א.
כשדיברתי עם אחותי בטלפון, היא אמרה לי שהיא לא שמעה על כך כלום.
והיא עוד גרה בירושלים המלעונה!
איך לא שמעת כלום ירדן, איך לא שמעת כלום. את לא שומעת חדשות? כאילו את לגמרי מנותקת?
היא הסבירה לי שפשוט לא התעוררה.
רגע. מה זאת אומרת "לא התעוררת"?
ב.
שַחרור קטן הופיע בפינת גינתי. הוא תר אחר משהו באדמה. משהו, נו באמת – אוֹכֶל. מה עוד הוא יכול לחפש? תולעים זה מעדן מלכים. אבל שחרור קטן נע באופן אחר. אופן מחשיד.
שחרור שחרור שעל הקיר, מי הכי יפה בעיר?
התעוררתי.
שמש צהובה סנוורה אותי מבעד לחריצי התריס, קמתי לסגור את החלון, אבל בדרך מהמיטה לחלון מעדתי ונפלתי. כשקמתי כבר הייתי ערה לחלוטין והחלטתי שזהו, הגיע הזמן לקום. אז במקום לסגור את החלון פתחתי אותו. מבטי נישא לפינה שבה ראיתי את השחרור הקטן בחלומי. הוא לא היה שם, כמובן.
הלכתי לשירותים. אחר כך הרתחתי מים בקומקום ומזגתי לי קורנפלקס לקערה לבנה. פתחתי בקבוק חדש של חלב סויה. על הפקק הייתה פתקית מחיר חצי דבוקה, 12.1. הקומקום שקשק.
הלכתי לפתוח את הדלת. עמדו שם אישה וילדה, ואמרו לי שיש להם הודעה למסור לי.
"מצטערים על העיכוב, להלן חבילה הרשומה על שמך".
תודה, אמרתי. לחתום על משהו?
לא צריך, אמרה הילדה, וחיטטה באוזנה.
סגרתי את הדלת. לקחתי את הטלפון ופתחתי ynet. הרגל מגונה, נו טוב, לא נורא.
"מגפת הפקקים בעיצומה, והגל הנוכחי קשה מקודמיו". גם כן כותרת ראשית. די כבר, אנשים עייפו לשמוע פְקַקוֹנה פקקונה, אבל נראה שהתקשורת לא עייפה מלטחון פקקונה כל היום וכל הלילה. כמה אפשר לפחד? די נמאס.
שוב דפיקה, אני הולכת לראות מי נמצא שם, מסתכלת דרך עינית הדלת ו…
התעוררתי.
השחרור הקטן חזר לגינתי, ובידו פקק צהוב. בטח מאיזה משקה מוגז ורעיל. נזכרתי איך אמא הייתה אומרת, האוכל של סבתא הוא רעל. איך כשחזרנו מהבית של סבתא בליל שבת, אחזתי בידי הקפוצה את הבמבליק שסבתא נתנה (במבליק זה בירושלמית סוכריית ליקוריץ שחורה). ונזכרתי איך היא פתחה את ארון הבגדים רגע לפני שהיינו צריכים ללכת, והוציאה במבליק לכל אחת מאיתנו. לא אכלתי אותה, שמרתי אותה לבאמפים שבכביש של רחוב עוזיאל מתחת לבית של סבתא. סבתא מכשפה אני בטוחה. אחרי שאנחנו הולכים היא מצחקקת צחוק של מכשפה ורוקחת שיקויים של מכשפות והבמבליק היא סוכריה מורעלת.
השחרור עף. משהו בפיו. לא הצלחתי להבין מה היה שם.
ניערתי את ראשי, הלוך ושוב.
התעוררתי.
קמתי, התלבשתי, יצאתי לעבודה. התחיל לרדת גשם, הפעלתי את הווישרים. שוויפ שוואפ שוויפ שוואפ הם עשו. הגשם התחזק, הפך לברד קשה ומטריד. הברד הפסיק להיות שקוף, כנראה נמאס גם לו. הוא התלבש בצבע זהוב זרחני, שירְאוּ. שירְאוּ ויירָאוּ. רגע, זה לא ברד. זה פקקים! המוני פקקים נוחתים מהשמים על השמשה שלי. על השמשות של כולם.
מכוניות צפרו מסביבי וכולם תקועים זה בתחת של זה ביציאה מהעיר. לחצתי חזק על דוושת הבלם, הסתכלתי מהחלון הצידי וראיתי עוברים ושווים אוספים פקקים בראבאק. דתייה מבוגרת אחת פתחה את כיסוי הראש שלה והפכה אותו לשקית לאיסוף פקקים. נזכרתי בפקק הצהוב מהחלום שלי עם השחרור. אולי הגיע המשיח?
