כל השנים בלעדייך מאת מורן קבסו

גם הבוקר אבא של גליה נותר שרוע על הסדין המקומט, מערבולת של בד תכול דהוי ועור לח משינה. עוד מעט יצא אל המכונית, ויחפש אחר הנערה אפילו בסמטאות הצרות ביותר בעודו מסיע את גליה אל המבצר הזה, שהיא נעלמת בו מדי בוקר ושבה ממנו היישר אל חדרה, ומשם אל גבהי החישוק המסתחרר בחוג לאקרובטיקה אווירית, כשעיניו משתקעות בתוך עצמן אחרי לילה נוסף בעליית הגג, ופטישים הולמים בראשו רק למראה הפעלולים שהיא מבצעת. לפעמים הוא מייחל שתיפול. פנייה אחת שגויה, נחיתה אחת לא מוצלחת על המזרן הקשיח – אולי על הגבול עם המרצפות – ואז יהיה חופשי לתור אחריה בכל העיר.
הוא קם מן המיטה לאט ונועל את נעלי הבית המהוהות, פוסע אל חדר האמבטיה. אותה ההשתקפות לועגת לו מן הראי גם הבוקר. פניו לא הנצו זיפים כבר שבועיים וחצי. הוא לא יודע למה, אבל גם לא מנסה להבין. אחרי הלילה בהר מירון, שום דבר כבר לא יוכל להבהיל אותו. כל רגשותיו אבדו, והוא מהלך כסהרורי ברחבי הבית ומרתיח מים בקומקום החשמלי. אישוניו הכחולים לוכדים מעטפה ארגמנית על רצפת המבואה. רק כשהוא ישן הן מעזות להגיע.
"גבר עוצר נשימה", עיניו מתרוצצות על פני המילים, גומעות אותן בצימאון. "אתה רוצה שהן יראו אותך, שיבינו את השתיקה שבעיניים, אבל כולן שותקות. גם אני, שרואה אותך מרחוק, לא פותחת את פי המשתוקק אליך. אפתח אותו כדי לנשק אותך, לפזר נשיקות קטנות לאורך הצוואר, לאט, עד שתעצום את העיניים, מהופנט מריח הווניל העדין של עורי, מרגיש את ידיי המרפרפות על גופך, כל הדרך למטה… שתה הרבה, ילדון, חם היום, וכשתפגוש אותי עוד מעט בהר מירון, תצטרך את כל הכוח שיש לך". פרצוף מחייך. נשיקת שפתון ורודה.
הוא מביט בנייר המבטיח ובולע את רוקו, אדי המים הרותחים מציפים את החלל, אבל אבא של גליה עומד במבואה במכנסיים לבנים ונשימה קטועה, עיניו פעורות לרווחה. פתאום, כמו ניעור מהזיה, הוא ממהר להחביא את המעטפה בין עשרות מעטפות זהות ומחיש את צעדיו אל המקלחת, להגשים את כמיהתו בנחמת המים המלטפים.
גליה מתעוררת כעבור שניות אחדות. לפנות בוקר חלמה על דמות נערה שהייתה דומה באופן מבעית לחברתה נויה, אלא שמבטה היה ריק ועמום. היא מספיקה לשכוח את המבט ולשלוח את עיניה המצומצמות אל הראי, בעודה מסרקת את מניפת השיער הנפרשת לאורך גבה. גם הבוקר שפכה אל הכיור את השוקו החם שהכין לה אביה, ויצאה מבלי לנעול את הדלת. לפחות ארבעה נערים נעצו בה מבטים ממושכים, לפני שחלפה על פני חנות היצירה וחצתה את הכביש. עננים כבדים בגוון פלדה התעבו מעל הרחוב, רוחות קפואות נשבו, אבל גליה המשיכה ללכת בגופייתה הוורודה החיוורת ומכנסי הברך התכולים, לועגת לקור. אישוניה השחורים כאבני בזלת ירו מבט מחוספס לכיוונה של נויה, שחיכתה בעברו האחר של הכביש בפנים חתומים.
