הוא מתעורר מבוהל. הלב שלו פועם בעוצמה. הוא חלם שהוא עם חברה שלו בצימר בצפון ופתאום פורצת מלחמת עולם שלישית. הם ראו טלוויזיה במיטה כשהחל מבזק חדשות מיוחד, דרמטי. אפל פלשה לפייסבוק והורידה גרעין על טוויטר, הודיעה מגישת החדשות. מיקרוסופט וגוגל חתמו על הסכם הגנה. הם הקשיבו עוד כמה דקות לניתוחי הפרשנים, ואז כיבו את הטלוויזיה והזדיינו כמו מטורפים. עד שהוא התעורר.
מהורהר, הוא הולך למקלחת כדי לצחצח שיניים ולשטוף פנים. ואז הוא מגלה שהפך לפייק. הוא מביט במראה ורואה שתמונת הפרופיל, האווטאר שלו, הפכה למצוירת. קריקטורה. זה מפחיד אותו. הלב בקושי הספיק לחזור לעצמו אחרי החלום על מלחמת עולם והנה הוא שוב דוהר בטירוף. בהיסוס הוא ממשש את פניו, בוחן אותם בסקרנות כמו שרק מישהו שפניו התחלפו במהלך הלילה יכול לבחון. זה הוא, אין בכך ספק, הוא בגרסה מצוירת, צבעונית, לא אמיתית.
משהו קרה, הוא חושב לעצמו, משהו נורא קרה בלילה. הוא חוזר לחדר השינה ולוקח את הטלפון מהשידה. הוא רוצה להתקשר לחברה שלו, להורים שלו, למשטרה, למישהו שיוכל לעזור. הוא חושב על זה זמן ממושך ולפתע פעמון הדלת מצלצל. הוא עוצר את נשימתו ומביט בדלת הסגורה. צלצול נוסף. דממה. צלצול נוסף ושאלה: יש שם מישהו? זה משה מהוועד. יש שם מישהו? צלצול נוסף. הוא לא מתכוון לפתוח. הוא הולך בשקט לכיוון חדר השינה כשהזרת שלו נתקלת בפינה של הקיר. המכה גורמת לו להשמיע זעקה של כאב. צווחה בקול גבוה, קול של מישהו אחר, כך הוא חושב. יש שם מישהו? שואל משה. אני שומע אותך, אתה שם? אין ברירה. הוא נחשף. רק רגע, הוא צועק לכיוון הדלת. אני מתלבש. הוא מפשפש בארון הבגדים ומוצא שם כובע מצחייה ישן, הוא מוסיף לתחפושת גם משקפי שמש וניגש לראי שבמקלחת. הוא נראה כמו דמות של מבוקש מסרט מצויר. ליתר ביטחון הוא זורק על עצמו גם צעיף צבעוני שעוטף את החלק התחתון של פניו.
מצטער, הוא אומר ליושב ראש הוועד כשהוא פותח את הדלת, אני קצת חולה. בראש הוא כבר המציא סיפור שלם על דלקת עיניים כלשהי בשילוב עם חיידק מדבק. אבל משה לא שואל דבר. הוא כאילו מסתכל דרכו כשהוא מזכיר לו שהוא היה צריך כבר לפני שבוע להעביר את התשלום לוועד הבית. הוא הולך לחדר העבודה להביא את פנקס הצ'קים, בדרך הוא תוהה אם משה לא הבחין בשינוי שחל בו, או שזה פשוט לא מעניין אותו. הוא רושם את הצ'ק ואז מחליט להעז ולהוריד את הצעיף, כך שיכסה רק את צווארו ולא את פניו. הפייקיות שלו חשופה כעת יותר, אך משה לא מראה סימנים שהבחין בשינוי. כעת הוא מדבר איתו על שיפוץ שהוועד מתכנן לעשות בחזית הבניין. משה זורק לאוויר סכומי כסף ומספר על אודות מלחמות בירוקרטיות מול העירייה, אך הוא, הפייק, לא מקשיב לדבר. הוא מחליט להעז עוד קצת ומוריד גם את משקפי השמש. כעת פרצופו המצויר גלוי כולו מתחת לכובע, אך משה ממשיך בהסברים. הצ'ק מחליף ידיים והסיפור המתיש על השיפוץ הגיע לסופו. הוא מלווה את יושב ראש הוועד אל הדלת ובדרך מוריד גם את הכובע. הוא נפרד בלחיצת יד מהשכן הזקן וסוגר את הדלת.
