חורבנה של המציאות

חלק I

והנה הוא, אייבי הופמן כלוא בתוך חרוט, ולא זוכר בדיוק איך הגיע לתוכו… מביט בדממה החרוטית, שמבחינה בו וחולפת, ספק עוברת ומתפוגגת, בין שריריו הרופסים, משמניו המעובים ומבטו הקהה. שקט ארוך וחסר גבולות משתרר. דממה, מסוג שהוא לא מכיר, מתגברת מחוסר בהירות, כמו רגע אחרי שהיד זורקת אבן, אל תוך באר חשוכה. האם האבן תפגע בתחתיתה, או שנפילתה תמשך לנצח? הזרוע מרימה עוד גושי אַיִן מהאדמה, ורק אז אוזרת אומץ ומטילה את כל תנופתה אל תוך כף הסלע. הגוף כולו מתרכז ביד המתעקמת ודורשת מגלי הקול לחזור מתחתית המפלץ. שאר החושים עומדים חסרי אונים אל מול גוש הלוויני שנשלח אל תוך החלל החיצון של הבֵּירָא. ברוב קולות הם בוחרים דווקא באבן קהה וחסרת חיים, בכדי למצוא סימן חד מחיים תחתונים אחרים. אות הנפילה על קרקע כלשהי נשמע. צליל זה מפיח נשימה חיה בחושים המיואשים הכלואים ללא יכולת לראות, לגעת, למשש, לשמוע ולהרגיש את קרקעית הבולען שנפער מולם. ובזמן שאותו גוש סלע נופל ומתגלגל מתהום אחת לתוך תהום שנייה, עולה באייבי תשוקה להבין את מופע הגאות והשפל החוּשִי המתארגן אל מול העין המפוחדת. הוא מיד מפעיל את אינטואיציית החירום שלו ככרית (לחץ) אוויר הדוחקת אותו לפינה לא-קיימת לאחר תאונת – מבטים – נדרכים ונשכחים. ולבסוף הוא נכנע לקיר הלבן המוזר, המסרב לפרשנות, ומתיישב מולו כאותה שובתת-רעב פמיניסטית הנלחמת בעד מימוש זכויות אבודות מחוץ לגדר כְּנֶסֶת חסרת-פָּנִים.
"לָבָן, לבן, אתה שומע אותי? לבן מנדל, you faherfucker", אייבי מתרומם וצועק פעם אחר פעם. אחרי כשלוש צעקות וקצת ליחשושים, הוא מוסיף כמה דפיקות רמות על קירות החרוט בסדרה חשבונית עולה ויורדת לסירוגין. הוא חושב שהקללה "fatherfucker" יותר מדויקת מ-"motherfucker" ומתאימה בדיוק רב למאבק בין זכרים. שכן מאדרפאקר מסיט את המבט מהאבא לאימא. אבל הפחד הגדול של הגברים הוא דווקא שיזיינו את האבא שלהם, כלומר יזיינו אותם. אבל הגברים לא רוצים לדון בעצמם, בגופם ובמיניותם. אייבי התנחם שהוא לפחות מצא דרך לשבור את השפה מבלי להסביר את עצמו.
הוא מכניס את ידו בעדינות אל תוך קיר החרוט בדיוק לאותה רצועת קיר שלבן חצה בקפיצתו החוצה. ידו חודרת לתוך החומר הבלתי ידוע. הקיר באופן פלאי מתגמש כמו לבן נוזלי בגביע עשוי וופלה (עוד מוצר נפלא של תאגיד "ריקלום") ומרשה לגוף האנושי לחדור אותו, מבלי להרטיבו. הוא לא מרגיש כלום מעבר לקיר, מלבד אויר ועוד חלל ריק מתוכן, ערכים ואידיאולוגיה. תהייה כבדה מתיישבת עליו. איזו טכנולוגיה ייצרה את האפשרות לחצות דופן של מבנה לאורכו ולרוחבו ולהשאיר אותו שלם. הוא מרגיש כאסיר של איזה כלא פתוח ונעול. והוא מפחד לברוח, למרות שהוא אָסוּר, אולי כי בחוץ מחכים לו אוייבים, לא ידועים ולא מוכרים, שיקרבו אליו את הקץ המקיץ.
אייבי מודה לבורא עולם שזרק אותו ביחד עם לבן לתוך החרוט, אבל הוא לא מבין למה לבן עזב אותו לפני שהספיקו לברר יחד את המיסתורין המענה. הוא לא מבין מה נכשל בהכרה שלהם. איך אפשר להבין את ההשתלשלות של המוזרוּת הנגררת אחר הנפיחה של האסון הגדול. האם זו אותה מציאות אובדנית הדומה לקטסטרופה המתקרבת לטיול שנתי בדרום הנגב של מקיף ה' מקריית משה – רחובות… אבן צור מתחילה להתדרדר, מראשו של צוק, בכדי לקפד את חיי צאלה כץ ז"ל, שלא מקשיבה להרצאה בערבית של ערן הדס על העתיד הנפלא של הכפרים הלא מוכרים עם יישום פרויקט האינטגרציה של מכון ליברמן לשלום.
