ילד מנייר מאת מורן קבסו

 

זו תמיד אותה התמונה – קירות חיוורים, מכשירי ניטור, צינורות הזנה, נוף של צייר אלמוני, כדי שהחולה יירגע. אבל מישהו שכח. הקירות קרים כמו ברד, צינורות ההזנה לא מחזיקים מעמד,והחולה לא נרגע. הוא מתעורר ומוצא את עצמו. תחילה בוחן את היקום הרפואי הקטן, אחר כך נזכר בתאונה או התקף או אקדח. ואז הוא מבין.

אבל הזקן לא הבין. הוא שמע קול לוחש מימינו: "התעוררת", וניסה להזיז את ראשו ללא הועיל.

הקול נשמע זר, אולי רוסי, והזקן לא ראה את בעליו, אולם הניח שזה שכב על מיטה זהה.

"למה אתה פה?"

"אני?"

"כן".

"אני", השיב, ועצם את עיניו. הוא ניסה להיזכר בדבר-מה, אבל כל עלי זכרונותיו נשרו, ובמקומם נותרו רק ענפים קפואים, עירומים. העץ נדם.

"נרדמת?"

"לא, אני רק חושב".

"על מה?"

"מי אני". ואז הוא שמע קול נוסף: "למה לא עשיתם את מה שאמרתי לכם?" הזקן פער את עיניו. "מי צועק שם?" תהה.

"איפה?"

"שם, שם. לא שמעת?"

האיש נאנח. "זה הגיל", הוא אמר. "אתה מאבד את זה".

"הוא ילך לראות מה איתו", נרגע הקול, כמו מדבר לעצמו. "אולי כבר הלך".

הזקן שקע בשינה.

כאשר פקח שוב את עיניו, ראה אדם גבוה עומד על שרפרף וקורע נורת פלורוסנט מתוך התקרה. "מה אתה עושה?" הוא פנה, מנסה לראות ולו תו מפניו של האיש, אך ניסיונותיו עלו בתוהו. ובכל זאת, דמות השולחת ידיה אל רקיע בטון נראתה לו מוכרת. ובכל זאת, הוא לא ידע. ואז הבחין במטוס המקועקע על פרק כף ידו של האיש. חשכה פשטה בחלל. הזר התקרב.

"מה אתה…?"

"ששש…" שלף מזרק והחדיר את המחט אל תוך שקית העירוי.

"לא…" התחנן הזקן, אולם עייפות נוראה תקפה את גופו. הוא נרדם.

כשהתעורר, הזר לא היה שם. גם לא המזרק. בחורה יפת-חיוך נשבה אל החדר עם רוחות הבוקר הצוננות ושאלה לשלומו.

"היה פה מישהו בלילה, הוא ניסה… תבדקי את האינפוזיה!"

הרופאה לטשה בו עיניים תוהות.

"מה קרה לי?"

"האדם שהביא אותך לכאן סיפר שהתעלפת ברחוב".

רקתו כאבה. "אני לא זוכר", הוא קרא בצער. "אני לא זוכר!"

"הזיכרון האפיזודי שלך נפגע, מה שאומר ש… לא תוכל לזכור אירועים מחייךָ".

"זאת אומרת ש…?" כבו פניו כנורת פלורוסנט ישנה.

"נשאיר אותך תחת השגחה וננסה למצוא את קרוביך. אני מצטערת".

"גם אני", נעצב. "לפחות יש לי פה חבר".

"באמת? מי?"

"האיש ששוכב שם", החווה לימינו, ואחר הזיז את ראשו רק כדי למצוא מיטה ריקה.

"אדוני, אתה לבד בחדר", קפאה הרופאה.

הזקן הביט שוב ליתר ביטחון. "אני לבד", הוא אמר. "נכון", ועצם את עיניו.

בחלומו ראה צל נופל על רחבה ריקה מאדם, ומתוכו עולים ריבועים כחולים-אפורים, מתרבים כתאי סרטן, עד אשר יצרו גליל. הגליל התפתל, משליך מעליו דמויות קטנות שהיו בני אדם. הזקן ניסה לחבק את הבניין, אך זרועותיו רפו.

ואז הוא ראה את האיש. "מה אתה עושה כאן?" נחרד, מייחל לשוב אל ביעותי הבניין. הנורא שבחלומות, חשב, טוב מן הדמות. אך שום מזרק לא נשלף, ואף לא מילים. הזר הסתלק.

הזקן גמע אוקיינוסים של חמצן, ולפתע הבחין. חבילה עטופה בנייר עם ציורי מטוסים הונחה על-יד מיטתו. רגעים אחדים ישב והקשיב לדממה. הוא ידע שעליו לקרוא לאחות, אולם נופי המגדל הרועד גרמו לו לרעוד. על החבילה להיפתח, קבע, והושיט לעברה יד רפויה. נייר המטוסים נחת בחבטה עדינה. הזקן רוקן את תכולת החבילה על גבי הסדין. בעלטה החלקית הצליח לזהות פריט לבוש צחור אשר הזכיר בצורתו חלוק רופאים. לצדו הונחו בגדים נקיים, בקבוק מי קולון וחפיסת שטרות כסף, ואליהם צורף פתק כתוב ברוסית. להפתעתו, הבין הזקן כל מילה.

