טוב

לנדן דחף ופילס דרך בין המפגינים. הוא שנא מפגינים. יפי נפש דביקים, מסריחים, מזדיינים. מפגינה עם שיער ירוק נדחפה בינו לבין הכניסה לבניין החברה. היא נאחזה במשקוף הדלת ובעטה באיש האבטחה שניסה למשוך אותה משם. איש האבטחה נפל לתוך מסת המפגינים ונסחף מהם, חסר אונים בים של מרפקים וציפורניים.
לנדן נשאר לבדו מול המפגינה ירוקת השיער. דרך צוארון חולצתה הגזור הוא יכול היה לראות את בית שחיה, שיערות שחורות דבוקות מזיעה. שדיה התפזרו לכיוונים שונים, וגרמו ל"די לניסויים בבעלי חיים" להראות כמו הבריכה היפנית ההיא מאינטרנט, שהיתה מלאה בכל כך הרבה מרק אדם דביק שאי אפשר היה לראות את המים.
הוא לא היה מזיין את הבחורה אם הכוס שלה היה יורה שטרות של 100$ כשהיא היתה גומרת.
"עופי מהדלת", אמר כבדרך אגב, נמנע מקשר עין. לא היו לו שום כוונות להכנס איתה לדיון. הוא דחף אותה הצידה וניסה להכנס. היא מעדה אל המשקוף, אבל זרועה המשיכה לחסום את הדלת באותה נחישות. חוזקה גרם ללנדן לחוסר נוחות.
"עופי מהדלת", אמר שוב. הפעם פנים אל פנים. הוא הריח זיעה ישנה, מיובשת. איכס. אנשים נורמאלים לא הריחו ככה. בטח אף אחד לא זיין את זאת בחיים שלה. לסבית מלוכלכת. בעוד רגע תגמר הפסקת הצהרים, והחארות בכניסה לבניין יתחילו לעלות כסף לחברה. "ממילא המשטרה תגיע עוד רגע".
"זה שטח ציבורי", היא אמרה. "זכותי לעמוד כאן".
"זאת ההפגנה הראשונה שלך?" שאל. "לא אכפת להם. בשבילם את טיפ-טיפונת פחות מבן אדם".
"זו הפגנה חוקית ולא אלימה".
הוא התכופף אליה. "הפרצוף שלך נמצא במצלמות האבטחה שלי. ואין לי בעיה להוציא את הפרטים שלך מהמשטרה. אם לא תעזבי עכשיו, אני אשלח כמה בחורים לבקר אצלך בבית הלילה. בחורים שלא יפריעו להם הציצים העקומים והכוס המסריח שלך".
שינוי הבהב בהבעתה. הא!
"עכשיו קישטא", אמר.
היא הניעה את ידה החופשית אל פניו. במשך שניה של טירוף מבולבל, חשב שהיא עומדת ללטף את לחיו. "אני יכולה לקחת את המראות מעיניך", אמרה. וכבר לא היתה באחיזתו, ונעלמה בין המפגינים.
כלבה מטורפת.
לנדן עלה לקומת ההנהלה, מרוצה. הוא צפה מבעד לחלון המסדרון בהנהלת הביניים מנסה להדחק בין המפגינים אל תוך הבניין. שתי מזכירות צפו מהצד, ממתינות שהמשטרה תפלס להן דרך. הן בטח נהנו מהפסקת הצהרים המוארכת שלהן. כלבות עצלניות.

המשטרה הגיעה והחלה לגרור מפגינים אל מחוץ לדרך. לנדן חייך. תמיד בסרטים, כשהמשטרה הגיעה, היה בזה משהו מנחם. השוטרים תמיד ידעו מה אתה אמור לעשות בשביל להיות בן אדם טוב.
הוא לקח כוס מים ממטבחון ההנהלה והתישב בכסאו באנחה. נו, הכל בא עם התפקיד.
הוא לגם, אבל המים לא היו נקיים, איכשהו. היה להם ריח של פלסטיק בוער.
הוא הביט בכוס בחשדנות.
יכול להיות שאיזה אידיוט השאיר את כוסות הפלסטיק ליד המיקרו? או שהשאירו אותן בשמש בזמן המשלוח?
הוא משך בכתפיו, זרק את הכוס ואמר למזכירה להביא לו קפה שחור.
בזמן שלגם עבר על תקציר המנהלים שהיה צריך לקרוא לקראת הפגישה הבאה – חוזה משלוח ואריזה עם תרופות ותוספים בע"מ. אבל מחשבותיו נדדו שוב ושוב. משהו שראה בחדשות כמה שבועות קודם לכן. איזה טמבל מתחסד פטפט על קרנפים באפריקה או מערב אסיה או משהו כזה, שהרגו אותם בשביל לעשות מטעי קפה. זין, ההתכסחות שהיתה לו בצהרים הוציאה אותו מפוקוס. החארות האלה חיים על המיסים שהוא משלם, לא תורמים כלום למדינה, אבל כן באים להרוס לו את התפוקה היומית. הוא צריך להתקשר למחלקה המשפטית ולהגיד להם שיעשו את העבודה שלהם ויתבעו את מארגני ההפגנה.

