התשה עצמית

היא נעמדה מול דלת העץ הסגורה, מחוץ לחדר. ראשה מורכן. היא ניסתה לחשוב על משהו, על מישהו, על כל דבר אפשרי , אבל היא פשוט לא הצליחה. היא עצמה את עיניה ונשמה לאיטה. היא ניסתה להיות אופטימית ,או לפחות כך רצתה אבל שום מחשבה לא עלתה בראשה. היא עמדה ככה זמן לא ידוע, היא לא זוכרת ולא יודעת מה קורה סביבה, אבל בדבר אחד היא בטוחה, היא מחכה להיכנס לחדר מולה.

לפתע, בלי שום אזהרה הדלת נפתחה, היא הרימה את ראשה קדימה. הדלת כבר הייתה פתוחה והיא אינה זזה ממקומה. פתאום היא הצליחה לחשוב, הראש התמלא מחשבות, אבל היא לא הצליחה להבין דבר, הן היו מפוזרות מידי בראשה. היא צעדה שני צעדים קדימה ונעמדה בדיוק על הגבול בין חוץ החדר לפנים החדר. כנראה פחדה להמשיך לפסוע לתוכו עקב מה שראתה בו.

החדר היה לבן. לבן לגמרי. בלו שום שריטה, קשקוש או סדק כלשהו על הקיר.פשוט לבן כאילו נצבע ברגע זה ומחכה להתייבש, אפילו הרצפה הייתה לבנה כמעט . באמצע החדר הלבן הזה היה כיסא פלסטיק כחול, קטן שכזה , כאלו מהסוג הלא נוח שיש בבית הספר. על אחד הקירות הייתה תלויה מראה כמעט בכל גודלו של הקיר, והכיסא פנה אל המראה. היא הבינה שהיא אמורה לשבת עליו בדיוק מול המראה ולחץ החל להשתלט עליה.היא הייתה חייבת להמשיך. היא התקדמה לכיוון הכיסא, הביטה במראה למשך שני שניות בעוד היא עומדת, וישבה במהירות. היא סגרה את עיניה. אין לה לאן לברוח, היא יושבת מול מראה שבבואתה משתקפת בה.

רעד עבר בגופה, היא רצתה לבכות, לברוח משם, פשוט לקום ולהתרחק משם ככל האפשר, אבל היא ידעה שהיא לא יכולה, שאי אפשר לברוח משם ושהמראה תישאר מולה ולא תיעלם סתם כך פתאום. היא המשיכה לשבת בעיניים עצומות, מקווה שאולי באמת יקרה משהו טוב והיא תהיה פתאום במקום אחר.
***
"תשמעי" אמרתי, "הוא לא מעוניין" . ניסיתי לסיים את השיחה ולהוריד אותה מכל הסיפור, השיחה שלנו נמשכה כבר המון זמן, אם לא כמה שעות טובות.
"אבל זה נורא חשוב, את חייבת לתת לי לדבר איתו" התעקשה האישה שניהלה איתי את השיחה. היא הייתה מהאנשים האלו שלא נכנעים בקלות.
"אבל למה? למה הוא לא מעוניין?" היא שאלה. היא הייתה נסערת. לא ידעתי מה להשיב, הסתכלתי עליה, רציתי לעזור לה מאוד אבל הנושא לא היה קשור אליי בכלל.
"זה כבר החלבה , היא עלולה לא לצאת מזה בחיים, את חייבת לשכנע אותו לדבר איתי. רק את יכולה!" האישה צעקה והחלה לבכות.
" אני אנסה לעשות מה שאני יכולה" אמרתי "אבל אני לא מבטיחה שום דבר".
"איך הוא גרם לה את זה!" מלמלה האישה בכעס והוציאה כרטיס ירוק מכיסה. "קחי" היא הושיטה את הכרטיס אליי.
לקחתי אותו והסתכלתי עליו " מה זה?" שאלתי.
" לא משנה מה זה" היא אמרה "תני לו את זה , הוא ידע מה לעשות בעקבות זה". היא הסתובבה וירדה במדרגות החוצה.
***
כבר כמה זמן שהיא ישבה שם בעיניים עצומות, בחדר הלבן ההוא, אבל היא הייתה ערה.
היא נשברה, נמאס היה לה לשבת כך.החליטה לפקוח את עיניה. היא הביטה בעצמה, במראה. היא בחנה את עצמה. כל אחד עושה את זה מול המראה, בוחן את עצמו וחושב מה לא בסדר בגוף שלו, בעצמו. היא הסתכלה, היא ניסתה לחשוב על דברים חיוביים. היא אוהבת את הגומות שלה, וגם את החיוך כנראה. היא הרימה את ידה אל מול המראה והזיזה את האצבעות. אולי גם את האצבעות היא חשבה. היא נגעה בשערה הארוך המתולתל הארוך, אולי גם את השיער, היא חשבה. היא בחנה את עצמה עוד ועוד אבל לא מצאה דברים נוספים שהיא אוהבת.
עכשיו היא כבר חשבה על דברים שהיא לא אוהבת בעצמה, על שהאוזניים שלה בולטות מידי ושהעיניים שלה כחולות ומפחידות מידיי, היא הרימה את החולצה והסתכלה על הבטן, גם אותה היא לא אהבה. היא הסתכלה על הברכיים והאצבעות ברגליים ונענעה את ראשה בשלילה, גם אותם היא לא אוהבת.
היא הסתכלה עוד ועוד על עצמה ובכל פעם מצאה דברים נוספים שהיא לא אוהבת בעצמה, הגבות, השפתיים , צבע עורה הלבן מידיי, החזה , וגם השומנים המוזרים מתחת לזרועות.

