דֶייב אַדַמס לא היה אדם רגיל ולבטח לא מורה למוסיקה מן השורה. הוא היה מותג. שם דבר. מושא להערצה. שיעוריו היו בבחינת תופעת פלא שקנתה לה שם למרחוק.
גם שלא היה אדם צעיר, קשה היה להעריך את גילו המדויק. קמטים אחדים חרושים היו במצחו אך שיער חום כהה, שופע, עיטר את ראשו. כשישב לפסנתר היו הגב הזקוף והידיים המשיטות באלגנטיות על הקלידים שובים את הלב ומחפים על קומתו הצנועה והכרס הקטנה שהתעגלה בשיפולי בטנו. הוא היה איש רוח במובן חסר תקדים. בו בזמן, מצוי בכושר פיזי מעולה.
הוא התגורר בבקתת עץ קטנה ומבודדת, ששימשה לא מכבר כאורוות סוסים, בקצה חווה לשעבר שגבלה בבתיה האחרונים של העיירה הקרובה– מַאוּנטנויוּ. כשרכש אותה מיד עם הגיעו ל-" דֶה–לֶנד–אוב–אַנדֶר" לפני כשלוש שנים, ראה רק את חורשת האשוחים שהקיפה את הבקתה וקרבתה לשפת האגם. בין עצי החורשה היה תועה ותוהה בשעות אחר הצהריים הארוכות ובמימי האגם היה טובל כל בוקר, גם בימים קרים ובימי גשם. לא היה דבר מיוחד בביתו, אף לא כלי נגינה. את הפסנתר שהביא עימו– הופמן בן למעלה ממאה וחמישים שנה, פריט אספנות מרתק כשלעצמו– הנחה אישית את המובילים כיצד לפרוק בבית הספר, ואילו על הקיר בסמוך לדלת הבקתה נח הפריט שסיכם למעשה את רכושו עלי אדמות: זוג קאנון דֶייל מבריקים– מאופני ההרים הטובים בעולם.
מידי יום אחרי הרחצה באגם היה עולה על אופניו ועושה את דרכו לבית הספר שבמרכז העיירה, כ-16 קילומטרים בהם ארבעת האחרונים במגמת עליה. שכן בית הספר "וַויטפול הַייטס" גזר את שמו מהר שלג שעל צלעו נבנה, כמו מרבית בתי העיירה. לו היה זה הפוך, היה מתקשה לסיים את יומו ברכיבה מאומצת במעלה ההר. עדיף לו לאדם להשכים עם שחר על שפת אגם ולנסק אל יום נוסף מלא הבטחות והתחלות חדשות.
רבים טענו שסוד כוחו של המורה לפדל במרץ בדרך החורש הארוכה וברחובות העיירה המטפסים לא טמון היה בשריריו אלא בדמיונו. אפשר היה בבהירות לראות בעיניו ההוזות ובחיוכו המסתורי, איך צללי החורש והמולת היום המתעורר בכיכר, היוו מעין תפאורה עמומה למסע ארוך יותר שניהל בנפשו אל מחוזות המוזה והמוזיקה הרחוקים. אגן הירכיים והרגליים פעלו מתוך ציווי פנימי ובמנותק מחלק הגוף העליון כאילו אנוסים היו לנוע בעוצמה כדי לקיים את מסע הנפש. כמו היד שאינה עוצרת מלהניע את ידית תיבת הנגינה.
ככל שהתקרב לבית הספר נעשה חיוכו של המורה רפה יותר ומבטו מרוחק יותר כאילו הלכה גם נפשו והתמקדה על יעד נסתר משלה. במבט זה חלף על פני האנשים בהגיעו לבית הספר– מרחף כמתוך אינרציה למקלחות הבנים באולם הספורט– משם יֵצֶא מאושש, היישר אל זירת ההתרחשות : כיתת המוסיקה.
בשונה משיעורי בוקר אחרים, אצל דייב אדמס לא היה צורך לנהל רישומי נוכחות. איש מתלמידיו לא העלה על דעתו להחמיץ את השיעור הראשון. להיפך, תמיד בקשו לזרום פנימה תלמידים נוספים שאגדת שיעוריו הילכה עליהם קסם. גם מורים והורים סקרנים שהשמועה היגיעה אליהם, בקשו לצפות בשיעורים.
