גילום:
מונח שנתבע על ידי הפילוסופ.ית ג'ודית באטלר. האנשה, נתינת גוף חי בתוך החברה, לסימונים חברתיים הקשורים בהיווי מגדרי.
את.ה מתעורר.ת בחדר זר. הגיוני שהחדר זר, זה היום הראשון שלך. לפחות, הראשון שבו לא היית נהר.
כל חזונך נמלא בתקרה. לוחות עץ כמו צמרות שסיימו לחיות, ואת.ה נהר שקיבל תחתן חיים. התקרה אלכסונית, ואת.ה יכול.ה לעמוד זקופ.ה רק במקום אחד.
הרב נמוך ממך. הוא מעביר אצבע רכה על מצחך, מחייך בעדינות, בפליאה. טביעות אצבעותיו מתחספסות בשולי האותיות המתייבשות על מצחך.
את.ה מעביר.ה ימים במקום שבו הזדקפת לראשונה. אולי תעביר.י שם שנים. את.ה יכול.ה לראות רק מעט דרך החלון, הרחוק. אבנים גדולות משובצות במבנים. שמיים אפורים. אבל ריחות מגיעים מבחוץ, בשלים, כתומים, ריחות שגורמים לך לרצות לחיות עוד.
–
את.ה מתגעגע.ת אל הקנים שפעם חיו מתוכך. מעניין אם גשם מרגיש אחרת, על חימר בגדת נהר וחימר שהתעורר לחיי אנשים .
את הקנים מחליפה לאה – בת הרב. אסור לה להיכנס לחדר. כך היא יודעת שמעניין בו, היא מספרת לך לילה אחד.
לאה אוהבת להביט בציורים בשולי המגילות שנערמות בחדר. היא מספרת לעצמה סיפורים עליהם. זה סוחר ספרים שנושא עמו בעגלה את כתר המלכה האמיתית, עד ליום שבו היא תוכל לשוב אל הכס. זה ליצן החצר של אחשוורוש, שוושתי הצילה שוב ושוב מהמלך. זה העץ שנותן פרי מדי שבע שנים, וכל שזיף ואגס מביאים חלום יחיד על מה שיקרה בשבע הבאות.
את.ה נהנה.ית להקשיב לה.
לאה גונבת ענבים מהמטבח, לפתות בהם עכבר ים אל עליית הגג. "לדעתי", היא אומרת ארוכות, "עכברים פחות מיומנים בתפירה, משחולדות מיומנות בבישול ואפיה". עם הזמן עכברה אפורה מעזה להתקרב, מטפסת על גבה הקמור תמידית של לאה, ומתכרבלת בשיערה.
–
לאה בוחנת את הארגזים על המדף העליון, ששולי תחרה ולבד מפעים מתוכם, ובוחנת אותך. "תוכל.י לעזור לי לטפס?"
לראשונה מאז שקמת, את.ה מדמיינ.ת אפשרות לזוז. לאה מניחה את מקל ההליכה שלה, ואת.ה תומכ.ת במשקלה כשהיא מטפסת עלי.יך, אל ראש המדף ואל ארגזי התלבושות.
צמותיה של לאה מתאימות, גלולות תחת כובע רחב תיתורה. כפתורי מקטורן הגברים משקפים, זהובים, את חיוכה.
בפעם הראשונה שלאה העבירה אצבעות על המילה הכתובה על מצחך, היית בטוח.ה שלעולם לא תחווה.י מגע יותר רווי בחיים.
כמעט מייד למדת ששגית.
לאה נוגעת בשפתיה, ובשפתיך, שעדיין לחות משלה. היא נוהרת, כמו ביום שבו העכבר השחור נרדם בכף ידה. אצבעותיה מדגדגות, מרתיעות לרגע. זו אחת הפעמים הראשונות שנגע בך בשר חי, מאז שהפכת את.ה עשוי.יה מבשר חי. לאה צוחקת בעונג מול הבעתך.
את.ה חי.ה.
– – –
מהמקום החדש שבו את.ה עומד.ת, את.ה רואה יותר.
גינת ירקות, גדר לחתול, עוברים ושבים, בגדים רבגונים. עגלת פירות מקפצת על מרצפות.
לפעמים הרבי פוסע ברחוב, מניד ראש לזה, מחליף מילה עם זה. מהוקצע תמידית וזקוף.
לאה מביטה בך דרך החלון, כאשר היא ברחוב.. לפעמים מנידה ראש אל משהו – הבי.טי כמה יפה, כמה מצחיק. חלזונות זעירים בגינה. העכבר השחור בצווארון חולצתה. קצה צמה שהופך רק לרגע, ביניכן.ם, לשפם. לפעמים לאה קורצת, או מבריקה מבט מצועף. את.ה מחייכ.ת, חיוך אישי ונסתר.
מפני שאף אנוש מלבד לאה לא מחפש את עיניך בחלון.
כך ניתן לכן.ם להמשיך.
–
לילה אחד לאה יושבת על הרצפה, לאור נר, כאשר צעדים כבדים ממהרים במעלה המדרגות. את.ה נושמ.ת בבעתה אבל לאה כבר נעלמה בין ערמות הספרים ברחשי בד.
