״וְאָמוּת וְאוֹסִיף לָלֶכֶת״
(נתן אלתרמן)
חבטה. חריקה. שקט.
חבטה. חריקה. שקט.
חבטה. חריקה. שקט.
שוב התעוררתי מהרעש הקבוע. השעון זהר 3:53. שכבתי שם בחושך, עיניי נעוצות בתקרה. זאת הפכה להיות ההשכמה הקבועה שלי.
חבטה. חריקה. שקט.
חבטה. חריקה. שקט.
חבטה. חריקה. שקט.
זה אף פעם לא ייגמר, חשבתי. הרעש הזה. הלילה הזה. זה אף פעם לא ייגמר. אחרי כמה דקות קמתי מהמיטה. שמתי עלי קפוצ׳ון ונעלתי את נעלי הבית. ירדתי למטה אל המטבח והרתחתי מים לקפה. בינתיים עדיין יש לי חשמל. וקפה. מזל שיש לי פאנלים סולאריים. כשכל זה התחיל, חשבתי לעזוב, לברוח. זה תמיד האינסטינקט הראשוני. אבל נחילי המֶתְחַיִּים שעברו כאן גרמו לי לחשוב שאין טעם לעזוב. אין דבר מחריד יותר מאשר להיתפס על ידי היצורים האלו. עדיף להישאר בבית, איפה שאני מוגנת ועדיין יש לי חשמל ואוכל. בינתיים.
התחזיות מהימים האחרונים אמרו שהם יעברו דרך ערד, וימשיכו למרכז הארץ. כל היום חיכיתי להם. עד ששמעתי רעש משונה. לא הבנתי מה אני שומעת. כמו מלמול רחוק, או רעם מתגלגל. אחר כך הבנתי שאלו רעשים של גרירת רגליים ואנחות של מאות, אולי אלפים. עוד לא היה כאן נחיל בגודל כזה. עליתי לקומה השנייה ויצאתי אל המרפסת. באופק ראיתי אותם כמו גוש של אבק, של ארבה, שמתנהל באיטיות, נע בנחישות קדימה, כמו מכבש, בדיוק לכיווני. ידעתי שאין טעם לברוח. ירדתי למטה, ווידאתי שהכול סגור, החלונות, הדלתות, הווילונות. הבאתי איתי את המחבת ושני סכינים גדולות. עליתי למעלה ונעלתי אחרי את דלת חדר השינה. נכנסתי לאמבטיה הצמודה לחדר השינה ונעלתי גם אותה. כשהתחילה המגפה, ואנשים התחילו להפוך לזומבים (או מתחיים, שמתחרז עם מלקחיים, השם שהדביקו להם כאן), כולם דיברו על כך שהם לא מתוחכמים. הם נעים כאחוזי תזזית, כאחוזי דיבוק קדימה, קדימה והלאה, אבל הם לא עוצרים. הם לא יכולים להתמודד עם מנעולים, דלתות, שערים. הם פשוט נעים קדימה. אבל אם ייתקלו באדם, הוא אבוד. מספרם הגדול, כוחם הבלתי נלאה, הרעב שלהם, לא השאירו סיכוי. אבל אם אפשר לעלות לגובה ולנעול אחריך את הדלת, לרוב הם יחלפו על פניך וימשיכו בדרכם. ממש קיוויתי שזה יעבוד. סגרתי את מכסה האסלה ועליתי עליה כדי להציץ מבעד לחלון הקטן שהיה שם. ההתקדמות האיטית שלהם הייתה יתרון, כמובן, אבל ההמתנה שיחלפו הייתה מורטת עצבים, מחליאה. בתחתית האמבטיה פרשתי שמיכה עבה, ועוד כמה כריות ובובה של אִיה שלא ויתרתי עליה אף פעם. יש כאן גם ארגז עם שימורים ומנות חמות, ערמות של קרקרים ועוגיות, קומקום חשמלי, שמונה שישיות של מים מינרליים, פנסים, ערכת עזרה ראשונה, כמה ספרים שבחרתי בקפידה (זה היה החלק הכי קשה, עמדתי שעות מול הספרייה. בסוף נבחרו פראני וזואי, כפור, כל סדרת הקומיקס של הילדה, לצוף של אן קרסון, כל השירים של אמילי דיקנסון, פרנקנשטיין, מכתבים למילנה והמלך ליר) , טרנזיסטור, סוללות, נרות ומצתים, כמה בגדים שאני יכולה ללבוש עלי בשכבות ותיק גדול, אם בכל זאת אחליט לברוח. הרעש שלהם התקרב אלי. זה היה מחריד. תמיד שנאתי זומבים. אהבתי את כל השאר, רוחות רפאים, ערפדים, עם כולם הייתי בסדר. אבל זומבים לא. המראה שלהם הגעיל אותי. התחושה שמשהו משתלט עליהם, שולט בהם, התנועות השבורות, הבלתי מתואמות, הצחנה שעלתה מהם, הכל היה דוחה. הם היו מוות מהלך. והם נשאו איתם, בבלי דעת, את יגון האובדן המוחלט, את הצער של אדם החי את מותו. אם סוף העולם היה חייב להגיע, זה חייב להיות זומבים, חשבתי. אלא מה.