שאר יום העבודה של לנדן היה ארוך ומעצבן. הפגישה עם חברת התרופות לא הלכה כמו שצריך. המזכירה שלו, המחשוף המהלך, קנתה כיבוד עם טעם של דם מוגלתי ואנטיביוטיקה. כוסית כוסית, אבל כמות הטעויות שהיא עשתה ביום… הוא היה כל כך עצבני שהיה לו קשה להתרכז. בין חזיונות של פטמות הפרה המודלקות שמהן בטח יצא החרא הזה, לבין הקרנפים מסומטרה, הוא פספס כמה מהטיעונים המתבקשים במו"מ, ומצא את עצמו מסכים לשכר נמוך בהרבה משתכנן. חרא. הוא יצטרך להעלים את הטעות בשלב ניסוח החוזה. המשמעות היתה עוד עורכי דין, עוד שעות עבודה, ורווח נמוך עוד יותר על הפרוייקט. הוא שנא את זה.
הוא פיטר את המזכירה, אבל זה לא עזר הרבה.

***

בעשר סגר את תיק המסמכים וירד למסעדה שבה היה לו חשבון פתוח. הוא עוד לא התאושש מהיום, אבל היה צריך לאכול משהו לפני שיעלה לדירה שלו, לישון.
הוא לקח איתו את ההצעה לפגישה של מחר. הוא יהיה חייב לדחוף איכשהו את צמצום הנזקים של היום ללוח הזמנים האכזרי של מחר.
הסטייק שלו הגיע סוף סוף, עסיסי ומלחשש. לנדן חתך פיסה והכניס אותה לפיו.