הרב שועט אל תוך החדר, ולרגע את.ה בטוח.ה שהוא יודע. עיניו בוערות. הוא מורה לך ללבוש בגדים, וכובע שיסתיר את מצחך. לא לומר מילה לבני אנוש. אתם דוהרים אל בית הכנסת. כל הלילה את.ה נושא.ת דליי מים, זרועותיך מכוסות פיח וזהובות מלהבות. האש לא פוגעת בך. עורך מתלהט ומתקשה, בוהק ממטרי גיצים תחת בגדי.יך. הרב מורה לך להציל אל כתבי הקודש, הספרים והמגילות. את.ה מציית.ת.
אבל קודם את.ה מציל.ה את כל העכברים.ות .
לפנות בוקר, חורבות בית הכנסת עוממות, הרב לוקח אותך אל עליית הגג. פניו משוחים בפיח ובזעם קר.
אינך ישנ.ה.
לאה מתגנבת אל עליית הגג, לרגע. עיניה אדומות והיא מחבקת אותך חזק כל כך שתבנית האותיות שעל עורך נשארת לרגע גם על גופה, זהה, הפוכה. צר לך על בית הכנסת. לא ה נושפת, כאב וזעם. "מה שחשוב זה שיש לי אותך".
–
כל הבוקר, את.ה שומע.ת את הרב משוחח בקול נמוך, מטכס עצה.
איש אינו מכיר אותך, הוא אומר. אנשי הקהילה שראו אותך הלילה לא ידברו. לבש.י בגדי יום והלכ.י בשוק כזר.ה. שמו.רי על הקהילה. אין לדעת מהיכן באה הצרה. למד.י מה שתוכל.י. דווח.י הכל.
הרחוב אופף אותך כמו שלא חווית מעולם בחושי אנוש.
גדות נהר נעות במקצבן, מתגלגלות בזרמים בין שנה לשנה. לבלובי נהר מופיעים ונמוגים לפירות, לאט לאט, פועמים כדרכם הארוכה.
הרחוב יפה כל כך, אבל גם חשוף, בוהק עד כדי בערה. שמש מתנגנת, המולת ירקות, שיחות מרהיבות עין, ברוח צפים ריחות צורבים. אינך יכול.ה ללמוד כל מה שתוכל.י. אין לך מילים לדווח. את.ה נשענ.ת על משהו. הוא קורא במרמור ומתרחק. השמש צורמת. אינך יודע.ת איך לשכך, להתרחק.
זרוע נחה על גבך ומובילה אותך. לאה?
לא, זה אחד הסוחרים.
הוא מזהה אותך, הוא אומר.
–
הוא מוביל אותך למקום מוצל, חדר מלא שולחנות וריק מסועדים. מניח לפנייך ספל מקציף. טוב שפגשת אותי מייד כשהגעת לעיירה, הוא אומר. עדיף להתחיל בשכנות טובה עם האנשים הנכונים.
הוא יודע לזהות מי לא מכאן, הוא אומר. יודע לזהות את מי שלא כמותם.
זה נכון. את.ה באמת לא כמותם.
זה נכון – אם כי, לא נכון, באופן שהוא מתכוון.
את.ה שותק.ת.
הרבי שולח אותך להיפגש עם הסוחר שוב. ושוב. לילות במרתף יין, העיירה מתכננת סביבך תוכניות. את.ה מניד.ה ראש, בלתי נראה.ית בשבילם. מוכרת התפוחים היפה צועקת. הקטיף דל השנה, בגללם. הירקן מסכים. האופה מספר על לחם שאינו תופח, מתחלחל. צריך לעשות משהו, העיירה מסכימה. לעשות משהו ממשי, אחת ולתמיד.
את.ה מקשיב.ה, אוחז.ת בספל ולא שותה.
_
"אנחנו לא בטוחים מה יקרה, אבל יודעים מתי", הרב מסביר לאנשי סודו. "נדאג שהקהילה תישאר בפנים. נצבור צידה. נכניס את בעלי החיים. נחזק את ההגנות לבתים. נמצא מארחים למתגוררים בבתים רעועים".
הרב, חותנו ואנשי ספר אחרים, מסתודדים ומתכננים לחשים.
_
לאה חוזרת זמן קצר לפני רדת הלילה. הרב מגיף דלת כבדת מנעול אחריה. את.ה שומע.ת את התחככות המתכת בעץ. בבית מתארחות שלוש משפחות. יש משהו מנחם בבית מלא. את.ה מקנא.ה בהתגודדות. האוויר איבד משקיפותו, ממתח, או לחש, של הרב או של מישהו אחר. בפנים, אפילו העכברים אינם. לאה חומקת ועולה אליך, אל עליית ה גג. זה לילה שמצריך מגע, הבטחה שלאה שם, חיה. מבעד לחלון לא נראה אדם. את.ה מחככ.ת לחי בלחייה.
היא נרדמת בזרועותיך.
_
בכניסה לעליית הגג צועק הרב, לפני שהמציאות רוקמת זיכרונות להבנה.
לאה צועקת גם היא, צמות ארוכות מצליפות.