ג'ימי ברַנט מנהל "וויטפול הייטס", הצעיר והתוסס במנהלי המחוז, לא נשאר אדיש להתרחשות המיוחדת סביב שיעוריו של אדמס, אלא שמאמציו להתיק את המפגשים לאולם בית הספר ולקיימם במועדים נוספים עלו בתוהו. המורה הגיב בחיוך ושתק. ג'ימי ברנט כבר הספיק להכיר את החיוך הזה. לפעמים הוא אמר –" בחייך?!" לפעמים – "אני אוהב את המאמץ שאתה עושה… "אך בדרך כלל פסק החיוך -"לא מתקבל על הדעת! אין מה לדבר! סוף לויכוח. נקודה." המנהל למד שמסיבה לא נראית לעין מיקומו של הפסנתר האגדי בפינת כיתת המוסיקה ותחילת השיעורים מיד עם הגעתו של אדמס מרכיבת הבוקר הם תנאים הכרחיים. אי לכך הוא עצמו החל לנהל מערכת ביקורים מסודרת שאפשרה לאורחים השונים להתקבץ לכיתה הקטנה מידי בוקר. שמו של ג'ורג' הרלד, מבקר מוסיקה במקצועו, הופיע ברשימות אלה יותר מפעם אחת. בנו ברי, תלמיד השביעית, הביא את בשורת קרן היער למגמה.
כל שעור היה נפתח בטקס קבוע. דייב בחן את מקומו של הכסא העגול מול הפסנתר, התיישב, סובב מעט את גלגל המושב וייצב את גובהו המתאים. מיד נוצר שקט ממושך. בתחילה נחבאו הידיים בין רגליו, גופו התעגל מעט ומבטו הצטמצם, כאילו התכנס עוד יותר אל תוך עצמו מנסה להתחבר למקום עמוק ומיוחד.
לפתע נפקחו העיניים לרווחה ואפילו מצחו התנקה לרגע מקמטיו. בעוד האורחים מביטים זה בזה בהשתאות גבר המתח אצל התלמידים למודי הלכות הטקס כאשר כתפיו של דייב התרוממו לאיטן וידיו גששו אל הקלידים. צינה חדרה לחדר, מישהו ניגש לסגור את החלון. עוד שבריר של דממה. הפסנתרן ישוב היה בתנוחה המושלמת, זקוף ודרוך מול הפסנתר. המרפקים נועלים זווית של כ– 90 מעלות בין הזרוע לאמה והאצבעות נוגעות לא נוגעות בקלידים. אם ניתן היה לצלם, זה היה הרגע.
ואז כמשב רוח, בקעו הצלילים ומלאו את חדר המוסיקה. זה יכול היה להיות פרק מקונצ'רטו של רחמנינוב , פרילוד מאת דביוסי או סונטה מאת בטהובן. בכל מקרה הצליחה היצירה המסוימת להתמזג עם חווית הבוקר של כל אחד ממאזיניה ולמלא חלל מיוחד בנפשו. חלק מן התלמידים זיהו את היצירה והחליפו מבטים נרגשים אך איש לא הפר את דממת ההאזנה.
ברגעים אלה היה דייב אדמס זוהר ממש. הוא ניגן בכל אונו, בדבקות, כמו אומר שירה או תפילה, כמו הפך בכל ישותו– גוף ונפש– לכלי הגשה ליצירה. יתר על כן, מתוך הפרשנות המיוחדת שלו ובניואנסים של שפת הגוף וסבר הפנים ניתן היה לחוש בנוכחותו של המלחין בחדר.
לא 'כמעט' כפי שקורה לפעמים ברסיטלים מעולים, אלא ממש– בגופו של המורה.
ג'ורג' הרלד הזדקף בכיסאו. תלמידה שפשפה את זרועותיה החשופות.
כשניגן סקרלטי נשארה הדרמה באצבעות בלבד. קלילות שנבטה מכפות הרגליים זרמה, בנגנו מוצרט, עד לידיו הזריזות. כשמבטו נעוץ בתקרה התפתל המורה בתנועת נחש מעודנת בקטעים הליריים ואילו בפרקים הוירטואוזיים היה לבובה גדולה שמונעת בחוטים נסתרים. כל גופו רחש וסער, ניתק מן הכסא ממש.
התלמידים חשו בחוויה חסרת תקדים.
