כמו דג חרב בליבו של פברואר מאת דניאל גורי דה לימא

הוא שב לעת שקיעה. הסירה גלשה בשקט אל תוך הרציף. המנוע נהם בעייפות. חיים דומם אותו וקם על רגליו והשליך את החבל על הרציף ונשען לפנים כדי לקשור אותו לזיז הברזל. הוא גירד את זקנו ולקח נשימה עמוקה וטיפס מהסירה לרציף, מפרקיו מתחככים תחת גופו הכבד. הוא פנה והביט בשמיים מדממים מכחול לסגול וראשו התמלא מחשבות.
'למה לא אמרת לי שאתה יוצא?', שאל גבי, שאת צעדיו חיים לא שמע במורד הרציף. הוא הסתובב והסתכל עליו.
'לא רציתי להפריע לך עם הדברים שלך'.
גבי הביט בו, שקט.
'אתה מנסה לעצבן אותי בכוח'.
חיים לא הגיב. הוא הרים את החכה והצלצל מירכתי הסירה והחל לדדות בכבדות במעלה הרציף לעבר הנמל. הוא חלף על פני גבי וטפח לו על הכתף. מבטיהם נפגשו רק לרגע. עיניו של גבי רשפו ארגמן כנגד השקיעה ולא הניחו לו להתקדם. עיניו של חיים שתקו באפור.
'אני מצטער שלא אמרתי לך'.
חיים המשיך ללכת. גבי פנה וצעד בעקבותיו.
'תפסת משהו לפחות?'.
חיים הושיט הצידה את ידו השמאלית והרקיד את אצבעותיו הריקות.
'אז מה נאכל?'
'את האוכל שיש בבית, אתה לא חי באפריקה'.
הם סעדו בשקט. גבי התעסק בפלאפון. הבית היה חמים וזהוב לאור הנרות. בחוץ היה קר ומבעד לחלון ניתן היה לראות את הילות האור של פנסי הרחוב לוכדות את הזרזיף שטפטף מהשמיים.
'תניח את זה בצד קצת', אמר חיים.
'אני רוצה להראות לך משהו'.
'תעזוב אותי מהחתולים האלה, זה לא מעניין אותי'
'סתום רגע, זה לא חתולים'.
חיים הפסיק ללעוס והביט בגבי, עיניו קבורות בצג הסלולרי. הוא הניח את המזלג שלו וסטר לגבי חזק בעורף.
'אחח, מה אתה דפוק—אחח!'.
גבי שתק זמן רב לאחר מכן והפלאפון היה מונח בצד. חיים המשיך ללעוס את השניצל שלו, עיניו נחות על נקודה סתמית בקיר שמולו. לעיתים צנחו לצלחת. לעיתים הביטו בחללים ריקים על הקירות ומעליהם מסמרים ישנים שננעצו מזמן והגיע זמנם לצאת.
'ראית נימפות בים?'. גבי חייך בפה מלא. חיים הסתכל עליו. זה לא היה חיוך זדוני.
'לא, היום לא'.
'היום לא ראית. גם לא שדונים?'
'גם שדונים לא היו'.
'חבל, גם דגים וגם שדונים לא היה'.
אצבעותיו של גבי התעכבשו לעבר הפלאפון שוב והחלו לרקד על הצג. חיים צודד לעברו מבט אך לא אמר דבר. הוא היה ילד כחוש ותמיר. לא ילד בגילו, אבל עוד ילד ברוחו. מלא גופרית ופלפל אדום. חיים לא סבל את זה. יותר מדי דומה לאמא שלו.
'הנה, תסתכל'. גבי החליק את הפלאפון לעברו.
'אמרתי לך—'.
'תסתכל שנייה אחת, רבאק—'.
חיים נאנח והניח את המזלג שלו והניע עם עקב כף ידו את הפלאפון לעברו והביט בצג ארוכות.
'מי זאת?'
'חמודה, נכון?'
חיים הביט בתמונה שהייתה על המסך.
'יש לה חיוך יפה'
'אתה אוהב ג'ינג'יות'
'למה אתה מראה לי את זה?'
'היא עשתה לך לייק בטינדר'
'מה זה בטינדר?'
'אפליקציה של שידוכים'.
חיים הביט בו בשקט.
'חלאס, אתה לא חי במערה. אתה חושב שזה מגניב להתנהג כאילו אתה מימי הביניים?'.
חיים דחק את הפלאפון בחזרה לעבר גבי.
'כן'.
גבי לקח את הפלאפון ונעץ את המזלג בחתיכת השניצל האחרונה וטחב אותה לפיו וקם לפנות את הצלחת שלו.
'—יושבים פה עם נרות כמו נזירים הומואים—', הוא מלמל ויצא לעבר המטבח. חיים נאנח ושלח את מבטו לאינסוף שמעבר לקיר הצהבהב שהיה לפניו והמשיך ללעוס. לסת החמור שלו חורקת וטוחנת. הוא שמע את צלצול הצלחת בכיור ואת הצעדים לתוך החדר ואת הדלת נטרקת. הוא גיחך לעצמו בשקט. הוא סיים לאכול והניח את מרפקיו על השולחן ושילב את ידיו והשעין את פיו כנגד אצבעותיו. הוא הביט במסמרים הישנים שעל הקיר וחשב על דברים שלא רצה לחשוב עליהם.