כל חזונו נמלא בדם.
האייפאד נשמט מידיו.
מדממת למוות, מנסה למשוך את עצמה מהלהב שחתך את העורק שבצווארה, אבל לא היה בה מספיק דם כדי לזוז.
לנדן נתן לפיסת הבשר ליפול מפיו, נאחז בשולי השולחן. מה לעזאזל זה היה?! פלשבק מסמים? יותר מדי טלוויזיה? התמוטטות עצבים? מה בכלל היו הסימנים של התמוטטות עצבים? זה היה דבר אמיתי?
הוא חיכה שנשימתו תרגע, לגם מעט מים קרים. חזר אל ארוחת הערב שלו.
הוא נגס שוב. הכל סביבו היה כאב של חיה. פנים מכורכמים, כל כך הרבה כאב שלא היו לו מילים. ופתאום נראה ללנדן מוזר נורא לאכול ככה מישהי. הוא הרגיש כאילו הוא מכיר אותה.
לנדן ניער את עצמו. לגם מעט מים. הוא לא נהג להתיידד עם פרות. הוא אכל פרות. בשביל זה פרות היו קיימות. אם היתה מגיעה אליו למשרד פרה, הוא היה יודע שהיא באה בשביל זה.
זה לא יכול היה להיות פלשבק מסמים, כי הוא מעולם לא השתמש בסמים. לא סוג הבילוי שלו.
והוא אף פעם לא ראה כל כך הרבה דם בבת אחת.
יכול להיות שהוא סומם?
משהו בו התעקש לחזור אל המפגינה המכוערת. היא עשתה לו משהו. משהו מוזר עם הפנים שלו.
ידו נשלחה אל לחיו. לא היה שם שום דבר יוצא דופן. הוא גישש לאורך פניו וחיפש סימן דקירה, או משהו דבוק. הוא לא מצא דבר. ממילא לא ידע מה הוא מחפש. איזה סם פעל רק במגע עם בשר? זה לא היה הגיוני.
אולי הוא סומם עם משהו רגיל, אבל הסם חשף איזה רגשות אשמה שהיו קבורים אצלו?
הוא החליט לברר אם יקרה אותו דבר גם אם לא יידע על מה להרגיש אשם.
הוא קרא למלצרית. "תביאי לי בשר".
"לא טעים לך הסטייק?" שאלה.
"הסטייק בסדר גמור", ענה לנדן. ועדיין מצא את עצמו דוחף ממנו את גוש הבשר המת.
"תקשיבי", אמר לה. "אני רוצה שתקחי את הרוטב הכי חריף שלכם, כזה חריף שאני לא ארגיש את הטעם של האוכל. קחי חתיכת בשר, אל תגידי לי מאיזה סוג, ותכניסי לבלנדר עם הרוטב. כן?"
"אני יכולה להמליץ על ההמבורגר דלוקס", אמרה בחוסר נוחות. "הוא מגיע עם רוטב צ'ילי ודבש ועם צ'יפס הבית".
"לא תודה", אמר מחוספסות. "תכניסי צ'ילי עם הרוטב בבלנדר. ורק אל תגידי לי איזה בשר הכנסת, בסדר?".
המלצרית עזבה, ולנדן נאנח. הוא כנראה יקבל המבורגר דלוקס בתערובת.
המלצרית חזרה במהרה, נושאת כוס מילקשייק גדולה. "הנה", עוותה את פניה, "השייק שלך". היא סידרה את הכוס יפה על השולחן, כאילו לא היה שייק בשר וצ'ילי, ופסעה לאחור, מביטה. "אתה הולך באמת לשתות את זה?".
"זאת התערבות", אמר לנדן.
"כן…" המלצרית הביטה בכיסא הריק שלצידו של לנדן. היא התרחקה, אבל המשיכה להביט.
"תודה, זה הכל".
המלצרית משכה רגליים אל הכניסה למטבח, ונשארה שם, מביטה בזוועה מרותקת.
לנדן נאנח שנית. הוא הכניס כפית לתערובת. אם יוכל לזהות איזה סוג חיה זה בלי לטעום אותה אפילו, כנראה שהחזיונות לא רק בתוך הראש שלו.
הוא בלע. בהמת ענק, עצם מרוסקת, כל כך הרבה פגיעות יריה. שעות של סבל ובעתה.
לנדן נשען לאחור וניסה לחזור לקצב נשימה נורמאלי.
המלצרית מיהרה אליו עם כוס מים. "אמרתי לך שזה חריף מדי", הצטדקה.
"איזה בשר זה היה?"
"ביזון".
כן. ללנדן לא היה מושג שאנשים אוכלים את זה אפילו, אבל הוא ראה את החיה גוססת במטען של אוטו חצי מסחרי.
לנדן הודה למלצרית עמומות וקיווה שהיא תעזוב. הוא לא הצליח להפסיק לרעוד. הוא נשען אל השולחן וניסה ללא הצלחה להראות קריר ואדיש. אנשים התגודדו סביבו. צוארו התעוות. גופו היה מזועזע, אבל מוחו היה צלול לגמרי. הזונה מההפגנה כישפה אותו. מישהו ניער אותו מכתפיו. "אתה אלרגי למשהו?". לנדן אחז בזרוע בנסיון להפסיק את הטלטול. "זבסדר". הוא כפה על שריריו להרגע מספיק כדי שיוכל לצאת משם. ניער מעצמו את האנשים וכשל אל מחוץ למסעדה.
הא! הוא ידע שאין לו רגשות אשמה מודחקים.

