“Till human voices wake us, and we drown” (T.S Eliot)
1.
היא מרגישה את זה שוב, המתיחה הקלה של העור, זרם עדין מרצרץ בגולגולתה. היא מאטה את הליכתה, נעצרת, עיניה עצומות, גבותיה מכווצות בחוסר נוחות, בדאגה. היא לא מצליחה להתרגל לתחושה, הנפילה הזאת פנימה, כמה עמוק עוד אפשר ליפול, איפה תיעצר. אצבעותיה נשלחות בניגוד לרצונה כמעט, אל צדו הימני של ראשה. שם הן עוברות בין שורשי השיער, עד לעור הקרקפת העדין. היא עוברת על קווי המתאר, מרגישה את הקצוות, או שאולי מדמיינת שהיא מרגישה אותם, הרופאה אמרה שהפצע החלים לגמרי, שהיא לא אמורה להרגיש שם שום דבר כל כך הרבה זמן אחרי הניתוח.
אמא? את בסדר?
היא הביטה למטה אל בנה ונשטפה גל של פחד, היא שכחה מקיומו באותו רגע, ולו האריך הרגע הזה, מה הוא היה עושה, ילד בן ארבע, באמצע הרחוב, לבדו. היא התכופפה אליו וחיבקה אותו. כן, חמוד. הכול בסדר. רק חשבתי על משהו. על מה חשבת, אמא? חשבתי שאולי היום, אחרי הגן, נלך לשעת סיפור בספרייה. מה אתה אומר? הוא הנהן לתוך צווארה. יופי, היא אמרה. עכשיו בוא נמשיך, אנחנו נאחר לגן. היא אחזה בידו והם המשיכו ללכת. היא הקפידה לפטפט, להסביר לו על העלים והפרחים שראו בדרך, שרה איתו שיר שלמד לא מזמן, ובהחלט לא שלחה עוד אצבעות לחקור את האזור בו היתה מוברגת לוחית המתכת לראשה, למרות שהמשיכה להרגיש אותה שם, עצם זר, פועם, שהיה עליה לחיות עמו עכשיו, לנצח.
אחרי שחזרה הביתה, היא סידרה מעט את ניירותיה, הדליקה את המחשב ובהתה במסך לכמה דקות. כשהבינה שמחשבותיה ריקות סגרה אותו, וניסתה לעשות רשימה של כל הדברים שעליה להשלים בימים הקרובים, אבל גם זה לא עזר. היא לא הצליחה להתרכז. היא כבר אף פעם לא הצליחה להתרכז. בחודשים הראשונים אחרי התאונה שממנה לא זכרה דבר, לאף אחד לא היה ברור אם תצליח לחזור לתפקוד מלא. לאחר שחזרה לדבר וללכת, לאחר שזיהתה פרצופים מוכרים, וידעה לקרוא להם בשם, כולם שמחו כל כך. תוך כמה שבועות כולם חזרו למסלול הרגיל של חייהם, וציפו ממנה לתפוס את מקומה לצדם. היא נראתה כרגיל. היא נשמעה כרגיל. הרופאים היו מרוצים מאוד מההתקדמות שלה. זה ממש נס, שאחרי פגיעה כזו היא חזרה לתפקד באופן משביע רצון כל כך. והיא הסכימה איתם. היה נפלא לחזור לחייה ולביתה לאחר חודשים ארוכים בבית החולים השיקומי. היא נהנתה מהפכפוך השקט של היום יום. בימים הארוכים, הבלתי נסבלים בבית החולים, זה היה כל מה שרצתה. מבית ההוצאה לאור התקשרו פעם בשבועיים. רצו לדעת אם עבודת העריכה מתקדמת, מבררים בעדינות אם חזרה לעבוד על הספר הזה, אולי התחילה עם ההוא? לא? לא נורא, זה בסדר, היא צריכה לקחת את הזמן. להתאושש. שום דבר לא בוער. נדבר עוד כמה ימים. ביי! אבל לעבוד היא לא באמת יכלה בינתיים. מחשבתה נדדה. לפעמים היא היתה מדמיינת את עצמה לאחר התאונה, מוטלת על הכביש, עיניה פעורות אל השמים, היא שמעה בכי, של מי. היא סילקה את המחשבה שוב ושוב.