נכנסתי לאמבטיה וחיבקתי את אִיה. שמתי את האוזניות והפעלתי את המוזיקה בטלפון. שאשמע משהו, כל דבר שהוא לא צליל גרירת הרגליים והגניחות האיומות האלו. ״וואן ליין״ של פי. ג׳יי הארווי התחיל להתנגן והגברתי את הווליום למקסימום. עדיין יכולתי לשמוע אותם, אבל לפחות יכולתי למקד את תשומת הלב שלי במילים של השיר. כשהוא הסתיים התחיל ״איי לט לאב אין״ של ניק קייב. דמעות עלו בעיניי. הצצתי בטלפון. זה היה פלייליסט שנקרא ״סוף העולם״. יופי. מישהו ממש יודע מה להשמיע באפוקליפסת זומבים. הרעש שלהם התחזק. גל עצום שתיכף יבלע אותי. הם התקרבו לאזור שלי. הבית שלי היה האחרון בשכונה מבודדת בקצה העיר, וזה מה שאהבתי כשרק עברתי לערד. רציתי שקט ולהתרחק מאנשים. אהבתי את הנוף הטרשי, השומם. האוויר היבש. לפני כמה שנים חשבתי שזה הדבר האחרון שארצה, לגור במקום שאין בו כלום. חשבתי שכאן אני לא אצטרך לרצות שום דבר. לא אשתוקק לאף אחד. לפני זה תמיד העדפתי ערים גדולות, על הסחות הדעת הבלתי פוסקות שלהן, על האפשרויות ותחושת החיפוש התמידי. אבל אחרי שקרה מה שקרה, רציתי רק כלום. וערד הייתה המקום המושלם לברוח אליו. עזבתי את המשרה בהוצאת הספרים, את החלום להוציא ספר משל עצמי, את הכתיבה. עברתי לכאן ומצאתי עבודה בחנות הספרים היחידה בעיר. וזהו. לקום בבוקר. ללכת לעבודה. לחזור הביתה. ושוב. רציתי להתמקד בלעשות את אותן הפעולות באותו סדר כל יום. לא לבקש יותר מלהתקיים. זה בסדר, אמרתי לעצמי. אין בזה שום דבר לא בסדר. הפסיכולוג שלי חשב שזאת בריחה. שאני מסרבת להתעמת עם מה שקרה ושכך לא אבריא. הסכמתי איתו לגמרי. ובכל זאת עזבתי. גם אותו.
