התפוזים

התפוזים, אף אחד אף פעם לא חושב על התפוזים.

אנחנו לוגמים לנו בנינוחות מהמשקה הנעים והקריר שהמפעלים מביאים לנו אחרי סחיטה קפדנית של התפוזים. אנחנו שותים בנינוחות ומחשבים מעט קלוריות, מסתכלים קצת על הרכיבים, לא מתעמקים במיוחד בחומרת המעשה.

המפעל הגדול שמנהל את תכולת קיבתנו לא מזהיר אותנו מפני הדברים שקורים בו, ולמה לו? כך הוא יאבד לקוחות, וזה בהחלט לא דבר שהוא ירצה לעשות. מיץ התפוזים הוא מוצר כה רווחי בשבילם, אז  למה שלעזאזל יהיה להם אכפת?

אנחנו לוגמים מן המשקה ולא חושבים על התפוזים. אנחנו לא מנסים לראות איך במפעל הזה דמם הכתום מוקז למען הנאתנו הסופית, כיצד תפוזים קטנים מופרדים ממשפחותיהם במרחבים הפתוחים על מנת להיכנס לארגז שייקח אותם לסופם. הרי תפוז אחד לא שווה להנאתו של אדם אחד, התענוג האנושי הרי היה מאז ומתמיד קנה המידה הגדול ביותר שיכול היה לתאר לעצמו האדם, כי הרי הוא זה שניסה  לייצר אותו. ההנאה מקדשת את המעשים.

אז אנחנו לוקחים כמה מיליוני תפוזים בשנה מבתיהם המפורקים מן השנה הקודמת, וסוחטים כמאה מתוכם בכל פעם במסחטת הענק היפהפייה של המפעל. סוחטים אותם ביצירת המופת של בעל המפעל המאושר- שכמו יצירות מופת כה רבות אחרות נוצרה על גבי דם. הרי דם הוא לא תמיד דם, הצבע משנה הכל. ודמם של התפוזים, דם מזוהם, איך אנחנו יכולים בכלל לחשוב עליו כדם כשצבעו כל כך…לא טהור? באופן טבעי- לחשוב עליו כשווה לדמנו יהיה חטא מן הגרועים ביותר.

מוציאים אותם להרפתקה הזו, או לפחות קוראים לזה כך. "זו דרכם של התפוזים ליהנות מהחיים", "הרפתקה לתפוזים בלבד!", הרפתקה מהסוג הזה הייתה זו שהוצגה בפנינו על הכרזות, על הבניינים הקטנים שהיללו את פעולות המפעל. ולמה שלא תהיה זו הרפתקה? ככלות הכל, לשם מה עוד התפוזים האלה טובים מאשר ההרפתקה היפהפייה הזו שמובילה אותם לעבר הלא נודע, לפה שלנו.