הרעד שעבר בגופה של נויה היה כמעט בלתי מורגש. "עומד לרדת גשם", אמרה לה.
"הוא ינקה הכל", הבטיחה גליה. רק כמעט.
גם היום הן מוותרות על חטיבת הביניים וצועדות בדממה, רגליהן רומסות את אבני המדרכה המזכירות בצורתן חלוקי נחל, תיקי הגב מתנדנדים על גביהן, חסרי מנוחה. נויה מביטה בגליה ואחר כך מגביהה את עיניה אל הקשת החצובה באחד השערים, כשהן עוברות מתחתיו. "איפה אבא שלך?" היא שואלת כעבור מטרים ספורים.
"בטח משחק עם עצמו, האידיוט". עיניה של גליה מצטמצמות אפילו יותר. חברתה משתתקת ומקשיבה לנקישת נעליהן על החלוקים. השמיים ממטירים את הנחל. "הבאת הכל?" מוסיפה, לא נותנת את דעתה על גשם הזלעפות הפתאומי.
נויה מהנהנת. היא לא רצתה לעשות את זה, אבל אין לה ברירה. עכשיו יש עוד מישהי כמוה. עכשיו כבר לא תוכל להגיד שהיא היחידה בעולם כולו. גם לה יש עיניים כחולות וצמה ארוכה, גם היא לובשת את חולצת בית הספר התכולה עם הכפתורים הקטנים ואת החצאית מן הבד הנשפך עד הקרסוליים, שאף אחד לא יראה פיסת עור. אבל אבא של גליה ראה, בלילה, בעליית הגג המיותמת, כשהם השתעשעו והעמידו פני לקוחות, וגליה הושיבה אותם מול הראי המאובק לצלילי המנגינה המתפתלת של "לראות אותה היום". תחילה, סירקה את שיערו החום המקליש של אביה, ואחר כך החלה לקלוע צמה ארוכה בשיערה של נויה, ואמרה שבזמן אחר, בארץ אחרת, הם היו יכולים להיות אבא ובת.
"בגלל העיניים?" שאלה נויה.
גליה חייכה את חיוכה היפה. "בגלל הטירוף".
עכשיו היא מושיטה יד עזת אצבעות אל הכביש הראשי. מכונית עוצרת מתיזה מים שנהדפים אל גלגליה שלה. "לאן אתן צריכות?" קורא הנהג במבטא של בני הכפרים. גליה נוחתת על המושב הקדמי וסוגרת את הדלת, בעוד נויה סוחטת את צמתה מעל הריפוד הריחני של המושב האחורי. "להר", הן משיבות בו-זמנית. רוח פראית פורצת מבעד לחלונות הפתוחים, תוקפת את פניהן של הנערות. הנהג המבוגר מלכסן מבטים זהירים אל הירך הצעירה שלימינו. פיו מדיף ריח אלכוהול. קוויה הלבנים של העיר מתרחקים ודוהים, כשהמכונית מטפסת במעלה מדרונות האספלט הרטובים בדרכה מערבה, ובתי האבן הצפופים מקריבים עצמם לטובת צמרות אפלות שאפילו ברקים לא חודרים דרכן.
"אתן הולכות לפגוש בחורים?" הנהג שולח מבט נוצץ לכיוונה של גליה, אבל חיוכו נעלם כשהוא מבחין בעמוד החשמל הנישא לפניו. ידיו קורעות את ההגה רק ברגע האחרון.
"אתה רוצה להפוך ת'אוטו?" קולה של גליה נעשה צורמני וזועם.
הנהג בולע את רוקו ולא מעז להתיק את מבטו מן הכביש עד תום הנסיעה.
נויה מהרהרת. נדמה שהיא לא נוכחת ברכב, שרוחה נטשה את גופה ויצאה לרחף במחוזות אחרים. אולי כבר הגיעה אל ההר, אל המערה הפעורה בסלע, כמעט בלתי נראית. אולי שבה אל עליית הגג. אל הרגע ההוא. קודם ישבו עדיין על כיסאות הפלסטיק הלבנים, חיוכים על פניהם, מוסיקה משנות השמונים זולגת מתוך הרדיו. הם לא ראו מתי זה התחיל, אבל שלג ירד על צפת ועל ההרים שסביב לה, וגליה גדעה את מלאכתה בחצי הדרך ופרשה אל חדרה.