הוא ממהר לחדר המקלחת כדי לבדוק אם הוא עדיין פייק. חוסר התגובה של משה מהוועד גרם לו לחשוב שאולי דמיין את הכול. אולי לא אירע דבר בלילה והוא עדיין עצמו. אבל בלילה כן קרה משהו. הוא חלם על מלחמת עולם ובינתיים הפך לפייק. כעת הוא רואה שגם ידיו הפכו למצוירות. הוא תוהה אם פספס את הפרט הזה מקודם, או שהמצב החמיר בדקות האחרונות.
הוא חושש מהרגע שבת זוגו תחזור הביתה. היא בלימודים והוא לא מצליח להיזכר מתי היא אמורה לחזור. הוא הכיר אותה שם, במכללת הבולשיט. הוא לומד מדעי המם והיא עושה תואר בצילום שקיעות באינסטגרם. האמת היא שהוא בכלל רצה לעשות תואר בציוצים פוליטיים, אבל הפסיכומטרי שלו היה נמוך והוא התעצל לשפר, אז הוא שכנע את עצמו שהעתיד נמצא במדעי המם. אימא שלו לקחה את זה קשה, היא רצתה שהוא ילמד משהו יותר פרקטי. במיוחד אחרי כל השנים שאחיו הגדול בזבז באוניברסיטה על לימודי תואר ראשון ושני במשחקי מילים. הוא לא מצא עבודה במקצוע והמשיך לעבוד בדוכן הסטטוסים הרומנטיים בדרום העיר. זה שיגע אותה. בזמן האחרון היא מדברת הרבה על לימודי תעודה של כתיבת ברכות על ה-wall. תמיד תהיה בזה עבודה, היא אומרת, אבל הוא מתעקש על מדעי המם עם התמחות בטוויטר. ועכשיו הוא פייק. פייק.
הוא מתקשר לאחיו. אתה חייב לבוא מהר, הוא אומר לו. הפכתי לפייק. האח לא מבין והוא מסביר: פייק, עם אווטאר מצויר ושם בדוי. פייק! אתה חייב להגיע לכאן עכשיו. האח מנסה להתחמק. אני בעבודה, הוא אומר. מה זה משנה, הוא עונה לו. גם ככה אין שם אף פעם לקוחות. לא מכרתם סטטוס אחד כבר שנתיים. אתה חייב לבוא. האח מסרב להצטרף לבהלה. הוא מודה בכישלון העסקי המתמשך של עסק הסטטוסים הרומנטיים, אבל מסביר שזאת פשוט תקופה קשה לעסקים. לכל העסקים. לאחר מכן הוא טוען שלפי חוקי מרפי אם הוא יעזוב עכשיו את הדוכן, אז בטוח יבואו לקוחות. בכלל, ממשיך האח, זה לא כל כך נורא מה שקרה לך. הרבה אנשים, כמעט כולם בעצם, הופכים בשלב כזה או אחר של החיים שלהם לפייקים. קשה מאוד להישאר אמיתי עד הסוף בעולם הזה. אבל אתה אמיתי, הוא עונה לו. ולא מוכר אפילו סטטוס אחד, משיב האח. אז אתה פייק, so what. נסה לנצל את זה. צייץ את כל הדברים שהתביישת בהם. את כל החרא ששמרת בפנים. הוא לא מאמין למה שהוא שומע. הוא קוטע את נאום המוטיבציה של אחיו ומתחנן שבכל זאת יבוא, אבל האח אומר שהוא חייב לחזור לעבודה. בדיוק מתקרב לקוח, הוא משקר ומנתק.
מיואש הוא מתיישב בסלון, מביט מסביב על תמונות השקיעה שחברתו צילמה, הדפיסה ותלתה על קירות הדירה. הוא נזכר בסיפור ישן ששמע פעם, אולי של קפקא, אבל הוא לא בטוח, תמיד היה קשה לו לקרוא טקסטים באורך של יותר מ-140 תווים. בכל מקרה, אם הוא זוכר נכון, זה סיפור על אדם שמתעורר בבוקר ומגלה שהוא הפך לחרק. אני חייב לקרוא מתישהו את הסיפור הזה, ארוך ככל שיהיה, הוא חושב, מהרהר בפעמים הרבות שהגדיר משהו קפקאי מבלי שבעצם קרא מילה אחת שאותו קפקא כתב. ללא ספק הפכתי בעצמי לסיפור קפייקאי, הוא נגעל ממשחק המילים המיותר שהגה.