אייבי מתיישב על הרצפה בייאוש ומסביר לעצמו את מהלך הפגום של היום שעבר. הוא מביט בסיפור הדפוק שנזרק מולו. איכשהו ההתחלה והאמצע נעלמו, השרירותיות היא מראה הכול, והסירחון נבלע בין הקירות. כך הוא נותר כשלון פצוע, כשבראשו מנצנץ כיתוב אלקטרוני של אָפוֹרִיזְם מעומעם והתחלה סתומה, כאותה סָטְלַה גרועה המתרחשת כתוצאה מהסנפת טיפקס: "והנה הוא, אייבי הופמן כלוא בתוך חרוט, ולא זוכר בדיוק איך הגיע לתוכו"
סביבו, קירות, נקודת מפגש עליונה. וריצפה של חרוט בהיר, כאותה יחידה שליטה שלא מתרכבת למבנה נהיר. ממה המבנה המעגלי בנוי, איך חיברו בין היחידות השונות, מאיפה מגיע החשמל, לאן מתנקזים הנוזלים ועוד רצף של שאלות שתוקפות אותו כמו מטס יתושים צעירים ורעבתנים בליל קיץ יולי-אוגוסט המריחים תינוק לא מכוסה. הוא לא יודע מאיפה מגיע האור, אך מניח שזה סוג של מנורת ניאון. הבלבול מעייף אותו. הוא לא מצליח לעבור את החמש עשרה שכיבות סמיכה ושתים עשרה וחצי כפיפות בטן. הוא רץ. סחרחורת פוגשת אותו בסיבוב השלישי, או הרביעי, והוא לא יכול להמשיך. הוא מזיע וחייב להשתין, אך הוא מתאפק. אין היגיון במקום שאין בו מנורות, חלונות, דלתות, ושחסרים בו חדרי שירותים, מטבח.
"זהו מרתף לא-אנושי של סיוט," אייבי אומר לעצמו וטיפת זיעה נופלת מראשו על הרצפה של החרוט ונעלמת. הוא מתכופף להריח את הרצפה ושום ריח לא מגיע אל אפו. הוא מחליט להשתין והשתן נעלם לתוך ריצפת החרוט ללא סימנים. הרעב מגיע מיד לאחר מכן. פניו נופלות. הוא נשכב בצד החרוט, רחוק ככל האפשר מהמקום בו הוא השתין וחושב להירדם. אבל משהו לא נותן לו ליפול לתוך ממלכת החלום. איך הוא יכול לישון במקום שהוא לא זוכר איך הגיע אליו. בקושי יכול להירדם בבית ההורים הקתולים של שרה, אשתו, או בנסיעותיהם לטראקינג בשמורות הטבע המתועש.
הדֵי המציאות הקרובה פוגעים בו פעם, אחר פעם, ואייבי נשאר בתוכם, מוקף בתהום של זכרון. ראשו משחזר את המריבה עם לבן. חרטות נחרטות בגופו. מדוע הזכיר את ענת לוין, אותה בת זוג, בלתי-אפשרית ועדיין אפשרית ביותר – של לבן. האם הוא מעוניין בקשר אתה, האם גם היא חשה בתשוקה שכזו כלפיו ומה בכלל קרה ביניהם. אולי השתמשה בו רק בכדי להשיג את חברו הטוב. כך היה גם בתיכון, כשהוא היה כבד, מסורבל ועילג כמו תמנון שזרוק על חוף ים. וחבריו הטובים מנדל, צ'יקי, ואבוטבול היו מתכלים עם בחורות כמו לווייתנים הנעים קילומטרים על קילומטרים במרכז האוקיינוס רחוקים מעין אדם. כיעורו הנצחי חגג בתולים בתיכון, בזמן שיופיים האלמוות חגג וטעם את אשכר הבתולות. ספק הוטל בהווה המתהווה במוחו של אייבי ועיצב מתוכו עתיד מבהיל. "מתי ואיפה הייתי איתה?" ראשו מסרב לענות לו על השאלה המחשידה. הוא לא זוכר מה בדיוק אמר לו. מדוע הוא שוכח שיחות חשובות שכאלו? מה מאיים עליו? אולי הדרך הארוכה המשותפת של שרה להכנס להיריון וכל הטיפולים במכוני הפוריות בישראל ובארה"ב. והנה הוא נסחף לדחפים משתוללים בפנטזיות על תשוקה אחרת? הגוף מתקשה להתקיים בחשדות מפעפעים. בפגישה האחרונה שלו עם ענת, סיפרה שלבן סירב למסד את הקשר ביניהם. ובכל זאת לבן נפגש איתה בכל העשור שעבר אחרי שנפרדו, גם בזמנים בהם היה במערכות יחסים עם אחרות.
אייבי נשכב על הריצפה ומניח את רגליו על הקיר, שכמעט ונפער בו חור, אך מבלי ללחוץ עליו. דם מטפטף מרגליו על בטנו. נהרות של חמצן מארגנים מחדש את מערכות הגוף הכושלות. מוחו ממיין את כל אותם נוזלי עובדות חיים שמתקשים מתחת לציור המוגמר של ההווה. הצבעים מעמידים תמונה אחרת כשהם מחוץ לסַבָּבָּה המפחידה של הבד. הוא מתחמק ביחד עם הריח של אדי הצבע החוטאים והבוגדים, אלו שלא ייכנסו לעולם לתוך מבנה מסודר של מחשבה. עיניו בוהות במסגרת הכושלת של הרישום המסורבל – זה הוא – אייבי הופמן שיושב בתוך חרוט אלמוני, בשעה אינסופית של אור ניאון בוהק, כשמש משרדית הנופלת על חלונות ענקיים של גורד שחקים ניו-יורקי בסוף יוני.