הם נשארו לבדם.
רגעים ארוכים ישבו דוממים, ושתו משקאות אנרגיה בצבע קרמל וטעם של מכת חשמל. החושך היה כחול ובהיר, ואבא של גליה דיבר. מה הוא אמר? הוא אמר שהסערה מתחזקת, שרק לא יקרה משהו, כי ילדים יכולים למות בכל רגע, אפילו עכשיו. הוא אמר שאי אפשר כבר להציל את העולם, רק להרוס. ואז לגם והביט אל תוך עיניה של נויה. המשקה החליק במורד הגרון, מקפיא את הריאות. הוא אמר שגם לאמא של גליה הייתה צמה כזאת, כשהם היו ילדים. היא לא הגיבה. קולו היה חרישי ונעים כתנועת העננים בשמיים. רוח נשבה מבעד לצוהר שמעל לראשו, ופיזרה עליו רסיסים שקופים שנמסו ברגע הפגיעה. ואז הוא קירב אל צמתה של נויה שתי אצבעות של קוסם ושלף משם מטבע כסוף כירח, והם צחקו עד שהצחוק הפך לחיוך ואבא של גליה שלח אותה אל חדרה של גליה, שתספיק לנוח עד שהסערה תוותר ותברח.
הם מגיעים אל ההר. גליה מסתערת על הנוף האפרורי וטורקת את הדלת. המכונית נמלטת משם. עכשיו הן לבדן. הליכה מאומצת בין שיחים ואבנים מביאה אותן אל מאחורי הסלע, המכוסה עדיין גבישי קרח שלא הפשירו, למרות שהאביב ירה כבר את ריחותיו המתוקים אל כל ערי הצפון.
גליה ונויה מביטות זו בזו ומסירות את הגולל מעל הקבר המאולתר, נטול המצבה. נויה נזכרת ברגעים שאביה מספר לה בעיניים בורקות על תחיית המתים הצפויה להתרחש כאן וכמעט מגחכת, אבל מבינה שתגובה שכזו תהיה בלתי הולמת במצבן. היא מרפה את פניה. אחר כך גומעת מן האוויר הלבן והקר, וצוללת אל אפלולית המערה. גליה הולכת בעקבותיה, לא מתוך פחד, כי אם מתוך ידיעה שאם מסתתר שם משהו, נויה תהיה הראשונה לפגוש בו.
הן פוסעות בין הקירות הלחים, נזהרות שלא להיתקל בתקרה. הפנס הווירטואלי בוהק מתוך הטלפון הנייד של נויה, ומפיל קרן חסרת רחמים על הקיר הנגדי. הקרן נודדת ופוגעת בעצם כלשהו, כיסא מתכת שחור בעל משענת כחולה מפורקת שהן הסיעו כל הדרך מבית הספר באחד מבקרי החורף. נויה מגביהה את הטלפון הנייד באצבעות מודאגות, סורקת את החלל הצר עד שעיניה נחות על הפינה המערבית. גוף מוטל על הקרקע המאובנת, מחוסר הכרה. זוהי נערה בת גילן. היא לובשת את בגדיה של נויה ונושמת את האוויר שנויה נושמת, אפילו פניה זהים לפניה של נויה. אבל זו לא היא.
"מה יש לך, תעירי אותה!" נוזפת בה גליה בלחישה רועמת.