"הם צעירים מידי וחסרי ניסיון מלהבחין בעובדה המעניינת מכל" חשב הרלד. המורה הפגין רישול מסוים בנגינת דקויות. האם נפל למלכודות טכניות, או שמא בחר, באופן חריג, להקל בהם ראש? מאידך, הוא הדגיש והטעים יסודות קומפוזיטוריים במקומות מרעננים ובלתי צפויים. מי יאפשר לעצמו את החופש לחדד אלמנטים חדשים ביצירה? מי בכלל יכול?. .. "
עד לפני חודשים אחדים שמורה הייתה תחושת התעלות כזאת אצל התלמידים, רק לקונצרט רוק או למסיבות טראנס. האורחים הנפעמים לעומתם, נדהמו מהאווירה הקונצרטנטית שאפפה את הכיתה הקטנה. הם חשו התרוממות רוח פתאומית וציינו לעצמם שחווית ההאזנה העמוקה הזאת לא דמתה לשום דבר אחר שחוו אי פעם בחייהם.
עם תום היצירה , לבשה ההתרחשות אופי דרמטי ומסתורי אפילו יותר.
מחיאות הכפיים פסקו כשכסא המורה חרק מעט משסבב לאחור לאיטו. בהפנותו מבט אל הכיתה נכונה הייתה לאורחים הפתעה נוספת– דייב אדמס היה אדם אחר.
לתלמידים היה המראה מוכר יותר. בהתאם למתודה הנהוגה בשיעורים לשלב השיחה נשאר המורה בדמות המלחין, או יותר נכון אם לשפוט על פי הרושם העז שנוצר אצל הצופים, דמות המלחין נשארה במורה. בעיניו ריחפה עדיין אותה השקיפות בה נטען במהלך הרכיבה לבית הספר, אולם האופן שבו נשא את ראשו וכתפיו, האופן בו הניע את ידיו ואפילו אינטונציית הדיבור שלו היו שונים. כאילו עוצבו מחדש מבפנים.
בעולם המשחק מוצאים אתגר בגילום תפקיד הסכיזופרן. שחקנים עטים על הדמות המשנה פניה בעניין רב. אך האם יש בכוחו של שחקן כלשהוא, לגלם מידי יום דמות אחרת של אחד מגדולי המלחינים בכל הזמנים על מכלול כישרונותיו הנדירים ?
אם היה זה משחק, הוא לחלוטין לא היה במגרש המוכר של ג'ורג' הרלד. כל שהוא ידע זה לאתר אסטטיות, לזהות אוטנטיות, להבחין בנוכחותה של גדלות. אפילו בינו לבין עצמו, נבוך היה מלהפוך בהשערה המטורפת שעלתה בראשו:
"האם היה המורה למעין פונדקאי לרוחו של המלחין?"
את האלם וההלם שהשתררו שוב בכיתה הפרו תלמיד או תלמידה זריזים, אלה שזיהו את היצירה ואף נסחו מבעוד מועד שאלה מתאימה. על פי המתודה היה עליהם להציג את השאלה ברוח זאת:
"הר בטהובן, מה הוביל אותך לכתוב פרק איטי דווקא, כפרק ראשון בסונטה? "
רטט עבר בגב המאזינים כשנשמעה התשובה המלומדת בגוף ראשון מפי המלחין. מה שאמר שם בזכות הרוח הרומנטית והמוסיקה התכניתית נצרב בתודעתם לעולם.
ג'ימי ברנט לא ישכח את היום– לפני כשלוש שנים– בו נחת אדם לא מוכר במשרדו ותבע את משרתו. הוא לא הציג תעודות רזומה או מכתבי המלצה. הוא אפילו לא ביקש לדעת אם קיימת בבית הספר מגמת מוסיקה, או מה טיבם של התלמידים. כל שביקש היו שעתיים אקדמיות ראשונות במחיצתם, בכל בוקר, כל השנה.
המנהל מדד את האדם שישב מעבר לשולחנו. הוא התקנא בו על פדחתו המלאה שכן הוא עצמו אף כי צעיר היה משמעותית מבן שיחו איבד את שיער ראשו זה מכבר. הוא כבר עמד לספר בדיחה בעניין כפי שנהג לעשות כדי להיחלץ ממצבים מביכים, אלא שלפתע רכן מולו המורה ואמר:
"אני שמח שזה אתה. אתה אדם נעים וניחן בכישורים הנדרשים. בבא היום צריך יהיה להתמודד עם הדברים בצורה הנכונה. בעידן הכפר הגלובלי המשימה תהיה לא קלה. אני סומך עלייך שתדע מה לעשות. כרגע אני מבקש לפתוח קרן חדשה לשם יופקד שכרי לטובת המשך לימודיהם של תלמידי המצטיינים."
המנהל ניסה עוד לומר משהו כמו "הקשב ידידי המלומד, זהו איננו מקרה טיפוסי… אני מתאר לעצמי שאפשר יהיה לבחון את הדברים… או להתייעץ…" ואז התוודע לראשונה לתגובה האופיינית.