***
ישבתי על המיטה, פשטתי את בגדיי באיטיות ועמדתי להיכנס להתקלח אחרי היום העמוס שעברתי. ואז ראיתי את הכרטיס הירוק שהאישה ההיא ממקודם נתנה לי מונח על השידה, בדיוק היכן שהנחתי אותו קודם. " איך כל הדברים המוזרים האלו תמיד קורים לי" מלמלתי. התעלמתי ונכנסתי במהירות למקלחת.
פתחתי את המים, זרם של מים חמים נגע בעורי, הרגשתי כל כך טוב. "איזו הקלה אחרי יום עמוס" חשבתי. ואז נדמה היה לי ששמעתי דפיקות בדלת. התעלמתי, ממש לא היה לי את החשק להפסיק את המקלחת המענגת שלי באמצע. אבל הדפיקות המשיכו ורק התחזקו. "בסדר, בסדר.." דיברתי אל עצמי, סגרתי את המים , התלבשתי בחוסר חשק ורצתי אל הדלת חצי רטובה.
אלמור עמד שם והביט בי, בפעם הראשונה בחיי ראיתי את אלמור כועס, מאוד כועס.
" מתי תביני שכשרוצים אותי את לא יכולה להמציא תירוצים" הוא אמר בכעס, הוא התקרב לעברי ובעט בשרפרף שהיה על הרצפה. הרגשתי את הכעס שלו חודר אל עצמותיי.
"אני צריך אותה, היא לא יכולה להיכנס לשלב המטומטם הזה ולמות לי פתאום!" הוא צעק עליי חזק יותר. לא עניתי. רצתי לכיוון המטבח וחיפשתי איזה משהו מתוק, שוקולד או ממתק גומי, משהו שירגיע אותי, אבל לא מצאתי.
הוא בא בעקבותיי " תפסיקי כבר!" הוא כעס יותר מכל "תפסיקי את השטויות שלך".
הפסקתי לחפש ופניתי לעברו "טוב! בסדר" צעקתי. הוא השתתק.
"יופי" הוא אמר בחוסר חשק.

***
היא עדיין ישבה שם, בחדר הלבן מול המראה. תקועה בבועה משל עצמה. אחרי שכבר חשבה לעצמה מה היא שונאת בעצמה, היא המשיכה לבחון את עצמה. היא הרימה את החולצה מעט. על בטנה התחתונה בצד ימין הייתה כתובת קעקע בצורת עץ עם תפוח. היא הסתכלה עלייה. היא נזכרה פתאום בנסיבות שהביאו את עצמה לעשות את הקעקוע הזה שנחרט על גופה. היא החלה לשנוא את עצמה.
היא נזכרה ביום ההוא שהיא הואשמה במוות, מה שבכלל לא היה נכון. ביום הארור ההוא שהיא סבלה כל כך. היא המשיכה להסתכל על הקעקוע, דמעות עלו בעיניה. היא מעולם לא חשבה על הקעקוע העלוב ההוא בצורה הזו, היא לא חשבה שהוא יהיה צלקת מהעבר.היא ניסתה לשכוח אבל זה נשאר איתה.
איך החברה הכי טובה שלה נעלמה כלא הייתה ביום ההוא, וזה בכלל לא הייתה באשמתה. איך המשפחה שלה הסתכלה עלייה בבוז. איך כל האנשים סביבה שנאו אותה פתאום, והיא כבר לא הייתה כשהייתה פעם.היא עצמה את עיניה שוב, נזכרת במאורע הנוראי הזה בו היא עלתה על האוטובוס לבית הספר, ממש שבוע לפני שהיא הייתה אמורה לסיים אותו, איך האנשים הנוראיים האלו עלו על האוטובוס ואיימו עלייה, שאם לא תעשה מה שתאמר להם, הם יפגעו בזו שלידה, בחברה שלה. והיא לא יכלה, פשוט לא. אז הם פגעו בה.