תהיתי אם נשארו עוד אנשים כמוני, שמתחבאים בבתיהם, שחשבו שזה חסר טעם לברוח. רוב האנשים באזור ברחו, למרות מה שאמרו המומחים. לא ידעתי אם הם הצליחו, לאן כבר יוכלו להגיע. הרי הם בכל מקום, והם מתפשטים ומתרבים מיום ליום. אבל בכל האזור שלי, בשכונת הבתים הפרטיים, הישנים, בפאתי העיר, ידעתי שנשארתי לבד. הרעש המשיך להתגבר. ווידאתי שהווליום באוזניות הוא הכי חזק שיכול להיות. הרעש התגלגל כרעם איטי. הם קרובים לבית עכשיו, זה הרגיש כאילו האדמה רועדת, כאילו כל הבית רועד סביבי. הדופק שלי הואץ וידי הזיעו. עצמתי עיניים. גל של בחילה עבר בי. שמעתי אותם עכשיו קרוב. הקולות הגיעו מכל כיוון עכשיו. עוברים אותי כעדר של חיות. היה נדמה לי שאני מריחה צחנת ריקבון. לאט לאט הרעש התחיל להתרחק. הרעד פסק. פקחתי העיניים והרפתי מאִיה, שהיה מעוך לחלוטין בין ידי. הורדתי את האוזניות מהאוזניים. שאון נחיל המתחיים חלף, אבל עדיין שמעתי רעש. חבטה. חריקה. שקט. חבטה. חריקה. שקט. התרוממתי מהאמבטיה, ועליתי שוב על האסלה. השטח נראה ריק. אבל הרעש נשמע מקדמת הבית.
שמתי מסיכה. לקחתי מחבת ביד אחת וסכין ביד השנייה והתחלתי לרדת לאט למטה. הרעש לא פסק. חבטה. חריקה. שקט. חבטה. חריקה. שקט. בקומה התחתונה הצצתי מחוץ לחלון. היה שם מֶתְּחָי אחד. איכשהו, במקום להתקדם קדימה כמו כולם, הוא נתקע בגדר. הוא לא הצליח למצוא את השער ולצאת. אבל כוח נסתר עדיין משך אותו קדימה, הוא נחבט בגדר העץ, שחרק, ואז נדם לרגע, ושוב, נחבט בגדר שמולו. ושוב. ושוב. כמו זבוב שנקלע לחדר ולא מוצא את הדרך החוצה. הבטתי בו. הוא היה לבוש בגדים מרופטים ומלוכלכים, חולצה משובצת, סוודר אדום מעליו. שערו לבן. הוא היה בערך בגובה שלי. תהיתי איך הוא נראה מקרוב. כשהכול התחיל התמונות בחדשות היו מזוויעות. הווירוס המשיך לעבור עוד ועוד מוטציות. בהתחלה חשבו שהוא יילך וייחלש, שנחווה אותו כצינון או שפעת קלה. אחרי המוטציות הראשונות, שהובילו למחלת ריאות קשה, נראה שהווירוס נחלש, שהמגפה הופכת ניתנת לניהול. אבל משהו קרה. פתאום הווירוס הפך להיות תוקפני יותר. מי שנדבק בו הפך לאחוז תזזית. תאווה בלתי נשלטת לבשר חי, כוח לא אנושי. מצב בלתי הפיך. פאקינג זומבים, אמרתי לעצמי כשראיתי את החדשות. מצב חירום הוכרז. המומחים אמרו שאין טעם לברוח. שהם נעשו רבים מדי, ושהם חסרי לאות. הם לא יעצרו אף פעם. עדיף להסתתר. הם חסרי בינה, התנועה היחידה שהם מסוגלים לה היא קדימה, הלאה. הם לא מתוחכמים. וזה היתרון שלנו, הם אמרו. אבל עוד ועוד נדבקו. ונעשה קשה יותר לחמוק מהם.
