לשרוד את הלילה מאת גאיה אזולאי

היתה זו שעת לילה מאוחרת, אולי כבר לפנות בוקר, הוא לא ידע. הוא גם לא ידע למה הוא שם, רק שהוא פשוט צריך להיות. הוא ישב על אחד הספסלים בפארק הנטוש וסרק את האזור מבער לברדסו, עיניו הכחולות הקפואות כקרח בהו בנקודה מסוימת לכמה שניות ואז עברו לאחרת. כמה דקות עברו מאז שהגיע והוא התחיל לאבד את סבלנותו, לשבת כך בלא תזוזה כששלג יורד סביבך ומקפיא את עצמותיך זה לא דבר מהנה במיוחד, אך פתאום הוא קלט תנועה בזווית עינו. משהו – מישהו – הלך שם, ומה שזה לא יהיה, הוא ניסה להסתתר.
המים הצלולים שבמזרקת האבן המפוארת שנבנתה באמצע הפארק קפאו בשל הקור ונראו כמו פסל קרח מרהיב. האדם הביט דרך היצירה בדמות שניסתה לא להתגלות, אך לא הצליחה במיוחד. הוא קלט הכל, החל מהרעם החזק ביותר בשמיים ועד לפתית השלג הקטן ביותר שנוחת ברכות על הקרקע. הוא התבונן באותה דמות מסתורית במשך כמה זמן, מסתתרת באחת הסמטאות הסובבות את הפארק.
הוא ישב שם עוד כמה זמן, נראה היה לו שעברו בערך שעתיים מאז שהגיע, ואט אט התחילו להופיע עוד דמויות שנחבאו בין הסמטאות. לפתע הבין שהוא חשוף לגמרי, כאילו הוא קורא להם שיבואו אליו, וידו נשלחה אוטומטית אל מגפו, לופתת בחוזקה את הסכין הקטנה שהוחבאה בתוכו במיוחד למקרים כאלה. הרי זה משחק, לא? הכל פה משחק, והוא השחקן העיקרי. הוא השחקן שכולם רוצים לתפוס, כי הוא זה שלקח את החפץ היקר מכל.
הוא עדיין הביט באותה דמות ראשונה שבאה והיה בטוח שכבר גילתה שהוא יודע. הבינה שהוא יודע שהיא שם ורק מחכה להזדמנות הטובה ביותר להיחשף. היא לא ידעה שאין הזדמנות כזו, אלא אם היתה מעוניינת במוות בטוח. הפארק הוא לא מקום טוב להימצא בו בשעות הלילה, לא אם אחרים לא יודעים שאתה כאן ויוכלו להזעיק עזרה במקרה הצורך. לצערו הרב זה היה המקרה, אך זה לא הפריע לו, הרי בכל מקרה לא היו לו אנשים שהיו מוכנים להזעיק עזרה אם יקרה לו משהו. הוא היה לבד.
שוב, הוא לא זכר למה הוא שם, רק שהוא צריך להיות. המשחק ביקש את זה והוא יעשה כבקשתו, לא משנה מה יהיו ההשלכות. שבע עשרה אביבים מלאו לו בצהרי אותו היום והוא תהה: האם זוהי מתנת המשחק בשבילו, כשאין אחרים שיוכלו לתת לו אותה? האם הרג כל הדמויות הבלתי מזוהות שככל הנראה מתכננות להרוג אותו ברגעים אלו ממש זו מתנה ראויה לאדם שכמותו?
תהיה זו הובילה אותו למחשבה על מספר האנשים שגרם למותם, בכוונה או לא. הם היו רבים משיוכל לספור. בעודו סופר אותם אחד אחד מנה גם את מספר הדמויות שעורבות לו בכל מקום בפארק, את כל קורבנותיו העתידיים למות. היו שם בערך עשרים. הוא לא רצה להרוג. לא, הוא לא רצה לרצוח. הוא שנא את מה שהמשחק הזה דורש; מוות של אנשים חפים מפשע.