דייב אדמס רכן בחזרה לאחור, חייך ושתק.
חצי שנה אחר כך כשהועלה סיפורו המיוחד של המורה החדש מ"וויטפול הייטס" בעיתון מקומי, שזוכה לתפוצת פרסום רחבה יחסית בנורת' איילנד, זכה בית הספר לביקור מיוחד שהיה עתיד להיות הראשון מסוגו. בשיחת האוברסיס המקדימה שניהל המנהל עם ד"ר אַסים מֵגַה, שהציג את עצמו כמנהל בית האופרה החדשה בניו דלהי, לא הספיק המנהל למסור לו באיזו שעה מתקיימים השיעורים, אולם למרבה ההפתעה התייצב הד"ר הצעיר ביום הנקוב מבעוד מועד לקראת השיעור הראשון של דייב אדמס. התלמידים כמו גם המנהל שהתלווה כמובן לביקור הופתעו לגלות איזו קידה עמוקה קד האורח בפני המורה וכיצד אסף אותו אליו המורה וחיבק אותו בחמימות קודם שהציג אותו ברב כבוד לפני הכיתה. המוסיקאי הנכבד ישב לאורך כל השיעור מרותק ונרגש כאחד התלמידים בהאזינם לטרנסקריפציה לפסנתר של הפרק הרביעי המפורסם מתוך 'הסימפוניה הפנטסטית', ואפילו הציג בתורו שאלה למורה.
בהפנותו את השאלה אל המורה בתואר "מאסטרו" צד גם אחרון התלמידים את כובד ההטעמה של הכינוי בפיו של אישיות בכירה מעולם המוסיקה, בו שמור הוא רק למנצחים או למלחינים עצמם.
"בעוד פרקים אחרים ביצירה נכתבו בעבודה מפרכת ומאומצת" הדהד קולו של הקטור ברליוז בתשובה
" נכתב הפרק הזה בן לילה".
משהוסיף ודיבר המלחין הצרפתי על השימוש ב"אידאה פיקס" הנהן ד"ר מגה נמרצות , כאילו הייתה למושג המעורפל משמעות מכרעת שלשמה כדאי היה לערוך את מסעו מהודו לכאן.
בעזבו את העיירה ביקש להפקיד ד"ר מגה תרומה של 1000 דולר בקרן החדשה.
עוד באותה שנה בקרו בשיעורי דייב אדמס – אליוט דווַיט מנצח אירי מפורסם בשנות השלושים לחייו ומרתה רודריגז פסנתרנית וותיקה בעלת שם עולמי שהגרה לגרמניה מעיירה קטנה בצ'ילה. גם איתם חזרו הגינונים המפתיעים בנוכחות המאסטרו ודבר התרומות הנדיבות החל להסתמן כמוטיב. חיבוק הפרידה הנועז של הפסנתרנית והמורה, שליווה אותה לשער בית הספר אחרי השיעור, תועד במצלמות הטלוויזיה המקומית, שלא החמיצו את הדמעות ששטפו את עיניה ואת חיוך ההודיה. תמונות אלה עברו במהרה מן המהדורות המקומיות ללאומיות. הידיעות ידעו לספר על המורה האגדי מן העיירה הקטנה בניו זילנד, שהיה למוקד עלייה לרגל למוסיקאים מצליחים מרחבי העולם.
מגמת המוסיקה בוויטפול הייטס שילשה את גודלה תוך שנתיים. גם רשימות המתנה נפתחו, לתלמידים שביקשו להצטרף אליה בעתיד. ג'יל ותומר המורים האחרים במגמה מיהרו לקטוף את התלמידים היוצאים משעוריו של אדמס כמהלכים על אוויר ולנצל את ההארה שנפלה עליהם לאפיקים יצירתיים. כמעט מיד הוקמו בביה"ס מקהלה ותזמורת ייצוגיות שריחפו על גלי תהילת השעורים. תחילה בביה"ס ובעיירה ולימים ברחבי הארץ. ברי הרלד, בנו של המבקר, חנך הרכב תלמידים ראשון, שהופיע מחוץ לכותלי בית הספר. ארבעת הנשפנים ניגנו בערבי סופשבוע על מעבורת מהגרים עתיקה, ששייטה בלייק וויטפול, אשד הוסבה לבית קפה צף בסגנון וויקטוריאני.
