אם הייתם שואלים את זיו, מהי דעתו על התאריך העשרים ושמונה לאוקטובר, הוא היה עונה לכם שאין לו באמת דעה מיוחדת, ואם הייתם מציינים בפניו שזהו התאריך של יום הולדתו, הוא היה עונה לכם שהוא מודע לעניין וכי דעתו לא השתנתה.
זה לא היה מאה אחוז נכון, יום ההולדת שלו לא היה בדיוק יום רגיל וסטנדרטי לכל עניין, דבר ראשון הוא היה מקבל טלפונים מכל בני המשפחה (בדרך כלל אחד זכר ודאג להתקשר להזכיר לכולם) ושנית היו אנשים שאכן ניסו איכשהו לרומם את רוחו, ולו במעט.
בין קבוצת האנשים הנ"ל, לא היה כלול נתי, אחיו הגדול, מכיוון שעל אף כל כוונותיו הטובות, נתי לא יכול לעמוד בפיתוי של בדיחה הגונה על חשבונו של זיו, כן, אפילו לא ביום הולדתו.
לכן כאשר נתי הניח בפניו את המתנה שהכין לו – חבילה גבשושית עטופה בנייר זהב מקומט ובסרט שנראה שנשלף ברגע האחרון – הוא לא בדיוק שש לפתוח את זה.
הוא רק קיווה שזה לא יהיה משהו גועלי במיוחד.
"תודה" הוא אמר לנתי, לא מנסה אפילו להכניס מעט חיות לקולו
"אויש תתעודד" אמר נתי בקריצה, אבל לא דחק בו לפתוח את המתנה, במקום זאת הוא נהיה רציני ואמר "אולי אתה לא תבין את הערך האמתי של המתנה שלי עכשיו, אבל בשלב מסוים אתה תבין שלכל דבר יש את הערך שלו בזמן המתאים"
זיו הטיל ספק בעובדה שמשהו במתנה של נתי יהיה בעל ערך.
ואכן הוא לא טעה, המתנה הייתה בעצם חמישה מתנות חסרות ערך במידה שווה, עיפרון ישן, אבן, חיתול של תינוק, פפיון צעצוע וחבילה קטנה של משחה נגד פטמות סדוקות.
זיו נאנח והחזיר את האריזה לתיקו, נתי יישאר נתי.
באותו ערב יצא זיו לשתות עם כמה חברים.
"אתה חייב להשתחרר קצת" אמר שמואל טיקוצ'ינסקי "אבל אחרי הכול זה יום ההולדת שלך, אתה לא חייב אם אתה לא רוצה"
"זה לא העניין" ענה זיו "אני תמיד ככה, אני אוהב להיות ככה"
"לא אם יש לי מה לומר בנידון" הוא שפך לזיו כוסית של אלכוהול "אם זה תלוי בי אתה תשתה היום עד אובדן חושים"
'אולי זה באמת משהו שאני צריך' חשב זיו לעצמו ורוקן את הכוסית.
אבל זיו שכח את הכלל החשוב ביותר בלהיות זיו קרויזר 'לעולם אל תסמוך על הרגשה טובה, משהו רע עומד לקרות' אבל לרוע מזלו הכלל לא שכח אותו.
לכן הוא לא התפלא במיוחד כאשר התעורר יומיים לאחר מכן ללא כל זיכרון של הימים שעברו, בבקתת דייגים קטנה במרחק של כמעט 7 אלף קילומטרים מישראל בארץ קטנה בשם מקדוניה.
התחושה הראשונה שהרגיש הייתה בחילה, בחילה איומה שהסתובבה ברחבי גופו באין מפריע, התחושה השנייה הייתה ריח, ריח מצחין של דגים כה רקובים עד שהבחילה לא יכלה להחזיק את עצמה בפנים יותר והוא הקיא את כל תוכנו על הרצפה שליד המיטה הקשה בו הוא התעורר.
כאשר הראייה חזרה אליו פחות או יותר הוא הבחין במקום בו הוא נמצא, מין בקתה קטנה, עשויה מעצים לא מהוקצעים עם רווחים ביניהם, עשרות זבובים הסתובבו באין מפריע, שטים בריח הכבד של דגים רקובים.