"ברח!" ציווה הכתוב. "אני יודע מי אתה".

תקווה פתאומית, זהירה, חבקה את רוחו. הוא פשט את פיז'מתו הדהויה והתכסה בבגדים. אחר התבשם ולבש את המדים הלבנים. את מתנותיו של הזר הטמין בכיסיו. ואז הוא יצא.

בוהק חסר רחמים תקף את פניו. הזקן צמצם את עיניו והוסיף ללכת. הוא חלף במסדרון הריק, אינו מביט בציורי הנוף המשוכפלים של מונה. במעלית, נשם לרווחה. הוא ירד בקומת הקרקע, הולך לאט כדי לא לעורר חשד, אך לבו ממהר. הנה החצר. הנה רוח קרירה. והשער.

"הֶיי, דוקטור!"

הוא קפא מטרים ספורים לפני הרחוב. אחר כך פנה.

בחור צעיר התנודד לעברו. "ערב טוב!" הוא קרא.

"ערב טוב, אני קצת ממהר".

"לאן?" פרץ בצחוק. "לחדר ניתוח?"

"אני צריך ללכת", סר הזקן מעליו.

פנס חיוור הבריק מעל הרחבה.

הזקן חש במגעה של מתכת קרה הנצמדת לצווארו.

"במזומן", לחש הצעיר.

"אני לא מי שאתה חושב שאני. בבקשה…"

"לא", הלהב ליטף את גרונו. "אני לא מי שאתה חושב שאני". הוא נבר בכיסי החלוק ותפס בשטרות. "את זה לא תצטרך", נטל את בקבוק מי הקולון וריטש על הקרקע. ניחוחות עזים התפזרו.

הזקן השתעל. הוא נשם ונשם. נדמה היה לו כי תכף יאבד את הכרתו.

השודד השיב את האולר לכיסו. "החלמה מהירה", חייך וטפח על שכמו. "החלמה מהירה".

כשיצא הזקן מבית החולים, הוא צנח על ספסל מול קיוסק ובכה. את החלוק השליך על הכביש, רועד. "החלמה מהירה".

חוטי חשמל תפרו את שמי הבוקר החיוורים. הזקן נשא מבטו לעברם. צמרמורת חלפה בו. נחיריו שאבו קור ממוטט, חרישי. חתולים עייפים תרו אחר פרס תנחומים בפחי האשפה. הם לא ברחו כאשר צעד לעברם.

יריעת נייר, ועליה פני נער קישטה את חזית הקיוסק. "לאוניד יוניסקי נעלם", הצהירו האותיות. "עִזרו לנו למצוא אותו!" תחתיהן הודפסו נתונים: "בן 17. גלוח ראש. עורו בהיר. עיניו כחולות, כהות. לבש חולצת טריקו לבנה ומכנסיים שחורים. נראה בפעם האחרונה ברחוב ז'בוטינסקי".

בתחתית המודעה נכתב מספר טלפון. הזקן רפרף על תווי פניו של הנער וידע שנתקל בהם, אולי בתחנת אוטובוס, אולי בפנים של נכדו. אם היו לו נכדים.

חתול תועה נמלט אל פינת הרחוב. השמיים נותרו קפואים. "סליחה", פנה אל בחורה אקראית. "אני יכול להשתמש בטלפון שלך?"

"הוא מקולקל".

הזקן הוסיף להתחנן בפני עוברי אורח נמהרים, אולם הטלפונים הניידים שלהם נשברו או נשכחו בבתיהם.

לבסוף, הכריעו אותו צימאונו ורגליו. לקבץ נדבות לא יכול היה, מפני שבגדיו נראו כמו יצאו זה עתה מפס הייצור. "אולי אגנוב?" תהה, אולם נחרד כאשר דימה לעצמו נוף של יבבות כחולות מהבהבות, רודפות אחריו.

לכן החליט להצטרף אל חתולי הרחוב. הוא הניח את ידיו על אחד הפחים והחל לחטט. ואז ראה נערה יושבת על ספסל ובוהה בו. היא קמה.

"אתה מכאן?" שאלה.

"לא".

"יש לך איפה להיות?"

הוא הניד בראשו לשלילה.

"אני גרה פה קרוב, זה בסדר".

הם פסעו בשתיקה.

"את לא פוחדת?" שאל פתאום. "אני איש מבוגר, ואת… רק ילדה".

"לפעמים מה שרואים, זה לא מה שיש", היא אמרה. עיניה, גבישי טורקיז בהירים, צרפו לו חיוך. גם שפתיה חייכו, וידיה וברכיה וצווארה.