היא לקחה תיק, דחפה אליו את המחשב הנייד שלה, את כתב היד של הספר עליו היתה אמורה לעבוד ומחברת, יצאה בחיפזון ונעלה אחריה את הדלת. אולי בחוץ תוכל להתרכז קצת. או לחשוב. היא נסעה לבית הקפה שאמיר הזכיר לה ששם נהגה לשבת ולעבוד לפעמים. למרות שזכרה את הדברים החשובים, לא כל זיכרונותיה שבו אליה מאז התאונה. את חלקם היה עליה ללקט משיחות עם אנשים ומעקבות שהשאירה אחריה בחייה הקודמים. היא התיישבה ליד החלון המשקיף לפארק והזמינה קפה וכריך. היא הניחה את חפציה על השולחן מולה, אבל לא פתחה אף אחד מהם. היא בהתה החוצה, דרך החלונות הגדולים, השקופים, אוחזת בכוס קפה שהגישה לה המלצרית, אבל לא שותה ממנה. אני אישה שמתחזה לאישה ששותה קפה בבית קפה, אישה שמיד תתחזה לאישה שעובדת על הדברים שמונחים מולה, אישה שמתחזה לאישה שתחזור לביתה, ותאסוף, בהתחזות, את בנה מהגן ותלך איתו, בהתחזות, לספרייה, ותמשיך ותתחזה בלילה, במיטה הזוגית, לצד האיש הזה שאני לא מכירה ואהיה נשואה לו לנצח. הוחלפתי. ואף אחד לא שם לב. היא מיששה שוב את מקומה המשוער של הצלקת העדינה, הבלתי מורגשת שבראשה. אף אחד לא שם לב.
היי.
מבטה נקרע מהחלון באחת, אל המעמקים חדרו הקולות, מכונת הקפה העובדת, פטפוטם של האנשים מסביב, וקולו של האיש שעמד מולה, מחייך.
היי. היא ענתה, מבטה שואל.
את לא זוכרת. אני מצטער. לא ידעתי אם לגשת או לא. אני שמעתי על התאונה. חשבתי שאולי לא תזכרי.
אנחנו מכירים? היא שאלה. אני מצטערת, זה נכון, מאז התאונה… יש דברים שלא חזרו אלי. או שלוקח לי זמן. אנחנו מכירים?
הוא הביט בה לרגע, מחפש בעיניה את עצמו, את דמותו בזכרונה. לא היה שם כלום, עיניה היפות, מבטה החד, היו אפופים בבלבול, במבוכה. אולי אני יכול לשבת, רק לדקה?
כן, כן. בטח.
הוא התיישב מולה. טוב, אני מניח שכדאי שנעשה היכרות רשמית. אני מיכה. הוא הושיט לה את ידו בחיוך, מרגיש מטופש מעט להציג את עצמו כך. אני מיכל, היא לחצה את ידו. אבל אתה כנראה יודע את זה. היי, השמות שלנו דומים. כן, הוא אמר. זה תמיד שעשע אותך.
מאיפה אנחנו מכירים? היא שאלה, ולגמה מהקפה שלה, שהתקרר בינתיים. הוא שתק. עבדנו יחד? היא שאלה. כן. הוא אמר. עבדנו יחד. אה, יופי, היא אמרה. אני יכולה לגלות לך משהו? כן, הוא אמר. אני לא מצליחה לעבוד מאז התאונה. כלומר, היה השיקום והכל, אבל כבר חודשים שאומרים לי שהכול בסדר, ואני פשוט לא מצליחה… הוא חייך אליה. תמיד היה לך קשה להתרכז. בגלל זה היית באה לעבוד פה. גם אתה? היינו עובדים כאן יחד? כן, לפעמים היינו עובדים כאן יחד.
הוא נתן לה לדבר. בפעם הראשונה מזה חודשים, היא הרשתה לעצמה לדבר בחופשיות. הוסר רסן המודעות שהניחה על עצמה כל הזמן, בשיחות עם הרופאים, עם בעלה, עם בנה. הצורך להתאים לגירסה של עצמה שכולם הכירו חוץ ממנה. עם הזר הזה, שהוא טען שהם מכירים, היא היתה חופשייה מספיק כדי להרגיש, לראשונה מזה הרבה מאוד זמן, מי שהיתה עכשיו. היא הזמינה קפה נוסף, ופתאום גם עוגה, היא זכרה – היא זכרה – שיש כאן פאי פקאן שהיא אוהבת. גל של התרגשות שטף אותה. מהזיכרון שפילח אותה פתאום, מנוכחותו של האיש הזה, שנעמה לה כל כך.
אני צריך ללכת, אמר מיכה אחרי שסיימו את הקפה השני ואת העוגה. טוב, היא אמרה. באמת היינו פה הרבה זמן, היא שלחה מבט מבוהל אל השעון שלה כשהבינה שתחושת הזמן חמקה ממנה שוב, שהיא לא יודעת כמה זמן נשאר לה עד שתצטרך לאסוף את נוח. אולי ניפגש פה שוב? היא אמרה, כמעט בתחינה, בזמן שארזה את חפציה. מיכה שתק לרגע ולא הביט בה. כן. ניפגש שוב. יופי, היא צהלה והניחה יד על זרועו, מתאפקת לא לחבק אותו. היא לא ידעה עד כמה קרובים היו פעם ואם מגעה מביך אותו. רק ידעה שנתן לה משהו, פעם או עכשיו, שהיה יקר לה.