השמיים טרם הכחילו כשהקיץ. הוא שכב בצד שמאל של המיטה. היה שפע של מקום לימינו. עיניו היו כבדות ופקוחות אך לא הביטו בשום דבר. הוא משך מעליו את השמיכה ודחף את עצמו לישיבה והניח את רגליו על הרצפה. שנתו הייתה רצוצה. הוא הביט מחוץ לחלון על הרקיע המתגבש משחור לציאן. הוא חשב שזאת זריחה יפה ותהה איפה היא מוצאת אותה עכשיו. הוא הזדקף לאט ודידה למטבח כדי להרתיח מים. הוא טבל את התיון בספל ובהה בו צובע אותם ואז הרים את עיניו וצפה באספלט השחור שעוד הבריק מגשמי הלילה. הוא התלבש ולקח את הצלצל שהיה שעון על הקיר ליד הדלת ולבש את המעיל האפור שלו וחבש את כובע הקסקט ויצא החוצה לטנדר.
בדרכו הוא חלף על פני הרחוב הראשי וראה את החנויות גוללות את עצמן לאיטן החוצה. פרחים שנפתחים לאור השמש. דוכני הפירות נפרשים בשלל גווניהם, תפוזים ותפוחים ומנגו וענבים ואננס ואגוזי קוקוס ובננות ושזיפים וקרמבולות. יצחק המנעולן פרש מטה את יריעת הברזנט הירוקה שלו וצלע שפוף פנימה, רגלו הבטלה נגררת בעקבותיו. חגית התופרת עם הרטייה והשיער הדליל משתעלת אל תוך מטפחה רקומה ונשענת כנגד משקוף הדלת, נראית כאילו היא עלולה להתרפק לחתיכות בכל רגע. תמיד היה לה חיוך אחד לפחות עבורו, ושיניה היו במצב יוצא מן הכלל. כך הוא ידע שאין מה לדאוג לה. כל עוד פיה ממשיך לנצנץ היא תהיה בסדר. הוא לא יכול היה לומר אותו דבר על מתי, הפיתום החרדי שהתגלגל אליהם לפני שנתיים ונהג לשבת על ארגז חלב עם הבובה החילונית שלו, אלכס. הפה שלו היה מחרוזת פנינים וחיים היה משוכנע שהוא משוגע על כל הראש שימצא את מותו בצורה אלימה בזמן הקרוב. הוא היה איש רעוע, רגע אחד חייכני ועדין ומיד לאחר מכן רוטט ונפיץ כמו צפע. חיים לא יחל לו רעות, הוא רק הרגיש אותן מגיעות בעצמותיו. זה לא קרה לעיתים תכופות, אבל כשהרגיש זאת הוא האמין שזה נכון. סבתו, ערגה, הייתה מכשפה. היא אמרה לו שנעמי תעזוב. הוא לא האמין לה בזמנו, למרות שזאת הייתה הנבואה הרגילה ביותר שהיא ניבאה בחייה. ערגה הייתה זו שאמרה לו שהוא יתפוס לבדו עם הצלצל דג חרב שמשקלו מאה וארבעים קילוגרם באמצע פברואר. אביו אשפז אותה לאחר הנבואה הזאת, ונסע לשחרר אותה לאחר שחיים הגיע לחוף עם דג החרב הגדול ביותר שנתפס אי פעם בארץ. הוא חשב עליה הרבה. היא חסרה לו מאוד למרות שלא הייתה אישה נחמדה במיוחד. היה לה פה של אלוף שש בש תוניסאי והיא נהגה בקביעות להרביץ לאנשים. עם מקלות ועם הידיים. לסבו, לאביו וגם לו. לפעמים לזרים ברחוב שלא הסתדרו לה בעין. אבל היא הפכה את החיים למעניינים יותר. היא כיסתה דברים במסתורין והטילה צללים איפה שהיה אפשר. היא אפשרה לו לחשוב שישנם דברים שהינם גם אם אינם נראים מיד לעין. כשהיה ילד היא זאת שאמרה לו שהוא ימצא אהבה בים. את נעמי הוא פגש במסיבת ריקודים בנגב, לא רחוק מבאר שבע. הוא היה מרדן יותר בזמנו.
הוא החנה את הטנדר בנמל ולקח את הצלצל והלך לעבר הרציף. השמש כבר יצאה והיה חמים אז הוא הוריד את המעיל והניח אותו לאורך זרועו. הוא גירד את זקנו ונשם עמוק את האוויר המלוח והגביר את צעדיו. משמאלו בקצה המרינה הוא ראה את מוטי מדדה בזריזות על מקל ההליכה שלו. הוא נופף לו לשלום. הוא הניח את הצלצל בסירה ונכנס אליה והתיר את הקשר וניגש להתניע את המנוע. הוא שמע את נקישות המקל של מוטי כנגד העץ וכשהרים את ראשו הופתע לגלות את הקשיש במרחק כמה מטרים ממנו.
'אתה זז מהר'
'אני נינג'ה'
חיים הנהן בנימוס וגלגל את החבל והשליך אותו לירכתיים. מוטי ניצב מעליו על המזח ואמד אותו.
'מה נשמע, חיים?'.
'בסדר'.
'אתה יוצא הרבה לים בזמן האחרון'.
'כן'.
'לא תופס הרבה אבל'.
'לא'.
'אתה לא דייג משהו'.
חיים הרים את ראשו מהחבלים והביט במוטי.
'מפסל קצת?', מוטי שאל.
'לא'.
'רתכות בעיקר'
'כן'.
'אתה נראה עייף'
'כן, קצת. אולי'.
'אני סתם מנומס. אתה נראה חרא'.
מוטי חייך. חיים לא חייך אבל עיקם את פיו במחווה שהקדימה חיוך. הרוח הפריעה את שלושת השערות הכסופות שנותרו על ראשו של מוטי.
'מה קורה איתך? אתה מזיין לפעמים?'