פיו הפעור של הבניין לגם אותם. הם תיירו בין שיני מדרגותיו, אולם רגליו של הזקן האטו את קצב הליכתו.

"הנה", הרגיעה הנערה. "אנחנו כבר מגיעים. אני אוּריה", היא הוסיפה. "ואתה?"

הזקן חשב על השם הראשון שעלה במוחו. "אני לאוניד".

דירה קטנה פתחה לקראתם את חלונותיה. הזקן סקר את תכולתה בשעה שאוריה פנתה אל המטבח. "תרגיש כמו בבית", היא קרנה לעברו. "אתה יכול לשים ת'רגליים על השולחן".

הזקן חייך. הוא ראה עדר כבסים רועה בכורסה פינתית, ושמע את בכיים של פעמוני רוח. הניחוח הקר שחבק אותו קודם, נמלא כעת בריחה האכזרי של חביתה. "את צריכה עזרה?"

"לא, זה בסדר", השיבה הנערה.

"תודה", הוא הוסיף. "באמת".

"אין בעד מה. אתה יכול להוריד את המיקסר? אני לא מגיעה".

"את המיקסר?"

"כן", היא הלכה אל המרפסת סחופת הרוחות, ובידה אגרטל. "נעשה לנו מילקשיק".

"אה, לא, לא צריך".

"שטויות".

"טוב", הניף הזקן את זרועו, אך נדמה היה לו כי המדף גובה עם כל ניסיון. הוא עלה על כיסא. רגליו החלו לרעוד, והוא חש כמי שנזנח על יריעת קרח דקיקה בלב ים.

"תיזהר!" ניתזה אוריה מן המרפסת, ותפסה במותניו.

הזקן נעצב.

"אתה בסדר?"

"כן", הוא עגן בקרקעית הרצפה. "הלכתי ליפול".

אולם שם, יושב בתוך האוויר הנקי מול ילדה-בחורה בחולצת תכלת בהירה וחיוך, הרגיש כמו לא ייפול לעולם. "איפה ההורים שלך?"

"עדיף שלא תדע", היא ירתה חץ של חיוך עגום.

"את לבד?"

"בערך. אבא שלי נעלם".

"הוא עזב?"

"לא. הלך לאיבוד".

הסכין קפא בידו. "גם אני נעלמתי", אמר.

"מה זאת אומרת?"

הזקן נקש על ראשו והוסיף תנועת יד אופקית.

"אתה לא זוכר מי אתה?"

"לא. זה מוזר", הוא חייך בעצב. "כולם סביבי נעלמים".

"כן?"

"ראיתי קודם מודעת נעדרים של נער אחד", סיפר. "בעצם… זה לא השם שלי, מה שאמרתי לך. זה השם שלו".

אוריה הטביעה את סירות אצבעותיה הקטנות בים של ידו. "אתה תימצא".

"חי או מת?" הוא תהה.

הם קפאו.

"אני אעזור לך עם זה ואלך", קם, אוחז בצלחות.

"אל תרגיש חייב".

"לא, אני רוצה לעזור".

"ואיפה תישן?"

הוא משך בכתפיו.

"תישאר פה".

"לא, תודה", פתח את הברז וניקה קוביות מלפפונים מעל הזכוכית. "היה איש אחד שסימם אותי ועזר לי לברוח מבית החולים. אני חושב שהוא יודע משהו".

"סימם אותך?"

הוא הנהן.

"אז איך אתה סומך עליו?"

"כמו שאת סומכת עליי".

אוריה צחקה. "ו… אתה יודע איפה הוא?" בהקו אישוניה.

"לא". הזקן סיבן את הסכינים. "גבר זר עם סכין עומד בבית שלך, ואת לא פוחדת".

היא נתנה לו חיוך. "אם היית מפחיד, לא היית מנפנף עם זה כל רגע".

"צודקת", גיחך, ופתאום התקדר חיוכו. "כמה זמן הוא נעדר, אבא שלך?"

"עוד מעט שנתיים".

"ואמא שלך?"

"נפטרה".

"אני מצטער", הוא הניח את הסכינים. פעמוני הרוח הוסיפו לבכות.

הנערה דממה. "אל תדאג. אני בסדר", היא חייכה שוב. אחר ניתרה לכיוון המקרר. "אם אתה עוזב, קח את זה לפחות", נתנה לו שקית שבה הייתה מעט צידה לדרך.

"תודה". הוא רצה לחבק את יופייה, אך הסתפק ברפרוף קל על כתפה.

הנערה נשקה ללחיו. "ביי, לאוניד".

כשיצא מביתה, חש שוב כחלון בסופת הוריקן. הוא ריחף ברחובות הקרים, צופה בענני הקרח ובעצים חרבים. שוב חלף על פני הקיוסק, אולם אז הבחין כי מודעת הנעדרים נעדרת אף היא, ותָמה. "סליחה?"