בחופשת הקיץ הרביעי הורחב ושופץ חדר המוסיקה והוסב לאולם רסיטלים קטן. המנהל ברנט פיקח אישית על העבודות. הוא סבב נרגש בחדר והקפיד לאורך כל התהליך כי לא ימוש הופמן הנדיר ממקומו וחלילה לא יפול עליו גרגר אבק, גם כאשר מתחו מעליו תקרה אקוסטית. שבעה מראשוני הבוגרים התקבלו לאקדמיות מובילות בעולם, שלושה מהם הרחיקו עד אוניברסיטת אוקספורד באנגליה, נהנים ממלגה מלווה מעיירת הולדתם.
ובינתיים על מורדות מדשאת בית הספר החל הפנינג יומיומי בשעות ההפסקה. תלמידי המוסיקה שיצאו מן השיעורים ישבו בתוך קהל מעריצים, חלקם צעירים שהגיעו מרחוק וכשהילה לראשיהם הם נגנו שרו ולא חדלו מלספר בהתרגשות כל פרט שהצליחו לתאר מן ההתרחשות.
תופעת האורחים התעצמה בהתאם. תחילה היו אלה פרנסי העיירה, מונחים ע"י הכומר המקומי, שביקשו אף הם חלק בגאולה. אח"כ הצטרפו לרשימה בהדרגה אנשי ציבור ואינטלקטואלים מרחבי הארץ. מורים בכירים, מפקחים ממשרד החינוך והתרבות , אומנים ופוליטיקאים. כולם חיכו בסבלנות, לפעמים כמספר חודשים להזמנה מבית הספר על פי המערכת שהקפיד לנהל ג'ימי ברנט.
משימה מורכבת יותר רבצה כעת לפתחו. היה עליו להגביל את הבאז התקשורתי שהתעורר ולהדוף את צבא העיתונאים שהתעניין בתופעה. לשערי בית הספר הם הורשו להיכנס כיחידים בתיאום ובאישור מיוחד, כדי למזער את הפגיעה באווירת הלימודים, ואילו לשיעורים הגיעו רק דרך רשימות המוזמנים ובלי מכשירי הקלטה וצילום. ברנט ידע שעיתונאים בלי יכולת תיעוד כמוהם כנכים ואלמלא הדרת הקודש שאפפה את השיעורים, לא היה מצליח לגייס את שיתוף הפעולה שלהם.
מעטה כבד של סודיות הוטל על חייו הפרטיים של דייב אדמס , במאמץ אנשי קהילת מאונטנויו, להצניע מעיני הציבור הרחב את סדר יומו ומקום מגוריו. כולם שותפים היו לתחושה שאין לדעת במה טמון הכוח המחולל של אישיותו, סוד הקסם. אם ייווצר סדק באורח חייו, חששו, הקסם יפוג. לפיכך למדה קהילה שלמה, בניצוחו של מנהל ביה"ס, להתייצב מול שאלות העיתונאים שביקשו לשבור את טבעת המסתורין, לחייך ולשתוק.
בכל זאת חלחל הלחץ לשיעורים. אדמס ידע שזמנו הולך ומתקצר.
בשנה השישית אם כן, נעמד במרכז הכיתה ובעיניים עצומות, פצח בקול ושר.
ברוח התגייסות הקהילה מול ציפורני התקשורת השלופות היה זה אך טבעי לפתוח את השנה, שהוקדשה כולה לספרות האופרה המדהימה, ב'נֶסוּם דוֹרמָה' (איש לא ישן) האריָה המפורסמת מתוך 'טורַנדוֹט'. תחושת גאווה פתאומית הכתה בחזם של כל באי השיעור ודמעות שמחה צפו בעיני חלקם כאשר הדהדה בחדר צעקתו הרמה של הטנור בסוף האריה "וינצֶ'רוֹ!" (אני אנצח)
"וינ—צֶ'———–רוׁ ! "
שני קווים נחצו באותו שיעור בוקר בפברואר, תחילת שנת הלימודים בניו זילנד.
קהל שומעיו של המורה קם על רגליו בניגוד גמור למקובל ועמד, תוך כדי תשואות רמות ומחיאות כפיים ממושכות. מנגד ניצל המורה את הדקות הארוכות כדי להתאושש ממצבו. לבסוף פקח עיניים בורקות ובניגוד גמור למקובל, צחק צחוק גדול בקולו הטבעי וקד קידה עמוקה וממושכת.
