תקווה לעולם טוב יותר.
וזה הולך להיפסק. התרופה מגיעה לכל העולמות. בכל עולם, מהר מאוד מגיעים למצב שבו כולם כבר לקחו אותה. זה פשוט הולך להיפסק, ומה יקרה אז?
אני חולם.
אני מקיץ.
חדר מוכר. הוראות סטנדרטיות. קפה. מחשב. הם כבר יודעים. התרופה אוטוטו כאן. אף אחד לא מודאג שיפספס אותה, כולם יודעים שהיא תחכה להם, לא משנה לאן יתגלגלו. הם כבר לא מדברים על התרופה אלא על הקריטריונים לבחירת העולם שבו ישתקעו.
הפעם היא לא דורותי ולא אליס אלא סנופקין, והיא באה לבקר. אני מזהיר אותה שאני קצת מאוהב בסנופקין והיא הגרסה הנדירה שלה מבחינתי. היא מזהירה אותי שואן דאר גראף הוא הגרסה המשעממת ושלא יבואו לי רעיונות לראש. סנופקין תמיד אומרת לי את זה. אני מנסה לשכנע אותה לא לקחת את התרופה. היא מנסה לשכנע אותי להפסיק לנסות לשכנע אותה ברעיונות המוזרים שלי וגוררת אותי החוצה כדי שנטייל בפארק ונשאף קצת אוויר צח ונמצא איזו מסעדה איכותית ושם נדסקס דברים חשובים יותר כמו מה הקריטריונים החשובים יותר לבחירת עולם להשתקע בו, שלא תהיה בו קורונה או שלא יהיה בו דונלד טראמפ. באמצע הארוחה פוקד אותי גל של אימה טהורה – מה אם כולם יבחרו להם עולם, ולי לא יישאר מקום? האם יש למשחק הכיסאות המוזיקליים הזה סוף?
אני חולם.
אני מקיץ.
חדר מוכר. הוראות סטנדרטיות. קפה. מחשב. הם כבר יודעים. התרופה כאן. אני לא מנסה לקחת אותה. אף אחד לא מתווכח איתי. אני מתחיל לסדר ולארגן את הבית – הזנחתי יותר מדי בתים בתקופה האחרונה, וגם הקודמים לי בעולם הזה עשו את זה. מדי פעם צריך לעבוד קצת, לשלם את חובי לחברה. יש כאלו ששוכרים מנקים וזהו, הרי כסף לא חסר לנו. אבל בזה שאני מסדר, אני משאיר משהו ממני אצל הבא בתור, ובעצם זה כל מה שאהיה מעכשיו – הספקטר שסידר לך את הבית לפני שהתקבעת. לא נשמע כזה גרוע. אני נכנס למחשב ומחפש משהו שאני יכול להוסיף למאגר ההמצאות. כן, אני יכול להוסיף את שיטת הניתוב שלי. גם זה לא כזה רע, להיות ההוא שמגיע לעולם, מספק שיטת ניתוב מרהיבה, ונעלם. אני תוהה כמה עוד גיבורי על כמוני יהיו שיגיעו ויתרמו את ביט המידע שלהם ויסתלקו.
אני חולם.
אני מקיץ.
חדר מוכר. אין הוראות. יש רק פתק קטן במגירה. "לקחתי את התרופה. אומרים שהיא כנראה תשפיע רק על הבא בתור, אז מתנצל אם זה לא מה שרצית. עשיתי את מה שאני רוצה שיעשו בשבילי".
אני בוהה בפתק כמה רגעים ואז רץ למחשב. בלי קפה. יש דיונים ענפים על התרופה. כנראה היו גם בעולמות הקודמים ולא עקבתי אחריהם. הם אומרים הרבה דברים שנשמעים כמו ממבו-ג'מבו בשבילי אבל השורה התחתונה היא שהגרסה שמשפיעה מייד הייתה בעייתית, לא יציבה מספיק, אין פלא שהתקבלו דיווחים על הולכים שפתאום התחילו לקפוץ מחדש. אז הם יצרו כבר גרסה טובה יותר, בטוחה, יציבה, שלוקח לה יותר זמן להתחיל לעבוד.
הייתי צריך לנחש שזה מגיע. שהולכים להחליט בשבילי.