המוכר לא ענה.

"סליחה?"

"מהר, יש קלאסיקו", ירה זה פנים זועפים, ושב ובהה.

"מה קרה למודעה שהייתה פה בחוץ, עם הנער?"

"מה מודעה? איזה נער?"

"נער שנעלם. לאוניד. היה פה נייר".

"שמע, סבאל'ה, לא ראיתי פה שום ילד מנייר. כל היום אני תקוע פה, איך אני יִראה?", הוא נפנה שוב, שיערו האסוף מקפץ.

הקהל הקטלוני ניתז כשאיקר קסיאס נפל מול בעיטת עונשין.

"ססס… בני זונות, המֶסִים האלה. איפה די סטפנו שְצריכים אותו?"

"איפה לאוניד…"

"אז מה עשיתְ? סיפרתְ לו?"

"מה?" תהה הזקן.

"תבעט כבר, יא מניאק!" צעק המוכר הצעיר.

"אה, יפה. אני מצטער שאת צריכה לעבור את זה, אבל אין לנו ברירה".

הזקן בלע אוויר אפור בהיר וקפא. הוא סוכך על אוזניו בידיו, אך הקול הוסיף: "זה יסתיים".

"מי זה?" הלמו רקותיו.

"זה יסתיים בקרוב".

הוא הביט סביבו, חש עלוב ונרדף. קריאות השדרן נמהלו בקללות רוסיות, והקול לא הרפה מאוזניו גם כאשר סרה המולת הרחוב, והיקום לא היה אלא אוסף של נקודות חיוורות, בנייני ענק וילדוֹת. הזקן התעלף. הוא ראה את המוכר רץ לעברו, יורק מבטים חפוזים אל מסך הטלוויזיה. "אתה פְּסדר, סבאל'ה?" עזר לו לקום, והושיבו על כיסא של בריכה.

"תודה".

"קח, הַבעל בית השתגע", חייך ונתן לו בקבוק קולה. "רק שוערים נופלים. לאנשים בגילך אסור ככה להתרגש".

הזקן לא ענה. הוא גמע מן המשקה התוסס ונשם לרווחה.

"ועוד ניסיון של דויד וייה… בִפנים!" ניתר השדרן.

המוכר ניתק את כבל הטלוויזיה בזעם.

הזקן לא זכר מיהו דויד וייה.

לקוח נוסף נסחף אל תוך הקיוסק. הוא קנה בובה בצורת מטוס חייכני.

"לַילד?"

הזקן ראה הנהון. הוא ראה שטר כסף ירוק ויד נשלחת. מתוך ורידיה המריא קעקוע נרחב – כריש לבן? קרחון? כלי תעופה.

"תגיד, ראית פעם את די סטפנו בְּלייב? הוא מהתקופה שלך. פעם היה כזה צעיר, היום… הֶיי, השקית שלך!" קרא המוכר, אך זה היה מאוחר מדי.

הזקן נעלם. הוא נשען על הקיר, ממתין. ואז ראה את האיש מבית החולים. "זה הוא", התנשף. "זה אתה!"

הזר קפא במקומו. אחר פנה, מעילו הארוך מתנופף בבריזה הרפויה.

"חכה!" קרא הזקן ורץ בעקבותיו.

הם חצו כבישים, חולפים על פני תחנות אוטובוס ובתי עסק ריקים. מימינם היה חלון ראווה. הזקן לא עצר כדי להביט בהשתקפותו המבוהלת – תערובת של תווי פנים יפים, חזקים, תחת שיער כסוף כברק, ברק בעיניו, נואש יותר מאשר נחוש. ברק מתחנן. "תעצור!"

הזר התרחק.

הם נסחפו בין בנייני התאומים שנותרו, משקפים את רמת גן בראי שחור-כחול נטול פרופורציות. השמיים נראו כמו נבנו מִלבני זכוכית.

"חכה!" הוא זעק, אולם האיש הוסיף לנוס מפניו. "חכה, בבקשה…" נעצר, אוחז בברכיו. הוא התבונן ברקיע. טיפה נחתה על לחיו. ידי הקור חדרו אל מתחת לחולצתו, חופנות את פניו.

הזר התרחק והלך, שקית מן הקיוסק נתונה בידו, ובה מטוס מזויף לילדו.

"תעצור כבר, אני רוצה לדעת מי אני!"

האיש נעצר.

"אני רוצה לדעת מי אני…" התחנן, עיניו רטובות ממים ומנתרן. ואז ראה את הבניין שנישא בחלומו – שבעים קומות של ריבועי כחול-אפור. הוא בהה בהן, פיו נפתח קמעה. אפו שתה את ניחוח הגשם, עיניו נסקו לתקרה. כשנחתו, ראו רק בובת מטוס ילדותית שהתרסקה על הקרקע, בטרם הספיקה לשדר אות מצוקה.