***

בבוקר שלמחרת, לנדן התעורר מאושש. אם הכל קרה בגלל סם, סביר להניח שהוא כבר סיים לפעול. לנדן הלך ישירות מהמיטה אל מדף הבשרים במקרר שלו. נגיסה. אווזה נחנקת מצינור גומי שנתחב ישירות אל קרביה. מואבסת בניגוד לרצונה בכמויות אוכל שאינה יכולה לשאת יותר, לא מסוגלת, אבל לכודה ללא יכולת להפסיק.
שיט. שיט. שיט.
עלה בדעתו שהיה צריך לנסות סטייקים מכמה חיות שונות ולבדוק אם החזיונות תואמים לחיה.
עדיין מעורער, הוא זרק על עצמו חליפה רעננה מהניקוי היבש, גרגר מעט מי פה והתגלח חלקית.
בעשר כבר היה במשרד, עם סדר יום פנוי ודלת נעולה, ושישה סטייקים משלושה מקומות שונים בעיר, כולם צלויים ללא רוטב.
הוא היה צריך לזכור לקחת בחשבון ששני סטייקים מאותו מקום היו יכולים להגיע מאותה חיה, אבל לא היה סביר שכל הסטייקים שקנה ברחבי העיר יגיעו מחיה אחת.
הוא חתך פיסות מהסטייקים וסידר אותן על צלחות. סימן את תחתיות הצלחות בלורדים. ערבב את הצלחות בעיניים עצומות.
הוא הכין את עצמו, השתדל להרגע ולזכור לשנן לעצמו את מראה כל פרה, אפילו אם יסחף בחזיונות.
נגיסה.
פרה חומה עם אוזניים שמוטות. מתה מיריית רובה.
הוא נשם עמוקות, שפתיו לחוצות זו אל זו. לא להסחף.
נגיסה.
אותה פרה. חומה עם אוזניים שמוטות. הכדור נכנס בזווית הלא נכונה ופיצח את העצם.
הוא פקח את עיניו ובדק את הסימונים. שתי החתיכות הגיעו מאותה מסעדה.
עצם שוב את עיניו וערבב את הצלחות.
נגיסה.
פרה לבנה עם כתם מסביב לעין. גם היא נורתה.
לנדן בדק את הסימונים. הסטייק הגיע ממסעדה אחרת.
עצם שוב את עיניו.
נגיסה.
חזיר. נורה.
נגיסה.
שוב הפרה החומה. לקח עשרים דקות עד שהיא מתה.
הסימונים התאימו לתאוריה. זה לא היה רק בדמיון שלו.
הוא בחיים לא יוכל יותר לאכול.
טוב. סיכום. מישהו עשה לו משהו. כנראה הזונה המשוגעת מההפגנה. מה עכשיו?
לא היה הגיוני לצור קשר עם המפגינים. או שהם עשו לו משהו, והם רק חיכו לטלפון ממנו עם רשימת דרישות שלא היו לו שום כוונות להסכים להן, או שהם לא עשו לא כלום, ואז הם ישמחו מאד לספר לתקשורת שהוא מאשים אותם עכשיו שכישפו אותו.
לא, היה הרבה יותר נבון פשוט להעמיד פנים ששום דבר לא קורה לו.
להשאר רגוע, לא להלחץ.
הוא יכול להתמודד עם זה. קטן עליו. הוא פשוט יברר איך להיות צמחוני. רק לכמה ימים.
יברר מה החברה ההם אוכלים.
אין שוב בעיה.