אני מכין לעצמי קפה. היד רועדת והכוס כמעט נופלת, אבל זה נגמר בכמה כתמים על הרצפה ממעט הקפה שנשפך. נצטרך לנקות אותם אחר כך. אולי נביא מנקה. אני נכנס לאינטרנט ובודק דברים. זה עולם… לא רע. קשה לי לומר שאני מרוצה מהכל, אבל אי אפשר להיות בררנים. אני בודק בטלפון – יש כמה שמות שאני שמח לראות. שם אחד, במיוחד, שמקפיץ לי קצת את הלב כשאני חושב שאולי נוכל להיות פה ביחד. כן, העולם נראה די נחמד. יש תקווה.
כשדורותי באה לבקר אני בקושי מצליח לפתוח לה את הדלת. מבט אחד בה ואני מתחיל להתייפח. היא מוותרת על טקס ההיכרות. יהיה מספיק זמן לזה אחר כך. "אני כאן כבר יומיים", היא לוחשת לי. "ואני מבינה בדיוק מה עובר עלייך". זה לא עוזר, כמובן, אני פשוט לא מצליח להפסיק לבכות. כך, באמצע היום, רועד ותשוש, מחובק על ידי האדם הטוב ביותר שאני מכיר, אני נרדם.
אני חולם.
אני חולם.
אני חולם!
אני מושלך אל ים של בלאגן, ערבוביה של שברים אקראיים של הבזקים מחיים אחרים. אני מנסה להיאחז באחד מהם ולצוף על פני המים, אבל כל שבר שאני מגיע אליו מתגלה כתוכנית טלוויזיה או קטע מסרט, מהאלו הטובים, שאנחנו רואים בכל העולמות. איפה אני בערבוביה הזו? האם אני פיצה עם אננס? ג'נסיס? האהבה שלי לסנופקין? התרופה ששיננתי בכזה עמל וכולם כבר מכירים? הפעם ההיא לפני שנים שבה אני וכמה חברים הפלנו ממשלה טוטליטרית, ואני אפילו לא טורח לספר על זה יותר? המוח שלי מסתכל על כל אלו בבוז. כן, כן, אני מכיר אותך ושמעתי על כל ההרפתקאות שלך, אבל אני כבר לא מבולבל. אני יודע איפה אני – פה על הרצפה עם דורותי שמחבקת אותך והכתם של הקפה שהשארת ואתה ואני עכשיו תקועים ביחד, בחורצ'יק.
בסדר גמור, אני נכנע למוח. מה עוד אפשר לעשות? אבל מוח, אם כבר אתה מנצח, תעשה לי טובה, תן להציץ, לראות מה קורה אצל האחרים. והמוח מסכים. אני רואה אותם חוגגים יום הולדת 80 לסטיבן הוקינג, ואני רואה אותם מוכיחים למשטרה שהם חפים מפשע. ואני רואה אותם משפרים פי עשרות מונים את אלגוריתם הניתוב ההוא ומקפיצים את האינטרנט שנות דור קדימה. ואני מבין אותם, ואני מרגיש אותם, ותוך כדי חלום אני מהרהר לעצמי – רגע, כל זה קרה כל הזמן ואני פספסתי את זה? כשרצתי על פני היקומים, הגעתי רק למקומות שבהם הייתי דומה מספיק לעצמי; והמחיר היה ויתור על החלומות הללו?
ואז הם מציפים אותי. אותם חלקים של התודעה שהיו כל כך שונים עד שמעולם לא הייתי מודע להם בזמן העירות. אלו שהם מעבר לזמן ולמרחב. צייד לוייתנים בננטקט של המאה ה-19, ומתמטיקאית בקיימברידג' של המאה ה-20, ובינה מלאכותית שפיתחה תודעה אי שם בעתיד הרחוק, ואני חושב… אני מרגיש… שאם אשחרר את התודעה עוד קצת, אגיע גם אל מעבר לכוכבים, אל היצורים הלא מוכרים שם שאני חולק איתם קשר שאני לא מסוגל להבין.
הם לא רואים אותי, לא שומעים אותי ולא מודעים אלי. המוח שלהם עובד היטב ומסתיר מפניהם את האחרים. אבל המוח שלי כבר לא פוחד, כבר לא רוצה להסתיר כלום. הנורא מכל כבר קרה והוא איבד את החוט. עכשיו הוא קיבל חוט חדש, שהוא שרשרת ברזל, ולא אכפת לו שאתעופף כמו בלון אל עבר השמיים. בתוך החלום אני עוצם את עיניי ומרגיש את כולם בבת אחת. ביקרתי בכל כך הרבה עולמות, אבל זה היה כאין וכאפס לעומת כל אלו שבאים אלי עכשיו.
זה החלום. היחיד שחלמתי והיחיד שאחלום. החיים עצמם.
כמה אזכור מכל זה כשאתעורר?
אני מקיץ.