ושוב האגרסיות, חוצות הזכרון, רצות ומשתוללות בתודעתו כאֵריניות (Erinyes). הוא איטי ולא מצליח למצוא כלי נשק להילחם בהן. האריניה הראשית מצחקקת כשהנה והיא כבר אוחזת בידו ועל גופה מוקרן מיצג הוידאו המבשר לו שהוא בגד באשתו שָׂרָה בוצ'רשווילי. שאר אלות הנקם שרות בתוך אוזנו במחזמר מלעיג: "אבל איפה שרה עכשיו, ומי דואג לסיר של הפירה שנשאר על האש". והוא כמעט ומריח את הארומה של בצל סגול מטוגן ביחד עם צלפים, מספר ראשי שום והמון סוכר חום, אותו קרמל מלוח שאהוב עליו. מוחו פועל על אש קטנה וזורק אסוציאציות קטנטנות של זכרון על קיר העין העצלה. משהו קרה בבית, בבוקר… מבטו נח תוך כדי התרוצצות על שרה שמכינה פִירֵה, אבל הכנת תבשיל תפוחי-האדמה היא ממלכתו ואולי מלאכתו הבלעדית מולה. ושוב הן חוזרות ושרות באוזנו:
מקהלה: האם אי פעם היה לךָ מקום? האם אי פעם הרגשתָ שהגעתָ אל הנחלה?
ראש מקהלה: אתה הרי שילמתָ את החשבון ההימורים הפתוח שהשאירה לך מזכירתךָ, אחרי שהלכתם ביחד לראות את הבחור שאיתו היא בגדה בבעלה.
מקהלה: מי זרק אותך פה בתור הדבר הזה? מי נטש ושכח אותךָ?
ראש מקהלה: רק כך מזכירתך יכלה לשבור את שבועתה שלא להמר יותר על מספר הזכרים שיהרגו מדי יום במדינות כבושות, בשביל ניצחון נוסף בשוק ההימורים השחור של דאון טאון וושינגטון.

אייבי מרגיש קצת כמו איוב, אבל צורת החרוט לא מסתדרת לו עם הידוע לו מהסיפור התנ"כי. שהרי מה לבורא עולם ולחרוט ובכל זאת למה לא. אולי החרוט משקף את עומק האמונה שלו שהולך ומצטמצם כלפי מעלה. המרחק מהסיפור התיאולוגי גדול מדי וקשה לעיכול במוחו שמרגיש כמו פילפל צלוי על אש קטנה נוטפת טיפות של בלבול, רגע לפני קרקוף בתהליך הכנת סלט גמבה צלויה, אותו תבשיל אהוב, שעומד לקפוץ במסתוריות לתוך בטנו של אדם זר לחלוטין, או יצור בעל סגנון אדריכלי דוחה. לאחר התנצחות עצמית הוא משער זהו סוג של ניסוי מדעי של מדינת ארה"ב – אותה אימפריה מתקפלת שבקרבה הוא מתגרד כבר למעלה מעשר שנים, לאחר שהיגר מישראל. הוא כועס על "מדינת הסי.אי.איי" שזורקת חשודים (במה הוא חשוד?) לתוך בתי-כלא בלתי חוקיים, ללא זכויות (זכות למה?) אבל המחשבה על חטיפה נפסלת, משום שהוא לא מאמין, או יותר מדויק לא יכול להכיל קונספירציות, גם אם הן נכונות.
אייבי נזכר בשורה של גראוצ'ו מארקס "בבקשה קבלו את התפטרותי, אני לא רוצה להשתייך לשום מועדון שיקבל אותי כחבר". זה חיוך קטן שאוסף לזמן מועט את הבהלה שמשתוללת בתוכו. לו רק יכול היה לשמור על מזג רוחו, אולי היה קופץ ביחד עם לבן החוצה ומשתחרר, חוזר לחייו והופך מסורתי יותר. הולך יותר לבית כנסת, קורא בבוקר את אגרת הרמב"ן ופעם בשבוע הולך לסניף "ממזרח שמש" בבית הקהילה היהודית בוושינגטון די.סי ושומע דְבר-תורה של ה"בן איש חי", או הרב משאש. הרעש מתבהר והוא מחליט להראות את פניו המכוסים בידיו. נזכר כיצד חפש נקודות התורפה בדברי לבן וברגע שהן התגלו הוא הכה בהן פעם אחר פעם, כמו חיית טרף שתופסת את קורבנה בשיניה ומכה אותה על האדמה במטרה להממה ולכרסם באכזריות את איבריה המדממים. הכול התחיל בוידאו קצר של "כבשה מרוקאית ביום שגרתי", שנשלח מלבן, רגע לפני המפגש הבלתי אפשרי. הוידאו כלל כיבשה לבנבנה, קצת אפורה בגבה, שהתנגשה בנדנדה שוב ושוב. ונדמה היה כי היא התעצבנה מכל התנגשות עוד ועוד, אך משום מה היא לא הפסיקה לפעול בצורה זו. הוא שאל את עצמו מדוע היא נעה כך אל תוך מושב הנדנדה. האם מושב הנדנדה העשויה מעץ בצבע שחור אדמדם שימש כסוג של אויב. יריב מסוחרר שניבט אל הכבשה ולכן היא הייתה צריכה לסלק אותו מהשטח. ואולי היה זה בכלל כבש ששמר על העדר שלו ולכן הוא חש איוּם מהאובייקט הנע במהירות, ואולי היה ולד בקרבת מקום שהיה צורך להגן עליו. מדוע לא היו אנשים מסביב לכבשה, מי הוא