דלת הכניסה נחבטת החוצה, והבית כולו אפל יותר.
את.ה רצ.ה אל לאה.
האוויר כמו מזמזם, קר וצח אך טעון סביבך. המקל של לאה מבריק, באור או אולי בלחש. גופך אינו מוליך. כמעט קשה לנוע ברחוב המהדהד. לאה נמוגה במורד הרחוב, ואת.ה ממהר.ת אליה. פניה רטובים. היא פונה אליך, רושפת. "אני לא חוזרת. אני הולכת לנהר. נוכל לעבור אותו ולברוח יחד!"
אתן.ם רצות.ים.
משהו באוויר גורם לבטן שלך לפעום בבעתה. זמן לברוח.
ככל שאתן.ם מתרחקות.ים, הערפל שוכח. ככל שהאוויר נרגע נשימתך נרגעת. ריח הקנים מעורר בך ידע עמוק ששכחת – כמה מוזר שיכולת לשכוח אפילו טיפה.
את.ה בוץ שמלא.ה בתזונה וזרעים. את.ה רוח שמקיש.ה מקצבים רכים ברגלי שפיריות. את.ה נהר.
לאה צועדת במים, מחייכת. הנהר אוהב אותה. זה הגיוני. הוא חלק ממי שאת.ה. נתזים מקציפים ומתחככים סביב רגליה וסביב המקל. היא מעבירה בקצף יד. מביטה בך בעיניים נוצצות. את.ה מראה לה את הגדה שהיית חלק ממנה, שאת.ה חלק ממנה.
היא מנשקת אותך ושפתיך אינן יבשות עוד, המים מפעפעים בך, עולים בך מרגלי.יך.
כאן את.ה שייכ.ת.
את.ה מביט.ה בפניה של לאה, זוהרים רכות בכתום, כל כך מלאי שמחה. אבל פיה נשמט ונשימתה נחטפת. את.ה מסתובב ת לאחור. להבות כתומות, הבית. החדר.
העכברים.
לאה כבר מתחילה לרוץ אל העיירה.
את.ה מועד.ת אחריה, בוץ חובק את רגליך – השאר.י
את.ה גדה.
את.ה חייב.ת לחזור. לעזור. להביא עוד עזרה.
בבקשה, את.ה מתחננ.ת לנהר. השאר איתי. השאר אני.
הוא נצמד לצעדיך ושותק.
את.ה פוסע החוצה, לקראת הבית.
בבקשה.
בין הנהר לעיירה, תמיד תהיי.ה שניהם. תמיד תהיי.ה במקום אחר. תמיד יחסר בך משהו תמיד יהיה בך מקום נוסף.
הנהר משנה את זרימתו אחריך, ומפכה אליך בגעגוע.
את.ה מגיע.ה אל לאה ואיתך זרם המים. עכשיו אתן.ם רצות.ים יחד. הנהר גואה, מניף אתכן.ם, מרכבה או כיסא קצף, בדהירה לצדך.
לאה צוחקת בפליאה, רוח וטיפות מנפנפות על פניה, שיערות נצמדות ונזרקות בחדוה. היא אוחזת בידך, ואתן.ם מחליקות.ים על גל שקוף, הבית הבוער רחוק תחתיכן.ם. הנהר גואה ושוטף את הבית, עוטף, ונסוג, מכבה ומפייס. מניח את שת.ניכם בגינת הירקות, בעדינות, שזורות.ים בקצף.
לרגע הקיום משתהה, אולי, הנהר שוצף סביבכן.ם מערבולת אחרונה, פרידה זמנית, ועוזב. הבית אינו רטוב אפילו. רק קצף מעטר את שולי שמלתה של לאה, תחרה לבנה. הנהר נעתר לכן.ם.
העכברים מקיפים את לאה, מרחרחים לוודא. העכבר השחור מעז וטובל כפה בקצף. האפורה מטפסת במעלה השמלה, ושניהם מתכרבלים בקפלי בגדיה. לאה נושמת הקלה, מלטפת באגודל.
אחריה מתקרבים בריצה אנשים.
את.ה מזהה את הרב.
אינך יודע.ת למה לצפות. האשמה, זעם דק.
אבל הרב ממהר, עיניו מוכות דאגה. מבלי לעצור הוא אוסף את לאה לחיבוק עז. המריבה נשכחת בהקלת האיחוד.
–
הדמעות זורמות כיין והיין זורם כמים. מפות לבנות מכסות שולחנות בשולי נהר. הקהילה חוגגת עוד צרה שהוקלה, לפחות בינתיים. מי שעינו צרה בחגיגות קטנות, סופו שיחמיץ פרוסות עוגה רבות. קרם מעטר את שפמו המחוייך של הרב . הנהר משכשך, מברך לשלום את הקהילה. את.ה ולאה צועדות.ים לתוכו, מערבולת לוטפת סביבכן.ם. הרב מביט בכן.ם, מהסס, מהנהן.
לאה נוהרת אליו, וצוללת למים. מושכת את זרועתיך אליה.
את.ה נהר וגדה, חימר וחי.ה. את.ה שלמ.ה.