'טוב, מוטי, אני יוצא—', חיים החל להזיז ציוד בסירה כדי להיראות עסוק. מוטי הרגיש בנוח לעמוד ולצפות בו.
'אל תתבייש ממני'. מוטי נקש עוד כמה צעדים ועמד על קצה הרציף וגהר מעל חיים.
'אין לי יותר מדי סיבות להרגיש בנוח—', חיים משך במשנק המנוע. הוא פרפר לחיים.
'אני ואבא שלך היינו ככה!'
'כן, אבל אני והוא לא'
'הוא אהב אותך מאוד'
'לא נכון'
'נכון, הוא שנא אותך. הוא היה איש מורכב–'
'טוב לראות אותך, מוטי'
'אתה ילד טוב, חיים. תעשה עם עצמך משהו. החיים לא נגמרו'.
'אוקיי'.
חיים הטה את כובעו והניע את הסירה מן הנמל. מוטי נשאר על הרציף וצפה בו מתרחק עד שחלף את הסלעים השחורים של המפרץ.
הוא שכב בעצלתיים עם ראשו בירכתיים על כרית מרופטת. השמש הייתה במרכז השמיים ונעימה על עורו הסדוק. הוא חשב על דברים רבים. דברים שלא רצה לחשוב עליהם. דברים שאינם. הוא פקח חצי עין והביט בחכה שהייתה שעונה כנגד דופן הסירה ומנוגדת לספסל החרטום כדי שלא תיפול וחוט הדיג תלוי רפוי בתוך המים. הוא הרים את עצמו על מרפקיו והביט סביבו. הים הכחול נפרש לכל עבר עד קצה האופק. הרוח ליטפה את אוזניו. היה כל כך שקט. הוא היה לבד. שום דבר לא התקיים באותו הרגע פרט אליו ולסירה ומה שבתוכה. אפילו לא גבי. הוא הרגיש חנוק. כאילו מישהו הניח לו חלוק נחל על הלב.
משהו משך את מבטו בזווית העין. משהו מגיח בחטף ונטבל שוב. אדוות במים. הוא נשען לפנים והצר את עיניו. היה נדמה לו שראה משהו זע על פני המים. הוא משך את השמיכה הבלויה מעל רצפת הסירה והוציא את המשוט היבש וטבל אותו במים וחתר בעדינות קדימה. הוא עצר והכניס את המשוט לסירה ורכן מעל לדופן והביט במים. לא היה שם דבר. רק השמיים ופרצופו המשומש. הוא הביט במים זמן רב ורכן עוד קצת.
אז הבחין בזוג העיניים מביטות בו מתוך המצולות.
הוא ידע שאלו עיניים משום שהן זרחו באזוביון ונראו כמו זוג עיניים. אולי היו דגיגונים? לא, אלו היו שתי נקודות אור מקובעות והוא הכיר את כל הדגים ששחו במים האלה. אף אחד מהם לא זרח באזוביון. הוא הטיח את ראשו כנגד המים הצוננים ופער את עיניו וחיפש. הוא הביט שמאלה וימינה אך לא היה שם דבר פרט לעלטה הכחולה. הוא עיגן את רגליו בספסל ונשען לפנים והכניס את כל פלג גופו העליון לתוך המים והסתכל מתחת לסירה ושם היא הייתה. היה צחוק בעיניה ושובבות בחיוכה וכל האוויר התנקז לו מן הריאות וכעבור שבריר שניה הוא הוצף בנחיל של בועות ולרגע היה נדמה לו שראה סנפיר מצליף ומפלח את המעמקים אך לאחר שמצמץ והביט שוב לא היה זכר לדבר. היא נעלמה כלא הייתה.
הוא משה את גופו מן המים ומילא את ריאותיו באוויר ונשען לאחור על דופן הסירה. ממעל היה שקט כמו מתחת. הוא היה מוכרח לדבר עם עצמו.
'מה לעזאזל—', היה מה שאמר.
ליבו הלם כל כך חזק שהוא חשב שהוא מנסה לדפוק את דרכו למעלה אל גרונו ולצאת החוצה לחפש אותה בעצמו.
הוא ישב שעה ארוכה בסירה ותהה והפך את המחשבות בראשו הנה והנה בחיפוש אחר הסבר הגיוני. הוא לא הרגיש משוגע. הוא לא הרגיש רדום. הוא הרגיש שקול למדי. והוא לא הצליח להסיר את הבזק פניה ממחשבותיו. הוא היה צרוב על עפעפיו כמו תחריט והופיע לנגד עיניו בכל פעם שמצמץ. ובכל זאת הוא לא הצליח להיזכר איך היא נראית. רק את איך שהרגיש. מנותק מהחלל, כאילו לרגע שועתק למימד אחר.
רק כאשר האופק החל להסגיל והשמש כמעט נמסה על קו המים הוא הזניק את המנוע ושט חזרה אל המפרץ. כשהיה במרחק כמה מטרים מהסלעים הוא שמע קול מאחוריו. חזהו התמלא רוח והוא זרק את מבטו לאחור אך לא ראה דבר. הוא נאנח. כשהביט שוב לפנים חרטום הסירה התרסק כנגד הסלע השחור.
הוא התעורר שרוע על סלע רטוב. גבו מעוקל כנגד מתאר האבן. השמש הייתה בשמיים תחת כסת של עננים והרוח נשבה קרירה. הוא עצמו לא היה רטוב. הוא זע והרגיש שכולו כואב. אבל לא רגלו הימנית. הוא קיפל את הברך והרים את ראשו והסתכל. השוק כולו היה עטוף באצות ועקצץ כשהזיז אותו אך לא כאב. הוא ישר את זרועו והזדקף לישיבה והביט סביבו. הוא היה על חוף סלעי באי קטן. סביבו רק הים. מאחוריו הסלעים נכנעו לבסוף לחול וליער דקלים אפל. על החול היו פזורות צדפות אדירות בגודלן, כמו מכוניות. אחת גדולה כמו הטנדר שלו, זכרונו לברכה. הוא לקח את ברכו השנייה אליו וניסה להזדקף אבל גופו כאב והסלע היה חלקלק והוא החליט לחכות עוד רגע.