הצלם או הצלמת שצילמו אותה. איפה צולם הוידיאו ובאיזה אקלים התרחש הסרטון. שאלות התרוצצו בתוכו. דבר אחד היה ברור לאייבי. הקליפ לא צולם בישראל. הצחוקים ברקע שנשמעו חוזרים על עצמם כבתוכנית טלוויזיה, היו שייכים לקהל אחר, עם מנהגי הומור אחרים. המזג אוויר בקליפ היה סגרירי כאילו הוא צולם באוסטרליה או בלונדון. הנדנדה אפילו נראתה אחרת בנויה לילדים של עַם אחר. ואולי גם היא סימנה קבוצה של אנשים כסוג של שם תואר לצד "הכבשה". מי שלח את הוידיאו ללבן, ששלח את זה לצ'יקי, ואבוטבול שגם שעזבו לחו"ל. הוא עיין בשם אביטל יחזקאל שהיה השולח המקורי ולא הבין מדוע הוא שלח את הוידאו. לבן טען שהוידאו לא היה גזעני, ושאפשר לצחוק גם על אוכלוסיות אחרות. אייבי לא יכול היה לקבל את זה. הוא יצא מתוך הוידאו רחוק רחוק אל תוך היוקרה, הכוח והמשאבים שהיו שייכים למשפחת מנדל והשווה אותם למשפחתו. אייבי טען שלבן גזען. לבן טען שאייבי גזען. אך אייבי כבר היה מיומן בויכוח על תיוג וסטריאוטיפיזציה ובנה מערכת שלמה של טיעונים כיצד הוא ואבוטבול התקבלו אצל צ'יקי ואצל לבן במשך כל החברות. מזרקות הזעם, טפטפות האכזריות וממטרות הכעס של אייבי לא זוהו מראש והתחמקות מהירה לא בוצעה. לבן לא החזיק בשפת המילים הזריזות ולכן הוא הוכה פעם אחר פעם. מילים קשות חוזרות לאוזניו, כמו חומצה המשתמשת בערוצי הדם בכדי לפרק את גוף החיים מתוך תוכו של המנגנון האנושי. אייבי שם לב שהוא לא זוכר האם השיחה הזו בכלל נערכה בחרוט, בצימר, או שהיא הושתלה כמו חלום או זיכרון בתוך ראשו, בידי החרוט, בכדי לבדוק את היחסים בינו לבין לבן.
אט, אט אייבי מרגיש את תחושות החידלון והייאוש, כשהן מצטרפות לחומת סנטימנט הבדידות המאיימת בתוך האור הלבן. הוא מדמיין את בבואתו נופלת על הקיר, בצורת צל של טכנולוגיה לא ברורה. לפי תחושתו לא עבר יותר מיום ובכל זאת מרגיש כי הזָקָן , שצומח על פניו, חונק אותו כשהוא נכרך סביבו, בתנועות מהירות. בכל נשיפה ונשיפה, שיערות נוספות מהדקות את הלחיצה יותר ויותר, עד איבוד הדופק שלו במעטה המאפליה השעירה. הוא מתאר לעצמו מה שרה תחשוב ברגע שתחזור הביתה ותגלה אוּד מעלה עשן, אבק בית. הוא מקווה שֶׁהָסִיר, שהשאיר על הגז, לא ישרוף את כל הבית כולו. לפחות לא את חדר העבודה שלו. לפתע מכה בו המחשבה ששרה תחשוב שברח מהבית. או אפילו שרף אותו בכוונה ועזב. ליבו מתעקל, מתפתל ומתעוות, והוא נשאב לתוך מערבולת של מחשבות על אובדן, עקירה, פליטות וחורבן.
אייבי מחפש את מקור הכעס, אותו הר אוורסט עצום שמפסגותיו המושלגות שוצפות בכוח נהרות גנגס של חֵימה. הוא לא מצליח לאתר את אותה סופת טורנדו מקוללת שנתנה חיים לחרון ההזדעפות, למצבי ההקנטה ולכל אותם קרעי רִתחה שגרמו ללבן לקפוץ לבדו מבעד לחרוט. הכעס חוזר וחותך בבשרו. תארי האצולה המזויפים שקנה בכנסיית השכל היו הראשונים בתור לגיליוטינת המחשבות שלו. בלימודיו הוא רטן, ירק, הפריע ולא בדיוק תיפקד. והנה הוא הופך לבֵן אדם אחר. שאלות של זהות וזיהוי מחליפות, מסתירות, נעמדות, ומתלבשות על שאלות קיומיות אחרות. איך הוא מצפה מלבן שישתנה ברגע אחד, אם ההשתנות שלו הייתה גסיסה מצמררת. במהלכה הוא עבר חמש פקולטות של חיידקי כאב אלים, ואת התואר הראשון, בלוטת פחד מפלצתית, הוא רכש אחרי שבע שנים של זכייה בלתי פוסקת במחלת זיהומית חדשה מסוג: “phd de-masculine”. אבל איזה שינוי הוא יכול היה לצפות מאדם שהטיחו בו כל כך הרבה דברים ולא נתנו בידו את ההזדמנות להגיב. הוא עצמו עזב את האקדמיה של הזבל הלבן מנוכר, אבוד וללא מנוחה. התשובות לשאלות שעלו בלימודיו, לא קיבלו מענה רוחני, או רגשי. בתוך כל התחרות על חסד האל וכספו הוא הפך זר לעצמו, למשפחתו, לחבריו עד ששרה עצמה לא הכירה אותו. לאחר לבטים רבים הוא פרש מהלימודים.