מלבד המיטה לא היו בחדר שום רהיטים, הרצפה הייתה רצפת עפר והתקרה הייתה עשויה קש.
הוא היה לבוש באותם בגדים שלבש בערב יום ההולדת שלו ותיק הגב היה על סוף המיטה, עדיין מלא בספרים ובחפצים שהיו בו באותו היום, הארנק והפלאפון שלו היו בכיסו, הארנק היה תקין אבל הפלאפון משום מה לא הצליח להשיג קליטה.
הוא יצא מהבקתה אל שמש הבוקר הלוהטת, הוא היה במעין מזח דייגים קטן, על גבול הים
'כמה שתיתי אתמול?!' שאל את עצמו בעודו משפשף את מצחו הכואב, הוא זכר מספר כוסיות ששתה ואחרי זה – כלום.
"בוקר טוב לך" שמע קול באנגלית צחה, אדם נמוך קומה התקרב, הוא היה צמוק ועורו היה צרוב שמש "כבר חששנו שגם אתה לא תתעורר"
זיו מצמץ בהפתעה "איפה אני?"
האיש הניח את הדלי והמקל שהחזיק בתוך סירת עץ קטנה "אתה בהוגלשמאקן! אחת הערים הגדולות והמפותחות ביותר בכל מדינת מקדוניה, אני מקווה שהיא מוצאת חן בעינך"
זיו הביט לכל עבר, בכול כיוון היה מלא בבקתות עץ ישנות ורעועות, לא היה שום דבר "גדול" או "מפותח" לפי מה שהוא ראה, וזה בהחלט לא מצא חן בעיניו.
"איך הגעתי לפה???"
הדייג משך בכתפיו "אין לי מושג, אם היינו יודעים את זה אולי היינו מצליחים לחסום את כל השיכורים שממשיכם להופיע אצלנו משום מקום, זה לא שתמותו שם בחוץ, הרי במרחק שתי ימי שייט אתם יכולים להגיע לטנזניה, שם יודעים לטפל בזרים שיכורים" עיניו השחירו "יודעים לטפל בהם היטב".
זיו התנער "אתה לא יודע במקרה איפה נמצא ישראל, נכון?"
"מעולם לא שמעתי על מקום כזה, ועל כן היא איננה קיימת, אך אם תרצה, ואין לי שום מושג למה תרצה ככה, אבל אם תרצה אתה יכול לגשת לנמל התעופה של מקדוניה ואולי הם יוכלו לכוון אותך איך לעזוב את מקדוניה" הוא דחף את סירתו למים "שוב, אין לי מושג למה תרצה לעזוב את המקום הזה, יש כאן כל מה שצריך" והוא טיפס ונכנס לסירה ושט משם.
זה לא היה נראה בעיניו של זיו שיש במקום הזה כל מה שצריך, זה לא היה נראה שאפילו יש להם חשמל, או מים זורמים, והריח שהיה בכל מקום היה כבד מדגים.
אבל זיו הוא לא אחד שאומר נואש, גם לא במצבים הכי קשים, בעקבות קללה שהוטלה על משפחתו לפני שנים רבות זיו היה רגיל למצבים לא צפויים של מזל רע, כל מה שהיה עליו זה לקוות שהמצב לא ילך ויחמיר,
לפחות שלא יחמיר במיוחד.
הוא יצא לחפש את נמל התעופה של מקדוניה, זה לא היה קשה למצוא, כל הוגלשמאקן לא הייתה יותר גדולה ממאה או מאה חמישים תושבים, רוב הבתים היו בקתות קטנות מעץ, חלק היו בניינים מאבן, חלקם היו סך הכול ערמות של קש מגובב עם פעמון כניסה.
הבניין של נמל התעופה היה אחד הבניינים שלא היו עשויים מקש מגובב.
הוא נכנס לבניין, היה שם דלפק בודד עשוי עץ, ופקידה אחת, לא היו כיסאות או תמונות או שום רהיט אחר בחדר.
זיו ניגש לפקידה, אישה קטנה בעלת עור כהה ושער קצר "שלום אני…"
"תייר שהשתכר והתעורר כאן בלי לדעת איך" היא אפילו לא הרימה את ראשה מהעיתון שהיא קראה.