הוא קרא למזכירה שלו באינטרקום. "תשלחי אלי את סטלה מהנדסת מזון, בלי עיכובים".
כמה חודשים קודם לכן נאלץ לקדם תזונאית לתפקיד ראש המחלקה כדי לחמוק מתביעת אפליה מתקנת. בינתיים היא לא עשתה כלום, רק הזמינה אותו לפגישה שבה הסבירה בפרוטרוט את כל הבעיות עם תכנית ארוחת הצהרים של החברה.
היום סוף סוף ישתלם לו להחזיק אותה בתפקיד.
אף אחד לא הגיב לקריאה שלו באינטרקום.
שיט. הוא צריך להגיד לכוח אדם שישלחו לו מישהו במקום המזכירה שפיטר.
הוא צעד למצוא את סטלה. בסוף היא התגלתה בפינה שבה לרוב התחבאה בהפסקות הצהרים, בקצה המסדרון ליד השירותים המקולקלים, עם המפית הרקומה והסנדביץ הרטוב שלה.
"סטלה, כנסי אלי למשרד", אמר ופנה ללכת.
"עכשיו?" שאלה בעודה קמה במהירות ושומטת את המפית לרצפה. "אני בהפסקת צהרים".
"עכשיו". זין שהוא יחכה רעב עד שהיא תסיים את הפסקת הצהרים שלה.
סטלה אספה את הסנדביץ' והמפית, את הלפטופ ואת ערמת המסמכים שעליהם עברה, ומיהרה בעצבנות אחרי לנדן, משתדלת שלא לשמוט שום דבר.
לנדן צעד אל משרדו בפסיעות ארוכות והתיישב בתנועה חיננית. "אני צריך שתרכיבי לי תפריט צמחוני".
פיה של סטלה התכווץ כמו ביום שאמר לה שהוא לא צריך שהעובדים יהנו מהפסקת צהרים שלמה, אבל שישמח לשמוע אם יש לה הצעות איך להפוך את ההפסקה לקצרה יותר ומזינה פחות.
"מר לנדן, אני מצטערת מאד, אבל יש לי רק עשר דקות לאכול לפני הישיבה הבאה שלי", נשפה, ואז הצטמקה תחת מבטו. "אני חייבת לאכול בצורה מסודרת מסיבות רפואיות", גמגמה. "אני בטוחה שתסלח לי".
הוא נגסה בסנדביץ'. מקרוב הוא נראה הרבה יותר מוצלח. קיבתו של לנדן הצטמקה במרירות.
הוא נשם נשימה עמוקה וניסה להרגיע את מיצי קיבתו. "אני צריך שתרכיבי לי תפריט צמחוני", חזר. "ובלי הבולשיט עם הטופו".
לקח לסטלה נצח. הוא הביט בה כשפרשה את המפית המזויינת על שולחן העבודה שלו וסידרה עליה את הסנדביץ'. ניחוחות לחם טרי וחביתה טרטרו את חושיו.
סטלה יכולה להגיד שלום להעלאה במשכורת, חשב. האמת, גם קודם הוא לא התכוון לתת לה העלאה. אז היא יכולה להגיד שלום לסופי השבוע שלה, החליט.
סטלה הסבירה משהו לגבי חלבון מלא, ושרבטה מילים בלתי קריאות על נייר עם סמל החברה. היא עצרה ונגסה בארוחה הקטנה והמושלמת שלה, לחם כפרי מלא עם חיטה נבוטה, עגבניה ונבטים.
היא הסבירה את החשיבות שבבחירת ירקות בצבעים שונים ליצירת ארוחה מאוזנת.
היא נגסה שוב. הוא עקב אחרי פיה בעינים כלות.
היא יכולה להגיד שלום למשפחה, חשב. שלום לדירה החמודה עם כל המפיות הרקומות. שלום לילדים העצבניים עם השיער הבלונדיני הדהוי. לא יהיה לה זמן לראות אותם עד שיגיעו לאוניברסיטה.
היא נגסה, והפעם הגיעה אל החביתה.
התרנגולת נורתה למוות באקדח מסמרים כי היתה זקנה מדי להפיק מספיק ביצים ביום. בצעירותה, ראתה מסות של אפרוחים זכרים נהרגים כמוה, בחנק או ברעב, כי היו חסרי ערך. עשרות, מאות, אלפים – לנדן העדיף שלא לספור.
פאק! הוא אפילו לא היה זה שאכל!
סטלה לעסה, מהורהרת. "פעם ביום אתה יכול לשתות כוס בירה, אלא אם אתה מתכנן לנסות להוריד במשקל?" שאלה, עיניה גולשות אל כרסו, מבהירות מה התשובה הנכונה היחידה.
היא נגסה שוב.
התרנגולת שהטילה את הביצה היתה כלואה למשך כל חייה בכלוב קטן כל כך שלא היתה יכולה להזדקף, לא היתה יכולה למתוח את אבריה. היתה מסוגלת רק לעמוד למחצה, במשך חודשים, שריריה צווחים, מתנוונים, דחוסה אל גופן של התרנגולות שחלקו איתה את הכלוב.
לנדן ניער את ראשו. הוא היה חייב להשאר שליו, רק לעוד כמה דקות. אז יהיה לו כל המידע שלו הזדקק.
התרנגולת מעולם לא ישנה כמו שצריך. עומדת למחצה בחדר מואר במשך כל שעות היממה. יש יותר ביצים בחיים שבהם אין לילה.
תשאר רגוע, הזכיר לעצמו. להשאר רגוע, לא להלחץ.
הוא נשם, נשם, דחף את הזוועה והרעב רחוק ממנו. סטלה תגיד לו איפה חובבי התרנגולות המזויינים קונים את הזוועות המבאישות שמחזיקות אותם בחיים. הוא יבטל את הפגישה הבאה, ימציא איזה סיפור על מו"מ של 50 מליון שהוא צריך להציל. הוא ירוץ לחנות של יפי הנפש האלה, והוא יאכל.
תוך פחות מחצי שעה.
בלי חזיונות. בלי שום בעיה.
והוא יהיה זה שניצח.
סטלה הסבירה משהו על שומן טרנס. היא שלפה פיסת חביתה מהסנדביץ' וכרסמה אותה.
התרנגולת שחלקה את הכלוב עם התרנגולת שתטילה את הביצה גססה, והריח היה מזוויע. אף אחד לא טיפל בה. כשהיא מתה, הגופה נרקבה בכלוב במשך ימים. כשפינו את הגופה התרנגולת שנשארה בחיים זכתה להתמתח. זו היתה כזו הקלה שזה כמעט היה שווה את הכל.
לנדן זינק אל סטלה וחטף מידיה את מה שנשאר מהסנדביץ'. הוא פתח את החלון בפראות וזרק את הסנדביץ' החוצה. הסנדביץ' נחת, קומות רבות מתחת, בחבטה מספקת.
התזונאית הביטה בו בפה שמוט, ידיה מתגוננות.
לעזאזל.
הוא התכופף אל המרחב האישי שלה, קרוב אל עיניה המתעגלות. "אף פעם", אמר, מדגיש כל הברה, אל תטפטפי. חרדל. על השולחן שלי".