אייבי מרגיש את הזמן שעובר דרך גופו בהתגרות. והוא לא אוהב את הרעיון שהוא צריך להמתין ללבן, שאולי יחזור ויגיח מבעד לקירות החרוט. הרעיון שלבן פָּעל והוא נשאר פאסיבי, מכעיס אותו. הוא מבקש לקפוץ מבעד לקיר, אבל משהו בו פוחד. אולי זה לא הפתרון היחיד למצב. הוא בוחר להמתין, אולי יבוא מישהו, למרות שבחרוט לא היו דלתות מסומנות בידית ללחיצה. הכעס הקטן על היעלמות לבן גדל. הוא מרגיש שלבן לא באמת שומע על השינוי שהוא עובר, כי הוא מבקש להישאר במקום בטוח. מלכתחילה הוא לא בטח בלבן. איך הוא יכול לאמין לשטויות שהוא סיפר. ובכל זאת הזכרון שלו כושל כל כך אולי צמח משהו מעבר לגבולות הכרתו. לבן התעקש שהם נפגשו בישראל, בפגישת מחזור מיוחדת בצימר של קדיתא – אליה הוא הגיע בטיסה ישירה מסטוקהולם. וביום האחרון לשהותם בצימר נפלה ביניהם מריבה גדולה, שבסופה לבן התנצל בפניו. אך איך אפשר שנפגשו, אם אייבי לא הסכים לנסוע לישראל בשל נסיעתו המשותפת עם אביו למרקש או אוראן, או שזה היה בכלל טיסה תחת דרכון זר לטריפולי ומשם כרטיס המשך לקזבלנקה?
אייבי לא אוהב את הרעיון לזנק אל תוך קיר. הוא רוצה לדעת קודם מה עומד מאחורי היקף החרוט. אולי לבן יחזור בינתיים ויספר לו פרטים נוספים, מדוע לו לבצע על גופו את הניסויים שהחרוט דורש ממנו. שהחרוט יסבול את קריאת מחשבותיו, בזמן שלבן יסבול את ידו הארוכה של החרוט שבטח יעניש אותו על הניסיון לברוח מהכלא.
הוא תוהה אם לבן עדיין חי. הוא נזכר כיצד הוציא באומץ-לב את הרֵגל שלו מעבר לאפידרמיס של החרוט ולבן לא משך אותו בחזרה פנימה והוא פחד שיישאב לתוך הלא ידוע. הוא לא מבין מדוע לבן התבדח איתו דווקא בנקודת הרתיחה של הסיר הקודח של הדאגות שעטפו אותם. מה הסתיר ההומור של לבן, האם הוא ביקש להפטר מהחברות שלהם מבלי להיות מודע לכך? אמנם לבן ינק אותו פנימה ורגלו שרדה את החוץ-חרוט. אבל איזו רגל טיפשה וקהה. איך יכולה לחזור בלי שום תחושה לגבי מה שקורה מבחוץ לחרוט. ושוב אייבי מודה ובו בזמן כועס על בורא עולם שלא נתן לרגלו להתפוצץ באיזה ואקום מסתורי ולפתור בכך את התעלומה המתישה.
אייבי שמח שלבן עזב והשאיר אותו לבד. כך הוא יכול לחשוב מבלי שמחשבותיו יתגלו. הוא מאשים את החרוט בריב הלא פוסק עם לבן, שהרי במציאות המחשבות שלו היו מוסתרות ולא היו נחשפות. אבל בחרוט הכול היה גלוי, כמו בגן עדן, שאדם וחווה עמדו מול בורא עולם ולא הצליחו להסתיר את פשעיהם קלי הדעת, הנצחיים והמיקריים. הוא מביט בעייפות בגופו ומצטער שנתן את גופייתו באקט של נדיבות ללבן ונותר חשוף כל כך. זו אותה גופייה מלוכלכת כל כך שהוא אוהב ללבוש, כי היא הזכירה לו את הגופיות של אבא שלו, שלום גדג', שעבד כפועל במחלבת "תנובה" שלושים שנה בשביל אותו שכר זעום ושעות נוספות אינסופיות. אבל איפה גופיית אביו המיותר, שנפטר תחת חוסר הלב של המכונות, בהתקף מוחלשות ואיפה ארץ ישראל.