בלילה, אחרי שנוח נרדם והיא ויאיר נכנסו למיטה הזוגית, הוא שאל אותה איך היה היום שלה. עד אותו רגע היתה טרודה כל כך, מהשהות עם נוח, שדרשה ממנה סבלנות וקשב שהתישו אותה, ומחזרתו של יאיר הביתה, ארוחת הערב, מכל הדברים הרגילים שהיתה אמורה לשלוט בהם, היא היתה כשחקן על במה, שרוב מאמציו מכוונים לכך שלא ייראו שהוא משחק כלל. היא שכחה מהבוקר, היא שכחה ממיכה. אבל כששאל אותה, חזרו אליה פניו. פגשתי מישהו שהכרתי פעם. באמת? מי? מיכה. עבדנו יחד, מסתבר. יאיר כיווץ את גבותיו. אני לא זוכר שהזכרת מישהו מהעבודה בשם הזה אי פעם. באמת? אבל הוא הכיר אותי. הוא שמע על התאונה. הוא ידע על העבודה שלי. יאיר משך בכתפיו וחייך. אף פעם לא הייתי טוב ממש בלזכור שמות של אנשים שעבדת איתם. הוא הסתובב אליה וחיבק אותה. גופה התקשח בין זרועותיו. פניו של מיכה עלו מולה, והיא נבוכה. מה קרה? הוא שאל. כלום… פשוט. הראש. הוא מציק לי. היא שלחה אצבעות אל הצד הימני של ראשה. הוא התבונן בה לרגע ארוך. אל תדאגי. זה יעבור. הוא נשק לה קצרות על שפתיה והרפה ממנה. בחילה אחזה בה. היא ניסתה לסלק מחשבות זרות מראשה. היא נכנסה למיטה ועצמה את עיניה. כמה שעות אחר כך, גם נרדמה.
מיכה והיא המשיכו להיפגש בבית הקפה. היא לקחה את נוח כל בוקר לגן בעליזות מוגזמת כמעט, שנוח לא ציפה לה אבל נהנה ממנה. אהבתה אליו גדלה מיום ליום. עכשיו כבר חדלה לנסות להיזכר באהבתה אליו, הכול צמח שם, והיא נתנה לזה לצמוח פרא. עכשיו וויתרה על ניסיונות העבודה בבית הסגור, ולאחר שסיימה את חובותיה ההכרחיים כלפיו, שטיפת כלים, הפעלת מכונת הכביסה, סידור המיטה, היא היתה אוספת את תיקה ויוצאת מהבית, אל בית הקפה שהפך להיות מושב הקבע שלה. ברוב הבקרים מיכה היה שם, ממתין לה ליד השולחן שעכשיו היה השולחן שלהם. היא היתה מתיישבת באנחת רווחה, מנפנפת בחיוך למלצרית, שידעה בדיוק מה להביא לה. וכך הם היו מעבירים את הבקרים, בקריאה ובשיחה.
היו בקרים שלא היה שם. אז היתה נמלאת חוסר מנוחה, יושבת שם קצת וחוזרת הביתה. נדמה היה שבלעדיו לא יכלה להתרכז. המילים הסדורות על הדפים שמולה לא הצטרפו למשפטים. יש לו חיים משלו, חשבה, ולא ידעה מה הם. את לא יכולה לצפות שהוא יחכה לך פה כל יום. איפה הוא נמצא כשהוא אינו פה. הגעגועים שהרגישה, חסרי פרופורציה. מיכה, מיכה, לפעמים התכווץ גרונה סביב שמו. יום אחד כשלא היה שם, היא פרצה בבכי, יפחה נמלטת מפיה, אותו סכרה בידיה, ללא הועיל. הפרץ שכך במהרה, מותיר אותה נבוכה ומבולבלת. היא יצאה משם במהירות וחזרה הביתה.
והיה אותו יום, שבו הוא ישב מולה, שותק לגמרי. עם חיוך סתום, כמו פסל שעווה. בוהה בה במבט ריקני. היא דיברה, מנסה לדובב אותו, לשאול שאלות. כאילו לא היה שם בכלל. זה לא עובד, היא חשבה לעצמה. היום זה לא עובד. ולא הבינה למה היא מתכוונת. היא עצמה את עיניה, מקשיבה לקרקוש הכלים, למכונת הקפה העובדת. היא קמה בחדות, לא מסתכלת עליו, לא עוצרת לשלם, לא מתבוננת לאחור.