כשהייתי ילדה נהגו לספר לי סיפור קטן. "לפני הרבה מאוד שנים כשהחוטאים ואנחנו, הזן הטהור, חיינו ביחד, העולם כולו היה תוהו ובוהו. תארי לעצמך ילדונת, כולם התרוצצו ברחובות ולא חשבו על דבר. לא נשמע לך מסוכן? אנשים, תפוזים, לעתים גם תפוחים- כולם היו קופצים יחד ומזהמים אותנו, כופים עלינו את אורך החיים הפראי והבהמי שלהם. ואז הגיע אדם ששם סוף לעניין המגוחך הזה. הוא שם את התפוזים ואת התפוחים במקום שהגיע להם. לתפוחים עוד סלחנו, הרי הם ביקשו סליחה והלכו לדרכם. אבל לתפוזים לא היינו מסוגלים לסלוח. הם ניסו להילחם בדרכו של האדם. בשם כל הרוחות, הם חשבו שאנחנו יכולים לחיות יחד. אולם החייתיות הזו שהם קראו לה חיים, לא הייתה מה שאנחנו, הזן הטהור, מכנה חיים. אז ילדונת, לקחנו את התפוזים ושמנו אותם במקום שהגיע להם, בגבולות המתאימים. חשוב מאוד שתזכרי ילדונת, את יותר טובה מהם. ולא לדאוג, התפוזים רק יוצאים להרפתקה."
הקשבתי למילים הללו, ובאופן טבעי לקחתי את כולן כאמת לאמיתה. ולמה שלא אקח אותן ככאלו? מה התפוזים עשו אי פעם בשבילי? כיצד אתם בכלל יכולים לראות אותם בגודלם המשונה, זהים כל כך האחד לשני, איך אתם מסוגלים לחשוב עליהם כדבר המשתווה למלכותיות ולטוהר שאנחנו בני האדם, הצלחנו למצוא בעולם הזה?
הם כולם, ללא יוצא מן הכלל, פראי תפוז, נחותים. מעולם לא שמעתי על אף אחד שראה אחרת, ככלות הכל אם לא היו טיפשים כל כך כבר מזמן היו מצליחים לשבור את החומות שהקמנו בשבילם, אנחנו לא מקשים עליהם יותר מדי. רק שמנו אותם במקום שהגיע להם, זהו הסדר הטבעי. החזק שורד, ואילו החלש, התפוז נכנס למפעל. וזה לא דבר רע, הרי מגיעה לי ההנאה שהוא מספק. וזה בכלל לא נוראי, זו הרפתקה אחת נהדרת שהתפוזים יכולית לכנות חיים.
תחשבו על זה. אם הייתם יודעים שמישהו נחות מכם בכמה ובכמה רמות, שלא באמת יגיע אי פעם להישגים שאתם תגיעו אליהם, יצורים כאלו החיים בלא פואנטה או תרומה כלשהי. לא הייתם משתמשים בהם מעט? גוזלים מהם כדי שההישגים שלכם יהיו עוד יותר גרנדיוזיים, על מנת שהתענוג שלכם יעלה.
ומה כבר התפוז הזה יכול לעשות? הוא ייקח עבודות מן הילדים שלי שיעשו את העבודה בצורה הרבה יותר טובה. אתם מוכרחים תמיד לזכור שאנחנו הזן הטוב יותר, אז מגיע לנו לשרוד. אולי זה עלול להישמע אכזרי, אבל זו בסך הכל דרך הטבע. הרווחנו את השליטה בנחותים הללו, הרי הם לא ניסו באמת להילחם כנגד המפעל, הם יודעים מה טוב בשבילם. ייתכן שהייתה מרידה פה ושם, אבל בהחלט לא משהו בקנה מידה שהיה יכול לספק להם את הניצחון.