בשיעורים הבאים נשבר עוד טאבו. בכיתה החלה לקלח שיחה ערנית ומשוחררת. יותר מכפי שהצטערו התלמידים על כך שאווירת המסתורין שככה הם שמחו על ההזדמנות שניתנה להם להתקרב, כפי שרצו זה מכבר, אל המורה שלהם ולהפגין את רגשי ההוקרה וההערצה שחשו כלפיו.
אחת מבנות הכיתה –תלמידתו מזה שנתיים– הרהיבה אומץ וניגשה אליו.
"אני אלה אוונס" אמרה נרגשת " שמחה להכיר אותך מר אדמס"
"אני יודע כמובן מי את מיס אוונס" ענה במבוכה תוך שהוא מושיט לה את ידו "אני מאוד מצטער אם.."
הוא לא הספיק לסיים את דבריו כשאלה הצמידה לפתע נשיקה ללחיו ורצה סמוקה חזרה לכיסאה.
לבו של דייב נחמץ. הוא הבין כמה קשה ודאי רגשית המטלה שהטיל על כתפיהם הרכות של תלמידיו בשיעוריו האינטלקטואליים והאקסטרווגנטיים. המורה שלהם עם שהוא רב–אישים במובנים רבים הרי שהוא נטול אישיות כאדם עבורם.
בבת אחת נפתח בפניהם. הוא הודה להם מכל לב על שתוף הפעולה שלהם בדרך הארוכה שעשו יחדיו. הוא הזכיר להם שמוסיקה ככל האומנויות היא דיאלוג. האחד יוצר ומציג האחר תופס ומבין. "הדבר" שלו כך התבטא, יכול היה להיתפס כציוץ או כהמיה ואפילו כרעש אלמלא כישרונם ותבונתם לאהוב ולהעריך את האומנות שבכך.
אז איפשר להם להעיר הערות בחופשיות על כל מה שעלה בדעתם. לפעמים הנהן בהסכמה לפעמים צחק בכל פה. הוא ענה בהרחבה ובהנאה מרובה לשאלות ספונטאניות שנגעו למוסיקה ואילו משנשאל כמה שנים הוא מלמד, הגיב ברמיזה–
" אני מאמין " כך אמר "שהייתה לכם הזכות להכיר אחדים מתלמידי הותיקים…"
ואז נשאל במפתיע " אתה עומד לעזוב?"
המורה היסס ואז אמר "מכיוון שאינני נוטה לשקר אומר שגם אם אעזוב, נשוב וניפגש, ובמובן חסר תקדים לא אעזוב לעולם…"
ומיד חזר לדון ב בֶּל– קָאנטוֹ – "השירה היפה" באופרה.
גם אם דבריו לא היו נהירים להם לגמרי, הרגישו התלמידים כי לרגע היה המורה כאחד האדם.
אולם משפנה לשיר שוב, הסב את גבו אליהם ונשען על הפסנתר כבדרך אגב, או ביצע בו תנועת טאטוא איטית בידו, למרות שלא היה חפץ בבית הספר שעובדי הניקיון הקפידו להבריק יותר ורק אז חזר למרכז, ובעיניים עצומות פצה פיו ושר.
מבקר המוסיקה– השתומם. "איך קרה שטנור באיכויות נדירות כאלה נחבא מן העולם עד כה?" חשב.
זאת ועוד. "שירה אופראית כמוה כאתלטיות. היא מושכת לקצה גבול היכולת האנושית. כפי שאין ספורטאי שלא נדרש לסדרת פעולות אימון וחימום גופני קודם שהוא מפגין את יכולתו בתחרות למשל, לא יעלה על הדעת זמר, שמבלי הכנה קולית מיוחדת, על אחת כמה וכמה בשעת בוקר מוקדמת, יפליא לעשות בשירה נקייה, מלאת עוצמה, רגש ופאתוס. "
ההנחה שהתגבשה בעיני רבים הלכה והתבססה – אין דרך לוגית להסביר את תופעת המורה.
גם אם מדובר במוזיקאי ענק בעל שיעור קומה היסטורי וכשרון בלתי מצוי. הוא איננו רק זה.
לכל הפחות היה דייב אדמס כלי קיבול לאוצר אוטנטי בלתי נדלה של ספרות המוסיקה ומדיום אדיר בעוצמתו לרוחם של יוצרים ומבצעים בעלי שם.
כעבור חודש ננעץ המסמר האחרון בהנחה. המורה המיס את לבבות שומעיו באריָה של בֶּליני "קָסטה דיוה" (אלילה טהורה) בקול הסופרן המקורי– קול אישה.
בשנה האחרונה חזרו המלחינים לדבר מגרונו של דייב אדמס. הפעם בקצב הכתבה.