'אין לך לאן למהר'.
הקול הגיע מאחוריו. היה לו ניגון משונה. הוא הסתובב וראה אותה שעונה עם אמותיה על הסלע מתחתיו, רוב גופה סמוי במים. היא הביטה בו עם עיניה הסגלגלות. הוא לא הצליח להסתכל עליה ישירות יותר מכמה שניות. זה היה כמו להביט בשמש. היא הייתה כל כך יפה. הוא לא הצליח להיזכר בשום אות בשפה העברית.
'קח את הזמן'.
'איפה אנחנו?'. הוא נשען לפנים וייצב את עצמו עם זרועותיו והזדקף לאט והביט סביב.
'בבית הכלא של דוד שלי'.
יותר מדי שאלות עלו במוחו. הוא העדיף לחכות שתסביר את עצמה.
'אל תדאג, אתה לא בכלא. זה שם בתוך היער'.
'מי נמצא שם?'
'מי אתה היית שם בבית כלא?'.
הוא הנהן. הוא הסתכל סביבו וחיפש סלע שנראה שטוח ויבש דיו לקפוץ אליו. הוא ראה אחד מספק במרחק מטר ולקח צעד לעברו.
'הייתי מחכה רגע—'.
הוא לא הקשיב לה וקפץ. רגלו הימנית בקושי ניתרה והוא נחת על אותו סלע שעמד עליו והחליק ונחבט בו וגלש לתוך המים הקרים. היא צחקקה. היא הרים את ראשו מעל המים וניער את המים מעל פניו ושחה לעבר החוף והתיישב על שפת הים על החול הרך. היא נשענה לאחור על הסלע ואמדה אותו והוא הביט בה והתקשה לקרוא את עיניה. הן היו סמיכות במסתורין.
'אתה לא מפחד ממני'.
'לא'. היא חייכה. 'אני חיים', הוא אמר.
'נעים מאוד, חיים', היא השיבה.
'איך קוראים לך?', הוא שאל לבסוף.
'את זה תגלה בפעם אחרת'.
'פעם אחרת?'. היא הנהנה וסימנה לו להתקרב אליה. הוא קם ונכנס למים. היא אמרה לו לעמוד מולה והוא נעמד והיא קיערה את כפות ידיה והניחה אותן על צווארו. היא רעד למגעה. הוא היה חם ורך. היא טבלה אותם במים וירתה את עצמה הלאה, מותנה מניע אותם במהירות בלתי אפשרית. בועות שצפו וקצפו סביבם והוא בקושי הצליח להטות את עיניו מטה מספיק כדי לראות את סנפיר הברקת שלה משסף את המצולות.
היא הביאה אותו עד לסלעיו השחורים של המפרץ ואז שחררה אותו ומבלי לומר מילה נוספת נעלמה שוב אל תוך הכחול. הוא קרא אחריה אך היא כבר לא הייתה.
הם הסתכלו עליו כאילו נפלט מלוע הגיהינום. הראשונה שיצאה לקראתו הייתה חגית התופרת. היא השתעלה לתוך המטפחת שלה והניחה את ידה על כתפו והזמינה אותו לכוס תה. הוא סירב בנימוס. הוא היה מוכרח להגיע הביתה ולהגיד לגבי שהוא בסדר. היא ליטפה את לחיו וטפחה על גבו ושלחה אותו עם עוגיית חמאה. לאחר מכן היו כמה אנשים שאמרו לו שלום. שאלו מה נשמע. איפה היית, הם תהו. בים, הוא השיב. הם נדו בראשם והמשיכו הלאה.
הצבע צנח מפניו של גבי והוא רץ לעברו וחיבק אותו. הוא רצה לספר לו מה קרה, אך לא ידע מאיפה להתחיל. הוא לא רצה שיקלקל לו את זה. הוא חשב על כך רגע והחל לטוות במוחו סיפור אחר, כזה שיישמע סביר. אבל המילים לא רצו לצאת מפיו. הוא הרגיש סתום. אז הוא סיפר לו לבסוף את האמת כולה כפי שידע אותה וכפי שראה אותה.
גבי שתק ארוכות ואז אמר, 'מה?'.
חיים חזר על הסיפור בפשטות. גבי הציע אלטרנטיבות הגיוניות יותר. חיים נד בראשו לשלילה. כך זה קרה.
גבי ישב בשקט בלי לזוז זמן רב. הוא יישר את רגל ימין ונשען קדימה ופתח את פיו לדבר והרים גבה וסגר את פיו ואז עיקם אותו ונשען שוב לאחור בכיסא.
'אני אמור לאשפז אותך עכשיו?'
'לא', השיב חיים.
'אבל נראה לי שכן. אתה משוגע. אם אתה מאמין למה שאתה אומר לי אתה משוגע'.
בחוץ השמיים כבו ובמקומם ניצתו הכוכבים. רק האור בסלון דלק והזהיב את המטבח החשוך בו הם ישבו. חיים הביט בבנו. הוא כל כך דומה לנעמי, הוא חשב. גופו חרק לעמידה. הוא דידה לעבר המקרר ופתח אותו והוציא בקבוק גדול של מיץ תפוזים ורוקן אותו באחת. לאחר מכן הוא הוציא גוש גדול של גבינת רוקפור וניגש לשיש ופתח את ארגז הלחם ובצע ממנו חתיכה נאה וחתך מהרוקפור פרוסה עבה והניח אותה על הלחם ואכל לאט, שעון על השיש. גבי עמד ובהה בו.