רטוב ורועד, שב הזקן אל בכיים של פעמוני הרוח. אולי חשש שייחנק כמו בשיר של הקיוּר, שיר שכבר לא זכר; ואולי שב מפני שפניה היפים של הנערה – אשר להם, במחלקת האבדות של מוחו, הוצמדה התווית "אוריה" – היו היחידים שנותרו.

בין כך ובין כך, היא פתחה את הדלת בתנופה, נפשה מחייכת. לבושה הייתה בָחולצה מן הבוקר ובעליונית צחורה. "עשית מקלחת", צחקה מעט. "בוא, תחליף בגדים".

"יש לך בגדי גברים בבית?" תהה.

"לי לא, לאבא שלי".

"לא, אני לא יכול…"

"זה בסדר", היא קטעה את דבריו. "אתה בסדר. לא הייתי מביאה לפה כל אחד".

"איך את יודעת שאני בסדר, אם אפילו אני לא יודע?" הוא צעק.

אוריה נשתתקה.

"אני מצטער", נאנח בצער. "את כל כך טובה", ובפנים, בתוך לבו, הוסיף: "אני לא ראוי לך". אחר הרכין את ראשו והושיט לעברה בובת מטוס עצובה. "קחי. זה מה שהאיש השאיר לפני שהוא ברח".

"ראית אותו?"

הנהון. נשימה עמוקה.

אוריה נטלה את הבובה. היא ליטפה את כף ידו של הזקן בידה. "אל תכעס עליי", ביקשה.

"למה שאני אכעס?"

"לא, אולי… תטפטף על הרצפה, ואני ארדוף אחריך עם מגב…" ניקתה את נפשו בצחוקה. אחר שמטה את ידה מעליו. "לֶך. אני אביא לך בגדים נקיים".

כשיצא, עטוף ניחוחות, התיישב לצדה על הספה. הם הביטו בקיר, נורות פלורוסנטיות מלבינות את פניהם.

"איך היו המים?"

"טובים", השיב וקפא.

"רוצה פסטה?" הציעה. "ברוטב שמנת?"

"תודה, אבל… הייתי רוצה, אם אפשר… לשמוע על אבא שלך".

הפעם, הגיע תורה של הנערה לקפוא. "בוא נראה…" היא פתחה. "קוראים לו גיורא ספיר, לפני שנתיים כולם דיברו עליו, אבל עכשיו לאף אחד לא אכפת אם הוא חי או מת".

הזקן התבונן בה, והיא הביטה בקיר.

"לפני שנתיים… הוא טס מעל האוקיינוס האטלנטי עם אמא שלי, אבל המטוס התרסק. אמא שלי נהרגה, והוא…" קיפלה את ברכיה, הטורקיז שבעיניה עכור.

"זה נורא", הוא הניח את ידו באוויר שמעל לגבה. "אני כל כך מִצְט…"

"תישאר איתי?" ירתה בעיניים לחות.

והזקן נמלא צורך עז לחבקה. כה רצה לנשוף על דמעותיה, לשתות את הרוח מפיה, לתפוס אותה כאשר תיפול מתוך בניינים. "כמובן", הוא השיב, וראה את מפלי הניאגרה שבעיניה. "רק אל תבכי".

"בשביל זה יש לנו עיניים".

"מה?"

"בשביל זה יש לנו עיניים, בשביל לבכות".

משהו בו מת. "את כל כך יפה", הוא חייך, וחיוכו נפל – כמו אביה, כמו זכרונותיו – אל תוך התהום.

הזקן ראה השתקפות בחלון אפור, כהה, אולם הפנים הפכו לשלולית. הוא הביט למרום. אולר הבהיק מעליו, ובתוך האולר, פני אישה יפהפייה שלא הכיר, זועקים, וגולה ענקית כמו כדור הארץ של אטלס נופלת על גבה, שוברת אותה לרסיסים.

כשהקיץ משנתו על הספה של גיורא ספיר, בבגדיו של גיורא ספיר, הוא הבין שאבד.

בבוקר, הרחוב נותר מימי, אולם עיניה של אוריה הפכו לנחלי אכזב.

הזקן פתח את דלת חדרה ולא העז לחצות את הסף. הוא חייך אל נשימותיה הרפויות. נהמות אוטובוסים רחשו. קולות ילדים בהקו בדרך עתירת שלוליות. הוא פנה אל המרפסת, נושם אוויר מטוהר. אחר כך עלה על כיסא, ועל אף הסחרחורת, הוריד את המיקסר כדי להכין לה מילקשיק בננות. שוב נטל סכין, שוב תהה. "יש לי סכין ביד, והיא ישנה. אם הייתי רוצה, הייתי יכול לחתוך את הצוואר היפה שלה. למה היא לא פוחדת?"

רעשי הערבול העירו את אוריה. היא פסעה אל המטבח בנעלי בית עשויות מפרווה. "הֶיי, זה בשבילי?" קרנה.