קשה לתאר את גודל הפתעתה של ג'יל כשתלמידיה הביאו לשעורי המקהלה א–קפלה מתוך אופרה של וולפגנג אמדאוס מוצרט שלא נודעה מעולם.
נשימותיו של תומר הלכו ונעשו דחופות יותר, כאילו התאמץ להמשיך ולהזרים חמצן למוחו ככל שהיטיב להבין שבידיו מונחת פרטיטורה של סוויטה לקלרינט ולתזמורת מאת יוהן סבסטיאן באך שהעולם עדיין לא הכיר.
האכסטזה בשורות המגמה דלפה למדשאה. חלק מן הנערים הזרים החלו לפתח מניירות של כת מאמינים.
הם קדמו את תלמידי המגמה בקידות אפיים, ורקדו סביבם. העיתונות לטשה עיניים, מיקרופונים ננעצו בפניהם של אנשים. ג'ימי ברנט הרגיש שהדברים יוצאים מכלל שליטה. הוא ידע שתופעת המורה עתידה להתפוצץ. יותר ויותר אנשים ממעגלים שונים ורחבים מידי הגיבו בהשתאות, ספקו כפיים, תפסו את הראש…
ואז יום אחד זה קרה. דייב אדמס עלה על המוקד, בער בכותרות וסירב לרדת מסדר היום.
מהדורות חדשות, מגזיני תרבות, פינות מיסטיקה, פורומים, כולם בקשו לדעת: מיהו? מאיפה בא? בן כמה הוא? איפה רכש את השכלתו? מה טיב הקשר בינו לבין האנשים שפוקדים לעיתים את בית הספר? והנחשול גאה…
מתי בדיוק השתנתה הנימה לא יכול היה המנהל לקבוע, אבל לדאבונו נשנתה לנגד עיניו תופעה אנושית מוכרת.
כשהבינה נסתרת משתחרר הרוע.
רשתות מקומיות מכרו זכויות שידור בסכומי עתק, לבי.בי.סי. ולסי.אן.אן, של דבלולי ראיונות שהועלו שוב ושוב והדהדו בדעת הקהל העולמי. חצרן בית הספר סינן בלי שיניים למצלמה שילדים זרים השאירו על הדשא פחיות שתייה, פעם אחת הוא אפילו מצא בין השיחים "או מיי גוד " קופסת סיגריות. תלמידת שישית שמנה שבקרה באחד השיעורים –ג'ימי ברנט לא הצליח לזכור באיזו כיתה לעזאזל היא לומדת– שננה במימיקה מעוותת ובאינטונציות מתחלפות :
" זה מפחיד..ג'יסס… זה מפחיד..ג'יסס… זה מפחיד..ג'יסס… זה…"
ברנט השליך את השלט מידיו וכיבה את הטלוויזיה באגרופו. הוא החליט לעשות מעשה שלא יעשה.
הוא נכנס למכוניתו ודהר במורד ההר לכוון האגם.
דייב אדמס לא היה בבקתתו. לא היה גם זכר לאופניו. המנהל שלח מבט לכוון המים, הוא סרק את החוף, גם שם הוא לא היה. למרות שהחושך ירד החליט ברנט להיכנס לחורשה. הוא סבב אנה ואנה בהתחלה בדריכות ובהססנות, אחר כך כמעט בריצה. פחד גדול נפל עליו. כשהחליט להרים קול ולקרוא בשמו של המורה הוא הבחין שקולו נסדק.
בלב החורשה בחסות החשכה נפל ג'ימי ברנט לארץ ובכה. באותה שעה ממש עשתה משאית את דרכה במעלה ההר.
למחרת הקדים המנהל להופיע בבית הספר. הוא התקדם במהירות מוגזמת לעבר כיתת המוסיקה משתדל להימנע מקשר עין עם מעט הפרצופים התמוהים סביבו. הוא נעץ ביד רועדת את המפתח בחור המנעול ופתח את הדלת לרווחה. חששו התאמת.
פינת החדר – מקום שם רק אתמול עמד פסנתר הופמן בן למעלה ממאה וחמישים שנה– הייתה שוממה וריקה.
השנה השביעית התקרבה לסיומה. בבית הספר הייתה תכונה גדולה לקראת טקסי חלוקת התעודות מסיבות הסיום ומופעי הסיום.
ג'ימי ברנט היה עסוק בחדרו. היה עליו להשלים מבעוד מועד מלאכה שהתחיל בה לפני ימים אחדים והוא חש כי היא עשויה להתארך. הוא לא שיער בנפשו כמה.