'מה אתה עומד לי פה ואוכל גבינות עם לחם כמו איזה מהגר—'
'גבי. אני הולך להתקלח ולישון'. הוא סגר את קופסת הלחם ואת דלת המקרר וצעד בכבדות לחדר השינה.
'אני לא יודע מה לעשות', השיב גבי.
'אתה בן עשרים וארבע', אמר חיים, 'בגיל עשרים וארבע תפסתי לבד באמצע פברואר דג חרב ששקל מאה ארבעים קילו'. גבי לפת את השולחן וגרף את העץ עם ציפורניו.
'מה זה קשור לעולם??'.
'אין דגי חרב בים באמצע פברואר. אנשים יכולים לעשות כל מיני דברים. אתה תסתדר'.
'זה מה שיש לך להגיד לי?'.
'כן'.
הוא יצא לים כל יום החל מאותו הבוקר. הוא קנה סירת מנוע קטנה ביד שנייה ויצא לפני הזריחה. הוא הפסיק לקחת את החכה. אנשים החלו להסתכל עליו מוזר. הוא ידע שגבי דיבר עם מישהו. מה לעשות עם אביו חולה הרוח.
הוא ראה אותה מדי יום. בהתחלה הייתה חולפת מתחת לסירה ודופקת על הדופן ומנופפת לו לשלום. כך היה בשבוע הראשון. לאחר מכן החלה להציץ את ראשה מדי פעם ולומר לו כמה מילים. הוא תמיד שאל אותה לשמה והיא תמיד אמרה שזה לפעם הבאה.
יום אחד הוא החל לנחש. כך נמשך המשחק שבועות וחודשים ובינתיים הם חולקים ביניהם סיפורים. לפעמים לקחה אותו לאיים והוא היה בונה פסלים מסלעים. עורם אותם בצורות משונות. הוא סיפר לה שהוא רתך והיא ביקשה שירתך לה משהו. הוא שאל אותה פעם למה היא מבקרת אותו מדי יום.
'אתה איש נחמד', היא השיבה.
שישה חודשים חלפו להם והוא לא ידע את שמה. הוא הפך לשוטה הכפר. רק חגית התופרת עוד המשיכה לנופף לו. כל השאר נעצו מבטים ולאחר שהיה חולף התלחששו ביניהם על הרתך המשוגע הזה שיוצא לים כל יום וחושב שהוא מתקשר עם יצורים מיתיים. לחיים לא היה אכפת. בלילות הוא היה חוזר הביתה ומבשל לגבי ארוחת ערב וסועד איתו בשקט ואז מסתגר בסדנא ומאבד את עצמו בשיכרון של עשייה. מול עצמו הוא ידע שייתכן מאוד שמדובר בשקר. אך השקר האפשרי המריץ אותו, והוא חבק אותו בשתי ידיו.
הוא חזר הביתה לאור הדמדומים ומצא את גבי ומוטי יושבים בסלון. גבי חמור סבר ומוטי עם חיוכו האדיב. חיים הוריד את המעיל והמגבעת ותלה אותם על המתלה וטמן את ידיו בכיסיו ועמד והביט בהם. גבי היה הראשון ששבר את השתיקה.
'התקשרתי לאמא'.
'ומה היא אמרה?'.
'היא לא רצתה לשמוע. שלחה לי קצת כסף'.
'יפה'.
מוטי גירד את ראשו וחייך ויישר את משקפיו על גשר אפו והשעין את שתי ידיו על מקל ההליכה שלו.
'איך הפרנסה, חיים?'.
'יש לנו מספיק כסף. הילד אוכל'.
'אל תקרא לי הילד'
'אז איך אני אקרא לך, גבי?'.
'אני עוזב את הבית'
'יופי, אתה ילד גדול'.
'לך תזדיין'.
חיים נשאר לעמוד. גבי ישב מקופל בתוך עצמו, אצבעותיו לופתות את בשרו.
'חיים, הבן שלך דואג לך—'.
'אין לך מה לדאוג, גבי'.
'אני עוד זוכר את סבתא שלך, ערגה—', מוטי נשען לאחור, נובר בארכיונים של עצמו.
'אישה טובה', אמר חיים.
'כן, אני לא יודע אם זה הניסוח שהייתי בוחר בו—'.
'האישה הכי טובה שהכרתי אי פעם'. הבעתו של חיים לא הסגירה דבר.
'היא הייתה משוגעת—', מלמל גבי.
'תסתום את הפה שלך'. הוא לא הרים את קולו. הוא נותר דומם ורק הביט בבנו.
'תשמע, חיים, גבי מגיע ממקום טוב, הוא עושה את זה כי הוא דואג לך—'.
'זה מביך—'.
'גבי, תשתוק רגע, אתה רוצה לעזור לאבא שלך—'.
'לא, אתה יודע מה, שיזדיין, הוא לא יהיה מבסוט עד שהוא יבריח את כולם כמו הסבתא המשוגעת שלו שמתה לבד באיזה צריף על הר תבור—'.
'סבתא שלי מתה בבית חולים', אמר חיים.
'אמא סיפרה לי—'.
'זה המקור שלך?'
גבי שתק.
'חיים, מה אתה עושה כל היום בים?'.
'אני נפגש עם בתולת ים'.
מוטי אמד אותו ארוכות מבעד לעדשותיו העבות.