לא יכול להיות… אנשים נהיו חמדניים כל כך. תקעו פקקים באוזניים, בארובות העיניים, אפילו, לא נעים לספר, אבל אספר לכם בכל זאת. בין הנחיריים. כן כן, כל מקום שאפשר לשם בו פקק, שמו. הם הלכו ככה ברחוב, לא רואים ולא שומעים, ממששים את דרכם כסהרורים אל תוך העיר, אוספים עוד ועוד פקקים ככל הנקרה בדרכם. כל דרך היא הזדמנות להיתקל בפקק, אם רק מנסים לא ליפול, להלל את מזלנו בכל פקק שמוצאים, לקלל את יום היולדנו בעת מישהו אחר משיג את הפקק לפנינו. אבל לא לריב ילדים. רק מלמלו קללה בשקט, בפנים. הרי שפתכן, פקוקה שתהייה, פקוקה ומבולקה.
ג.
ירדן גרה כבר הרבה זמן בירושלים. יש לה שיער שחור, אף מקורי, עיניים ממוקדות. לא ידעתי שהיא ישנה כל כך הרבה עד שיחת הטלפון שעשיתי כשהיא אמרה לי שהיא לא שמעה על הפקקונה, ושהיא לא יודעת מה אני רוצה ממנה. היא סיפרה לי שהיא רוצה למצוא חברוּת. אמרתי לה שזה משמח אותי. התפלאתי. אף פעם אבל אף פעם היא לא סיפרה לי על זה.
תהיתי אם יש קשר, אם איכשהו הגשם הזה לתוך השינה שלה השפיע. נאאא. אנחנו לא מרכז העולם.
תהיתי מתי יגיע הרגע שבו היא תשאל עליי. הוא לא הגיע.
כלומר, בהתחלה היא שאלה אותי מה שלומי. ואז התחלתי לדבר על הפקקונה והיא לא רצתה לשמוע היא אמרה שאין לה מושג על מה אני מדברת שהיא לא יודעת ולא שומעת ולא מריחה שום דבר.
איך חוש הטעם שלך? שאלתי.
טוב תודה.
ואז היא סיפרה לי שהיא רוצה חברוּת. ושלא לספר ל"אני יודעת מי". אתם לא מבינים כמה זה מדהים הדבר הזה. מי שלא היה שם לא יכול להבין. ובכל זאת תנסו : זה מדהים. אני יותר מתמיד יכולה לדמיין שהתרדמת מתקרבת לסופה..
ד.
בכל פעם שחתרתי לשחרור הפקק מבקבוק הפנדורה, כשעוד היינו נערות, היא הייתה מתחילה לבכות. "את מסיתה אותי נגד אמא" היא הייתה אומרת בוכה ומתרחקת עוד ועוד והבנתי, על זה אי אפשר לדבר איתה, כל דבר שקשור בכת הוא קשור גם בקשר דיבור עמוק סודי ומושתק, ואם אני הולכת להפר אותו אז הנידוי שלי הולך להחריף.
באמת שלא אכפת לי שינדו אותי, רק שירדן לא תנדה אותי.
טוב למי אני משקרת ברור שאכפת לי.
אבל לא שיקרתי לעצמי לגבי ירדן, כי עם ירדן זה הרגיש לי תמיד בטוח לאהוב, תמיד משהו שאין לא שום משמעות נסתרת וזדונית.
אני אסביר, אם תסכימו ללכת איתי צעד אחד אחורה, לפתוח את הבקבוק הזה ביחד איתי. את הפקק שלו אני מבטיחה לשמור, הבנתי שפקקים בתקופה הזו זה עסק מסובך ואני לא מעוניינת להסתכן או לסכן, לא זקנים ולא צעירים ולא אנשים תמימים ורגילים שהולכים ברחוב ויום אחד שומעים רעם חזק משמיים ואתם יודעים מה קורה.
ה.
"מה תרצי להזמין?"
"אני לא רוצה להזמין כלום, תזמיני את"
אני מנסה לתפוס את מבטה. היא מתעסקת בתיק שלה כל הזמן, מחפשת משהו, ואז חוזרת אל בקבוק הלימונדה, שותה ובוהה באוויר.
"ירדן, אני לא באתי בשביל לאכול לבד."
"זה בסדר מירי, אני לא רעבה".
"תגידי לא קר לך?"