נויה שותקת ומוסיפה להביט בנערה הישנה. לרגע, מחליקה את צמתה שלה בשתי ידיים, מקללת את אצבעותיה הפחדניות. לעולם לא ייפול מהן קסם. אפילו לא מטבעות. היה עליה להיות ערנית, להבחין בשערה שתלש כדי לשכפל את הגוף שעד לרגע ההוא היה יחיד במינו. היא לא יודעת כמה לילות כילה בעליית הגג המושלגת לפני שיצא אל ההר, אבל היא יודעת שקנה גוש חומר מחנות היצירה. מדי לילה היה נעלם ומפסל את דמותה על פי התמונות שמצא בחשבון הפייסבוק שלה: רזה, נמוכה מבתו, שיערה קצר וכהה יותר, פניה בהירים, מעוגלים. אישונים כחולים על רקע לבן – היתרון היחיד שהיה לה על פני גליה, חשבה, ובכל זאת אף אדם לא הואיל להביט בה. אף אדם מלבדו. לא, מחקה את המילה הכוזבת מתוך ראשה. אף גבר.
עם בוא הקור אל שמי הבוקר, שענני ברד המטירו מתוכם רסיסים כבמלחמה יום-יומית, היה אבא של גליה מספיג מטליות נייר במי גשם לפני שנפלו אל המרזב מעוטר השברים, מכסה את הגוף המתהווה, להגן מפני החמצן, ונועל את הצוהר. בלילה האחרון, כבר לא יכול היה להרגיע את אישוניו המתרחבים והפיל את פלטת הצבעים בתנועת מרפק נרגשת, מכתים את רצפת העץ. הוא אסף את הפסל שצבע רק במקומות ספורים – ורוד לשפתיים, כחול לעיניים, שחור לריסים – והתעכב עד הבוקר כשטבל את מכחולו ויצר גוון אדום בהיר, שאיתו ליטף בעדינות שתי נקודות, ופיו יבש כבאר.
אבל הניסיון נועד לכישלון. גוף החרס שפיסל אבא של גליה נותר קפוא מתחת לשמיים הכסופים, עומד כמו גווייה עגומה בפסגת הר מירון ללא ניע. הקוסם השבור עמד מתוסכל וחיוור בחולצה ספוגת מים וחיכה שהברק יכה בו, אבל אפילו השמיים לא שעו לתחינותיו. "כל השנים בלעדייך…" מלמל, מנסה שוב ושוב להפיח בפסלו רוח חיים, אך לשווא. היא לא קמה. בלית ברירה, מחשש שייתפס שם וייחשב למטורף, החזיר אותה כל הדרך במושב האחורי והניח בעליית הגג.
אם יזכרו אותו אחרי שימות, ודאי יספרו איך כל הדתיים של צפת היו יורקים על המדרכה בכל פעם שחלף על יד בית הכנסת, נמלטים אל מאחורי חלונות הזכוכית הצבועה בעודם מסננים בזעם כבוש, "עובד אלילים". אבל בבוקר ההוא, אבא של גליה קבר את גאוותו בין עורקי המרזב ונשא תפילת שחרית.
סבלנותה של גליה פוקעת. "זהו, נגמרו החלומות", היא לופתת את זרועותיה הדקיקות של הנערה המבוהלת ומקימה אותה על רגליה, מטיחה את גופה בכיסא. נויה מוציאה חבל מתוך תיקה וקושרת את כפות ידיה. נשימתה של הנערה נעתקת, כמו ברגע שניעורה לחיים באפלת הלילה המושלג, בשעה שהחברות שיחקו. משהו מתנוצץ בעיניה – נויה לא יודעת אם זו דמעה או טיפת רוק שניתכה מפיה של גליה. היא לא עוצרת לחשוב, כי אם מביאה את הפטיש.
גליה נוטלת את החפץ הכבד מתוך היד הרועדת. גם עכשיו, כשהטלפון הנייד שולח קרן אינסופית אל החלל, עיניה אפלות. "עוד מעט הוא יבוא לחפש את המעריצה הסודית שלו, לא כדאי שתתרגשי ככה", היא מחווה לעבר אצבעותיה של נויה. "קחי, תעשי את זה את", משיבה לה את הפטיש.
משהו פוגע בקרקע בצלצול עמום, כסוף כירח.
גליה מחייכת אל הנערה, שעיניה ריקות כמעט כמו עיניה של נויה. "את יודעת", מוסיפה חרש, "אולי בזמן אחר, בארץ אחרת, הייתן יכולות להיות אחיות".