היא הרכינה את ראשה מנסה להתנער מהפלשבק של אותו יום ארור. היא המשיכה להסתכל על גופה ולבחון בו עוד כמה דברים.

***
"אז מה לעזאזל את רוצה ממני" אמרתי והתיישבתי על המיטה " אתה מבין שזאת בכלל אשמתך.."
אלמור הסתכל עליי, עיוות את פיו לא ענה.
"כזה הוא אלמור" חשבתי " מפחד להודות בטעויות של עצמו".
" אני רוצה למצוא אותה" הוא אמר בשקט.
" אז תודה שאתה אשם" התגריתי בו.
" אשם או לא אשם.. אני רוצה למצוא אותה" הוא הרים את קולו.
אלמור היה האח התאום שלי, אומנם לא תמיד הסתדרנו, וככה זה אחים, אבל תמיד היה בנינו קשר חזק ותמיד עזרנו האחד לשני. תמיד. לפתע הוא הביט אל הכרטיס הירוק על השולחן. הוא קפץ ממקומו ורץ אל השידה. " היא רוצה למצוא אותי גם" הוא פנה אליי .
"זה לא ככה אלמור.." אמרתי. "אני לא מבינה את הקטע של הכרטיס.. למה הכל מ.."
" זה הרמז איפה היא…" אלמור השתיק אותי פתאום. " אני שונאת שאתה נכנס לי לדברים" מחיתי. "אז מה אתה רוצה שנעשה?" שאלתי "אתה יודע שהיא כבר במצב הזה, אולי אפילו רק בהתחלתו אבל היא לא תצא מזה עד שנגיע.." פניתי אליו. " אם נגיע.." הוספתי לאחר כמה שניות.
אבל אלמור לא יכל היה לחשוב לא למצוא אותה וכבר מצאתי את עצמי רצה איתו ביחד ברחוב בדרך אליה. אולי, אולי יש עוד סיכוי?
***
זה המשיך, היא המשיכה. עכשיו היא הסתכלה על הצלקת העבה לאורך הרגל. היא שנאה את עצמה עוד יותר. על כך שלא יכלה לצעוק, או שלא יכלה לברוח. היא נזכרה גם בזה, כשהייתה בדרכה לרכבת, בדרך לחוג הריקוד שלה.. איך פתאום זה קרה, ההוא שרדף אחריה, התנהג כמטורף וניסה לעשות כל שביכולתו לספק את צרכיו. היא שנאה אותו ושנאה את עצמה, והיא המשיכה ובכתה, היא רק הרגישה יותר ויותר מועקה על ליבה. איך המראה הזו מוציאה ממנה הכל.. הופכת אותה לאומללה יותר ויותר…
היא המשיכה לחשוב על זה, שהוא שלף סכין ואיים עליה, היא נזכרה פתאום שהיו שם אנשים רגילים, כאלו שעוברים ברחוב, או כאלו שמצפים מהם לעזור. אבל היא לא זוכרת שמישהו עזר, היא המשיכה לבכות ולכעוס על כולם, ועליה בעיקר.

***
רצנו כמטורפים אל עבר הפארק הקרוב , הכרטיס הירוק היה של הפארק. "היא שם, בטוח!" צעק אלמור. ניסיתי לרוץ בעקבותיו, אך לא יכולתי לרוץ בקצב שלו. האטתי את צעדיי. " בואי כבר!" צעק אלמור ומשך אותי בכוח איתו. הרגשתי שהזמן עכשיו ממשיך להתקדם מהר יותר ויותר וכל דקה שעוברת זה עניין של חיים או מוות. רצנו ככה עד שהגענו לפארק, כשהגענו נעצרנו בכניסה. התנשפתי, לא יכולתי להסדיר את הנשימה. ואלמור, הוא כבר הרגיש מעולה. "אלמור, הכל יהיה בסדר" אמרתי והמשכתי להתנשף "רק אל תהרוג אותי בדרך". אלמור הסתכל עליי , והתקדם לקופות הפארק.
" שני כרטיסים" הוא פנה למוכרת שעמדה מאחורי הדלפק. היא הסתכלה עליו מבוהלת " הכל בסדר?" היא שאלה והגישה לו שני כרטיסים. " מעולה" הוא ענה. נכנסנו לפארק.
" טוב אז איפה היא יכולה להיות?" שאלתי אותו . הוא התיישב על הרצפה. " מה את אתה עושה? קום כבר, אתה עושה יותר מידי בושות" צעקתי. " הכל בסדר " הוא ענה.
" תפסיק להתיש את עצמך!!" אמרתי, " הכל יהיה בסדר! אתה תראה".
הוא קם מהרצפה. " נתפצל" הוא אמר " אני אלך לכיוון הזה ואת לשם" הוא המשיך לומר והצביע קרוסלת הסוסים.
והתפצלנו. " אוף " חשבתי , "הילדה המטומטמת הזו.. רק צרות היא עושה רק צרות.." מלמלתי..
חיפשתי אחריה בכל מקום אפשרי בפארק.. בדוכני המזון, ברכבת ההרים, בשירותים, אפילו בדוכנים האלו שאפשר להרוויח שם דובונים חמודים כאלו. לא מצאתי אותה, אבל הרווחתי דובון.