'איך קוראים לה?', הוא שאל.
חיים שתק. 'אני לא יודע'.
'אין לה שם?'.
'אני צריך לנחש. זה מן משחק'.
'זה משחק'.
'כן', השיב חיים. גבי קבר את פניו בידיו.
'ואתה נהנה מהמשחק הזה?'. לא הייתה נימה של ציניות בקולו של מוטי.
'כן'.
גבי פלט צחוק מת. 'למה אתה זורם עם החרא הזה?'.
'כל זה התחיל אחרי התאונה שלך?'
חיים לא אמר מילה. הוא הסתכל על מוטי ואז הסתכל על חיים.
'בואו איתי'. הוא פתח את הדלת והשאיר אותה פתוחה ויצא החוצה. גבי ניגש לעזור למוטי לקום אך מוטי נתן בו כזה מבט שהוא לקח כמה צעדים אחורה. מוטי דחק את עצמו לעמידה בעזרת המקל ויצא בעקבות חיים. גבי גרר את רגליו אחריהם וסגר את הדלת.
חיים צעד לאורך שביל החצץ לעבר מבנה נמוך וארוך שנמשך בסמוך לבית. הוא הוציא את צרור המפתחות מכיסו והכניס את המפתח החלוד למנעול וסובב. הוא נרתע לרגע כשגילה את מוטי כבר מעבר לכתפו, חיוכו נוצץ לאור הלבנה. הוא פתח את הדלת בחריקה ופסע אל תוך עלטת החדר. מוטי נכנס בעקבותיו. מאחוריהם צעדיו של גבי רשרשו בחצץ. הוא נכנס אחריהם וסגר את הדלת. הם עמדו באפלה ובשקט.
אור הציף את החדר. מוטי התבונן סביב בשקט. הבעתו מאובנת וניטרלית. הוא החל לדדות באיטיות בין מונוליתים של אבן וברזל, מפותלים בצורות בלתי רגילות. הם לא הזכירו במתאר בריות שהכיר. חיים עמד דומם בראש החדר ועקב במבטו אחר מוטי. גבי נשאר סמוך לדלת הכניסה בחוסר שקט. מדי פעם עיניו התרוממו ונתפסו לרגע על אחד הפסלים ומיד הושפלו שוב.
נקישות מקל ההליכה של מוטי נעשו מרווחות יותר. הוא עצר ועמד והתבונן בפסל אחד שעמד בקצה החדר. הוא לא הוצב במקום מרכזי. הוא לא הבדיל את עצמו בסגנון מיתר העבודה שמילאה את הסדנא. אך משהו בצורתו היה יוצא מן הכלל. הוא לא היה מופשט כמו האחרים ובדמותו הזכיר אישה. היה זה פסל בעל יופי בלתי רגיל. היו אולי יפים ממנו אך לא יפים כמותו. מוטי עמד והביט בו ארוכות. לבסוף הוא הסתובב והביט בחיים ודמעות בעיניו.
'מה אתה בוכה?', שאל גבי.
מוטי לא השיב וגם לא הביט בגבי. הוא הגיע לבסוף אל חיים ואמד אותו.
'הם מאוד יפים. נחמד שחזרת לפסל'.
חיים הנהן.
'תשמור על עצמך. אני לא יודע מי זאת, אבל אל תסמוך על הדברים האלה. זה עסק מאוד הפכפך'. מוטי טפח על שכמו של חיים והסתובב ולקח נשימה עמוקה והביט שוב בפסלים והחווה לעברם עם מקל ההליכה. 'ותעשה איתם משהו. שעוד אנשים יראו'.
'שניכם נדפקתם', אמר גבי. 'מה יש לך, מוטי? ראית כמה פסלים ואתה פגאני?'.
'אני לא צריך לרקוד בעירום עם עלה על הבולבול כדי לראות שאבא שלך יוצר פה דברים יפים'.
'אז זה בסדר אם הוא משוגע, כל עוד הוא מפסל צורות יפות ממתכת?'
'כן, למה לא'.
'מה קורה פה, מה אני מפספס?', התפרץ גבי. 'למה זה בסדר??'.
מוטי משך בכתפיו ודידה לעבר הדלת. 'מה זה בסדר?', הוא שאל ויצא מהסדנא.
הם שתקו. חיים ניגש לדלת ובדרכו החוצה עצר ליד גבי והביט בו והניח את ידו על כתפו. גבי התנער ממנו ויצא מהסדנא גם הוא. חיים כיבה את האור ויצא ונעל את הדלת וחזר אל הבית.
שבועיים לאחר מכן תם הסתיו והקור החל. גשמים עזים ואפורים ירדו מדי ערב אבל בבוקר היה בהיר וקריר וחיים המשיך לצאת אל הים. גבי עזב את הבית ועבר לגור בדירת חדר קטנה מעל חנות הדגים של מוטי ועבד שם במשרה חלקית ובסופי השבוע מדי פעם היה נוסע לפונדק עלמה ועובד כסלקטור במסיבות הצעירות יותר. חיים ניסה לבקר אותו כמה פעמים, אבל גבי סירב לפתוח לו את הדלת בטענה שהוא אלרגי למשוגעים.
