מאז שאוראל נפטר, גם אני מתה. אמנם מבפנים, אך אין לי ספק שאין בי שום דבר חי יותר. אני חיה בזכות כוח האינרציה בלבד.
כל בוקר מאז תום השבעה, אני מתעוררת לצליל השעון המעורר המחורבן ב6 וחצי בדיוק. אני לוחצת על נודניק לפחות 7 פעמים, עד שאני מוצאת את הכוחות לקום מהמיטה. אני הולכת לשירותים ורואה טיקטוק. אוראל לימד אותי על טיקטוק, הוא אמר שיש משהו מנחם בדברים כה קצרים שהשקיעו בהם כל כך הרבה. ואז אני מצחצחת שיניים ומתלבשת.
אני כבר לא אוכלת ארוחת בוקר, אני לא צריכה. האינרציה מאפשרת לי לשרוד ימים שלמים בלי מזון או שתייה, רק להמשיך בשגרה.
אני הולכת לעבוד מ9 עד 4. אני מאוד נחמדה לאנשים, וגם כשמישהו מאוד מטומטם, אני כבר לא יכולה להתעצבן על זה. הבוסים שלי מרוצים מהשינוי הזה, הם חושבים שזה הופך אותי לשירותית. הם לא יודעים שפשוט אין בי רגשות יותר חוץ מגעגוע. וגם אם הם ידעו, אני לא חושבת שזה משנה למישהו כל עוד אני עושה את העבודה שלי כמו שצריך. גם ככה היה להם מאוד קשה שלקחתי שבוע חופש בשביל השבעה בלי התראה מוקדמת.
ב4 אני הולכת הביתה. אני מדליקה את הטלוויזיה ומה שיש אני רואה. אני לא באמת יודעת מה משודר רוב הזמן, אבל כל עוד יש רעש בדירה, אף אחד לא חושד שמשהו לא בסדר.
בימי חמישי בערב, אני נפגשת עם חברות. הן קוראות לזה "מפגש בננות" ומעדכנות בוואטסאפ מה עושות הפעם. אני חושבת שהעדכונים הללו זאת ההזדמנות שלהן פשוט להתכתב, כי לא משנה מה, זה בסוף אותו הדבר- הולכות למסעדה כלשהי בתל אביב עם מנות יקרות מדי וקטנות מדי, הן שותות שתי קוקטיילים כל אחת, ובסוף מתחלקות במספר קינוחים תוך כדי אנחות ששוב נהרסה הדיאטה וכמה שאנחנו רעות.
בשישי בבוקר אני קופצת לחנות הפרחים, ואז לבקר את אוראל. אני מחליפה את הפרחים כל שבוע, כל פעם זר אחר. אוראל טען שהוא לא יודע מה הפרח האהוב עליו, אז החלטתי שנגלה יחדיו. אני מאמינה בכל לבי שכאשר אגיע לפרח הנכון, משהו יקרה. אולי אני אמות סופסוף ואקבר לצדו. אולי הוא יקום מהקבר. משהו חייב לקרות.
זה עדיין לא קרה.
כך אני ממשיכה, יום אחרי יום. לפעמים אוכלת, לפעמים שותה, הולכת לישון אחרי שעות של רעש בלתי מובן מהטלוויזיה והטיקטוק. הכל אותו הדבר בלעדיו. שום דבר לא יחזור לקדמותו.
היום יום חמישי.
ב4 מתחילות ההתכתבויות בקבוצת "מפגש בננות"- איפה? אני שמעתי על מסעדה חדשה! אוי התפריט נראה מעפן… האקס שלי עובד שם, אי אפשר. אז אולי בכלל? מישהי הייתה שם? יא חצופה, הלכת למסעדה חדשה בלעדינו?! היה מעפן, היה לי דייט והוא ברח באמצע לשירותים ולא חזר. טוב בסדר, סולחות לך כי זה מזה פאדיחה. נו, אז לאן הולכות?!
ב6 הוחלט סופית על מקום חדש שאף אחת לא הייתה בו עדיין- מפגש הסולטאן. נשמע לי כמו שם של שווארמיה בגבעתיים, אבל כל עוד אני לא מגיבה, אני לא צריכה להגיד מה שלומי.
ב7 אני מתחילה ברוטינת ההתכוננות. אני משתמשת בהרבה איפור, אחרת הן מדברות על החיוורון שלי.
20:00 אני בכניסה. המקום נראה שונה ממה שחשבתי לעצמי, אך תיארתי לעצמי שפחות ממסעדת שף יוקרתית לא ייבחר בידי החבורה המפונפנת שאני קוראת לה חברותיי.
