ילדות משמחת מאת מור אופק

אושר בחייו של האדם החדש

באמצע שנות השלושים הלכתי לטיפול כמו כל אחד שיש לו קצת שכל בין האוזניים. ידעתי שהמטענים קיימים רק שלא היו לי כלים לסחוב אותם על הגב. כל יום שלישי בחמש במרתף מאובזר היטב של בית פרטי ומפואר. כל שבוע אני מביא לפסיכולוגית שלי משהו שכתבתי. כל פעם אני לוקח איתי איזה הבנה של מה שהייתי לפני ומה שהייתי אחרי שהתחלתי לכתוב. בדרך כלל מלווה בתחושות אשמה קשות על מי שהייתי לפני. תחושת העוול על החיים שחשבתי לפני והצורך לשוב אליהם שוב ושוב הם אלו שבסופו של דבר הרכיבו את הפאזל. לגדול בקיבוץ זה חתיכת מטען בעיקר אם אתה דור ההמשך של הלינה המשותפת. וגם כשאתה מבין שהיה פה משהו לא אנושי אתה ממשיך להתנהל כאילו אתה לא מבין. וגם שאתה מבין מאיפה כל זה הגיע אתה לא באמת יכול להשלים עם זה.
מה זאת אומרת לרסן את האהבה היא שאלה אותי.
לא היה לי מושג אבל בעצם כן ובכל מקרה שתקתי. כי זה באמת נראה לא הגיוני על גבול ההזיה. לקחת תינוק ולהשליך אותו לבית הילדים ומדי פעם להחזיר אותו הביתה אבל לא לישון. רק לעוד כמה שעות. וככה כל הילדות שלו עוברת בין מטפלת א למחנכת ב.
אתה חייב ללכת לאיזה סדנה לכתוב… היא אמרה לי.
נראה לי שאנחנו כבר מתחילים לחזור על עצמנו. אתה יודע בדיוק מה מניע אותך ומה אתה צריך לעשות כדי לשפר את החיים שלך. המשיכה ואמרה.
ובכן אני בטח לא ידעתי מה מניע אותי אבל בקטע של ללכת לסדנה בהחלט הסכמתי אתה.
רני בלייר בדיוק סיים את הבחירות עם 'ארץ חדשה' וכולנו נשארנו עם אותה ארץ . לפחות הוא פתח סדנה לכתיבת דרמה כך שאת כל הייאוש מהבחירות והמטענים מהקיבוץ העברתי לשם.
הגעתי באוטובוס שעה וחצי לפני כולם ונכנסתי לבניין דירות גבוה ברחוב הירקון. חיכיתי במרפסת שהשקיפה על הים והים השקיף עלי בחזרה. לפגישה הראשונה הגיעו שבעה אנשים פחות או יותר בגילי. בהתחלה כל אחד היה צריך לספר קצת על עצמו,היה שם צלם אחד שאיבד את כל החברים שלו בטנק בוער בלבנון. וחלק מההתמודדות שלו זה ריצה למרחקים ארוכים ומכירת סמים קלים בסיטונות. הבחור השני שלמד קולנוע לתואר שלישי סיפר שכבר היתה לו הצעה מהוליווד על תסריט דמיוני רק שהוא לא הצליח לתרגם להם את הרעיון שלו לכתב. אחר כך הגיע תורי וסיפרתי להם שעד גיל 18 הייתי בכלל כדורגלן ואם לא השבר הנוראי שהיה לי ביד גם הייתי מגיע לזימון של הנבחרת.
איך שברת את היד ? שאלה אחת הבנות בסקרנות.
ניסיתי לעשות תרגיל עם העקב תוך כדי סיבוב ונפלתי לא טוב על הכדור ועיקמתי את היד בצורה פיזית כך שהיד נראתה לרגע כמו סימן שאלה. והקטע הוא שהרופאים בכלל לא הרדימו אותי, ניגש אלי איזה רופא שאל אותי איך קוראים לי והושיט אלי את ידו.
תוך כדי שאני אומר לי את השם הוא מיישר לי את היד בתנועה חדה.
הסבב נמשך עם אחת שרוצה להפוך את העולם לטוב יותר ועוד שתי סטודנטיות למגדר. רני בלייר לכד את כולם תוך שניה ביכולת לספר סיפור. על אחד שהצליח לשכנע אותו שיש דבר כזה עץ מסטיק. ידיד טוב של המשפחה היה מגיע אליהם פעם בשבוע ומדי פעם זורק לו את הסיפור הזה על המסטיק. וזה בעצם מה שהפך אותו לבמאי המפגש הזה בין מציאות לדמיון.
בלייר סיים את הסיפור וכל המשתתפים היו בהלם. שיעורי הבית שלכם לשבוע הבא הם:
רגע של אושר בילדות שלכם בשבעה ממדי זמן שונים.