אייבי שם לב שאיבד את מכנסיו ונשאר רק עם הבוקסר הלבן עם התמונה של הנשיא ג'ורג' בוש כשהוא שולח שלוש ידיים, אחת המכסה את פיו, השנייה את אוזניו והשלישית את עיניו. הוא קם ומביט בקיר, אותה בריכת קרח, שאותה הוא מבקש לצלוח. הוא מפרפר, מהדס את גופו ומקפצץ אל… הגוף עוצר, קופא ולא מסכים עם הנסיקה אל תוך עולם עלום. הוא לא רוצה להגיע לעוד איזור חדש, מבלי לדעת מה קורה בו. ומי יודע איזה גיהנום חכה בחוץ ללבן. נוורמיינד. לא רוצה לחשוב על תחתיות הקליפה, רק על הטופ של הבורא.
אייבי לא מבין מדוע לבן כל כך נעלב, עד שהלך בלעדיו וראה בכך עוד דוגמא לחוסר היכולת של העבר המשותף שלהם לקיים הווה כלשהו, ועוד יותר אי האפשרות של ההווה המתהווה להמשיך את העבר. הוא נאבק בעצמו לא להירדם. אך ללא הכנה מוקדמת גופו משנה את פסיקתו הקודמת ומבקש לכבות את מערכות החיים. הוא לא אוהב את ההחלטה של העיניים להיסגר, של הידיים להישלח למטה אחר כוח המשיכה. ברגע האחרון לפני שהוא נרדם הוא צועד החוצה וניגש למטבח לשתות מתוך הברז קצת מים, כי שרה שתתה את הכוס המים המשותפת שלהם שעמדה על השידה ונחירותיו לא נתנו לו להירדם בפחד שמא היא תתעורר ותדע שהוא נוחר. הוא צועד צעדים קטנים ומנסה לדמיין את הדרך, בכדי להתחלק וליפול, או לפגוע בקצה חד של שולחן ושאר חפצים מאיימים, ומשפט מוזר ולא ברור מנצנץ בראשו ודורש כתיבת סיפור חדש: "והנה הוא, אייבי הופמן כלוא בתוך חרוט, ולא זוכר בדיוק איך הגיע לתוכו."

חלק II
לבן מביט בתוך הכיור, מרים את ראשו מול המַרְאָה. הוא עוצם את עיניו ונושם נשימות ארוכות, חלקות כמו גלים כאלו שנשלחים לחוף ממרכז הים, ארוכים, עייפים קצת, לחים, עגלגלים ומוכנים למגע הסופי עם היבשה. הוא פותח את עיניו ופניו חוזרות אליו. הוא מביט מטה ושמח כל כך על חליפת שלוש-החלקים השחורה המגינה אליו מצחנת המקום. השירותים צרים כאותם בתי שימוש פונקציונאליים בבטנו של הלוייתן 737, לא מאפשרים לו לפסק את רגליו מעבר למוטת ירכיו. לבן מביט בראשו המגולח, החלק, הנוצץ ובו הוא מזהה גם את עקבות קרם הלחות המשובח שקיבל מאימו. הוא מרים את המכנסים ובודק את רגליו, באמצעות הידיים שהוא שולח לתוך גרביו. מריח את תוך-תוכי חולצתו ובמיוחד את בית השחי וריח עדִין של דאודורנט מסוג הסדרה הנדירה של שיתוף הפעולה בין המעצבים אבוטבול ובן הראש. הארומה המיוחדת בין גווני לימון, תפוז, אשכולית אדומה ויסמין עוטפת את חלק גופו העליון. להפלגתו על גלי הבושם מצטרף נוסע זר כאותו ניחוח נינוח ומסריח החודר לנחיריו ומתפוגג בהכרתו. אולי הקיא לפני כן והשירותים לא משכו את כל האוויר הקפוא לתוך מטען היונה רחבת הכנפיים. האם דמעותיו שטות בליבו משמחה על חזרת פניו ובגדיו, או שהן נסחפות מהתאמצות הגוף המותקף בחילה בכדי להרגיעו. המטוס נע מצד לצד והוא נזרק לכיוון הדלת. ראשו נוגע בחפץ כלשהו התלוי היכן שאמורים היו לתלות ג'קטים, מעילים או חיתולים מלאים בחרא. הוא מזהה את הפאוץ' שלו שתמיד מכיל את הארנק, בשמיו, תעודותיו, קוצץ הציפורניים לידיים, הקוצץ לרגליים, מסטיקים וממתיקים שונים ללא סוכר, משקפי שמש הרחבים והצרים והעגלגלים, נוזל נגד פטריות ברגליים, גפרורים, סיגריה אורגנית, עט, פנקס, אייפון, דיסק אונ קי, המחשב הסלולארי, עטיפות של מסטיקים שאכל, קבלות מהכספומטים, קבלות אשראי, טבעת זהב עבה שהוריו קנו לו ושעון יד שקיבל מסבו. הוא מברך את עצמו על מזלו הטוב. המציאות חוזרת אליו במלואה והוא מקדיש לכל רגע בה את חלקיקי שמחתו המתפרצת וגועשת. הוא מבקש מהבחילה רגע מנוחה. עושה את צרכיו. שוטף את ידיו, ראשו, ופניו. שותה באמצעות ידיו כמה שיותר מים, גוזר עם שתי זוגות של של מספריים אחת לציפורני ידיו והשנייה לרגליו. נושם נשימות ארוכות ומנשק את שפתיו במראה. הוא שמח כל כך על חזרת תווי פניו: על גבות המַגָּל שמכסות בקו דק את עיניו המלוכסנות קמעה; הקמטים שנשברים בסוף העיניים למספר קרני שמש היוצאות מנקודה קטנה ובהירה; הקמטים היוצרים את גבולות חיוכו מפיו אל תוך עיניו; האדמומיות משני צדי האף התחתון; השערות הבודדות שמבצבצות מתוך חזהו; שערות הסנטר המתנגדות לגזרת הגילוח; הקמטים שחותכים את אוזניו ליחידות שונות; האוזניים הורודות שקופצות כפרחים מתוך ראשו.