2.
I felt you and I knew you loved me
לקח לה זמן להבין את המילים שזרחו מולה בניאון ורוד, בכתב יד אגבי. זה היה כל כך משונה לראות את השורה הזאת, מתחת לחלונות הויטראז’ העצומים, העתיקים. הבוקר היה אפרורי וגשום, לא הרבה אור חדר פנימה, אבל מורכבות הצבעים והצורות מילאו אותה. כמה חומר צריך כדי לעורר יראה. כמה אבנים, מתכת וזכוכיות צריך כדי לכלוא איזה רגש חמקמק. והמשפט הזה. היא היתה לבדה בקתדרלה. היא התהלכה בה לאט, מתקדמת בצעדים שקטים עוד ועוד פנימה. היא הלכה עד שסרט בד קטיפתי מנע ממנה להמשיך, עד כאן לתיירים. היא דחקה את חבל הקטיפה בירכיה, אבל לא עברה אותו. היא הסתובבה והסתכלה שוב במשפט. הניאון הורוד מילא אותה. היא הבינה למה לבה נשבר. המשפט בלשון עבר. דמעות עלו בעיניה. היא תהתה איך משפט כזה, שהיה נורא בעיניה, עשה את דרכו, ועוד באותיות ניאון ורודות וזרחניות, אל המקום הזה. זה משפט על שברון לב. שברון לב שאחריו לא תיתכן התאוששות. פגיעה פטאלית ואחריה חיים שלמים של געגוע. ואולי זה המקום ההולם ביותר למשפט הזה. היא חזרה על המילים, אומרת אותה לעצמה בלי קול. הן נפלו בתוכה פנימה, היא חיכתה לצליל נחיתה, מכה, שיהדהד בה. אבל שום דבר לא קרה. היא לא הרגישה שום דבר. יש אנשים שלא יכולים להאמין, היא חשבה. אפשר לחיות ככה, היא חשבה, אפשר.
בלילה האחרון שלה בליברפול היא חלמה על מיכאל, מת, מוטל על הכביש. הוא היה מת ופצוע ועיניו פעורות אל השמיים, והיא על הכביש לידו, בוכה ובוכה. צווחות השחפים, שריטות על לוח מוחה, העירו אותה. אור עמום, סגרירי חדר דרך חלונות המלון. היא נמלאה בחילה, מהשחפים, מהחלום, מכמה שהרגישה לבד.
3.
איפה היית היום?
עבדתי בבית הקפה.
את עובדת שם הרבה בזמן האחרון.
כן. אני אוהבת לעבוד שם.
זה שסיפרת לי עליו עובד שם איתך?
מי, מיכה?
כן.
כן, בחלק מהימים. הוא עוזר לי להתרכז.
אתמול, למשל, עבדתם יחד?
כן.
את יודעת, עברתי שם אתמול, היתה לי פגישה מחוץ למשרד ונסעתי ליד בית הקפה שלך.
כן? ראית אותנו? למה לא נכנסת להגיד שלום? היית פוגש את מיכה סוף סוף.
מיכה לא היה שם.
בטח שהיינו שם, ישבנו שם כל הבוקר, עבדנו על הספר ההוא…
את היית שם. לבד.
למה אתה מתכוון?
אני מתכוון שהיית שם לבד, בבית הקפה. לא היה שם אף אחד אחר.
אולי מיכה הלך לשירותים בדיוק כשעברת.
עברתי שם שוב גם בדרך חזרה. זאת גם לא הפעם הראשונה שאני עובר שם.
אתה עוקב אחרינו? אנחנו רק עובדים. אתה מאשים אותי במשהו?
לא, אני רק דואג לך.
אז אין לך מה לדאוג לי. אני מתפקדת, אני מטפלת בנוח, אני מטפלת בבית, חזרתי לעבוד.
את לא עובדת.
מה זאת אומרת אני לא עובדת?
התקשרתי למיטל. היא אמרה שלא יצרת איתם קשר בכלל בחודשים האחרונים. היא הניחה שאת עדיין לא במצב לעבוד, אז היא הפסיקה להתקשר אלייך. על מה את עובדת בדיוק? ימים על גבי ימים, בבית הקפה הזה. עובדת עם מישהו שלא נמצא שם. אגב, מיטל בחיים לא שמעה על מיכה.
היא שלחה יד אל הצלקת שפעמה תחת אצבעותיה. בחילה גאתה בה.
אם את לא יכולה לעבוד, זה בסדר, אנחנו נסתדר. זה לא מטריד אותי. אבל אולי כדאי שנלך לד”ר אוסטרזצר שוב, אולי משהו לא בסדר, אולי צריך עוד כמה בדיקות. אני פשוט דואג לך.