אין כזה אמרתי.
ורני בלייר אפילו לא ענה לי.. רק הסתכל עלי עם הזקן שלו וחייך.
תוך כדי התארגנות לתזוזה וריצ'רצ'ים נסגרים ההיא שרצתה להפוך את העולם לטוב יותר חילקה לכולם כרטיסי משאלות מצוירים.
בצד אחד של הכרטיס היה כתוב כל מה שתרצה יתגשם…
על הצד השני אפילו לא הסתכלתי.
אמרתי תודה ולא ביקשתי דבר. אבל כבר במדרגות אני ידעתי על מה אני הולך לכתוב.
ההורים שלי הבינו מהר מאוד שהדבר היחיד שמענין אותי בעולם הזה חוץ מכדורסל זה כדורגל ולא סתם לראות או לשחק אלא בית'ר ירושלים..הם הבינו את זה לפי התגובות שלי שנעו בין מאניה בניצחונות ודיפרסיה בהפסדים.
לפני שנסעו לארהב לחודש הם שאלו אותי מה אני רוצה ?
בדרך חזרה.. עניתי..
..תעברו בתל אביב ותקנו לי פוסטר של אורי מלמיליאן…
ובתור מתנת יומולדת הם נתנו לי לבחור משחק אחד בשנה אותו אוכל לראות במציאות.זה היה חייב להיות משחק מול מכבי בתל אביב כי שם גם יש לי איפה לישון..ולמזלי כמעט בכל שנה המשחק בין בית'ר למכבי נקבע לדצמבר וכך זה הסתדר בול עם המתנה של היומולדת..
השנה היא 1986 ..חורף..בשישי בצהריים אחרי הבית ספר אני וסלוצקי יצאנו למסע הזה שנקרא הדרך לסמינר הקיבוצים מבית שאן לרמת אביב בשלוש שעות..אבל לך תדע איפה זה סמינר הקיבוצים ולך תסמוך על אנשים..אז מנתניה ישבנו על הברכיים של הנהג עד ליעד הנכסף.
בתחנה חיכה לנו השגריר בעיר הגדולה..גילי..שיש לו סבא וסבתא בקיבוץ ואבא שנהרג במלחמת יום כיפור.
כל הלילה ירד גשם ואני הייתי מוטרד מאוד מקיומו של המשחק והאם יש בכלל ערך ספורטיווי לנהל משחק בבוץ שבוודאי הלך והתעצם מרחבה לרחבה..
בבוקר נוכחתי שאת עיקר הפסקול של הגשם עשתה מכונת הכביסה שכמובן לא ידעתי כלל על קיומה של מכונה כזאת בעולם..כי מבחינתי כביסה זה רק לזרוק לתא הנכון.
לפחות יהיה מה לספר להורים שלי כשאחזור…
צהריים המוקדמות.. אימא של גילי שממש לא אהבה את הרעיון לצאת מהבית במזג אויר שכזה. היא הורידה אותנו בקרבת האצטדיון ובתוך שלולית.
אני מצטערת, אבל אני לא מתקרבת עוד מטר לפקק הזה..
לקח לי איזה שניה להפנים את הצער ולעזעזאל על נעלי הפומה הבלויות שלי.. ..כל הנעליים פלוס גרביים פלוס קצת מהג'ינס נרטבו….אבל שום גרב לא תסיט אותי מהתפאורה הנפלאה של האצטדיון עם הזרקורים האדירים מסביב..והריח של הבייגלה והצעיפים והדגלים והאוהדים שמחפשים את דרכם לכרטיס או לקופה או לשניהם ביחד..
הכניסה לאצטדיון לא היתה קלה בכלל..השערים סגורים וההמון מתאסף בלי הכרה לכיוונם..אין מעקה ואין סדר..ואין חמצן..שני שוטרים אחד מהם על סוס ענק וסדרן שמחפש בטירוף אחר המפתח הנכון..
התור האדיר הולך ומתהדק לי על הצואר. כבר אין לי אויר…בשלב מסויים אני מבקש עזרה מאיזה שוטר שעמד במקום
שוטר…..שוטר……..
אבל הוא לא עונה לי…ילד בן 12 עם קול שעוד לא התחלף ורעש של המולה מסביב..
שוטר אני נחנק..
שוטר אני נחנ..
שוטר אני……..
אבל איפה השוטר ואיפה אני……
משום מקום מגיע איזה חייל ושולף אותי מההמון ומעביר אותי לאיזור נקי מאדם ומלא באויר…סלוצקי חייך..ראיתי שהוא שמח שנשארתי בחיים..גילי התקדם באיטיות.