***

לנדן תלש את דף ההוראות ומיהר אל הרחוב. הסתער על המונית הראשונה שעצרה, דוחף מדרכו אנשים. זה היה זמן גרוע להתחיל להיות מנומס. הוא דחף את הפתק מסטלה אל פניו של הנהג. "קח אותי לאיפשהו שמוכרים את הזבל הזה", אמר. "אני משלם פי שתיים אם אנחנו מגיעים תוך פחות מעשר דקות".
הנהג לחץ על הגז, ממלמל לגבי כתב לא קריא, אבל לנדן לא היה מסוגל להאזין.
נחנקת תחת כובד הנפט, הציפור ניסתה לנער מכנפיה את החומר הדביק. ללא יכולת לעוף, ללא יכולת להפטר מהגועל השחור שמשך אותה אל תוכו. ללא יכולת למצוא אוכל. לנדן כבר לא ידע אם הרעב הבוער היה שלו או של הציפור. גופו מחה ופעימות לבו התפרעו למראה החזיונות. הוא הרגיש מסוחרר. הוא זרק לנהג כמה שטרות וכשל מהמונית בכיוון סופרמרקט.
נשימות עמוקות, נשימות עמוקות. הוא רץ, ספק נפל, לתוך החנות הגדולה. שיט, הוא השאיר את הרשימה של במונית. לא משנה. היא עסקה כולה בביצם ובגבינות, והיה די ברור שהוא יוכל לאכול את אלה.
הוא מיהר בין המעברים, לא קולט אפילו מה המוצרים שסביבו.
מה האנשים האלה אכלו?!
מכרסמי חסה מזויינים. הוא עיווה את פניו. חסה היתה, כנראה, אופציה טובה. טובה בהרבה מכלום.
הוא רץ אל איזור הירקות. מילא את זרועותיו בחסה, תפוחים, שקיות צ'יפס. זין על סטלה ועל שומן הטרנס שלה. הוא היה רעב. הוא נגס, לנסיון, בתרמיל אפונה סינית.
הנמלה רצה, תזזיתית, במעגלים. הרעל עוות את התדרים במוחה. חוש הריח שלה היה תחת עומס מידע עצום כל כך שלא היה לה סיכוי לברוח לפני שתמות.
לנדן התיישב בכבדות בתוך מקרר הירקות, שטוף ביאוש התזזתי של הנמלה.
נץ מרהיב אכל עכבר שדה גוסס, ואז הקיא והתעוות שוב ושוב במשך שעות לפני שמת.
"מה אתם רוצים ממני?" לנדן צרח אל תקרת הסופרמרקט. "מה אתם פאקינג רוצים? שאני לא אוכל יותר?".
לעזאזל. הוא היה צריך משהו – הוא תפס את זרועה של עובדת שהגיעה להוציא את האיש המקומט מהמקרר. "איפה הירקות האורגניים שלכם?".