לא, לא. אין מה לדאוג. הכול בסדר. אני מרגישה בסדר.
איך את יכולה להגיד את זה?
אני אהיה בסדר. אני פשוט… אני לא יודעת. אני מבולבלת.
טוב, מספיק, אל תתישי את עצמך. מחר אני אתקשר לקבוע תור. אל תדאגי, תנסי לנוח. אנחנו נטפל בזה.
היא נשכבה במיטה והתכסתה. היא ניסתה להגיד לעצמה דברים, דברים שיסדרו דברים אחרים. דברים שתוכל להירגע בהם. אבל שום דבר לא הסתדר. היא הרפתה והניחה לעצמה לצלול, אל החשכה השקטה, אל הקרקעית. שם לא הרגישה דבר.
4.
אתה זוכר כשהיינו בליברפול?
ליברפול? לא היינו בליברפול.
היינו. גם מיכה היה שם.
מי? על מה את מדברת?
היינו בליברפול, ואתה היית שם, וגם מיכה. והיינו בקתדרלה. לא, בעצם… בקתדרלה היה רק מיכה, אבל אתה זוכר? שראינו את המשפט ההוא, בניאון.
אף פעם לא היינו בליברפול, מיכל. ואיך מיכה הזה קשור לכל זה. הוא לא קיים, מיכל. את מבולבלת.
לא, אני זוכרת. אני הרגשתי, אני הרגשתי אותו וידעתי שהוא אוהב אותי. כלומר, זה המשפט, בוורוד, אתה לא זוכר. למה אתה לא עונה לי, יאיר. למה אתה שותק. ירד גשם, והרחובות הריקים והרחבים צמררו אותי. למה אתה לא עונה, יאיר.
היית בליברפול אחרי הצבא.
לא, היינו יחד. ומיכה היה שם.
מיכה לא קיים. היה לך חבר שקראו לו מיכאל. הוא מת בתאונת דרכים. אולי את מתבלבלת.
אני לא יודעת מי זה מיכאל. אני בטוחה שיש לי תמונות מהטיול ההוא, אתה זוכר, אתה חייב לזכור. השחפים הענקיים צווחו כל כך חזק, הם העירו אותי בכל בוקר, יאיר, תיזכר. אני לא מבינה למה אתה עושה לי את זה. אתה יודע שקל לבלבל אותי, אני לא רוצה לבכות, תגיד לי שאתה זוכר.
5.
היא פקחה עיניים, הערות מילאה אותה בבת אחת, החדר נשפך לתוכה והיא השתנקה. היא נשמה אוויר בחדות, בבהילות, כמי שלא בטוח שבכלל יש אוויר שניתן לנשום אותו. כשהכול התייצב בחזרה במקומו היא הרשתה לעצמה לעצום עיניים, לבדוק אם היה שם משהו שאפשר להיאחז בו. כלום. כמו תמיד. הדמות שהופיעה בחלומות מולה, מדברת, לא מפסיקה לדבר, חוזרת על סיפור שהיא לא מבינה, נעלמה. שום דבר לא נשאר ממנה. רק עיניים. רק שטף של מילים שאי אפשר לעצור, אי אפשר להבין. היא כבר הפסיקה לחפש את התבנית על פיה הופיע בחלומותיה. לא כל לילה. לא כל לילה שני. היא ניסתה לנחש למה הפעם, למה עכשיו, מה עורר את החלום שהלם בה כמו יתד, כמו טריז, נועץ בה משהו ודופק, דופק, דופק עד להתפקע. אם היתה תבנית היא לא הצליחה לגלות אותה.
היא לא סיפרה ליאיר על החלומות. גם לא לפסיכולוגית שאליה התחילה ללכת בשנה שעברה, לאחר כל הסיפור עם מיכה. מאז נזהרה כפליים. היא הרגישה את מבטו של יאיר עליה. היא ידעה שמעכשיו יבחן אותה תמיד, שאסור לה להיכשל. לא, שכבר נכשלה, ועכשיו היא כאן על תנאי. אחרי שהבדיקות חזרו תקינות והיא שוחררה מהאשפוז, היא יצרה קשר עם מיטל, ביקשה לעבוד על דברים קטנים בהתחלה. התנצלה שאולי לא תוכל לחזור לעשות את העבודה שעשתה קודם. כולם היו נחמדים ומבינים. כולם רצו לעזור. היא רק צריכה לבקש, הם אמרו. רק לבקש.