"כן", השיב, ועיניו בהירות.

"איזה אלוף!" רפרפו שפתיה על פניו. "תודה!"

הזקן ניסה להצר את חיוכו.

שוב ישבו במרפסת, אולם הפעם רוח זועפת נשבה אל החדר, נושפת על הפעמונים כמו על סביון שהזקין.

אוריה סגרה את החלון. "אני מנקה חלונות של אחרים, אבל בבית הזה החלונות תמיד מלוכלכים".

"את מנקה חלונות?"

"כן. יש אוויר נהדר בגובה כזה", חזרה והתיישבה לפניו.

"כמה? חמש, שש קומות?"

"גורדי שחקים".

"ואת לא פוחדת ליפול?"

הנערה התאבנה. "מה אבא שלי יגיד… הוא טייס", טוותה סביבו קורי צחוק נעימים. אחר לגמה מן הבננות והחלב. "יצא טעים".

"תודה. חלמתי על המגדל ההוא", סיפר. "הגבוה".

"כל המגדלים גבוהים", היא חייכה.

"אבל זה הכי".

"מגדל משה אביב?"

"לא יודע".

"יש לו מין… תאום סיאמי כזה שמחובר אליו?"

"כן".

"אז זה זה", הנהנה. "הוא יפה. יש בו אפילו מנחת מסוקים, על הגג". ואז הציצה בשעון הקיר השחור. כתמים תכולים פוזרו עליו כמו במפה, ולצדם שמות ערים שבהן לא ביקר הזקן מימיו. "האמת היא שאני צריכה להיות שם עכשיו. יש הרבה חלונות לנקות", היא נטלה את תיקה.

"אני יכול ללוות אותך?"

"בשמחה".

הזקן תפס בכוסות הגבוהות – שלה הייתה ריקה, שלו מלאה עד תומה – והניחן בכיור.

הגשם שכך בינתיים, אולם פיסות שמיים השתקפו עדיין במרצפות.

אוריה פתחה את פיה. "אתה יודע? הנער שנעלם? הכרתי אותו".

"באמת?" התבונן בה.

"הוא היה מנקה חלונות".

הם שתקו.

"הייתם קרובים?"

"הוא היה ידיד שלי. 'היה'", נזפה בעצמה. "לפעמים אני חושבת שמה שקרה לו זה בגללי".

הזקן לא שאל. "אל תאשימי את עצמך", אמר כשהגיעו אל רחבת הכניסה. הוא סרק את סביבותיו בעיניים של ילד סקרן. הנה עמודים, ועליהם יצירות של ציירי פה ורגל. שני ציורים קטנים נתלו מולו. ים בצבע טורקיז נשקף מתוכם, חי כל כך שהזקן יכול היה לשחות בתוך נוף מנייר, נוף שראה בעבר, אך לא ראה מעודו. "יפה כאן", אמר.

"כן…" מלמלה הנערה. "טוב, תודה על החֶברה. אני הולכת לנקות כמה חלונות", היא חייכה. "שיראו את הנוף".

"אני אחכה לך".

"לא כדאי", התנצלה. "זה ייקח זמן".

"גם ככה אין לי מה לעשות".

"בסדר, אז לֶך ישר עד הסוף, יש שם ספות. אם תשתעמם, תחזור הביתה", נתנה לו צרור עתיר מחזיקי מפתחות.

"לא…"

"נו, אל תהיה מצחיק", היא תחבה את הצרור לתוך כיס מכנסיו.

"טוב, נו. תודה. תיהני".

הזקן תייר בקומת הקרקע. הוא התבונן בפקידות הקבלה ובבריות הנחות, חש כבניין המסתיר את הנוף. אחר התיישב על ספה בצבע קרמל. שלט אקראי אסר על הנחת הרגליים. הזקן חייך. ואז הוא שמע זעקה. זעקת נערה. בבת אחת ניתר ממקומו, רואה כיצד היא נלקחת אל תוך מסדרון. זר לפת את ידיה. היא ניסתה להיאבק בו, אולם ניסיונותיה ירדו לטמיון.

"אוריה!" נבעת. "אוריה!"

ולא היה רעש, ולא היה נוף. רק נשימותיה הקצובות. נפילתה לתוך מעלית. ואז הוא הכה. על כל הלחצנים הוא הכה, חובט בדלתות. פיר אחר נפער. שישים ושש אפשרויות. "לעזאזל", אמר, ולחץ על "66".

רגליו שקעו כמים הכורעים תחת נפט. "בבקשה", הוא לחש. "אני לא רוצה לדעת מי אני, רק שהיא תהיה בסדר. בלעדיה עדיפה לי השִכחה".