"אממ, נכון, ואני…"
"רוצה לדעת מה צריך לעשות בשביל להגיע הביתה"
זיו נאנח בהקלה, הוא לא אהב להסביר לאנשים דברים, במיוחד דברים שהוא לא הבין בעצמו "ובכן כן, אני מאוד אשמח לדעת מה אני צריך לעשות בשביל להגיע הביתה"
היא הרימה את מבטה, מסתכלת בו בעניים שחורות קטנות חסרות חמלה "ובכל תייר יקר" היא מתחה את המילה 'תייר' כמו מסטיק "יש לך כסף מקדוני לשלם עבור טיסה?"
זיו בדק את כיסיו, רק כסף ישראלי, הוא הציג אותם בפניה, אך היא הנידה בראשה.
"אני מצטערת, אבל אין לנו הרבה שימוש במטבע חוץ כאן, אם אין לך כסף מקדוני אנחנו לא יכולים לאשר לך טיסה, אנחנו מודעים למצב העגום שלך, אך אתה בהחלט לא התייר הראשון שמגיע אלינו עם הסיפור הזה וממשלת מקדוניה היא איננה עמותת חסד, אם אתה רוצה להשתמש בשירותיה של שדה התעופה המקדוני יש לך שלוש אפשרויות, לשלם, להיות מלווה של נספח תרבות או להפוך לאזרח מקדוני, להיכנס לכלא לתקופה של עשרים ושמונה עד שלושים שנה ואז עם שחרורך לא תהיה למדינה ברירה אלא לשלול ממך את דרכונך ולגרש אותך מתחום ארצה"
"למה אתם לא מגרשים אותם לפני שהם נכנסים לכלא?"
היא מצמצה "בגלל שאז לא בטוח שתקבל את העונש שלך"
"אז למה מגרשים אותם אחרי השחרור? הם לא משתנים לטובה?"
היא משכה בכתפיה "לא יודעת, איש מעולם לא שרד עשרים ושמונה שנים בכלא המקדוני"
זיו מחה את מצחו המזיע "אז מה אני צריך לעשות בשביל להיות מלווה לנספח תרבותי?"
היא חזרה לקרוא את העיתון שלה "אתה פשוט צריך ללכת לבניין הממשלתי האחראי על הצמדת מלווים לנספחים תרבותיים, למלא את המסמכים הדרושים ואז תוכל לטוס לאן שרק תרצה"
'נשמע קל מספיק' אמר זיו לעצמו.
לפעמים מאוד קל לשכוח מי אתה ומה המזל שלך.
הבניין הממשלתי האחראי על הצמדת נספחי תרבות היה ממוקם במרחק עשר דקות הליכה משדה התעופה, כאשר הוא נכנס רוחו נפלה.
בערך כשלושים אנשים מכל צבע וגודל ישבו שם והרימו את ראשם אליו בתקווה כשנכנס.
הוא עמד והתבונן בהם לרגע בדממה ואז ניגש לדלפק, האישה שישבה בדלפק הייתה העתק מדויק של הפקידה משדה התעופה, אותו גודל קומה, אותו צבע עור כהה, אותו שיער קצר, אפילו הבגד המרופט שהיא לבשה היה זהה לבגד שלבשה הפקידה בשדה התעופה.
הוא התבונן חזרה בדלת וניער את ראשו "את לא הפקידה משדה התעופה?" תמה
היא לא הרימה את ראשה מהעיתון שהיא קראה "לא, אני הפקידה האחראית על הצמדת נספחי תרבות" היא הרימה את ראשה והגישה לו מספר טפסים "תמלא אותם ותחזור הנה"
זיו שלח את ידו אל ערמת העטים הגדולה שהייתה על הדלפק, אבל הפקידה עצרה בעדו
"אני מתנצלת, אך החוק המקדוני קובע שעל כל המסמכים הקשורים להצמדת נספחי תרבות עליהם להיות ממולאים בעיפרון ולא בעט"
"למה?"
הפקידה משכה בכתפיה "אין לי מושג, זה לא תחום האחריות שלי, או שתמלא את הטפסים בעיפרון או שאני לא אוכל להצמיד לך נספח תרבות"
זיו התבונן על האנשים הישובים בחדר "למישהו יש עיפרון להשאיל לי?"