לעת עתה עיין ברשימותיו, הרים את שפופרת הטלפון, הקיש מספר ארוך והמתין ממושכות.
לבסוף שאל: "מיס רודריגז?"
הרבה אישים חשובים מעולם המוסיקה התקבצו לשורות הראשונות באולם בית הספר "וויטפול הייטס", מאונטנויו, ניו זילנד לקונצרט הסיום של מגמת המוסיקה. ביניהם מלחינים, מנצחים ומבצעים שברנט לא הכיר, וכאלה, כך נוכחה מזכירתו לדעת בשבועות האחרונים, ש– "מי לא מכיר?". שבועיים לפני הקונצרט התקשר לביה"ס סטינג ואישר את הגעתו. צוות הצילום הבודד שאושר להיכנס שטף אותם בהבזקי מצלמה.
ג'ימי ברנט, מנהל בית הספר, עבר בין אורחיו ולחץ את ידיהם בחמימות. מרתה רודריגז קמה לקראתו.
"אני שמחה שהוא בא אליכם " מאיפה זה נשמע לו מוכר?! "הוכחתם שאתם ראויים לו באמת. ברכותיי!"
בעלעול קצר בתכניה, הייתה, למראית עין, תכנית הקונצרט בנאלית עד פיהוק. היא כללה שלוש יצירות מאת שלושת הקומפוזיטורים המושמעים ביותר בכל הזמנים. אך בעיון נוסף, צדו את העיניים המילים המודגשות שסיפרו את הכול.
זאת עתידה הייתה להיות, קרוב לודאי, הפרמיירה הסנסציונית ביותר בתולדות המוסיקה, שכן מדובר היה בשלוש יצירות חדשות, שנבחנו על ידי שלושה מוסיקולוגים שונים, מאוניברסיטאות מובילות בארצות הברית, רוסיה וישראל, נמצאו מעל לכל ספק מקוריות ומבוצעות כאן הערב לראשונה ב –
בכורה עולמית!
50 תלמידי המקהלה בניצוחה של ג'ין וויטפילד בצעו להפליא את מוצרט.
50 תלמידי התזמורת בניצוחו של תומר ברמן הפליאו לבצע את באך.
אחרי ההפסקה –שנתנה סיפק לצוות הצילום להיערך לשידור חי שנקלט במרבית מדינות העולם– התרחש הבלתי יאומן. התזמורת הסימפונית ומקהלת ביה"ס "וויטפול הייטס"- 100 תלמידי המגמה, זמרים ונגנים כאחד– התקבצו לבמה לביצוע היצירה האחרונה בקונצרט.
אלה אוונס , אוחזת קלרינט בידה, נגשה למיקרופון:
"את היצירה הבאה אנחנו רוצים להקדיש למורה היקר שלנו דייב אדמס. מורה דרך, מורה לחיים ובעיקר איש רוח במובן חסר תקדים. הוא איתנו תמיד ובכל מקום וגם כאן הערב על הבמה. גבירותיי ורבותי–
הסימפוניה העשירית (!) של בטהובן."
אלה חזרה לשורות התזמורת. ג'ין ותומר ירדו לתפוס מקום משני עברי המנהל. במת המנצח נותרה ריקה.
קהל האורחים וקהל הצופים ברחבי העולם עצר את נשימתו.
ואז ברגע אחד, כבמטה קסם, התעוררה היצירה לחיים.
התזמורת המנגנת מעצמה הכתה את צופיה בתדהמה. הצלילים השמימיים הכו את שומעיהם בתימהון. הכל שלחו מבטים לעבר הפודיום הריק ומשם לזרועות הכנרים שעלו וירדו כאיש אחד, בתאום מושלם. לפתע החליפו אנשי השורות הראשונות מבטים מחויכים ביניהם. "מושלם מכדי להיות אמיתי" חשב גם ג'ורג' הרלד. מבטו של בנו עלה מכן התווים ופזל למרכז החלל. גם המורים למוסיקה והמנהל החליפו מבטים מחויכים ביניהם. הם הפכו בדבריה האחרונים של מיס אוונס הצעירה – " איש רוח….רוח….במובן חסר תקדים….תמיד…גם הערב… על הבמה…" החיוכים הדביקו גם חלק מהורי התלמידים – האם הייתה זאת מליצה שחוקה או מציאות שמעבר לכל דמיון ?
על פודיום המנצחים עצר ענן לבן את הנפת ידיו, סבב לאיטו אל הקהל, חייך ושתק.