"לא אמא – לא קר לי", מדגישה את האמא בטון הציני שלה, ואני נזכרת בכל הפעמים שירדן הטיחה בי "את לא אמא שלי!" וקרקושי הבטן הלא נעימים שליוו את הזמנים האלה. אבל היה גם את "מי, מי גאון של אמא?" שהייתה מרבה לומר לי בציניות בכל מני סיטואציות. "גאון של אמא" היה מטבע לשון כל כך מתוק, ואחרי שנאמר הספיק לנו מבט אחד ללכוד זו את עיניה של זו, ושתינו היינו מתפקעות מצחוק.
"את זוכרת את הפעם הזו שהלכנו לנדנדה בקטמונים, ואיך נצבטתי בטוסיק?"
ירדן מחייכת קלושות, "כן…"
החיוורון של החיוך לא הלם את הצבע שיש לזיכרון כזה. עשינו הליכה באיזה ערב קיציי בשכונה. הגענו לגן שעשועים והתיישבנו על הנדנדה הזוגית. נד נד אחד ירדן למטה ואני למעלה, נד נד שני התהפכנו ואני… אאוץ ענקי, זעקת שבר לעולם. הטוסיק שלי נצבט בין המושב לבין חצי הצמיג שמתחת. וירדן קולטת את מה שקרה ומתקפלת בפרץ של צחוק ושיהוק שמתגלגל ומתגלגל ולא נגמר, עד שנרטבות לה המכנסיים מרוב פיפי, ואז כבר שתינו משתפכות מצחוק כל הדרך הביתה, כל פעם חושבות שהצחוק כבר נגמר וזהו, אבל אז הוא מתחיל מחדש. ירדן הולכת מאחוריי כדי שלא יראו לה את הרטוב על המכנסיים, ואנחנו חושבות: מזל שכבר לילה ולא רואים.
בכלל היינו מטיילות הרבה ביחד מחוץ לבית ההורים. הייתה לי אז עוד האשליה שאולי אני אצליח לטפל בירדן דרך ההליכות האלה. ניסיתי להבין ולדובב, להלך מסביב בלי לגעת ישר מדי, חד מדי, כואב מדי. בדיעבד, לא הצלחתי להציל אותה. בדיעבד, אולי מעולם לא יכולתי.
ו.
אולי יגיע יום שבו אני אוכל באמת לכעוס, אבל באמת. לצרוח את הכעס שלי, לשבור צלחות. כוסות, סכו"ם. מגירות, מראות, שידות. לזרוק מיטות מהחלון, לזרוק ארונות עם הבגדים שבתוכם. לרדת למטה עם מספריים ולהתחיל לגזור את כל הבגדים שהתעופפו באוויר. אחר כך לחזור, לגרד את האמבטיה מהרצפה, לזרוק גם אותה החוצה, עם כל הטינופת והשערות וכתמים שלא נוקו. גם את האסלה ואת הצנרת ואת כל הביוב. אחר כך לשפוך אקונומיקה על כל העולם, ואם משהו מהכתמים האלה ינוקה, מה טוב. כבר ממש לא אכפת לי.
ז.
העצבנות שלי בתור ילדה הייתה יוצאת על הדלתות של ארון הבגדים שלי. הייתי פותחת וטורקת בחוזקה. כל פעם יותר
חזק. ניסיתי ככה בכל הכוח. שום דבר לא נשבר. קול של טריקה נשמע לרגע, ואז התפוגג אל האין.
כל כך פחדתי שירדן תתפוגג אל האין.
ירדן לא הייתה ילדה עצבנית. עולמות של צבע ותמימות ואהבה נשפכו מתוך הידיים שלה כשהיא פיסלה בחמר ודרך המכחולים על הקנבס. כל כך אהבתי את הציורים האלה, את הפסלים האלה. כל כך נשבתי בעולם האומנות שאפף ושמר עליה. ירדן הייתה "יויו" עבור כולנו, משחק מיוחד שנכחד מהעולם. נדירה ושמורה בעדינות ובערגה.
אבל למרות ההבדלים ביננו, היינו ביחד ארוגות ושלובות זו בזו, כמו איזו תרכובת כימית מאוד חזקה ששום כוח בעולם לא יכול להפריד. ואני זוכרת את המחשבה שחלפה במוחי מפעם לפעם, בזמן שלא מצאתי את מקומי בבית הספר היסודי, ואחר כך בחטיבת הביניים, אמרתי לעצמי – אבל יש לי את ירדן. ירדן היא החברה הכי טובה שלי.
היינו שעות משחקות בבטחה, מבושמות בחופש ובחכמה ובעושר של עולם הדמיון שבראנו לנו.