המעלית ירקה אותו אל תוך דלת אפורה כפלדה. 'יש בו אפילו מנחת מסוקים', נזכר ושעט במעלה המדרגות הירוקות, הבהירות. 67. 68. 69. "עוד קצת", התנשף. "עוד קצת". טור המדרגות האחרון הסתיים בדלת פתוחה. "שלא ייקחו לי אותה", התפלל ועבר בעדה. הוא מצא עצמו על רצפה מחוררת, רעש הומה סביבו, רוח נסחפת. תחתיו היו צינורות ודוודים ופֶתח רחוק אשר נתן לו פיסת שמיים חיוורים, סוערים.

הזקן עלה במדרגות נוספות ותפס בדלת שבתקרה. הוא ניסה וניסה, אולם הדלת נותרה איתנה. זעקה של תסכול נמלטה מתוך פיו. הוא הכה בברזל. "נו כבר!" חבט שוב ושוב, מהלומה על השכחה, סטירה על האיש שברח, ועוד נגיחה, והצלפה, ובעיטה ושריטה ואגרוף. לבסוף, צנח על המדרגה, טומן את פניו בכפות ידיו המדממות.

ואז הוא נזכר. בצרור. שוב ניתר. השחור לא נכנס לחור המנעול, הכסוף הגדול נתקע, הקטן הסתובב. הפתח נפער. עיגולי ענק קברו תחתיהם מכונות. היה רעש. הייתה רוח. הייתה אוריה, נשענת על מעקה בפינה הצפונית של הגג ולצדה החוטף.

"תברחי!" צעק הזקן, אבל הנערה נותרה, עיני הטורקיז שלה רטובות. "תברחי. לעזאזל, תברחי…"

"תכיר", היא השיבה בחיוך לח. "זה אבא שלי".

הזקן נדם.

גיורא ספיר ניצב מולו, שיערו שחור, קצר ושפתיו דקות כשני קווים שצייר משורר על נייר כדי למחוק את שירו. "אני צריך להודות לך", חייך. "בזכותך אתפוס את האיש שרודף אחריי. אני חושב שנתקלת בו".

הזקן שמע את המילים האלו בתוך ראשו. "במי?" הוא אחז ברקתו הכואבת.

"בי".

זה היה המבטא הרוסי.

הזקן קפא.

שאון המכונות נמהל ביללת הרוחות.

הוא נפנה.

הנה הזר, בלוריתו בצבע קקאו, עיניו כנחל איתן ועל פרק כף ידו השמאלית קעקוע מטוס. "הגיע הזמן שתפסיק עם הניסויים האלה", הוסיף, והזקן הבחין בדבר שהחזיק בידו – מאקארוב PM חצי אוטומטי, היישר מברית המועצות. הקנה כוון לעברו של גיורא ספיר.

"אל תירה!" ניתזה הבת ונעמדה לפני אביה.

"תתרחקי ממנו!" קרא הזקן.

רק הטייס נותר קר רוח. "תירה", הוא עקף את בתו. "תירה בי, ולא תראה את הבן שלך יותר לעולם".

הזר נעל את לסתותיו. עיניו לא היו עוד כחולות כמימי לגונה. "תן לו תרופת נגד", ציווה. "אם לא, אני מפוצץ אותך ואותה".

הזקן חש בקצף הגואה בוורידיו. "שלא תעז לגעת בה!" זינק והפילוֹ על הרצפה. ידו הסיטה את הקנה לעברו של הזר, אולם זה, מוטל ליד הפתח, אמר: "לא תהרוג את אבא שלך".

הזקן שלח מבט מבועת אל הנערה, פיו נפער, עיניו נקרעות לרווחה.

"תיזהר!" היא קראה.

דקירה פילחה את ירכו. הוא צנח. "ארור תהיה", סינן בטרם נפל אל תהומות השינה הברוכה.

נופים הבהבו. הוא ראה… הוא ראה ילד יושב מול טלוויזיה, בוהה בזאב רוסי רץ אחרי ארנב מצויר, חיוך על פניו, והזר עוקר שיני נורות מפי התקרה בצבתות של ידיו. הסלון צחור כקרח נקי. הזאב נופל וצורח: "נוּ, פאגאדי![1]"

שלג אפור ריטש את המסך, והוא ראה את האישה היפה מהחלום עומדת בבריכה, ונער יושב עם הרגליים בתוך התכלת הבהירה, אחר כך נוחת. נתזים ניתזו. היא חייכה. הנער חייך.

עיניו צללו אל תוך התכלת, וראו את הטייס נותן לַאישה תרופה בצלוחית. האישה נרדמה ולא הייתה עוד. גם לא הטייס. בחדר ניצבה אוריה, והם יצאו ממנו, הנער והיא, ותלו פיסות נייר בחזיתות של קיוסקים. לאיש המודפס היו שפתיים דקות.

השפתיים הפכו לשפתיים אמיתיות, ולפני נער רדום, גלוח ראש, שוכב בין סדיני בית חולים ורקתו פתוחה. איש עם קעקוע מטוס החדיר לתוכה שבב זעיר ונשם תפרים, ותפר נשימות.