נשמע צחקוק יבש מאת כל היושבים בחדר, אך איש לא ענה לו, זיו התבונן בפקידה במבט שואל
"הם כולם מחכים לעיפרון" ענתה לו "או לאישיות חשובה בממשל המקדוני שזקוק לעזרה ללא צורך במסמכים, היו לנו שלושה מקרים כאלה בחודש האחרון, או שתמלא את הטפסים בעיפרון או שתמתין בתור ביחד עם השאר"
זיו הלך והתיישב מבואס ליד גבר בשנות השלושים לחיו, עם זקן לא מגולח וחליפה אפורה יקרה ומקומטת מאוד.
"יום הולדת הא?" שאל הגבר וזיו הנהן.
"לי חגגו מסיבת רווקים, אני לא זוכר הרבה מזה, זה היה לפני כמעט שלושה חודשים, מאז אני פה, מחכה בתקווה שאוכל איכשהו למצוא דרך לצאת מהארץ הארורה הזאת"
"ובאמת אין מה לעשות?" שאל זיו
האיש צחקק במרירות "תקשיב, אין טלפון ארור אחד בכל הוגלשמאקן, והעיר הכי קרובה זה במרחק שלושה ימי הליכה דרך המדבר המקדוני, אין גם שום חנות, כך שאין איפה לקנות עפרונות, וגם לו היה הם לא מקבלים שום כסף זר, האנשים פה התפתחו בצורה כזאת שאין שום דבר שמעניין אותם, שום דבר שהם רוצים, קיבלתי בושם בשווי אלף חמש מאות דולר למסיבת רווקים שלי, אבל הם לא מעוניינים בו, אילו רק הייתי מקבל עיפרון…" קולו נחלש.
ייתכן שאם הייתה נדלקת נורה מעל ראשו של זיו זה היה ממחיש בצורה טובה יותר את מה שעבר בראשו, הוא הושיט את ידו לתיק ואכן, החבילה הגבשושית שקיבל מנתי הייתה שם.
'מסתבר שצדקת' חשב זיו בשקט לעצמו.
הוא ניגש לדלפק ושלף מול עיניה של הפקידה את העיפרון הישן, הוא מילא את הפרטים ומסר לה.
"טוב מאוד" אמרה בלי להסתכל במסמך, היא נטלה אותו והשליכה אותו לפח מאחוריו "בוא אחריי".
הם ניגשו לחדר האחורי שהיה בעצם חצר שכל מה שהיה שם זה כלוב קטן עם קוף זהוב בתוכו.
הפקידה ניגשה לכלוב "תכיר זה הנספח התרבותי שלך"
זיו פער את פיו בהפתעה "אבל זה קוף!"
הפקידה הנידה בראשה "נכון, שמו סאמוסה והוא הנספח התרבותי שמייצג את מקדוניה כמעצמה, ואתה כאחראי עליו, עליך לדעת כמה כללים חשובים, ראשית כל אל תיתן לו שום חומר אסור, ולא משנה כמה הוא יתחנן בפניך, שנית כל תיזהר לא להרגיז אותו עליו להיות ייצוגי בכל זמן נתון ושלישית והכי חשוב אל תוריד ממנו את העיניים לרגע, יש אנשים בעיר הזאת שיהרגו בשביל להשיג משרת ליווי לנספח תרבות"
זיו צחק, אבל אז הפסיק כאשר ראה שהיא רצינית.
"אתה תרצה לצאת מפה" אמרה ופתחה לו את השער האחורי.
לפני שהספיק לעשות פסיעה אחת מחוץ לחצר של הבניין הממשלתי האחראי על הצמדת נספחי תרבות, מישהו בחליפה אפורה נתקל בו וגנב לו את הכלוב, היה זה הבחור שישב לידו בחדר ההמתנה.
זיו ראה אותו בורח להמשך הרחוב, הוא קילל ושלח את ידו לתיק, לוקח את הדבר הקשה הראשון שהצליח לשים עליו את ידו.
היה זה האבן שנתי הביא לו, זיו משך את ידו לאחור ובכל כוחו השליך את האבן, האבן התעופפה בקשת ופגעה בגבר בחליפה האפורה בצד ראשו, הלה התמוטט לרצפה מפיל את הכלוב.
זיו מיהר אליו והרים את הכלוב, האיש גנח אבל לא התרומם.