ירדן כרכה מסביבה את הסדין הוורוד עם הפרחים הסגלגלים הדקיקים, והייתה מלכת סין. אני התעטפתי בסדין צהוב עם פרחים כתומים ואדומים, והייתי מלכת אנגליה. היינו נפגשות בוועידות חשובות ויושבות לשתות תה ביחד להחליט על גורל העולם. ואז היינו מתהפכות, מחליפות בין הסדינים, ואני הפכתי להיות מלכת סין, וירדן הייתה מלכת אנגליה.
בבקרי יום שבת, ירדן הייתה מתעוררת ראשונה לפני כולם. הילדה הקטנה מתעוררת ראשונה. ולמי היא באה? לאמא? לאבא? לסימה? לא, היא באה אליי, הזדחלה אל מיטתי, ואני מנומנמת ורוצה עוד לישון, אבל גם רוצה לתת לה תשומת לב, מחבקת אותה, והיא לוחשת לי לאוזן שמשעמם לה, אז התעוררתי והכנתי לה איזושהי פעילות עם דף ונייר, משהו לצבוע, או איזו תפזורת לפתור. אחר כך היא הייתה חוזרת אליי עם מה שהיא פתרה, ושוב הזדחלה למיטתי, ביקשה את תשומת ליבי, והיינו עוד מתחבקות, ובסוף התעוררתי, ושיחקנו ביחד.
היא הייתה גוזלי ואני הייתי גוזלנה, והיינו בגן של שַחרורים. "על ראש הברוש שבחצר, שמחה והמולה, שם כל הציפורים בגן הקימו מקהלה…" היינו שרות יחד את השיר של גן השחרורים, ואז הייתה איזושהי דרמה, וגוזלנה תמיד הייתה מתאהבת בגוזלי, וגוזלי היה תמיד דוחה את גוזלנה מעליו, ואז היינו מתהפכות, ואני הייתי גוזלנה והיא הייתה גוזלי.
ואחר כך היא הייתה תינוקלי ואני הייתי אמאלי. תינוקלי תמיד עשתה צרות לאמאלי, כל הזמן בכתה וצעקה ושברה דברים ועשתה בעיות. אמאלי תמיד הייתה חסרת אונים מול תינוקלי, מבקשת, משדלת, מתחננת, אבל שום דבר לא עוזר. תינוקלי השובבה ממשיכה להשליט טרור מסביבה, אבל מי יכול לכעוס עליה, היא תינוקלי…
ואז היינו מתהפכות, ואני הייתי תינוקלי וירדן הייתה אמאלי. אבל זה תמיד היה פחות כיף, והיינו חוזרות לסדר הרגיל.
ח.
דמיינו בכי. הרבה בכי. בתוכו ירדן מצליחה להוציא מנשמתה את המילים האלה:
די מירי אני לא רוצה לשמוע על זה! קחי כבר אחריות! אני לא רוצה!
איך את יודעת על מה אני רוצה לדבר איתך?
אני יודעת! תפסיקי!
את יודעת ירדן יש פה גם אותי ואני רוצה להיות יכולה לדבר על זה עם מי שהיה איתי שם, לא רק עם אנשים בחוץ, תחשבי פעם אחת גם עליי
אני חושבת ואני לא רוצה לשמוע על זה!
שתיקה קצרצרה ואז
מירי אני רוצה לפקק! כלומר לנתק.
לנתק לנתק לנתק לנתק לנתק לנתק לנתק לנתק לנתק
ט.
בחדשות דיווחו על עצבנות הולכת ונשחקת בקרב הציבור. מצד אחד היה שקט מופתי, אף אחד לא ניסה לשבור את הסדר הקיים, לדבר על משהו שאף אחד אחר לא מוכן לשמוע. מצד שני, הייתה עצבנות, ועייפות, והגשמים המשיכו להמטיר מפעם לפעם, והתחיל להימאס הקטע הזה עם הפקקים, וגם עם החמדנות באיזשהו שלב, זה כבר לא היה כזה וואו ושוס וזה. אבל בשבילי ובשביל אחותי הדבר הזה הוא תמיד שוס, ויום אחד יגיע, אני חושבת, ואני אוכל להיות איתה ביחד, אתם יודעים. ואולי אפילו אני אוכל להתעורר מחדש עבורה באותו הזמן שהיא תצליח לפתוח את הפקק עד הסוף ולהעיף אותו מעליה והתסיסה כבר של כל השנים תקרע מעליה את קורי האימה. זה יהיה די כואב, הייתי שם, רק אצלי פחות תסיסה, פחות שנים. אבל אפשרי. אם זה יקרה בסוף, ולא תפרוץ עוד מגפה שתאיים עלינו בלי שום סיבה נראית לעין, אולי נוכל לפחות להרגיש שגם קצת התעוררנו ביחד.