פתאום, ללא כל התראה מוקדמת, אחרי שנה שלמה שהיה כלוא בתוך אותו משחק ארור ולא התעניין לגבי זה אפילו פעם אחת, הוא חשב למה בכלל נכנס לתוכו? הוא גם נזכר. הוא נזכר שזו לא היתה סיבה מיוחדת או חשובה למדי. למעשה, הוא לא ידע אם אפשר להחשיב אותה בכלל כסיבה. הוא נכנס למשחק הזה מתוך שיעמום. ילד טיפש ומשועמם בגיל הטיפש עשרה שחיפש משהו מעניין לעשות עם החיים שלו, ובמקרה הכריזו על משחק חדש. משחק מציאותי. לא דיסק וללא דמויות ממוחשבות, משחק במקום אמיתי בהשתתפות אנשים אמיתיים ובעלי רגשות והרגשות אמיתיים. למעוניינים בהשתתפות נאמר להגיע לחוף הקרוב לביתם ומשם היוצרים כבר ידאגו לזה. הם באמת דאגו, דאגו להשיט אותם אל אי בודד ומרוחק מכל מקום ולנטוש אותם שם. הם אמרו להם שעכשיו חייהם בידיהם, ואיש לא יוכל להוציא אותם מאותו מקום, רק הם עצמם.
האי היה מוזר, הוא לא נראה כמו אחד כזה. היו בו רחובות, בניינים וחנויות, לא רק יערות פרא בכל מקום. בעלי החיים באותו מקום היו מוזרים גם הם, לא היו אלה חיות רגילות אלא מוטציות מסוכנות שתוכנתו להרוג.
היה זה משחק של 'הרוג או תיהרג'. אתה הצייד, או שאתה הטרף. בשעות היום ה – 'בחוץ' – מסוכן, בלילות זה כמעט בלתי אפשרי לשרוד בו. משחק בעל שני חוקים ושתי מטרות.
חוקי המשחק:
הראשון- אסור להסתובב בחוץ בלילה.
השני- להקשיב לחוק הראשון.
מטרות המשחק:
הראשונה- לנצח, אלא מה?
השניה- לא למות.
הוא לא הקשיב להתחכמויות האלה ובכל זאת יצא לשוטט לבדו בלילות, בכל פעם מוצא טרף אחר ועוד שלל. הוא רכש לעצמו לא מעט אויבים בשל שיטוטיו השקטים רק לשם הפרת הלחץ על ליבו. כולם הכירו אותו. כל המשתתפים באותו משחק הכירו אותו בתור 'הצל המהלך', כינוי שהומצא לו עקב כך שמעולם לא חשף את מראהו לאיש ותמיד הסתובב מכוסה בברדסו השחור ושכמייתו הארוכה השחורה גם היא שהסתירו כל רמז לאדם הנמצא מתחתיהם. הוא לא העז. לא, הוא עדיין לא מעז לחשוף את עצמו אל מול כולם.
רחש נשמע מימינו והוא חזר לעצמו במהירות, מתחמק בקושי מהפגיון שיודה לעברו, הפגיון חלף מעליו וננעץ בפסל הקרח שיצר הקור. סדקים עמוקים החלו להיווצר בצורה המרהיבה שנוצרה מקיפאון המים, מתפשטים במהירות לכל אורכה עד שהתנפצה, רסיסי קרח עפים לכל עבר. נוזף בעצמו על שאיבד ריכוז במקום כזה ובשעה הזו הוא קם ממקומו החשוף על הספסל והתחיל לחפש במבטו מקום אחר להיות בו. עיניו קלטו את במת האבן הקטנה שנבנתה בשולי הפארק, ממש ליד שער הכניסה. מאז הגעתו הראשונה לפארק הוא קלט אותה ועדיין לא הצליח להבין מדוע נבנתה, אך לא היתה לו אפשרות להרהר בזה באותן שניות – למרות שממש רצה – הוא היה חייב להגיע אליה.
שריקה חדה נשמעה מימינו וגם הפעם, הוא הספיק בקושי להתחמק, מחץ לשם שינוי. הוא התחיל להתקדם לכיוון אותה במה חשופה לגמרי, מתפלל ששני כלי הנשק חסרי כל הייחוד לא היו תחילתו של ציד. הוא נחשב לצייד, אך הוא צד מוטציות, ובני אדם רק אם אין ברירה אחרת. הדמויות הללו כנראה היו שחקנים שצדו שחקנים אחרים. החץ שנורה לעברו הגיע מכיוונה של הדמות הראשונה שהגיעה, חשב.