שביל ארוך של עצי פרי מכוסים באורות קטנים מוביל אותי אל פתח המסעדה, כולה מכוסה בעלי קיסוס כך שאפילו את חלונותיה לא ניתן לראות.
המסעדה מעוצבת כמו שחשבתי- פארודיה גרועה על טורקיה, כאילו חייזר שרק קרא על המזרח התיכון ניסה לשחזר את כל המידע בחלל אחד לא גדול במיוחד.
הבנות מתלהבות, מודדות טורבנים ומצטלמות ביחד לאינסטוש. על השולחן כבר יש סלטים רבים קטנטנים, והמלצר המשופם טוען שהם טוויסט של השף על תרבות האכילה הישראלית. אני כמעט מגחכת לעצמי, אבל זה דורש יותר מדי אנרגיה.
התפריט, לעומת זאת, נראה מבטיח. בלי תיאורים פלצניים, אך מנות מיוחדות מאוד שנדמה שמי שבחר אותן אכן היה במקומות והסתובב בעולם. את המנות הראשונות אני נותנת לחברותיי לבחור לכולנו, ואני מתמקדת במנות העיקריות. דגים, בשרים, צמחוני… אני הופכת את התפריט, מסתכלת על השתייה ועל היינות, ואז הופכת שוב. לפתע, אני רואה ברק קטן. בטח מישהו צילם עם פלאש. אבל כאשר אני מסתכלת על המנות העיקריות, אני רואה קטגוריה שלא שמתי לב אליה "המלצות השף".
אני בדרך כלל בוחרת בהמלצות מהשף או מהמלצר, זה חוסך לי הרבה זמן חשיבה מיותר ולרוב מזין מספיק כדי שאחזיק מעמד עד למפגש הבא בלי צורך לבזבז אנרגיה על אכילה נוספת. ציפיתי לסטייק יקר מדי או משהו עם כבד אווז, כשהכותרת תופסת את עיני- "הפרח של אוראל".
הלב שלי דוהר.
איך זה ייתכן? אף אחד לא יודע… וזה בטח צירוף מקרים, ולשף קוראים אוראל, אבל… אבל אולי? אולי זה מה שחיפשתי כל הזמן הזה?
אני לא מצליחה לקרוא את תיאור המנה, או לשמוע יותר את מה שמתרחש סביבי. אני לא יודעת כמה זמן אני שקועה בלופ הנוראי הזה עד שזאת שיושבת לצדי מנענעת אותי וצועקת עליי שהמלצר כאן ומה אני רוצה לאכול.
"סליחה, כן… אני… הפרח של אוראל? זה… זה מומלץ?"
"כן כמובן, את רוצה גם קוקטייל עם זה?"
"מה שנראה לך שיתאים עם המנה. אני… כן. תודה. תודה."
הבנות מתחילות להתלחשש סביבי. "היא אמרה אוראל?" "על מה היא מדברת, אין לי מנה כזאת בתפריט?" "היא לא אמרה את השם שלו מאז… את יודעת…"
אני מחייכת אליהן ואומרת בהיסוס "אתן יודעות, אני מבקרת אותו."
הן בוהות בי כאילו נפלתי מהחלל.
"בבית קברות, כל שישי. לא משנה מה."
"מאמי שלנו, זה לא נשמע בריא."
"כן מתוקה, זה הרבה מדי אחרי כל כך הרבה זמן… וגם בואי, זה לא שהייתם…"
"זה מה שטוב לי. אני מתגעגעת. אני כל כך מתגעגעת." אני אומרת ומשתתקת. הן רק מביטות ולא מגיבות. עד שהמלצר המשופם לא חוזר עם המנות הראשונות, אף אחת לא אומרת מילה.
האוכל מחזיר את ההמולה, ונותן לי מרווח נשימה שאני כה זקוקה לו. אני עוד לא מסוגלת לאכול, אבל אני שמה מעט על הצלחת כדי שהן לא ינסו לדחוף לי בכוח. אני מחכה למנה העיקרית. אני מחכה לפרח שלו, הפרח של האהוב שלי…
"הפרח של אוראל לגברת בכחול, והנה הקוקטייל שלך- דם פיות."
"איזה שמות מצחיקים יש למנות פה, נכון מאמי?" צוחקת מירי שיושבת מולי, פיה עדיין מלא בעראיס שאכלה מקודם. אני מהנהנת ומסתכלת על המנה.
פרחים קטנים שמעולם לא ראיתי בחיי מעטרים את הצלחת- כחולים כמו הים, כסופים כמו מתכת אמיתית, סגולים וכתומים כמו השקיעה, והרבה אדומים. אדומים ממש כמו המשקה שלי, שגם הוא מעוטר במספר פרחים אדומים.