הימים היו רגילים, לא היה בהם דבר שיצביע על כך שיש בחלום משהו מעבר לחלום. ובכל זאת, מצאה את עצמה מחפשת אחריו ברחובות, אחרי קווי המתאר שאותם רק ניחשה, הרי לא היתה מזהה אותו גם במסדר, גם אם היה עומד מולה. שום זיכרון ממנו לא נשאר, רק קול, שטף המילים מונוטוני ומבט. היא לא ידעה אפילו את צבע עיניו, זה יכול היה להיות כל צבע, הן היו יכולות להיות ריקות.
היא הלכה, כמו כל יום, לאסוף את נוח מהגן. היא תמיד מגיעה מוקדם מדי. מחכה ליד השער הנעול, עד שפתחו אותו ושיחררו אל האימהות המחכות את הרוך המתפרץ שבעבע בזרועותיהן. היא שנאה את הדקות האלו של ההמתנה. היא ניסתה לאמץ את אוזניה, לשמוע את הקולות העולים מהגן, אבל שום רחש לא נשמע. היא הציצה בשעון. חמש דקות אחרי שעת הפתיחה. היא הביטה באמהות האחרות שטרם הבחינו באיחור והתקרבה אל השער. מבפנים היא ראתה רק את הדלת הסגורה ואת חצר המשחקים הנטוש. ושום רחש לא נשמע. כבר מאוחר, לא? היא אמרה אל האוויר. כמה אמהות פסקו מדיבוריהן ובדקו את הטלפונים הניידים שלהם. כולן התקרבו אל השער עכשיו. הן לחצו על הפעמון. מתוך הגן הסגור נשמע הד הצלצול שלהן. ריק. הגן ריק. ההבנה הבליחה בראשה. הם לא שם. היא אמרה בקול חלש. הם לא שם. שתי אמהות ניסו לטלטל את השער, צעקה עלתה מקרבן של אמהות אחרות. אחת התקשרה למשטרה, מוסרת פרטים בבהילות. הם לא שם, היא אמרה, הפעם לעצמה. המבט, המבט שלו מהחלום עלה מולה. היא החלה לשמוע את המלמול הבלתי פוסק, שכבר התכווצה מפניו, מאפשרותו. הלוחית שבראשה פעמה. היא הסתובבה במקומה, מביטה לכל הכיוונים, מחפשת את מקור הקול. לאן שלא פנתה, הקול היה מאחוריה. דמעות עלו בעיניה. זה קורה. הבן שלה לא שם. תודעתה צנחה פנימה, כל העולם חולף דרכה, ריק ממנו. קולן של האמהות המודאגות רק הלך וגבר סביבה, אבל היא פנתה משם ללכת. הוא לא שם. היא המשיכה לשמוע את המילים. היא עצרה מהליכתה ועצמה את עיניה. תגיד לי לאן ללכת, תגיד לי משהו. היא התמסרה למלמול אבל לא הצליחה להפריד בין המילים, הם נשמעו לה כחוט אחד, חסר פשר של הברות וצלילים. היא היתה מיואשת מלנסות להבין, אבל משהו בשטף, בקול, כבר היה מוכר לה כמו נחמה, משהו להיאחז בו, והיא עמדה כך, מאזינה לקולות. פתאום משהו השתנה, הטון, לא, הקצב, הואט היא יכלה להפריד בין המילים, היא בבינה לאן עליה ללכת. המלמול חזר והצטופף שוב, נאטם. היא החלה ללכת במהירות אל מרכז העיר.
היה שם מרכז קניות ישן. פעם היו בו קולנוע וחנויות, אבל עכשיו היה עזוב ברובו, מוזנח על ידי אנשים וזמן. כמה מתפרות ישנות עוד עבדו שם. כמה מכונים מפוקפקים. שיכורים מצאו מקום לשבת בו ולשתות מבלי שיופרעו על ידי הציבור הפעיל והחיוני. היא זכרה אותו מילדותה, את השעות שהסתובבה שם, את חנות המוזיקה וחנות הצעצועים. ועכשיו לא נשאר פה דבר. מה היא עושה פה. מה היא מחפשת. מרכז הקניות היה בנוי כמעגל בעל שלוש קומות. היא סבבה את הקומה הראשונה. מתעלמת מהערות שזרקו לה כמה שיכורים, מזייפת אומץ. היא עדיין לא הבינה מה היא מחפשת. זה מטורף, דמעות עלו שוב בגרונה. הבן שלה אלוהים יודע איפה והיא מסתובבת במקום הארור הזה כי שמעה מלמולים בראשה. היא מטורפת. אבל היא שמעה את המילים, מישהו אמר לה לבוא לכאן, זה חייב להיות אמיתי. היא רצה במדרגות לקומה השנייה, הפעם עשתה את הסיבוב מהר יותר. מה עכשיו, מה עכשיו. קראת לי לפה. אני פה. תגיד לי לאן ללכת. תגיד לי לאן ללכת! היא קראה בקול. תופר זקן עם כוס קפה וסיגריה הביט בה מפתח קיטון קטן. היא המשיכה לרוץ. אין פה שום דבר. היא עלתה לקומה השלישית. למה אני לא שומעת כלום. למה הוא הפסיק לדבר אלי. למה להביא אותי לכאן ולשתוק. היא סבבה בקומה השלישית. השלימה את הסיבוב האחרון וכלום לא קרה. היא נשענה על אחד הקירות המלוכלכים, מתנשפת מבכי ועייפות.