בין רגע המרחק בינו לבין במת האבן הקטנה נראה כמו נצח, למרות שהיה כמה מטרים בודדים. הוא ידע שבדרכו אליה הוא עלול להיהרג וגם כאשר יגיע עדיין יהיה בסכנה אם לא יחשוב על תכנית טובה שלא כוללת את מות כולם, או את חשיפתו. עד שהגיע לבה הספיקו לחלוף לידו עוד שלושה פגיונות, חמישה חיצים ושלל אבנים, שהיו פוגעים בו לולא היו עושים כל כך הרבה רעש.
גוון כחלחל ואפרורי החל לצבוע את השמיים. מחוגי הזמן הסתובבו במהירות והשחר כבר עלה. עכשיו יכל לראות בבירור כל אחת ואחת מהדמויות, רובן היו מכוסות בברדסים גם הן ונשאו על גביהן נדנים ואשפות חיצים. כולן ללא יוצא מן הכלל הביטו בו, מחכות למהלך הבא שיעשה. הוא עצמו תכנן לחזור למחבוא שלו, להכין לעצמו מתנת יום הולדת מאוחרת ולנטור למשחק שהביא אותו לשם סתם. כבר בחודש הראשון שלו על האי הוא הבין שיוצרי המשחק משחקים בו. הם משחקים בכל מי שהחליט להגיע. כל המשתתפים הם סתם חיילים על לוח משחק אחד גדול, ואין להם דבר לעשות בנושא. הם בחרו להגיע, הם ישאו בתוצאות.
גם שאר השחקנים הבחינו בשחר העולה, כמובן, והחלו מתפזרים איש איש לדרכו. כשהיה בטוח כי הוא היחיד שנשאר בתחום הפארק הוא קם והתחיל להתקדם לכיוון מחבואו, אך משהו עצר אותו. משהו – מישהו – משך בברדסו והוריד אותו מראשו, חושף אותו לעיני כל. האדם הסתובב לאחור בחדות, מביט בדמות בעיניים רושפות. כל הזמן בו ניסה לשמור על סודיות, שלא ידעו מי הוא. בסופו של דבר מגיע מישהו ופשוט מוריד את המגן.
שיערו הארוך והשחור כלילה התבדר ברוח החזקה שהחלה לנשוב פתאום, כאילו רק חיכתה לרגע טוב לפרוץ בו. מבטו המופתע ועם זאת, גם מבוהל, ננעץ באותו שחקן ארור, בוחן אותו ומנסה להבין מדוע עשה זאת. "אה. אז אתה בן." אלו היו מילותיו הראשונות של אותה דמות, קולו מבולבל ומהורהר.
האדם זיהה את השחקן כדמות הראשונה שראה אחרי שהגיע לפארק, זאת שירתה את החץ במטרה להרוג. הוא לא ענה, רק המשיך לבהות בו. שיערו הבהיר והקצר ועיניו הכחולות והעמוקות שיוו לו מראה ילדותי למדי, אך הוא ניחש שהוא בגילו. "מה בדיוק חשבת שאני?" הוא שאל לבסוף, מבולבל ומהורהר גם הוא.
"לא יודע. מוטציה, מישהי, יוצר," ענה האדם, מחייך אליו מסיבה בלתי מוסברת.
"למה שאהיה יוצר?" הוא עדיין היה מבולבל. האם מטרת האדם היתה להרגו, או שמא פגישה מקרית מכוונת?
"תגיד לי אתה. שחקן בודד שאף אחד מעולם לא ראה את פרצופו. אדם שחי במערה מבודדת בצלע צוק ולא מתקשר. הראשון למצוא את הפריט הנחשק מכל." הוא הציג את העובדות כעובדות בלבד, ללא כל עניין או רגש הקשורים בהן. "אתה לא חושב שזה יכול לעורר חשדות? אולי אתה אחד מהיוצרים? זה שנבחר להשגיח על השחקנים ולוודא שהכל מתנהל כראוי."