זה נראה שהם מכילים רוטב כלשהו, וחלקם נראים ממולאים, אך בגודל הזה אי אפשר לראות רק ממבט בדיוק מה קורה לי על הצלחת.
אני חוששת, ומחליטה לשתות קודם את דם הפיות שלי לפני שאני מתחייבת לפרחים. למשקה יש טעם של דם אמיתי. ממש כמו הטעם של הדם של אוראל בלילה הגורלי ההוא, שהתיז על פניי ולתוך פי. ועם זאת, זה הטעם שלו. של הנשיקות שלו לפני השינה, של הבל הפה שלו בבוקר, של הזיעה שלו כשאנחנו יוצאים לריצה על החוף, וטיפות ים מלוחות מתערבבות על עורו השזוף.
אני מתמלאת בכוחות חדשים, ומוכנה לאכול. פרח פרח, אני מכניסה לפי. המוסיקה, זה מצחיק, לא שמתי לב אליה קודם. זה ממש דומה לפלייליסט שהוא היה שומע כשהוא היה עושה כלים. הוא היה קורא לו… איך הוא היה קורא לו? אני לא זוכרת כבר, אבל זה היה פלייליסט מצחיק ולא תואם מציאות כלל, והייתי נהנית לרדת עליו כל פעם שהיה שולף את הסינר הפרחוני ומתחיל לשפשף תוך כדי תנועות אגן מוגזמות.
הטעמים עפים, אני נזכרת פתאום במק אנד צ'יז הנוראי שהוא הכין עם שמנת מתוקה בטעם וניל במקום שמנת לבישול. והמרק עוף עם צ'ילי שהכין לי בפעם הראשונה שהייתי חולה. והפירה הסגול מהמסעדה שהוא לקח אותי אליה בפעם הראשונה שהבנו שעוד לא יצאנו לדייט בכלל ואנחנו כבר חודש ביחד.
כל המזון שאי פעם אכלנו ביחד, הטוב והרע, אבל בעיקר הטוב- מופיע בפי ומככב עם זיכרונות מתוקים שלא חשבתי עליהם כבר מזמן.
והפרחים לא נגמרים, כאילו הצלחת מתמלאת מעצמה.
לפתע מירי מספרת סיפור על מה שארע לה במספרה שלשום, ואני צוחקת כל כך שקשה לי להתאפק.
"יואו מירי הרגת אותי עכשיו! איזה פיפי יש לי!"
"כי שתית איזה 4 כוסות של הקוקטייל הזה יא מג'נונה! בואי בואי, נלך לשירותים ביחד" אומרת לי סיוון, ואנחנו מדדות לחדר השירותים שמעוצב כולו בקטיפה אדומה.
"אוי סיוון, זה השירותים הכי מזעזעים שראיתי! יותר גרוע מהודו!"
"יואו אל תגידי את זה לפני שהתא מתפנה, אני תכף אשתין על עצמי!" סיוון צורחת עליי ונדחפת לתא שמתפנה לפניי תוך כדי שהיא צועקת לי שזה באשמתי ואם לא הייתי מצחיקה אותה כל כך הייתי כבר עושה פיפי.
התא השני מתפנה, ואני נכנסת אליו. הכל כל כך… בורדו. למה שמישהו ישים מתקן לנייר טואלט בצבע בורדו? מי בכלל מייצר את הזוועה הזאת?!
הערב ממשיך ואני מזמינה לי עוד מנה של פרחים, ועוד קוקטייל, ועוד הרבה מים בבקשה. ואם אפשר גם את הסלטים של ההתחלה ולחם הבית, זה יהיה שילוב מצוין.
הבנות צוחקות שבחיים לא אכלתי ככה, אבל ישר מזמינות כל אחת עוד מנה ועוד מנה.
אני דורשת משירן שנחליף מקום, כי מזמן לא דיברתי אחת על אחת עם נרקיס וזה ממש לא בסדר עכשיו כשהיא התחילה עבודה חדשה. מופתעת, היא מסכימה ואני רואה שהיא מחליפה מבטים עם כולן אך לא אומרת דבר.
אני מדברת עם נרקיס, וכל מה שהיא מספרת לי נשמע הכי מופלא בעולם. איך בן אדם מצליח תמיד להגיע למקומות עבודה כאלה מוזרים, אני שואלת אותה. היא רק צוחקת שהיא מגנט למוזרות ואני ישר מחבקת אותה כהוכחה ניצחת לטענתה.
"בנות יקרות, רוצות להזמין קינוחים לפני שהמטבח נסגר?" שואל המלצר המשופם, שכעת נראה לי נאה במיוחד. השרירים שלו בולטים מתחת לחולצה המכופתרת הלבנה, והטורבן הדבילי הזה דווקא נראה ששייך על הראש שלו. כאילו שלפו אותו מזמן אחר בהיסטוריה.