האנשים התרגלו לאקסצנטריות של חיים. היו כמה ילדים שנהגו לעמוד על המזח מדי ערב ולראות עם הים לקח אותו. כשראו את סירתו נוהמת מן האופק הם הריעו. אך מעולם לא נדמה שנשקפה לחיים סכנה. החורף היה חריג בשתיקתו באותה השנה והסערות שנהגו לפקוד את הים והחופים איחרו לבוא. ועל כן חיים בילה את ימיו עמה. יום אחד הוא מצא פיסת שלדה של אוניה טרופה על חוף אי בית הסוהר של דודה ולקח אותה עמו לסדנא ויצר לה ממנו פסל של פרח הדס. כדי שתהיה לה מזכרת ממשהו שהיא לא יכולה לראות בים. היא יכלה לשהות רק זמן קצר מחוץ למים כל פעם והייתה נוהגת לטפס על סירתו. הם שכבו מחובקים יחד ונמנמו תחת כסות הערפל.
'אתה חושב שהיו מאמינים לך אם היית יודע את השם שלי?'
'לא'.
'יופי. זה היה מוציא את כל הכיף מהמשחק'.
הוא שתק.
'זה עדיין כיף לך, נכון?'.
הוא לקח את זמנו עם התשובה. 'כן', הוא השיב לבסוף.
'שונית', הוא אמר אחרי זמן מה.
'אוי ואבוי'.
'אז לא'
'מה פתאום'. הם צחקו קצת ואז נרדמו.
ליבו של חיים הלם מהר ובחוזקה. הוא תהה אם היא יכולה להרגיש. הוא בלע רוק ופתח את פיו לדבר וסגר אותו כמה פעמים.
'שיקרתי', הוא אמר לאחר זמן מה.
'לגבי מה?'
'המשחק. הוא לא כיף לי יותר'.
'למה לא?'
'כי אני לא רוצה לחשוב שזה משחק'.
היא שתקה.
'זה לא יכול להיות שום דבר אחר'.
'אני חייב להאמין שכן'
'לא, אתה לא'.
'אני חושב שאת מרגישה כמוני'.
'מה אתה מרגיש?'.
'אהבתי אותך מהרגע הראשון שראיתי אותך'
'זאת הבעיה'
איך זאת הבעיה?
'בגלל שאין דבר כזה, זה לא יכול להיות'
'למה זה לא יכול להיות?'
'כי אתה לא הכרת אותי, אתה לא יכול לאהוב מישהי שאתה לא מכיר. התאהבת באיזה תחושה שהמצאת לעצמך. לא בי'.
'אני מאמין שאפשר להרגיש את הדברים האלה, אנרגיה של בן אד—'
…
'אנרגיה של מישהי'.
'זה שטויות. אני לא מאמינה בזה'.
'את לא מאמינה בזה'.
'זאת המצאה'.
'אני יכול להגיד אותו דבר עליך'.
'לא אתה לא. אני פה מול העיניים שלך'.
'אולי אני מדמיין אותך'.
'אתה מדמיין משהו'.
'אבל אני מכיר אותך עכשיו, ואני אוהב אותך עכשיו'
'אתה אפילו לא יודע איך קוראים לי'
'אז תגידי לי'
'אני צריכה ללכת'. הוא לא הספיק לקרוא אחריה והיא כבר נעלמה במים. רעם קרקר במרחק. השמיים נעשו עכורים. הוא השניק את המנוע וכיסה את עצמו במעיל וניווט את הסירה חזרה למפרץ השחור וכאשר הגיע אליו נפער הרקיע והגשם נורה בצרורות. רוחות רשפו מן הים ומתוך המכונית מבעד לשצף הטיפות ראה חיים כיצד העיפו את השולחנות מחוץ למעדנייה של אולג ועיקמו את מסגרת הברזנט של חנות הדגים של מוטי ומוטי ניצב בחוץ בהתרסה ומנפנף במקל שלו לעבר המסגרת. הוא הביט בחלון וראה את גבי מגיף את התריס וכעבור רגע יוצא מן הדלת ונעמד ליד מוטי. הוא חלף על פניהם ונסע הביתה.
הוא החנה את הטנדר בחנייה ודומם את המנוע ונכנס הביתה ותלה את המעיל הרטוב והתהלך ברחבי הבית. הוא גירד את זקנו והעביר את ידו בשיערו הכסוף וניגש לדלת ויצא החוצה אל הסערה ופסע לאורך החצץ ונכנס לסדנא והסתגר בה עד עלות השחר.
הוא הגיח החוצה עם האור הראשון. על כתפו סחב זווית מתכת כבדה. הוא הניח אותה בארגז הטנדר ונכנס הביתה ולקח את המעיל שהספיק להתייבש ואת המגבעת. הוא חבש את המגבעת לראשו ויצא מהבית והלך שוב לאורך החצר ונכנס לסדנא ויצא שוב עם סולם מתכת מתקפל גדול והניח גם אותו בארגז הטנדר ונכנס לטנדר ונסע.
האורות היו כבויים בחלונות מעל חנות הדגים של מוטי. חיים יצא מהטנדר והתבונן במסגרת הברזל הלבנה שעליה היה מתוח הברזנט הכחול של החנות. מוטי לא הצליח לגלגל אותה בחזרה. היא הייתה עקומה ומעוותת ובצבעה הלבן הדהוי דמתה לעצם כנף שבורה. חיים גירד את זקנו ואמד את המסגרת ואז ניגש לטנדר והוציא את הסולם מהארגז ופתח אותו ויצב אותו. הוא ניגש שוב לרכב ופתח את הדלת האחורית והוציא משם שני ארגזי כלים וטיפס במעלה הסולם והניח אותם על המפלס בראש הסולם. הוא הביט בחלונות מעל החנות. שום תנועה בתריסים. שום קול לא נשמע. הוא פתח את אחד הארגזים והוציא את המברגה ופירק את המסגרת ויישר את הברזל וקיבע אותו שוב והבריג את המסגרת בחזרה. הוא ירד מן הסולם והניף את זווית המתכת וטיפס שוב למעלה והתאים אותה למסגרת ואז הוציא מן הארגז השני מבער ומסכה וחבש את המסכה והלחים בעדינות את הזווית למסגרת. ואז הוא המתין והביט בשמיים מתהווים משחור לאפור והעננים שוב מתקבצים. גשם קל טפטף עליו ואז פסק. הוא בחן את ההלחמה וניער את המסגרת וסגר את ארגזי הכלים וירד מהסולם וקיפל את דבריו והשיב אותם לארגז הטנדר. הוא הביט בחלון. התריס היה מוגף. הוא השתהה עוד רגע, אך גבי לא הופיע. הוא נכנס לטנדר והתניע ונסע.