המשחק עצמו נפתח בסערה..אחרי חמש דקות אוחנה עם הגב לשער ותוך כדי תנועה של רקדן בלט קובע אחד אפס לבית'ר: ישששש……………אוהד של מכבי נתלה על הגדר ומקלל את בוני.. השמחה מתחלפת בפחד לרצח של השוער..בחצי השני כשמלמיליאן נעץ את הכדור ברשת של בוני אני והמטריה היינו בשמיים ונשארנו שם לפחות שבוע….מכבי עוד צימקו ל 2:1 מפנדל אבל לא יותר מזה..במשחק הזה בית'ר ניצחה לא רק את מכבי אלא גם את תנאי המגרש והטבע ובתוך כך הוכיחה ששום דבר לא יכול לעצור אותה בדרך לאליפות היסטורית.. על סלוצקי וגילי אני לא מעיז להסתכל אבל בפנים אני כלכך שמח לאידם ובכל זאת שותק..עכשיו נותר רק להגיע בזמן למבט ספורט..
לשחזר את כל האושר הזה על פני עשר דקות בתקציר שערי המחזור..
אני מסתכל על השעון שאין לי ורואה שיש עוד ארבע שעות לפתיח..אבא של סלוצקי התקשר עוד אתמול לחבר שלו מהמפעל ששהה במרכז והורה לו לקחת אותנו אחרי המשחק הביתה..לא ענין אותו שלא המציאו עוד פלאפונים ויש עוד עשרים אלף איש בבלומפילד..חבר זה חבר..
והוא אכן מצא אותנו בסוף המשחק מחוץ לשער חמש..אחרי שהקיף את האצטדיון פעמיים ולא הפסיק לקלל.
כל הדרך חזרה הוא שאל אותנו שאלות כמו איזו עיר זאת משמאל ואיזה קיבוץ נמצא על יד ומהי בירתה של אקוודור.. וסלוצקי מדי פעם עונה לו חדרה או גבעת שמואל או מגדל משה ומיואש מהמשחק..אבל אותי לא ענין כלום..רק מחכה כבר להגיע הביתה ולהיכנס למקלחת. והרגע בו נכנסתי למקלחת אחרי היום המטורף הזה..הרגע בו הרגליים שלי הפכו מעוף מכובס ומקומט לסטייק וול דאן חי ונושם שהציף אותי באושר..אושר של ניצחון ראשון לייב….הרגע הזה..בו המים החמים שטפו את הגשם והנסיעה והדבק הוא אושר..אושר ששייך רק לך..
ואחרי המקלחת ישבתי לאכול לחם מטוגן וסלט וגבינה ..וסיפרתי להורי על המכונה המופלאה ההיא שעושה קולות של גשם ואף מילה על זה שכמעט נחנקתי ואיבדתי את חיי בכניסה לאצטדיון.. ואף מילה על אושר.
ההורים התפזרו לאיזה אסיפה ואח שלי כבר מזמן לא בענין..הטלוויזה בסלון אם כך..כולה שלי..יושב לבד ומחכה לאות הפתיחה של מבט ספורט..ברור לי שהם הולכים לפתוח קודם עם הגול של מלמיליאן..ואז מנגינת הפתיחה שעושה לי סיבוב בתוך הלב וציפיה חסרת גבולות לשחזור הרגעים שליוו אותי רק כמה שעות קודם.. סוף רגע של אושר פוגש את האמת. את ההיסטוריה. את בית היתומים בקיבוץ. את מרדכי סגל.
אז גילי אמנם איבד את אבא שלו במלחמה אבל אתה נשארת יתום..הוא גדל עם אימא ואחים תחת קורת גג ברמת אביב..ואתה מתחת לתמונה קבוצתית של בית'ר ירושלים.
כבר הפסקתי לספור כמה פעמים מצאתי את עצמי נרדם במיטה של הוריי ומתעורר שוב ושוב בבית היתומים..מלמיליאן היה מסתכל עלי ולא מבין איך למה ומתי חזרתי..
לך תספר לו על תקנון ועל אסיפה ועל תקדימים ועל אהבה.
" יש לרסן את האהבה של ההורים כלפי הילדים שלהם… " אמר מרדכי סגל.. מנהיג מערכת החינוך של התנועה הקיבוצית אי שם בתחילת שנות הארבעים. וכך יצר את האדם החדש שמנותק אומנם מהוריו אך מחובר בדם לפוסטרים של שחקני כדורגל..
לפגישה הבאה הגיעו רק ארבע. אני, הצלם, הסטודנט לתואר שלישי בקולנוע וההיא שהפכה את העולם לטוב יותר.
מה קורה ? כל המשאלות שלכם התגשמו ? שאל רני בלייר.
וההיא חייכה ואמרה רק שלפחוות משאלה אחת התגשמה.. נשארנו ארבעה.
ואני לפחות הרגשתי. פעם אחת בחיים. משהו.