יצאתי החוצה לאט. מהדקת עוד את המסכה שלי, שתי שכבות. השארתי את הדלת פתוחה טיפה, כדי שאוכל לברוח פנימה אם יתקוף אותי. פחדתי, אבל הסקרנות הייתה חזקה ממני. הוא היה האדם הראשון שראיתי מזה שבועות. אם עוד ניתן לקרוא לו אדם. הם תמיד נעים בקבוצות, בעדרים. אף פעם לא ראיתי רק אחד מהם לבדו. התקרבתי בזהירות. עד שעמדתי לצדו, אבל עדיין די רחוק ממנו. לעורו היה גוון ירקרק-חולני, זיעה בצבצה על מצחו. המבט שלו היה נעוץ קדימה, כאילו לעבר האופק, למרות שכל מה שהיה מולו הם קורות העץ של הגדר. מה הוא רואה. אם בכלל. התנועות שלו לא פסקו. הוא היה די נאה לגילו. כשהיה צעיר בטח היה יפה. ניסיתי לנחש מה הוא היה קודם. חשבתי שאני רואה צער, סבל בעיניו החלביות, העכורות, שלא ראו עוד דבר. את סתם משליכה עליו. הוא לא חי בכלל. אין שם כלום. לא מחשבה, לא רגש, לא זיכרון. לרגע זה כמעט נראה מנחם. אולי אוותר על הכול. אוריד את המסכה ואתקרב אליו, ואסיים כבר את הסיוט המתמשך הזה. הפחד. הבדידות. גם ככה לא נשאר לי דבר ולא היה לי הרבה גם קודם. ועכשיו. איזה חיים עוד מצפים לנו. אבל לא יכולתי. חשבתי שאולי אפשר להוביל אותו איכשהו לעבר היציאה, לשחרר אותו לדרכו. הוא נראה כל כך אומלל, תקוע כאן. אבל כמובן שלא אתקרב אליו. וחוץ מזה, לא האמנתי שחשבתי את זה, אבל כשהוא פה, אני מרגישה פחות לבד. חזרתי חזרה אל תוך הבית וסגרתי את הדלת.
אחרי כמה ימים חשבתי להתחיל לדבר איתו. נזכרתי בכדור שטום הנקס צייר עליו פנים באי הזה שהיה תקוע עליו. איך קראו לו. וילסון. רציתי לשאול אותו שאלות. לדעת. מי הוא. איך קראו לו. מה הסיפור שלו. איך הייתה הילדות שלו ואם הוריו חיים או מתים ואם הוא אוהב את הוריו. רציתי לספר לו על הילדות שלי. על מה שקרה לפני שבאתי לכאן. מה הסיפור שלך, מֶתְּחָי? אבל אין עם מי לדבר. צריך ללמוד להרפות מזה. מהסיפורים. מהזיכרון. מכל מרכיבי הזהות. זה מה שרצית כשבאת לפה, לא? אז הנה.
אבל הלילות היו נוראיים. אחרי שהתעוררתי שוב מהרעש הבלתי פוסק והכנתי לי כוס קפה, יצאתי החוצה אל החצר והתיישבתי על המדרגות שהובילו אל הבית. האוויר היה קריר. זוהר רחוק ולא טבעי באופק. מה קורה שם, איך נראים החיים במקומות אחרים. האם נחלים מכל זה. הבטתי עליו. ממשיך ללא לאות להתנגח בקיר. לפתע הוא עצר. הסתובב באיטיות מצמררת והביט בי. לא. זה לא יכול להיות. נשמתי נעתקה מפחד, אבל לא יכולתי לזוז. הוא לא יכול. לא יכול להביט, אין שם תודעה, אין שם מחשבה. אין שם רגש. זה בטח סתם נדמה לי. עווית, משהו, הכוח שמפעיל אותו מבפנים גורם לו לפנות מסיבה כלשהי. הוא לא רואה אותי באמת. המשכתי לשבת שם, בטוחה שתיכף אמות, אבל כלום לא קרה. הוא המשיך להביט בי ואחרי כמה דקות הוא הסתובב חזרה והמשיך בשלו. חבטה. חריקה. שקט. חבטה. חריקה. שקט. לבי הלם בי, חשבתי שאתעלף. נכנסתי חזרה פנימה, סגרתי את הדלת ונעלתי אותה. מה אני עושה. חיה עם מֶתְּחָי מחמד בחצר. התחלתי לצחוק. אלוהים אדירים. שייגמר כבר כל זה.
כך עבר עוד יום ועוד לילה. ועוד לילה. הייתי מתעוררת מהחבטות שלו, אחרי שנרדמתי עם אוזניות על האוזניים. הלילה שוב קמתי. אבל הפעם לא ירדתי למטה. רק הבטתי עליו מחלון חדר השינה. ואז זה קרה שוב, ההסתובבות הזאת אחורה. כאילו הוא מחפש אותי שם, במקום הקבוע שלי על המדרגות. הצטמררתי וחזרתי אל המיטה. משכתי את השמיכה מעל לראשי. ניסיתי לחזור לישון.