אני כאן.
היא הסתובבה, עיניה מחפשות את הקול. היא ראתה מישהו מתקרב לכיוונה, ידיו בכיסיו, הולך לאט, מהורהר. הוא לבש מכנסי ג’ינס גדולים ממידותיו, חולצת טי-שרט אפורה. שיערו החום היה פרוע מעט. היא הלכה אליו, צעדיה מהירים. זה אתה? היא כמעט צעקה. זה אתה? הוא הביט בה כלא מבין ועצר במקומו. זה אתה? היא קראה שוב. אני, אני מה? הוא שאל. היא נעצרה מולו. מחפשת את המילים. מה? הוא שאל, נבוך עכשיו. אתה הוא. אתה זה… אתה לא יודע מי אני? אתה… לא אמרת לי לבוא לכאן? אמרת לי לבוא לכאן. אתה יודע איפה הבן שלי? אתה יודע מה קרה לו? התמיהה והחשש בעיניו. הוא חושב שאני מטורפת. היא נעצה בו עיניים. אולי היא מזהה אותו, את המבט הזה, שעבר בה בלילות. היא יכלה לזהות בכל מקום. אבל הוא היה ריק מולה. למה הוא לא מזהה אותה. מה לעזאזל היא עושה. היא הורידה ממנו את עיניה. סליחה. היא לחשה. טעיתי. עשיתי טעות. סליחה. זה בסדר. אני יכול לעזור במשהו? לא. סליחה. אני לא יודעת איפה הוא. היא הסתובבה והלכה משם. יורדת את שלוש הקומות במדרגות המטונפות ויוצאת ממרכז הקניות. בשביל מה כל זה. מה מבקש לתעתע בה כך.
היא כבר היתה בקומה הראשונה. ומישהו עמד מולה.
אני כאן.
סליחה? היא אמרה.
אני כאן.
מי אתה? איפה נוח? למה הבאת אותי לפה?
אני לא יודע.
מה אתה לא יודע? שאלתי אותך שלוש שאלות.
אני לא יודע.
אל תשחק איתי, זה אתה. אתה קודם היית מיכה ועכשיו חזרת. למה הבאת אותי לפה?
אני לא יודע על מה את מדברת.
אתה משנה את השקרים שלך, אתה משנה הכול, אבל זה אתה. זה תמיד אתה. אני ראיתי אותך בחלום שלי, ואמרת לי לבוא הנה ונוח נעלם.
הוא שתק והביט בה.
למה אתה לא עונה.
אני לא יודע..
תגיד לי שאתה הוא, שאתה אתה. שזה אמיתי. תגיד לי איפה נוח.
הוא הניד בראשו. היא לא הצליחה להבין אם זה היה חוסר אונים או סירוב. הבכי גאה בה. כבר פעמיים שהצליחה לסלק את זה. החליפו לה תרופות, החזירו אותה אל התלם. בפעם נוספת לא תעמוד, היא ידעה. רק תגיד לי איפה הוא.
על מי את מדברת.
היא קרסה על הרצפה. מתייפחת. רק תגיד לי איפה הוא. היא בכתה, היא רצתה שהכול ייעלם, כמו אז, כמו לפני התאונה, שהיא תדע איפה הוא. היא הרגישה את נוכחותו שם, מולה. והיא לא רצתה להרגיש בה יותר. שייעלם. בשביל מה להרגיש את כל זה אם הכול תעתוע. למה אני זוכרת אותו. למה הוא מגיב ככה. מי זה. ובעל כורחה, היא מלמלה, מיכה, מיכה.
הוא בגן, איפה שהשארת אותו.
לא, הם נעלמו. כל הגן נעלם. אני אמורה לחפש אותו. אני לא יודעת איפה הוא.
הוא בגן, איפה שהשארת אותו.
היא הרימה את עיניה, נפוחות ולחות, ולא היה שם אף אחד.