ורק משהו קצר להבהרה, זה לא שהתפוחים נעלים מאיתנו בשום צורה, הרי הם זהים להחריד לתפוזים מן הבחינה האידיאולוגית של העניין. אבל לפחות התפוחים ידעו את מקומם עוד לפני שאמרנו להם. לפי מיטב הבנתי הם ממש קפצו לתוך המפעל בתקווה שניקח אותם. מצחיקים שכמותם, ברור שניקח אותם. מה יש לנו להפסיד? עוד כוח, עוד הנאה, עוד לי ופחות לך.
אז התחלנו את זה במחשבה שאף אחד לעולם לא חושב על התפוזים. והמסקנה המתבקשת מכך היא שאין לנו סיבה. אלא אם כן כמובן, אתה תפוז. ואז נסה בבקשה לחשוב על התפוזים. נסה בבקשה, כי לי לא נותנים לחשוב עליהם.
ואלא אם כן דם זורם בעורקיך, ואתה מרגיש ויודע, והבנת מתישהו שהמטרה לא מקדשת את האמצעים. לא כשהמטרה היא אני או אתה, לא כשהמטרה היא תפוז. אבל כבר לא נותרו כאלו, נכון? הדם כבר חדל לזרום בעורקינו. המטרה היא הדם שלנו, היא החיים שלנו, היא הדבר לו אנו מקצים את חיינו עד אפיסת כוחם, עד השלוק הבא ממיץ התפוזים האלוהי. המוח שלנו כבר התמלא בסיפורים החביבים מאוד אודות עליונותנו, על דמנו הטהור מזוהמה, על הצבע היפהפה הזה שלנו. שלא כמו התפוזים המצחינים שהעזו בכלל לערער כך. אין גבול לחוצפה.
פעם הלכתי לתומי ברחוב, אחד מאותם הרחובות שכולם צועדים בהם על בסיס יום- יומי, מאותם הרחובות שנראים בדיוק כמו הרחובות שהגיעו לפניהם. הבניינים סביב סודרו באותם הגבהים בדיוק, עמדו ישרים כסרגל לאחר אימוני בלט מפרכים שנמשכו מאה שנים.
העננים למעלה היו עגולים כתמיד. אך על המדרכה שרר פריט, פריט שלא היה ברחוב לפניו וברחובות לפני שניהם. פריט שמעולם לא ניצב ליד הבניינים המסודרים, פריט שהיה עגול מכדי להיות ענן. תפוז. עגלגל, כתום, יפהפה, ושבור. גבו הסדוק הופנה כלפי מעלה בבקשת עזרה נואשת. ידיי מיהרו לכיוונו, אולם מוחי עצר.
לבי יצא מחזי ואסף את התפוז בידו, ליטף, אמר מילות עידוד, והניח את הפלסטר שנדמה היה שהופיע משום מקום על הסדק היפהפה שפגע בטהרתו של היצור החי. אולם האיבר הזה צץ רק בדמיוני, פחדתי מכדי להושיט יד. הוא צעק, צרח את המילים היחידות שהיו ברשותו לומר. הוא עשה זאת בלא קול, ואף אחד לא באמת שם לב. אף אחד לא רצה לשים לב, אחרי הכל למה שישימו לב ליצור המזוהם הזה? אז המשכתי ללכת. הגעתי לעוד רחוב שנראה בדיוק כמו הקודם לו, אבל הפעם לא היה תפוז. גם ברחוב לאחריו, לא היה תפוז.
בבוקר לאחר מכן, ברחוב בו מצאתי את התפוז, נותרה חתיכה קטנה וכתומה. חתיכה מזערית כל כך שלשים לב אליה היה כמעט לחלוטין בלתי אפשרי. הפלח היה סדוק. בדיוק כמו התפוז. אבל הוא כבר לא היה שם, ואני מצדי המשכתי ללכת.
ניסיתי לדבר על כך עם הפסיכולוג, אבל הוא הסתכל עליי כמו הייתי אדם שיצא מדעתו. ומדוע שלא יתבונן בי כך? ריחמתי על תפוז! אתם מבינים את שאני אומרת?! תפוז, תפוז קטן וחסר תועלת שלא עשה בשבילי שום דבר אף פעם, שכנראה לא רצה להודות בעליונותי לעומתו ובגלל זה מצא עצמו סדוק ברחוב, עלוב וחסר משמעות. איך הוא העז לזלזל בסמכות? ככלות הכל, זה הגיע לו.
הפסיכולוג החל לדבר, "תנסי לא לשים לב לדברים ברחובות. את טובה מדי בשבילם. תזכרי שהם אנוכיים, ושאת עובדת למען חברה אנושית טובה יותר. אולי אפילו תיזכרי בהרפתקה של התפוזים! הם נהנים, אולי התפוז הזה סתם נפל בזמן ההנאה." הוא היה בבילוי, בהרפתקה, כן. זה מה שהיה. וכמובן שאני עוזרת, כל מה שאני אי פעם עשיתי וכנראה אי פעם אעשה הוא לעזור ולעבוד למען חברה אנושית טובה יותר.
כשהלכתי לעבוד בפעם הראשונה במפעל התפוזים הנודע לשמצה עשיתי את זה על מנת לעזור, להביא קצת יותר כסף הביתה, רציתי לתת לילדיי ליהנות ממיץ התפוזים שכולנו משתוקקים לו כל כך. ומשקידמו אותי ישירות לדרגים הגבוהים גם זה היה כדי לסייע. הרי עזרתי למפעל לקום על רגליו לאחר מרד התפוזים הקטן שארגנו היצורים כפויי הטובה הללו. פעלתי למען חברה אנושית טובה יותר. ונכון שבדיעבד הייתי צריכה לעבור על כל המסמכים קצת יותר בדקדקנות ולא בחוסר האכפתיות של אדם המאס בחייו, אבל הילדים שלי קיבלו עוד מיץ. מה שגרם להם לאושר- וכך גם לי.
מדי פעם עדיין הייתי רואה איזה תפוז שוכב לו אי שם, באחד הרחובות. אבל ניסיתי שלא להסתכל. לא מגיע לו קמצוץ מתשומת הלב שלי, נכון? הרי אם הוא נפגע, זה נגרם בעקבות המעשים החצופים הללו שתפוזים בכלל לא אמורים להעלות בקצות מחשבותיהם כנגדנו, הזן היפה והטהור ביותר. מין מלא כל כך באחווה קבוצתית, עם מדע מפותח. זן הנבון בצורה מרשימה מאוד.
…