אני רואָה רק לוחות עץ מול פניי. אני מתנגשת בהן שוב ושוב. ראשי פצוע כבר מהחבטות הבלתי פוסקות. מה זה. מה קורה כאן. איפה אני. זה לא הגוף שלי. הגוף… הגוף שאני בתוכו כבד, כמו ללבוש מאה שכבות של בגדים ספוגים במים, בגבס. אני לא יכולה לשלוט בתנועותיי. הגוף נע, לא מפסיק לנוע קדימה, ונעצר. די. מספיק עם זה. אלוהים. מה קורה כאן. אולי נדבקתי, אולי אני חולה כבר. אולי אני מתה. אולי אני מֶתְּחָי. אבל לא, זה לא הגוף שלי. זאת לא אני. אני הוא. אני בתוכו. אני רוצה לזעוק, לברוח, לרוץ, אבל אני לא יכולה. אני לכודה בגוף הזה, בגוף שלא שייך לי. אני צועקת בלי קול. שום דבר לא קורה. אני מנסה להירגע. מה אני עושה עכשיו. מה זה. מה קורה כאן. הגוף שלו ממשיך בקצב הקבוע. שנינו נחבטים בגדר שוב ושוב. אני מנסה להרפות. אני נמצאת בתוך הגוף, כמו נוסעת ברכב. אני לא יכולה לעצור אותו. אני לא יכולה לעשות דבר. אני לא יכולה לרצות שום דבר. למחשבות שלי, לרצון שלי, אין שום השפעה. אני חושבת על האופק. על עתיד שכבר לא יקרה. על עבר שכבר לא קיים. עצב גדול ממלא אותי, עליי, עליו. זה לא מפסיק.
בבוקר אני מתעוררת, שטופת זיעה, שערי סתור. מותשת כאילו לא עצמתי עין. אולי זה היה רק חלום. אבל אני יודעת שזה לא נכון. זה לא היה רק חלום. משהו קרה. איכשהו הייתי בתוכו. בשארית היום אני נשארת בפנים. אולי אברח מכאן. אארוז תיק ואקווה למזלי הטוב. אולי זה עדיף על להיות תקועה כאן, איתו. אבל אני לא עוזבת. אני מפחדת ממה שיש שם בחוץ.
וכך הכול ממשיך כשהיה. בימים אני מנסה לדאוג לעצמי ולבית. עוד מעט יאזל לי המזון שאגרתי. אצטרך לחשוב איך אני משיגה עוד. אני מנסה לחשוב אם בבית שסביבי, בהם ברחו מהר, השאירו עוד אוכל שאפשר להשתמש בו. אני מכריחה את עצמי להתקלח פעם בשלושה ימים. אני מכריחה את עצמי להתלבש. ג׳ינס, טישרט של נאון ג׳נסיס אוונגליון וז׳קט חאקי גדול. אני מכריחה את עצמי לקרוא עמוד אחד לפחות מספר כל יום, עכשיו את יצר לב האדמה, ולעשות שכיבות שמיכה. ככל שעוברים הימים אני מרגישה שאני מצליחה פחות ופחות להאמין שיש טעם בכל זה. שיש טעם בפעולות האלו שלי, לניסיון לשמור על החיים, לשמור על השפיות. אני ממשיכה לקחת את הכדורים שלי. גם הם יאזלו בקרוב.
מהלילות אני מפחדת. כששעת הדמדומים מתחילה, והשמש משנה את מיקומה ושוטפת בזהב כתמתם את הכול, אני נעשית חסרת מנוחה. לא משנה מה עשיתי, לא הצלחתי להפסיק את הזינוק הזה לתוך תודעתו, שקורה רק בלילות, אחרי שאני נרדמת. ניסיתי לא להירדם, ניסיתי לישון באמבטיה. ניסיתי לעשות מדיטציה. ניסיתי לקרוא. שום דבר לא עזר. מאז אותו לילה בו הובזקתי לתוכו, זה קרה בכל לילה. כל לילה המאבק הזה, ואובדן השליטה, והאימה. בסוף תמיד נרדמתי וזה קרה שוב. ובכל בוקר הייתי מתעוררת מותשת מהמאבק. האם זה יימשך לנצח. האם אני צריכה פשוט לעזוב. האם זה ישנה, או שתודעתי כבר משורגת בו. וזה ימשיך לקרות לעד, עד ש… עד שמה. עד שאמות. עד שהוא ימות. או יחדל. מה המילה הנכונה. ככה חולפים הימים, ואני נאחזת בהם, כי אין לי דבר אחר להיאחז בו.