ואז הנער התעורר עם כאב נוראי ברקה, ובין התאים והחדרים של מוחו ריחפו קולות. מילים כמו: "אני חייב להסתתר, הם פה", הפכו לרוח נסחפת. והרוח הייתה בכל.

והייתה השתקפות פניו בתוך חלון כחול-אפור, בין טיפות סבון, ריח נקי. ומשמי הקרח נחתו שני בחורים. הוא ראה סכינים בידיהם, הוא ראה… השמיים נפלו, והרוח נופלת, והבחורים מתרחקים והולכים, אף כי קפאו. נדמה כי קפאו לעולם. ובעצם, הוא הנופל, והנער זועק, ו… קול הריסוק הנוראי. ידיים מתקמטות כמו נייר. ברכיים מנייר. מצח. פנים. רגעים ארוכים הוא שוכב שם. נערה בורחת, בוכה. יד עם מטוס צחור נוחתת כדי להרים, לשאת אל בית החולים במושב מכונית. "הוא התעלף ברחוב".

הזקן התעורר. "זה אני", הוא אמר, מוכה הלם.

אוריה הנהנה.

"מה עשית לי?" קם, זועק אל אביו, והמאקארוב טעון בידו.

"הייתי חייב לעצור אותו", התחנן הזר. "ביום שהמטוס התרסק, הם הגיעו לאי מצפון לגרינלנד, מקום שלא קיים במפה. הסם שהם מצאו שם היה נוראי".

"הם?"

"הטייס ואשתו".

"איזה סם מצאתם?"

גיורא שתק.

"תענה לי!" זעם האקדח בידו. גשם דק החל מזרזף על פניהם.

"תרופה לזִקנה".

לאוניד קפא.

"תן לי את האקדח", אמר אביו. "הוא רוצה לבטל את המוות, העולם ייכחד אם אנשים לא ימותו!" והוסיף בשקט: "הוא רוצה לחסל אותי".

אצבעו של הזקן הרפתה מההדק.

מבול ניתך.

"לאוניד, לא!" ניתזה אוריה לעברו.

"תתרחקי ממני", אמר לה, קריר ואקדחו מולה. "את ידעת על כל זה?"

יופייה התכסה עננים. "אל תכעס", היא השפילה פניה, קולה נופל על ראשו כמו גיליוטינה.

גיורא היסס וקרא: "זה אבא שלך. הממשלה שלחה אותו להאזין לי, אתה מבין? כל הקולות שאתה שומע הם מהשבב. בגללו אתה זקן. שלחתי אנשים שיוציאו אותו מהראש שלך, אבל נפלת. רק אז סיפרתי לה מי אתה. היא לא אשמה. זה אבא שלך", חזר ואמר. "כדי להציל אותך ממוות, השבב ניצל את כל האנרגיה שתהיה לך. ככה לא יזהו אותך", הוא תיאר. "ככה תברח. אבל אם תיתן לי את האקדח, תהיה שוב צעיר. התרופה בידיי".

"וגם אשתך", החווה הזר לעבר הנערה.

פניו של הטייס קפאו.

"או שתכחיש מי הייתה הראשונה שניסתה את ה'תרופה' הזאת?" ירה את מלותיו. "היא לא הבת שלך, גיורא. היא הייתה איתך בגרינלנד, שכחת?"

לאוניד התבונן בהם בסלידה. הוא נענע בראשו, מתרחק.

"לאוניד…" ייבבה אוריה.

"תתרחקי ממני!" זעם. "חבורה של שטנים! לקחתם ילד והרסתם לו את החיים עם תרופות ושבבים ו… למה? אתה אבא שלי, היית אמור להגן עליי, אבל השתמשת בי כדי לרדוף אחריו. ואת… אני אהבתי אותך, גם כשהיית אישה וגם בתוך גוף של ילדה בת שש עשרה. וניצלת אותי. לעזאזל אתכם", הוא בכה.

רסיסי קרח צנחו עליהם.

הזקן טיפס על המעקה. "אל תתקרבו", הוא מלמל, מכוון את האקדח. "אהבתי אתכם", התבונן בנחלי האיתן והאכזב ובקווים-על-נייר. והוא ידע ששום תרופה לא תשיב את מה שאבד. והוא ידע שכבר נפל, כאשר חצה את קו הסיום של חייו וקפץ אל מותו.

אביו התמוטט על ברכיו. אוריה קברה את פניה, רועדים ויפים בצווארו של בעלה. ושוב השמיים נפלו, והרוח נופלת, ואהוביו מתרחקים והולכים, אף כי קפאו. נדמה כי קפאו לעולם. ובעצם, הוא הנופל, אך הילד אינו זועק עוד. זה רק הזאב הרוסי, נופל וצורח: "נוּ, פאגאדי!" אבל שלג יורד על המסך.

 

---