אלמור המשיך בכל כוחו למצוא אותה, הוא פשוט השתגע, הוא הציב לעצמו למצוא אותה ולא משנה מה, כי הוא ידע שהוא חייב אותה. פשוט חייב. הוא כמעט וויתר, אבל אז הוא נזכר שהוא לא חיפש במקום אחד בפארק,במקום החשוב ביותר, מבוך המראות ורץ לשם.

***
היא עדיין המשיכה להסתכל על עצמה, נזכרה בקרע המשפחתי המסובך שקרה. איך שאימא ואבא שלה כל הזמן רבו, והיא האשימה בזה את עצמה, ואיך שהם התגרשו וסבא כעס על אימא, והדוד רב עם סבתא, וכל מה שקרה במשפחה, היא תמיד הרגישה לבד, והיא המשיכה להאשים את עצמה בזה. היא הסתכלה על עצמה במראה הסתכלה ישר לתוך השתקפות עיניה במראה, הכל בגללי היא חשבה, אם לא הייתי נולדת בכלל.. אבא ואימא היו מאושרים.. אולי היו חיים זה לצד זה באושר עד היום.. היא כעסה יותר ויותר על עצמה.

עכשיו ניסתה להקריב את הכיסא למראה, אבל לא הצליחה, המראה פשוט גרמה לה להרגיש רע יותר ויותר, המראה גרמה לה לשנוא את עצמה, והיא פשוט רצתה בכך, והיא המשיכה לחשוב ולחשוב, לראות עוד חלקים בחיים האומללים שלה, ועוד חלקים.
ואז היא הסתכלה על המצח שלה. היא חשבה שהוא היה גדול, אבל היא לפתע נזכרה בבחור המוזר הזה שפגשה כשהייתה בת ארבע עשרה בערך, בזה שחשבה שיהיה החתן שלה לעתיד.
היא נזכרה שהוא קנה לה גלידה ונשק לה על המצח. היא הביטה על המצח ונזכרה בבחורה ההיא שהוא הלך איתה אחר כך. איך שנאה אותו ימים שלמים, ואיך שנאה את עצמה וחשבה שהיא לא יפה. איך בכתה כל יום לאימא, לדובון במיטה ואפילו כתבה את זה ביומן. היא זכרה שהיא הדביקה ביומן מראה, מרחה אודם על פיה ונישקה אותה, והיא האמינה שבעוד כמה שנים שתסתכל במראה ההיא ביומן ותקרא את כל הזיכרונות שלה היא תרגיש נפלא, תרגיש יפה ומושכת. היא נזכרה בזה והתרגזה כל כך. היא רצתה לצעוק על כמה שהייתה מהבנות המטומטמות ועד כמה שהיא שונאת את עצמה עכשיו יותר ויותר, אבל היא פשוט לא הצליחה.

היא המשיכה לחשוב על עוד דברים, החרם שעשו עליה בכיתה ג', הילדה שגנבה לה את האופניים והמורה שכעסה עליה ואפילו הזמינה את ההורים שלה לשיחה על זה שהיא לא צבעה את השמש בכיתה כמו שהמורה אמרה לה לעשות. היא נזכרה גם בתקופה שהשיער שלה היה קצר ושהיא רצתה לצבוע אותו לצבע בלונדיני ואחרי זה כולם צחקו עליה ואמא כעסה עליה כי היא עשתה בלאגן בבית. היא פשוט נזכרה בכל האירועים האלו מהחיים שרק גרמו לה כעס, שרק גרמו לה להרגיש שהיא לא רוצה להיות יותר בעולם שכולם שונאים אותה, ושהיא שונאת את עצמה. זה לא שווה את זה. ככה היא חשבה.