*
חבטה. חריקה. שקט.
חבטה. חריקה. שקט.
חבטה. חריקה. שקט.
שוב מגיע הלילה. אני מוכנה הפעם. אני עושה סיבוב בבית. עוברת על הספרייה. שילמתי כל כך הרבה כסף כדי להעביר את כל הספרים שלי איתי לכאן. לא ויתרתי אפילו על אחד. הם כל מה שאני. הם כל הזיכרונות וההיסטוריה שלי ומה שרציתי להיות. מה יקרה להם עכשיו. האם מישהו יעבור כאן וייקח אחד או שניים. הם יישארו כאן, חנוטים באוויר המדבר היבש, כבמוזליאום. אכלתי ארוחת ערב אחרונה ממעט הדברים שנשארו לי ונכנסתי למיטה, ונשכבתי שם באמצע. לא הייתי עייפה, אבל ידעתי שבסוף השינה תבוא. היא תמיד באה. חשבתי לכתוב משהו, מכתב, אבל למי. מה זה משנה. חיבקתי את אִיה. וניסיתי להתמקד בקצב של הרעש, שכבר הפך להיות הדופק, הפעימה הסמויה של חיי, לפיו ידעתי שאני עדיין חיה.
חבטה. עוד מעט תגיע החשכה, ושוב זה ייקרה. אני אתעורר בו שוב. הפעם, כשזה קורה, אני מתמסרת. משחררת. אני לא מנסה להרגיש יותר את עצמי בתוך הגוף הזר הזה. אני לא מנסה להיאבק. זה מרגיש מוזר, פחד מציף אותי בשניות הראשונות. אני מרגישה כאילו אני טובעת. אבל אני יודעת שאני לא רוצה להיאבק, ואני מרפה עוד קצת. נותנת לתנועה הבלתי פוסקת שלו לערסל אותי. הקצוות מתחילים להימוג. זה כמעט מרגיש נעים, להיעלם בדבר הגדול הזה. אני מרגישה לא רק אותו. אני מרגישה את כולם למרות שהם רחוקים ממני. איזו משיכה, כמו מצפן, שמכוון אותי, קורא לי, קדימה, הלאה. החיים נמצאים בקדימה והלאה. חריקה. למוות לא תהיה יותר ממשלה. לא נולדנו לכן לא נוכל למות. אני מרגישה את עצמי נפרמת, כמו חוט שמושכים מסוודר, עד שהוא מאבד מצורתו ונערם לערמה של חוט אחד ארוך, נטול צורה. הקצוות שלי מיטשטשים. משהו עולה בי. וזה לא עצב. לא געגוע. לא צער. מתחיל להיות לי נעים כאן, בתוך הגוף הזה שאינו שלי ואינו שלו. כמו להיות בתוך בריכה, בתוך רחם. אני בודקת אם אני עדיין זוכרת, אם אני עדיין יודעת מי אני. ולאט לאט השאלה מאבדת ממשמעותה. כל מה שהחזקתי, מה שאחז בי כל השנים האלו, כל חיי, מתמוסס גם הוא, יחד איתי. אני מרפה מהמילים ומהרווח ביניהן, נותנת לשקט למלא אותי. משהו מבעבע סביבי, בי, צחוק. אלוהים, אני לא מאמינה שככה זה מרגיש. ככה אנחנו מרגישים, זה כל כך משונה. המשיכה הזאת קדימה. אני מבינה. אני יודעת. אני רואה. שקט. איך לא ידעתי שכל זה מלא כל כך. מוצף כל כך, טובע ממש, באהבה.