היא הסתובבה ויצאה משם בריצה. את הדרך לגן עשתה בצעדים מהירים, מבוהלים. אמהות התקבצו מסביב לשער, מדברות ביניהן, שתיים מהן עישנו. אחת החזיקה רצועה של כלב קטן שנבח לעברה. היא הסתכלה על השער, לא מבינה. היא בדקה את השעה, דקה אחת אחרי שעת פתיחת השער. זה קורה שוב, היא הרגישה בחילה גואה בה. ואז, נקישת השער המוכרת. האם שעמדה בסמוך לשער דחפה אותו, זורקת עוד משפט אחרון מעבר לכתפה אל זאת שדיברה איתה. הן נכנסות. הן פותחות את הדלת. היא שומעת קול ילדים משחקים, היא רואה חיבוקים ואמירות שלום וחיוכים. היא נכנסה אחריהן, נוח מזהה אותה ורץ אליה, היא מחבקת אותו.
6.
היא ישבה על יד השולחן, שם בילתה הרבה מזמנה. נוח אמור להגיע יותר מאוחר היום. לא מזמן חגגו יחד את יום ההולדת הארבע-עשר שלו. הם חגגו אותו שניהם לבדם. היא אפתה לו עוגה, את אותה עוגה שהיא היתה אופה לו בכל יום הולדת, עם אותן סוכריות שאהב פעם, עם הזיקוקים. הוא לא יכול היה להגיד לה שזאת עוגה של ילדים קטנים.
למסיבה הגדולה שאביו ערך עבורו בכל שנה היא מעולם לא הוזמנה מאז שעזבה את הבית. היא ונוח כבר לא דיברו על כך. למרות שאף פעם לא ביקשה להגיע, הוא ידע שהעניין מכאיב לה. אבל היא לא רצתה להביך אותו יותר או לצער אותו. לכן חיכתה שיבוא אליה, פעם בשבוע, כמו שיאיר והיא סיכמו. הביקורים השבועיים היו הדבר היחידי שנאחזה בו עוד. ימיה היו ריקים ונמתחו עד אין קץ. היא ניסתה לשמור על השגרה שסיגלה לעצמה בעיקר לשם השגרה עצמה, לא למען תכלית מסוימת. עם יאיר לא היתה כמעט בקשר מאז שנפרדו. מדי פעם, שוחחו על נוח, על שינוי יום הביקור. אבל יאיר היה מתקשר לאחל לה חג שמח, ויום הולדת שמח. היא הודתה לו בלבה על האדיבות הבסיסית הזאת, הקבועה, ששמר עליה.
אחרי שנפרדו חייה נהיו שקטים. הם מצאו את איזון התרופות המושלם עבורה, ד”ר אוסטרזצר אמרה. הלוחית לא הציקה לה עוד. לא היו לה חלומות יותר, היא לא ראתה יותר אנשים שאינם שם. שום דבר לא שבר את המעטפת הדקיקה של היום יום. לא היו עוד דמיונות שווא, הזיות, ד”ר אוסטרזצר אמרה, בטון הזה, של רופאים. את מרגישה משהו שונה? היא היתה שואלת אותה בבדיקה השגרתית החצי שנתית שלה. לא. אני לא מרגישה שום דבר, מיכל היתה אומרת. יופי, הרופאה היתה מחייכת אליה ומקלידה כמה שורות במחשב שמולה.
היה קל יותר עכשיו כשכמעט לא יצאה יותר מהבית. רק למכולת שמעבר לפינה ובחזרה, פעמיים בשבוע. היא לא יכלה לשאת יותר קרבתם של אנשים זרים. הסכנה שהנם. היא פחדה שמישהו יביט בה, יפנה אליה, יעורר בה משהו שכבר הצליחה לשתק, לסלק. זה הספיק לה.
בזמן האחרון היא חשבה יותר ויותר על התאונה. תאונה. במהלך השנים, בכל פעם ששמעה או חשבה על המילה תאונה, משהו בה התכווץ. תאונה. משהו שקורה במקרה. שני גופים נעים כל אחד במסלולו ומשהו, מה, גורם להם להתנגש. רצון, גורל, מקרה. האם זה תפקידה להכריע. האם זה תפקידו של מישהו. היא זכרה את השניות שלפני ההתנגשות. השלווה השקטה שמילאה אותה. לפעמים יכלה לזכור את ההתמסרות המוחלטת כשהסירה ידיה מההגה, מעולם לא הרגישה כך. היא הרגישה שהיא חוזרת, חוזרת. משהו פתח את זרועותיו אליה, מה זה היה. אבל הכול היה רמאות אחת גדולה, לפחות כך אמרו לה. מי רימה את מי. בכל פעם שניסיתי לחזור אליך, העירו אותי הקולות ובכל פעם שניסיתי לחזור אל הקולות, הערת אותי. אבל עכשיו נעלמו הקולות. ואם היו, לא חדרו עוד אל המעמקים.