'שוב תודה נתי', אמר זיו בליבו, הוא לא ידע למה, אבל משום מה הוא חש צריבה על העובדה שאח שלו צודק, שוב.
כעת זיו שמר על הכלוב בשתי ידיים, לא מוריד את העניים שלו ממנו לרגע, כאילו היה כרטיס טיסה יקר באזור סחוף רוחות.
הוא נכנס לנמל התעופה של מקדוניה בתחושת זחיחות והניח את הכלוב על הדלפק, הפקידה לא הרימה את עיניה.
זיו כחכח בגרונו "אהמ, הצלחתי להשיג משרת ליווי לנספח תרבות…"
"איפה האישור מאת השר המקדוני לענייני נספחי תרבות?" קטעה אותו בחדות, עדיין לא מרימה את מבטה.
"מה?!"
כעת היא הרימה את מבטה "אתה לא יכול לצאת עם נספח תרבות מהארץ מבלי להשיג אישור בכתב מהשר האחראי על כך נכון? תחשוב בהגיון" והיא חזרה שוב לקרוא בעיתון שלה.
זיו נאנח "איפה אני יכול להשיג אותו?"
"בבר שבקצה העיר, לא תוכל לפספס אותו"
זיו יצא החוצה, השמש הלוהטת כבר טיפסה לשמיים וכעת קפחה על ראשו, הוא מחה את הזיעה מעל מצחו "למה הכנסתי את עצמי?" שאל את סאמוסה, סאמוסה לא ענה, כי אחרי הכול הוא עדיין היה קוף.
זיו הניד בראשו "למה אני מדבר אל קוף?"
סאמוסה משך בכתפיו.
הבר לא היה כזה רחוק מנמל התעופה, שום דבר לא היה רחוק בעיר הזאת, בחצי שעה זיו יכול להקיף את כולה, הוא שאל את עצמו איך הם בכלל הצליחו להקים שדה תעופה.
הבר היה קריר ומוצל, אך עדיין הצחין מדגים, זיו בירך על הצל בכל זאת.
בבר היו שני אנשים, אדם שמן, מרופט ולא מגולח שרוע על הבר ומוזגת שנראתה בצורה חשודה כמו הפקידה בנמל התעופה והפקידה במשרד האחראי על הצמדת נספחי תרבות.
"תרצה לשתות משהו?" שאלה בקול משועמם.
זיו הניד בראשו "יש לך במקרה אחות?"
"לא" ענתה "למה?"
"חשבתי שראיתי מישהי שדומה לך, את יודעת במקרה איפה נמצא השר המקדוני לענייני נספחי תרבות?"
"פה!" השמן הרים את ראשו מהבר, לחיו הייתה אדומה מהשכיבה על הבר ורטובה מרוק.
זיו יכול לראות לפחות עשר דרכים שהעניינים לא יסתדרו לטובתו והוא נשא תפילה שקטה שזה לא יקרה כך.
הוא גייס את החיוך הכי ידידותי שהוא היה יכול לסחוט וניגש לאדם השמן שניסה למצמץ את השינה מעיניו
"שלום הפנו אותי משדה התעופה כדי לקבל…"
השר נחר וסימן למוזגת שתמזוג לו כוס משקה נוסף "תייר הא? באת לחזות בנפלאותיה של מקדוניה הדגולה וכעת אתה תקוע בלי איך לחזור נכון?"
המוזגת הביא לו כוס של נוזל חום עכור
"אממ כן" ענה זיו בחשש "וקיוויתי ש…"
"אתם התיירים מחליאים אותי" השר גיהק וניגב את לחיו בשרוולו המוכתם "כל היום מטרידים אותי עם התלונות האינסופיות שלכם, כל היום רוצים משהו, אף אחד אינו מעוניין לדעת מה אני רוצה, אני לא ביקשתי להיות השר, אבל נבחרתי, בעל כורחי וכעת אני תקוע בהוגלשמאקן, העיר הכי לחה וחמה שקיימת בכל מקדוניה, אפילו בכל האזור שמחוץ למקדוניה, אתה יודע מה הלחות עושה לעור שלי? אני יבש וסדוק כמו האדמה עליה אני משרת, ואל תיתן לי לספר לך על המצב של הפטמות שלי! אני בהלם שהם לא נפלו עדיין"
זיו הקשיב לסיפור בחשש גובר עד שהשר הגיע לחלק האחרון של הסיפור.