"אנחנו נזמין את כל הקינוחים שבתפריט, והמון קפה כי אנחנו מאוד שיכורות… וכפיות! כפית לכל אחת, בבקשה." אני מתפרצת ואומרת לפני שמישהי תתחיל להתאונן על הדיאטה שלה.
"מאמי, את חיית מסיבות היום! מה קרה?"
"לא יודעת, אולי היה חסר לי קצת טורקיה מזויפת השבוע…"
והכל כל כך טעים, מתוק ונימוח, אך עדיין מיוחד, כמו כל מה שהוגש לנו עד כה. אפילו הקפה השחור שהוגש בקנקן כסוף מאותר בפרחים… כה טעים.
אנחנו משלמות את החשבון, כשאני עדיין שיכורה למדי, ורוצה להזמין לי מונית בטלפון.
"אין לי קליטה, לך יש?"
"יואו איזה קטע, גם לי אין!"
"בואו נצא החוצה, בטח בחוץ יש!"
בחוץ כבר יש אור יום, נראה שזה אמצע הצהריים. אני מסתכלת בטלפון, ומשהו נראה לי לא הגיוני. אני די בטוחה שהיום זה ה07 לחודש… אבל כתוב לי שבכלל ה14.
"תגידי נרקיס, מה התאריך אצלך?"
אני מסתובבת ורואה שאני לבד. אף אחת מהבנות לא לידי. אני רוצה לחזור אחור אל המסעדה, אך אין שום עצי פרי, אין שום מבנה. רק שדה ענקי מלא בפרחים אדומים, כחולים, כסופים, סגולים וכתומים. כולם קטנים וחמודים.
אני מזמינה מונית הביתה, ונכנסת ישר לישון.
השעון המעורר שוב מצלצל. סעמק, כואב לי הראש, תעזוב אותי בשקט.
אני בסופו של דבר קמה, והולכת לשירותים. לא ממש בא לי טיקטוק, אני רוצה לשמוע שירים! אני פותחת את היוטיוב, והוא נראה אחרת. בכל זאת, לא נכנסתי כבר שנה אליו. אני בוחרת לי שיר, וישר נכנסת לוואטסאפ לקבוצת מפגש הבננות.
-תקשיבו, לא נהניתי ככה מלא זמן. אנחנו חייבות לחזור לשם!
-מאמי, על מה את מדברת?
-על המפגש בסולטאן…
-לא נפגשנו שם בסוף, היה פיגוע. כולנו אמרנו שאנחנו מפחדות לצאת, גם את. שתית משהו?
-את בסדר?!
-הכל טוב?!
-את צריכה שאני אבוא אלייך?
-גם לא הגבת על כלום כבר שבוע, את בטוחה שאת בסדר? אני יודעת שלפעמים את קצת עצובה, אבל זה קצת מוזר.
-לא לא, אל תדאגו. אני פשוט כנראה חלמתי שהיינו אתמול במסעדה. זה באמת היה קצת מוזר.
-אל תדאיגי אותנו ככה!
-יאללה, מפגש היום כפיצוי? מבטיחה שתראו שאני בסדר.
-בשישי? את אף פעם לא מסכימה להיפגש בשישי בבוקר. יש לך תמיד סידורים.
-מי צריך סידורים כשיש חברות? יאללה, תבחרו מקום אני באה.
אני מסיימת להתנגב, לוקחת ארנק ומפתחות ויורדת למטה למכולת. אין אוכל בבית ואני מורעבת. אני לא יודעת מה אני אבשל היום, אבל אולי אני אמצא השראה כבר במכולת.
אני בוחרת לי מספר פריטים שנראה לי שיעבדו ביחד, וניגשת לקופה. המלצר מאתמול הוא הקופאי.
"סליחה, אתה לא המלצר ממפגש הסולאן?"
"גברת, נראה לי שהתבלבלת. אני טבעוני, אני לא אעבוד בשווארמיה."
"זה לא… לא חשוב, אתה פשוט ממש דומה…"
"לפחות המלצר היה נחמד?"
"כן, למה?"
"אולי תחשבי שגם אני נחמד…"
"אתה נראה לי נחמד מספיק בשביל המספר שלי, אתה יודע? דבר איתי כשתסיים לעבוד, נלך לאכול משהו טבעוני ביחד."
אני יוצאת החוצה, וקצת מתרגשת. האמת, אני מאוד מתרגשת. משהו מרגיש שונה עכשיו. אפשר להרגיש עכשיו.