***

כשחזר הביתה, לנדן שטף את שעועית המש האורגנית הלא מעובדת, תוצרת הבית, מסחר הוגן, ללא תוספים, שקנה. הוא חימם מחבת. הדף ממוחו את את הזוועות חסרות השם שבשולי מחשבתו וניסה להתמקד בריח הביתי, המנחם. השום הגבישי תפח ונפתח בשמן הזית החמים. כף המתכת היתה חמימה בידו, והמטבח נעים.
הוא החל להרגיש שוב שפוי. הוא יוכל סוף סוף לאכול. לנשום שוב כרגיל. לתת לשריריו להרגע. להפסיק לחשוש מהמתקפה הלא צפויה הבאה.
הוא סינן את המים מהשעועית. היא היתה מעט נבוטה, בדיוק כמו שהתזונאית המליצה. איזה יופי. הוא יוכל לחיות על זה. הכל יהיה בסדר. הוא ישמח שעבר את הקשיים, כי הוא זה שניצח מול המכשפה הלסבית הזונה. הכל יהיה כמו פעם, ובנוסף יהיה לו הניצחון הזה.
הוא שפך את השעועית לתוך המחבת, מקפיץ את המחבת קלות כדי לקבל טיגון אחיד.
גרעין הוויתו הזדעזע מצווחה בת אלפי קולות, צווחה של סבל טהור. לקח לו רגע, בבלבול הנחרד, להבין מהיכן הצווחה הגיעה. תינוקות נבטים, מודעים לגמרי, הביטו בזוועה בעצמם גוססים, צבעם משתנה לשקוף ומת. מודעים בעוד גופם נחרך למחצה, נוזלי גופם נשפכים. אלפים, אלפים. רצח עם קטן. בכאב בלתי נסבל. נבטי שעועית לא היו מסוגלים להתעלף.
מזועזע עד כדי אטימות, לנדן זז במהירות, זרק את המחבת לכיור והפעיל זרם מים קרים. מסת הקולות נחלשה כשרבים מהתינוקות מתו, צפים במים מפוחמים. אחרים נאחזו בחיים, צווחים.
לנדן צפה, חסר אונים. אולי הוא צריך להרוג אותם? כדי לגרום לסבל להפסיק? או שחיים היו טובים ממוות, אפילו אם הם היו מלאי כאב? הוא היה צריך לעשות משהו – מה?
הוא טבל ידים רועדות במים השמנוניים שבכיור, מגשש בדחיפות אחר שעועית חיה. מתה, מתה, מתה, גוססת. הוא חטף אותה. "את רוצה לחיות או למות?" שאל בדחיפות. כלום. שום דבר מלבד ייסורים טהורים.
הוא הניח את השעועית בזהירות. מה יכול להוות עזרה ראשונה לשעועית? לא היה לו מושג. אדמה? איפה ישיג אדמה בקומה ה-15? מאחורי מוחו צף זכרון ילדות. גידול זרעי שעועית.
הוא מיהר אל חדר האמבטיה.
חטף צמר גפן.
הכאב כשזרעים נתלשו בטרם עת מרחמך, עוד בשדה.
לנדן דחק מדעתו את החזיון, נחוש. הוא רץ חזרה אל המטבח, מחליק מעט על מים ושמן, אל ארון העץ.
עץ צעיר נכרת, בכל מקום פיסות בשר עצים, וריח כבד של דם עצים.
הצעד הבא עמד להיות קשה. סוכר.
קהילה שלמה של קני סוכל נתלשת מהשורש ומרוטשת על מנת לייצר שק סוכר יחיד.
לנדן נאבק במכסה, מתנשף.
צב ים לא מצליח להשתחרר מטבעת הפלסטיק בה נארזו המכלים. הוא צומח בתוכה כל חייו. אבריו הפנימיים לא מצליחים להתפתח.
לנדן חטף כפית בעלת ידית עץ.
העץ היה יכול לחיות יותר מנכדי האנשים שהרגו אותו. היו יכולות להיות לו מאות שנים של חוויות.
לנדן כרע על הרצפה, מתאמץ לייצב את ידיו למשך זמן מספיק בשביל לפזר את הסוכר. הוא הניח את השעועית בזהירות על צמר הגפן המזין, והתמוטט.
כשהתעורר, כל נבטי השעועית כבר מתו. ביניהם השעועית שניסה להציל. תכולת המחבת היתה מסה דביקה של כאב מפוחם.
לנדן אכל אותה ברעבתנות.