הוא מרגיש שהוא חייב לשמוע קול מוכר. קול אוהב. הוא מתקשר לחברה שלו. הוא תופס אותה יושבת עם חברים בדשא, בהפסקה בין שיעורים. נדמה לו שהוא שומע שהיא מאושרת. היא מצחקקת ושואלת מה הוא רוצה, מדוע התקשר סתם כך באמצע היום. היא שואלת את זה ברוך, לא בתלונה, כאילו מצפה שיאמר לה משהו רומנטי. שיאמר שהתקשר בגלל שהוא אוהב אותה. אבל הוא מבוהל מדי עכשיו בשביל רומנטיקה. משה מהוועד הגיע כדי לגבות את התשלום, הוא אומר ומיד כועס על כיוון השיחה שבחר. אז כדי לתקן הוא שואל בחוסר סבלנות אם צריך סיבה להתקשר, ובכלל, מה זה השאלות האלה שהיא זורקת עליו? לא צריך סיבה כדי להתקשר, היא עונה, מתגוננת, פשוט אתה נשמע קצת מוזר. קרה משהו? הוא אומר שלא, יש לו עוד אפשרות להתחמק, לקשקש איזה משהו ולנתק, אבל הוא רוצה לדבר איתה, לדבר על זה. לספר לה מה קרה לו. אבל הוא מפחד, אז הוא פונה לתרגיל הכי ישן בספר ומספר לה שהוא בדיוק דיבר עכשיו עם חבר. מישהו שהיא לא מכירה, מהתיכון. לא, מהיסודי. הוא אומר לה שהחבר הזה סיפר לו שהוא הפך לאחרונה לפייק. פתאום, בוקר אחד הוא התעורר לבד במיטה שלו וגילה שהוא פייק. זה נורא, היא אומרת. הוא ממשיך ומספר לה שהחבר הלך לישון וכשהתעורר גילה שהגוף שלו מצויר ושיש לו שם משתמש אחר. היא אומרת שהחבר ממש מסכן. היא אומרת את זה בקול שנשמע לו קצת אדיש יחסית לדברים שסיפר לה. אולי זה לא כזה נורא, הוא ממשיך. כמעט כולם הופכים בשלב מסוים לפייקים, הוא מוצא את עצמו מצטט את אחיו. קשה להישאר אמיתי עד הסוף, ובכלל, עכשיו, בזהות בדויה, הוא יכול לנסות לנצל את המצב ולומר ולעשות את כל מה שעד היום הוא חשש לומר ולעשות. אבל היא לא מסכימה. זה לא יכול להיות, היא אומרת, תמימה שכמותה, אנשים לא הופכים פתאום לפייקים, כנראה תמיד הוא היה בתוך-תוכו פייק, ואני גם לא מבינה למה אתה חושב שזה טוב. היא שואלת אם יש לו חברה, לחבר מהיסודי, והוא אומר שכן. מסכנה, הייתי מתה אם זה היה קורה לי. אם זה היה קורה לך. טוב, אני חייבת לרוץ, אני מאחרת כבר לשיעור.
הוא מתיישב מול הטוויטר. הפעם כפייק. הוא חושב מה לצייץ. הוא יכול להגיד עכשיו הכול. הוא כבר לא עצמו, שום דבר רע לא יקרה לו. ועדיין, הוא מפחד. מבוהל. הוא הולך לחדר השינה. השקיעות שתלויות על הקירות מביטות בו במבט כתום וחלול. הוא מתפשט, עומד ערום עם הזין המצויר שלו מול המראה. הוא פייק. הוא יודע שהוא צריך להתחיל להשלים עם זה. הוא שואל את עצמו כיצד היה מגיב אם היה בנעליים של חברתו, אם היא הייתה נהפכת בוקר אחד לפייקית. הוא היה בורח, הוא חושב לעצמו. בורח מיד.
הוא מוריד מזוודה מהמדף העליון בארון ומתחיל לארוז, מוקף בתמונות השקיעה שלה. תמיד עם איזה פילטר. כאילו העולם כבר לא מספיק יפה. הוא כועס עליה על שנטשה אותו, עדיין לא בפועל, אבל בהחלט נטשה אותו באופן תיאורטי. כנראה בתוך-תוכה היא גם כן פייקית, הוא מנסה לשכנע את עצמו. רק פייק היה מצלם את החרא הזה. הוא מנסה לא לרחם על עצמו, אבל זה קשה. הוא נזכר שכשהיה ילד, את רוב זמנו העביר בסטודיו לצילום תמונות פרופיל של דודו. ילד עצוב. הוא היה מאוהב בבת של מוכר החיוכים מהחנות הסמוכה. כל הילדות שלו הוא חלם לפלח מהמדף איזה חטיף שימתח לו את השפתיים, אבל הוא פחד. כמו עכשיו. כמו תמיד. מלחמת עולם נוספת מתקרבת. תמיד היא מתקרבת. הוא עדיין לא בן 30 וכבר פייק. לא ברור איך לא הבחין בכך מקודם. איך ימשיך עכשיו.