הוא מתפתה לעשן את הסיגריה האורגנית. אבל לא רוצה להתחיל את יומו הראשון במציאות החדשה והמופלאה עם פשע קטנטן. למרות שפיתח שיטה להערים על המתקנים לגילוי העשן באמצעות כיסויים בשקיות ניילון מלאות מים ובאמצעות נשיפת העשן של הסיגריות לתוך האסלה והורדת הנוזל הכימי שלוקח איתו את שאריות האוויר המתוק, הטעים והכחלחל החוצה ביחד עם צרכיו.
החשש מתגבר בתוך נפשו. מה מחכה לו בחוץ. הוא אפילו לא יודע איפה הוא יושב וליד מי ולאן המטוס טס. הפנים ובגדיו נוסכים בו ביטחון שהוא בדרך הנכונה. אולי הוא הפותר היחיד והמוצלח של המבוך החרוטי. הישות הזדונית שכלאה אותו בסיוט כה ארוך ומייגע לא הצליחה לשמר את לפיתתה המטאפיזית. הוא לא רוצה לצאת מחדרון השירותים. הוא מתיישב על מכסה האסלה ומחכה. אך הוא לא ידע למה לחכות, ובכל זאת הוא מחכה. על גופו חקוקים סימנים מניסיונות הבריחה מהחרוט, שהסתיימו רע. דמיונו ביים את המאורע בצורה המחרידה ביותר. הוא לא רוצה להביט בסרטי האֵימה הללו, והם מביטים בו מקירות השירותים, מחכים כמו במשחק שחמט איטי ומיוסר לצעד הבא שלו. האם הוא יתפתה לצאת החוצה. מדוע החוץ הפך כה שברירי ומתפרק למגע.
משהו לא נכון בהתעוררות שלו בשירותים. הוא חושד בשדות תעופה השונים כמו אלו בישראל, שבדיה, ברזיל, ארגנטינה, לונדון ואחרים. במיוחד הוא לא בוטח במטוסים אליהם חזר מספר פעמים. המפגשים פלטו אותו חזרה לתוך השדה התעופה. לעיתים מצא מקלט בתוך בורות ללא מוצא, עד שהתערב אותו כוח חיצוני שהציע לו טרמפ. הוא רוצה לצאת החוצה, לצעוק שיש לו סוף סוף פרצוף, כמו כל בני האדם. אבל משהו עוצר בעדו. שוב השלד שלו מתנגד. שוב הגוף נאבק על זכותו להישאר במקום כלשהו ולא להגיע למקום אחר. מי זה שם את נשמתו לקחת את המשקל בהחלטותיו ולא את מוחו. אימו, זה בטח קשור איכשהו לאימו, היא בטח יושבת במושב המטוס, לא במושב אחד, אלא בכל המושבים וכועסת. הוא עזב את הרילוקשיין בחברת "ריקלום" שסיפקה את שירותיה לתאגיד "כלומלום" השבדי. הוא הפסיק להתייעץ בה ולא היה אכפת לו אם יתאזרח או לא. העיקר להתחתן עם ענת שהביאה לו ילדים, אבל הוא לא זוכר את השמות שלהם ומתי כל זה קרה. הוא לא זוכר דבר. והנה הוא מחליט שלא משנה מה יקרה, הוא עוד יתחתן איתה. אבל הוא כבר הביא איתה ילדים. אז בשביל מה להתחתן שוב והאם זה בכלל אפשרי. או שהילדים היו בכלל של אייבי והיא עדיין צריכה להתגרש ממנו. אך ממתי אייבי וענת הביאו ילדים, אולי ענת עשתה ילד במיוחד לאייבי ושרה. שפעת קיץ הכתה במנגנוני החשיבה, גרונו כואב, הסינוסים שלו מתפקעים מתחת לפניו. הוא מנקה את נוזלי הפנים, רק בכדי לחזור במהירות לשאלה מתי אייבי וענת בכלל התחתנו. ענת בידי. אסור לי לדאוג, הוא אומר לעצמו, אך ללא הצלחה. לא ברור לו איך הוא יוכל לייצר אדמה מסופת החול של ספקותיו.
לא. הוא לא יכול להתחתן עדיין, לא לפני שייסע לברזיל, או מקסיקו. הוא לא זוכר את התוכנית המקורית שלו, אבל הוא שוב מרגיש את ההנחות הבסיסיות שעליהם יניח את בניין עתידו. כעס גדול משתרר בורידיו. רוצה ולא רוצה להתחתן עם ענת, לנסוע לחו"ל ולהישאר ולבנות איתה בית, לעזוב את העבודה, ולהישאר באיכות החיים שרכש. לגור רחוק מקבר אימו, ולהישאר קרוב לאפרה, להבין מדוע הרביץ לאביו באחד ממפגשי חוץ החרוט שלהם, ומדוע הוא בכל זאת עובד בחברה שלו ומרגיש ריקני כל כך. השאלות מושכות אותו לכאן ולכאן, הוא מחפש את דרך האמצע. והיא מביטה בו מעמקי האסלה הכימית של השירותים. והנה הוא מתחיל להרהר אם המטוס קיים בכלל, בשל חוסר התנועה שלו, והשקט, שעוטף את החלל בסכנה מיידית.