***
המשכתי לחפש את ההיא בפארק, ואז ראיתי את אלמור רץ לכיוון מבוך המראות. רצתי בעקבותיו,
" אלמור.." צעקתי " אני בטוחה שהיא פה" ניסיתי לעודד אותו.
הוא המשיך לרוץ ואפילו לא הסתכל לעברי. ראיתי שלמצוא אותה זה הדבר הכי חשוב לו כעת.
נכנסנו למבוך המראות, הכל היה מוקף מראות, היו שם כאלו שהגביהו , וכאלו שהרזו, כאלו שעיקמו, וכאלו שעיוותו לחלוטין, כשאלו שהשמינו וכאלו שהנמיכו, והייתה שם אחת שפשוט השאירה אותנו כמו שאנחנו. המשכנו בין המראות האלו. זה היה פשוט מסובך, אבל נראה שאלמור פשוט ידע את הדרך כי ממש לאחר כמה שניות מצאנו אותה מעולפת, ממש בסוף המבוך ההוא.

***
ואז אחרי שנזכרה בכל כך הרבה דברים שגרמו לה לשנוא את עצמה יותר ויותר היא חשבה שמוטב שלא הייתה קיימת, אם כל החיים האלו שעברה היו כל כך קשים, למה היא עוד פה? , היא נשמה נשימה ארוכה
וצעקה. היא הצליחה לצעוק. היא צעקה בשביל כל הפעמים האלו שהיא לא צעקה, בשביל כל הפעמים האלו שהיא העדיפה לשתוק. והיא המשיכה לצעוק, ולצעוק. ואז המראה נשברה, היא נשברה פתאום, עליה והרסיסים פגעו בה ושרטו את עורה, חלקם אפילו נכנסו אל תוך גופה.
היא הרגישה נורא. אבל ידעה שכל רסיס מהווה זיכרון ועכשיו הם חרוטים בה לנצח.

***
אלמור ואני באנו מהמראה, אבל היינו והתנהגנו כמו אנשים רגילים לגמרי.
אלמור היה חבר שלה, הוא עמד להתחתן איתה. אבל אז המצב שלה הידרדר, היא הרגישה כל הזמן לא טוב ובכתה. אלמור הרגיש את זה, הוא הרגיש המצב שלה לא טוב. הוא לא יכל לעמוד בזה. הוא החליט לעזוב אותה. זו הייתה טעות והמצב שלה נהיה יותר גרוע. ביום ההוא, היא הייתה עם חברות בפארק. היא החליטה שבא לה להיות לבד. היא נכנסה למבוך המראות, אף אחד לא ידע שהיא שם. החברות שלה לא מצאו אותה, הם סיפרו לאימא שלה, אבל הם עדיין לא מצאו אותה. אימא שלה לא דיברה עם אלמור מעולם ולא הסכימה לדבר איתו אחרי שהוא נפרד מהבת שלה, אבל באותו היום שזו באה אליי היא הרגישה זה עניין של חיים או מוות. כך גם אלמור הרגיש. העובדה שכל המראות בחדר פשוט שיקפו אותה או אותו בכל צורה שהיא פשוט שבר אותה.
התשה עצמית, מול המראה.
***
באתי לבקר אותה בבית החולים,אלמור הביא אותה לשם לפני כן. מצאנו אותה מעולפת במבוך, בקושי נושמת.
נכנסתי לחדר שבו היא הייתה. " אמרתי לך שהתהליך התחיל.. ראיתי את זה" הוא אמר.
" כן" אמרתי. " אני נורא מצטערת" . "ומה הדוקטור אמר? שזה זה? " שאלתי.
" את יודעת.. זה זה.. דיכאון" . הוא אמר .
" התשה עצמית " השלמתי ואלמור הנהן בראשו.
" אני לא חוזר" הוא אמר, " אני החלטתי שאני נשאר רק איתה. רק זה יציל אותה"
חייכתי.כנראה שזהו תפקידן של מראות, מצד אחד מחרבות, אבל מצד אחר מצילות.
הסתכלתי עליה. ידו של אלמור החזיקה את ידה, עיניה היו פקחות אבל נראה היה שהיא לא הייתה שם.
" אני אשאיר אתכם לבד" אמרתי. הסתובבתי לכיוון הדלת והתקרבתי אליה. לפני שיצאתי הסתובבתי אליה והסתכלתי עליה. ואז ראיתי מראה, מראה בדיוק מעליה, והיא הסתכלה בה.