"אולי יש לי מה לעשות בנידון" אמר זיו ושלח את ידו לתיק, הוא שלף את החבילה הקטנה של המשחה נגד פטמות יבשות וסדוקות והעניק אותם לשר המקדוני.
השר הביט בזיו בעיניים מוארות "רואים עליך שדם מקדוני טהור זורם בעורקיך, הרי ידוע לכל מקדוני קטן שהנוהג הוא כאשר פוגשים זר, רוטנים בפניו ואז על הזר להעניק מתנת פיוס למתלונן, כעת, מה אוכל לעשות עבור אזרח מקדוני נאמן?"
זיו הניח את הכלוב עם סאמוסה על הבר "אם זה יהיה בסדר, אני זקוק לאישור ממך להתלוות לנספח התרבותי המכובד אל מחוץ לגבולות ארץ מקדוניה הנהדרת"
השר הנהן ונטל מפית קטנה ושרבט עליה קשקוש, ואז נופף בידו לזיו שיצא.
כשזיו יצא מהבר הוא בחן את השרבוט, זה היה נראה כמו משהו שהוא היה יכול לרשום בעצמו וסביר להניח שזה בכלל לא יתקבל, אבל זיו כבר התייאש מלנסות להבין את דרך החיים המקדוני, והוא פנה לשדה התעופה פעם נוספת.
הפקידה הביטה בו בפנים חמוצות כאשר נכנס.
"השגתי את האישור מהשר המקדוני" אמר והושיט לה את המפית
"טוב מאוד" אמרה, היא נטלה ממנו את המפית ומבלי להסתכל עליו השליכה אותו לפח קטן תחת שולחנה "אך יש בעיה נוספת"
זיו נשם עמוק, הוא התחרט על זה שנתי לא נתן לו לפחות מצית, ככה הוא היה יכול לשרוף את המקום הארור הזה לקרקע.
"ומה… הבעיה… הפעם?!?" סינן מבעד לשיניים חשוקות.
"עם כל הכבוד וההערכה לנספח התרבות, הוא עדיין קוף ועל פי החוק המקדוני חיות מחויבות ללבוש חיתול אם הם רוצים לטוס, ומכיוון שאין להשיג חיתול בכל אזור מקדוניה…"
"כן, כבר שמענו על היעילות של מדינת מקדוניה הנפלאה" אמר זיו "אבל אני הגעתי מוכן" הוא הניח על הדלפק את החיתול שנתי נתן לו.
הפקידה החמיצה פנים אך היא התרוממה מכיסאה וסימנה לזיו לבוא אחריה, היא הובילה אותו החוצה למשטח ההמראה, היה שם מטוס יחיד שהיה רשום עליו 'אייר מקדוניה'
הפקידה קדה וחזרה לבניין, זיו נשם עמוק והרים את הכלוב "מוכן סאמוסה?"
הקוף הוציא כינה מראשו והושיט אותו לזיו.
זיו דחה בנימוס ועלה למטוס.
הטייס ישב שם על הכיסא, רגליו מונחות על הכיסא השני וכובעו מוטה על הפנים.
זיו כחכח בגרונו, הטייס הרים את כובעו מעט עם הזרת ונאנח
"אני מניח שאני אמור להטיס אותך עכשיו נכון? זאת העבודה הכי גרועה בעולם להיות טייס מקדוני, לבקר בכל העולם אבל בלי אף פעם לראות אותו, הבת שלי כל הזמן מבקשת מזכרות אבל מה אני אומר לה? שלכסף המקדוני אין ערך מחוץ לגבולות המדינה? שברוב הארצות לא נותנים לי אפילו לרדת מהמטוס?"
זיו, שכבר הכיר את המנהג המקדוני להתלונן בפני זרים הושיט את ידו לתיקו והוציא את פפיון הצעצוע "אולי תביא לה את זה? זה צעצוע ממדינה קטנה בצד השני של העולם"
הטייס שזיהה כעת את זיו כאזרח מקדוני התיישר וסידר את כובעו "לאן אדוני?"
זיו חייך "הביתה".
ואכן לשם הם טסו
– הסוף –