הוא מוכן להתפלל לגורם כלשהו – רק שיינתן לו מקום נורמאלי מבחוץ לשירותים. הוא חושד במציאות ובכל חלקיה, ובמיוחד באלו המתיימרים לשוות לחיים יציבות. אנחנו יצורים לא שלמים, וכל צעד לכיוון האמונה באלוהים משרטט בדיוק רב את ההעדר המתרגש בקרבנו. פער גדול נפער בין המבט במראה לבין דאגותיו. הוא מכיר בזיוף המתנועע בין חיוכו ובין שמחתו ולא יוצא החוצה אל תוך החשיכה שבקרבה יושבים קרבי המטוס.
רוצה, הוא באמת רוצה לנוע, לזוז, לצאת מחוץ לשירותים המצחינים, לעבור את המדמנה, אבל הגוף מסמן לו שעדיף ריחות של צואה, שתן, מחזור, חיתולים, וגזים של אוכל מעוכל ורקוב, מאשר שוב להתמודד עם אותם קירות לבנים וחדירים למגע חסרי ריח. הוא מכיר את תוצאות הבריחה מהצינוק החרוטי. הפנים החוקרות אותו במראה ובאסלה מזכירות שישנה התקדמות קטנה והנה המטוס אולי סוף סוף נע. ובכל מקרה זה רק חלום רע ולא סיוט מציאותי.
גופו ממשיך לסרב בעקשנות לצאת החוצה לתוך החשיכה. אף אחד לא דופק על הדלת של השירותים, ולא נשמעת שום קריאה מהדייל להתיישב ולהדק חגורות. הוא תוהה מה מחכה לו בחוץ. אולי מטוס שמלא באנשים שדומים לאייבי, הוא מגחך. והנה מגיחה אליו הזוועה בדמות המחשבה על חסרי הפנים המחרידים שפגש. ואולי הם מחכים לו שייצא וישב לצידם ובגלל סיבה אקראית ושרירותית כלשהי הוא יצטרך שוב לברוח ולנוס למקום לא ידוע, וכשידו תורם לאוויר, לעצור מכונית, טייסת או שיירת אופנייים, ברגע של שכחה, שוב ימצא את עצמו בחרוט סקרן וחסר רגשות. אבל משהו בתוכו לא מאמין לכך, והוא לא היה מוכן יותר להיות הקורבן הניצחי. הוא מחפש את הכוח להתנגד, אבל קודם הוא מנסה להבין מיהו היריב מולו הוא מתמודד.
ושוב הוא כל כך רוצה שמישהו ידפוק בדלת ויבקש להיכנס לנוחיות. אבל אף אחד לא דורש, או עומד על זכותו. הוא לא זוכר כזה תא שירותים של מטוס כל כך שקט בכל ימי חייו. הוא קם רק בכדי להתיישב בייאוש ולהירדם על האסלה. מוחו לא יכול להרשות שינה במצב כל כך רגיש ומחשבות עוברות בראשו כסופת חול איטית המתרגשת לבוא על עיר מדברית. הוא מרגיש את הערפל, ומחפש את דרכו בתוכו. מרחיק את מיליארדי גרגירי החול הצידה. לתת לגוף למצוא את דרכו בתוך סבך פעולותיו. הסופה מתפזרת למבנה חרוטי העומד סביבו, כמו אוהל בדואי בגווני החול. הוא חש צורך לגעת בקירות האפיריון העשוי מאבן חולית. הוא מחפש את הקול העדין שנתון בסכנה וקורא לו וצמרמורות עוברות בכל גופו. הוא רוצה לעזור לו, מרגיש שזהו הילד שלו שנמצא בסכנה כה גדולה. צריחה של ולד, תמים, חסר אונים, משווע לתגובה, בוכה, ולא מודע לכך שמקשיבים לו. הקול מגיע מלמטה, הוא חופר בחול, עמוק יותר, ידיו מדממות מהחול השורט. עיניו דומעות, פיו מתמלא בוץ חולי, אוזניו ניסתמות לגמרי, הוא נעמד בתוך הבור ומחפש לשמוע איפה הילד קבור. "קבור אותי". לבן שומע בתוך ראשו ונדרך. הוא מגביר את קצב החפירה. למעלה הוא שומע את האהיל נסחף עם הרוח. חול נופל לתוך הבור והוא מזיז מנסה לטפס למעלה. מוחו מתלבט האם הילד ביקש "קבור אותי", או בעצם אמר "בוא איתי". כל החול שהעיף החוצה חוזר פנימה והוא מתעייף לגמרי ונכנע למעמסה החמימה. " מצטער, על הכול" מיילל בתוך ענני החול. מבקש סליחה מהילד המת ומענת. מתחנן שיש לו עוד מה להציע, לעשות, לראות, לחוות, לשנות בחוץ. הסופה מתקדמת לאיטה, האור מתמעט בגווני כתום כהה.