***

לנדן התעורר לפנות בוקר בשלולית מים שמנוניים, עם צואר תפוס ומחבת מטפטפת בזרועותיו.
זהו. זה היה מספיק. הוא ניסה לעשות את זה בטוב. ניסה לעשות את זה בדרך שלהם. אבל לא. הוא לא ירשה לעצמו להגיע שוב לכזו רמה של פאתטיות וחולשה. גמרנו.
הוא שמט את המחבת לרצפה ובעט בה אל הקיר, חזק. אף אחד לא יגרום לו להרגיש כל כך חסר אונים שוב.
הוא חטף כיכר לחם, פתח בחבטה את המקרר והוציא ממדף הבשרים, ממנו חשש כל היום, חבילה שלמה של נקניק מעושן. לפני שיספיק לשנות את דעתו, לפני שיספיק להאזין לחזיונות, שפך את החבילה במלואה אל כיכר הלחם. במחשבה שניה, זרק משם את הכיכר.
זה היה בינו לבין הבשר.
הוא נעץ את שיניו בפרוסה, נחוש.
צווחת חזיר, החיה הושארה לדמם למוות מגרון שחוט, מתפתלת ביאוש ובכאב.
"כן, אני יודע עליך", לנדן ענה.
הוא נגס שוב. "אני יודע", אמר בקול. "אתה מתפתל בכאב בשבילי. אני יודע שאתה מדמם בשבילי. שאתה מת בשבילי. ואתה יודע מה?", הוא הרגיש מסוחרר. "אני חושב שזה אומר שאתה שייך לי".
הוא דחס את שארית הבשר אל פיו, רוק ומיצי בשר מנגנים על בלוטות הטעם שלו בהרמוניה עליצה. נהית החזיר דעכה לאנחה עצובה מנשוא, חייו מתנקזים ממנו עם הדם.
אהה, כן!
לנדן דהר מהמטבח. הוא היה זקוק ליותר מזה. היה צריך לעשות עוד. לפני שירגע. לפני שיספיק לחשוב על זה.
הוא רץ בפראות אל המעלית, והחוצה אל הרחוב. מכנסיו עוד היו רטובים, מקטורנו שמנוני ומכוסה בשעועית מתה ומעוכה.
אל המסעדה החביבה עליו. סגורה. לא נורא, צוות מלצרים רק יפריע בשלב הזה.
הוא הלם במנעול בעזרת פח אשפה עד שהמנעול התרופף והדלת נפתחה. פתח בחבטה את דלת חדר הקירור וגרר החוצה את כל הבשר שהצליח למצוא.
יריעות סלמון מופרדות בנייר שעווה לח. שרימפ וקלאמרי וחלזונות, או, בכל מקרה, זה מה שניחש שהחרקים המגעילים מהמקפיא היו. הוא שמט את המקטורן המטונף על אחד השולחנות. גרר מתוך חדר הקירור נתח פרה ענק על מוט צליה. הוא בקושי הצליח להרים את הנתח. הוא היה מעט רירי, ולנדן נהנה מהתחושה החלקלקה, המוחשית, על זרועותיו החשופות. בדחף פתאומי הוא ליקק את הבשר הנא, ונהנה לטעום את שאריות הדם והפלזמה שנותרו עליו. מאחורי עיניו, עיניה של פרה התרחבו מכאב, גופה התפתל ונחבט כשגססה. לנדן היה משועשע לגלות שעומד לו. משהו בחושיות, חיים או מוות, ההתפתלות אולי. הוא מיהר אל חדר הקירור והשליך אל החדר המרכזי – פרשוטו, פרמזן, נקניקיות, בשר טחון, גוש ענק של חמאה, דגים שלמים שלא נוקו.
הוא הכניס רגל יחפה אל ערימת הבשר ההולך ומפשיר. חלק מהבשר כבר היה גמיש, חלקו עוד היה קפוא, והוא הפשיר עדינות תחת מגע רגלו החמים של לנדן.
זה היה נחמד.
לנדן השליך את שארית בגדיו ופסע לתוך ערמת הבשר, כמו ילד לתוך בריכת כדורים. עבר בו רטט של תענוג. הקור והחמימות, הרכות והזוויות, הזוועה והעונג סביב גופו. כל החיות האלה, עשרות, התפתלו איתו, התפתלו בשבילו, חייהן זולגים מהן – למענו. ההתמסרות האולטימטיבית.
הוא התפתל והתחכך בתוך בריכת הבשר, גופו דביק וחלקלק, וכל חזונו מחושמל בחזיונות קיצוניים.
הוא לעולם לא יהיה שוב נתון לחסדיה של הזונה הקטנה ההיא.
הוא גמר, חזק, נהדר.

***

לנדן השאיר הודעה על המזכירה של העו"ד שלו, שצריך לסדרת עניינים מול המסעדה. זו לא תהיה בעיה רצינית. "תראי אם את יכולה לשכנע את התקשורת לפרסם את העניין". אמר. "אמרי למשטרה לחשוד שזה ונדליזם של פעילים לזכויות בעלי חיים".
הוא ניתק, מרוצה מהבדיחה הקטנה שלו.
מחר יעשה את זה שוב. אבל הפעם, יביא איתו דייט.