הגלים לא היו אלימים תחילה והסירה צלחה אותם בביטחון. חיים הניע אותה הלאה וקדימה והאופק החל להתעמעם תחת כסות הערפל וחיים הצר את עיניו כדי לזהות את סימני הדרך לעבר המקום שבו היו תמיד נפגשים. הוא זיהה צפון מזרחית אליו את הסלע המשונן שבצלו שכבו בחלק מימי הקיץ החמים יותר. גשם החל לטפטף. סולמות יעקב אחרונים נבלעו בתוך העננה הסמיכה והשמיים היו לילה אפרורי. אך הוא עדיין יכול היה לראות את המצוק הקטן והמשיך לעברו.
במרחק הדהד הרעם והאופק הצליף בלבן. גשם החל לטפטף. הוא הגיע לסלע ודומם את המנוע והקשיב לרוחות. הוא קרע ברך והביט בפני המים. עכורים וחסרי שקט. לא היה בהם דבר פרט להשתקפותו הקלושה. רצוצה לרסיסים אסימטריים. הוא נעמד והסתכל מעלה על הסלע, שחור כנגד הרקיע, גוהר מעליו. משהו בו אפל כעת. כבר בקושי היה ניתן לראות דבר. חיים סגר את המעיל וכיסה את ראשו בברדס המעיל ומשך במשנק. המנוע חרחר. הוא משך שוב במשנק והמנוע נהם ופרפר לתחייה. הוא והצטופף לעברו וניסה לקלוט מעט מגלי החום שנפלטו ממנו. הגשם הגביר את מאמציו. הרוח התגברה ועמה הגלים. הוא הזדקף שוב והביט בפני המים זמן רב. אדוות המים נדנדו אותו בסירה אך הוא נשאר לעמוד זקוף ועיניו סורקות את הים. לבסוף הוא התיישב ואחז בהגה ונתן לעיניו לבהות בחלל. הוא ישב בשקט ולא הוציא קול מפיו. משהו בתוכו נחנק. הוא הביט לאחור וראה רק את מסך הגשם האפור. לא היה זכר למפרץ. הוא חשב על גבי. המים החלו לחדור מבעד למעיל והיה לו קר. רגליו היו ספוגות. הכפפות שלבש החזיקו מעמד וידו הייתה יבשה ואחזה בהגה בחוזקה. הרוח הלמה ממזרח והביאה עמה גלים עזים. הוא חבטו בדופן הסירה ונדנדו אותו באלימות. הוא ירק את מי המלח וניגב את פניו עם הכפפה. הוא הביט אל תוך הרוח וראה נחשול גדול מקציף לעברו ושבר את ההגה היישר אליו. הגל הגיע וקרס על ראשו וחרטום הסירה פילח אותו והמים חבטו בפניו של חיים וריאותיו התמלאו מי מלח והוא ניער את ראשו והגיח מעל למים והעולם היה תוהו אפור וגועש. הוא לא הספיק להתגבש לפני שגל נוסף הגיע והפך את הסירה על פניה והמים סטרו לגופו אך הוא אחז בהגה חזק ונשאר על הסירה והתהפך איתה חזרה. הוא ייצב את עצמו ושאב את האוויר פנימה. הנחשול הבא הטיח אותו כמו נמלה מעל הסיפון והשליך אותו למים. הזרם התחתי משך אותו לאחור והים התערבל סביבו. בשיכרון הסחרחורת היה נדמה לו שראה זוג עיניים רושפות לעברו מן המצולות ותחתן פעורה תהום נשייה ללא תחתית והיא קוראת לו פנימה. מוחו היה ריק. הוא לא ידע לומר מה זה מעלה ומה זה מטה. הוא רק הלם בגפיו בחיפוש אחר פני המים. עיניו שרפו ופיו היה חנוק והוא ידע כעת שהוא אדם מת. המחשבה עלתה בראשו וחלפה כלא הייתה וכל מה שכאב בו כעת היה שלא ידע את שמה.
הוא התעורר שכוב על גבו. מוטל על החול הרטוב. הוא הרים את ראשו ונשען על מרפקיו והביט סביב. השמיים היו צלולים והשמש החלה את מסעה מערבה ומרחוק הוא שמע שחפים קוראים. החוף היה זר לו. הוא דחף את עצמו לישיבה והסתכל לאחור וראה תלולית חול ארוכה ומאחוריה ארץ שטוחה הנפרשת הלאה באפור ירקרק. קולות קראו לו בשפה זרה. הוא הביט צפונה וראה אנשים רצים לעברו ומנופפים ובידם מצופים ואלונקה. הוא הרים את ידו ונופף להם בחזרה. הם האטו מעט את מרוצתם. הוא הניח את ידו שוב על החול והרגיש משהו קשיח וחלק תחת אצבעותיו. הוא הביט וראה צדפות רבות על החול. הן היו מסודרות באותיות שאייתו שם. חיים הביט בשם וחייך ואז הרים את עיניו והסתכל על השמש זולגת לאיטה לעבר הים.