לעזאזל, הכל הולך ונעשה גרוע יותר. לצד דלת הבית שלי ניצב תפוז היום. גם בו נחרט סדק. וכך גם לתפוזים במפעל- לכולם באותה הצורה ובאותו המקום כפי שהיה לתפוז הראשון. לא סיפרתי לאף אחד על התפוז הראשון, חוץ מן הפסיכולוג, כמובן. אולי זה בעצם מוכיח את זה שהם כולם זהים ולא שווים לנו כלל. אבל… האם ישנו סיכוי שאנו אלו שעושים להם זאת? ההרפתקה הזו שאנו שולחים אותם אליה וקוראים לה בנונשלנטיות תמימה שכזו "הנאה גם לתפוזים." האם אנו אלו שעושים דבר נורא כזה וקוראים לו הרפתקה? לעזאזל, האם זוהי הרפתקה בכלל?
אתמול החלטתי  להפסיק לחשוב על זה. המנכ"ל הזמין אותי לשיחה במשרדו. "גברת שפרד," הוא אמר. "אני בטוח שאת לא יודעת מדוע הזמנו אותך לפה היום." לא היה לי שמץ של מושג. האם הם מצאו דרך להיכנס למוחי ולשמוע את כל הדברים עליהם חשבתי בזמן האחרון? אלוהים, אני מתחילה לצאת מדעתי. "אנחנו מקדמים אותך." מבעד פניו הפציע חיוך לא אמין כל כך. היום התחלתי את הדרגה החדשה שלי.
ראיתי הרבה מאוד מאוד תפוזים, למרות שאני כבר לא בטוחה שהם תפוזים יותר. הם דם, והם על הידיים שלי. אבל הם לא דם… לא, הדם שלהם לא שווה דבר משחושבים על זה. דמי טהור ושלהם לא. דמם אינו שווה דבר, נכון?
לו יכולתי לחזור אחורה בזמן ולהפסיק לחשוב כלל. כשאיני חושבת על החיים, הכל פשוט יותר. אולי… ייתכן שהמחשבה היא בעצם הרפתקה אליה אנו שולחים את התפוזים. אנו שולחים אותם להרפתקת חשיבה שכזו במקום לא נודע, הרפתקה בה הם ילמדו איך לחשוב ולעבוד נכון.
בהרפתקה זו הם מתחילים להבין- כמו בכולן- משהו נשגב מהם שלא ידעו עליו עד לרגע זה ממש. אולי הדבר הזה הוא אנחנו. וזו הרפתקה כל כך יפהפייה, כי מה יכול להיות יפה יותר מלהבין משהו? דבר אינו עולה על גדולת הרוח שבאה בהרפתקה מדהימה כל כך.

אף אחד, אף פעם, לא חשב על התפוזים. אולי כדי שהכלום הזה יישאר כך, כדי שהחברה שלנו לא תקרוס לתוך עצמה בגלל האנוכיות של המחשבות שלי, כדאי שגם אני אהפוך לאף אחד.
היום אני אצא להרפתקה יחד עם התפוזים. ההרפתקה הסופית שמכונה מוות.