"מאיפה אתה יודע על החפץ?" השחקן הלא מוכר התחיל לעורר את חשדו.
"אל תשחק אותה תמים, כולם יודעים שהוא אצלך. שמועות מתפשטות מהר אתה יודע…" האדם לא נרתע.
פתאום חלחלה בתוכו הרגשה לא נעימה, כאילו מישהו צופה בו, והוא התחיל לסרוק שוב את המקום בחיפוש אחר שחקנים אחרים. "מה אתה רוצה ממני?" שאל, חשדו עדיין לא נעלם. "ומי אתה בכלל? מעולם לא ראיתי אותך לפני."
חיוכו של האדם לא סר מפניו. "אני לא רוצה ממך כלום, אבל אני מכיר הרבה אחרים שהיו רוצים לראות את גופתך חסרת החיים מוטלת על הבמה הקטנה שם." הוא הצביע על במת האבן הקטנה מאחוריהם. "ומי אני? לא אתן לך לדעת את שמי האמיתי, אך אתה יכול לקרוא לי קאל. אני בכלל לא יודע למה סיפרתי לך את זה, זה לא שאתה עומד לחיות עוד מספיק זמן כדי לזכור את זה."
הוא שוב חזר להביט באדם, עכשיו הוא כבר התחיל להיבהל. "על מה אתה מדבר?" שאל בחוסר הבנה מוחלט.
"כבר אמרתי לך, אל תשחק אותה תמים, תן לי את האבן ואחסוך ממך מוות ארוך ומלא בייסורים." חיוכו החביב של האדם המכונה קאל נעלם ואת מקומו תפסה עוויה זדונית שכיערה את פניו היפים. "דרך אגב, נתתי לך את הכינוי שלי, מן הראוי שאדע את שלך."
המחשבות בראשו של האדם התחילו להסתדר והוא חזר להביט בקאל, שלא החזיר לו מבט באותם רגעים, אלא הסתכל על נקודה מרוחקת בשולי הפארק. "אני מניח שזה הדבר המוסרי לעשות. גם אני לא אתן לך את שמי האמיתי, אך תוכל לקרוא לי דין. אני בכלל לא יודע למה סיפרתי לך את זה, הרי זה לא שאתה עומד לחיות עוד מספיק זמן כדי לזכור את זה." הוא חזר על דבריו בחיקוי מושלם וחייך אליו באדיבות. מבט קצר על הפארק נתן לו להבחין במארב שתוכנן בשבילו. כל עשרים הדמוית חזרו ועמדו בדממה בצללים, מחכות לסימן ממנהיגם שיתן להם את החופש לירות. הכל היה מתוכנן. "עכשיו, אשאל אותך שאלה אחרונה לפני שתאמר לבני בריתך לירות בי – " הוא שמח לראות את ההבעה המופתעת על פניו של קאל. " – האם חשבתם על האפשרות שאני אנצח?" הוא שלף במהירות את הסכין ממגפו ונעץ אותה בצווארו, שולף אותה במהירות ונותן לו ליפול על הקרקע מכוסת השלג, עיניו פעורות לרווחה.
בעוד דמו של קאל הכתים את השלג הצחור הסתובב דין וחג במקומו, מביט על כל השחקנים האורבים לו בצללי הסמטאות. "מה תעשו עכשיו? אחרי שמנהיגכם מת?" שאל בקול שקט וארסי, אך ידע שכולם שומעים אותו. "מה תעשו עכשיו? תנסו להרוג אותי בכל זאת? אתם מוזמנים לנסות." הוא נופף אליהם בסכינו המוכתמת בדם.
הוא צפה בהם שולפים את חציהם ומכוונים אותם אליו, משחררים בו זמנית ולא משאירים לו דרך התחמקות. הוא לא חשב שיצטרך להשתמש בזה, הוא שמר אותו רק למקרים שאין בהם ברירה אחרת, והפעם באמת לא היתה לו ברירה. הכדור הקטן הוחבא בכיסו, הוא תחב את ידו אליו ושלף אותו, מתכופף ולוחץ על הכפתור הקטן בעודו מחזיק את הכדור מעל ראשו. שניה לאחר מכן שמע דין את החיצים פוגעים במגן הכסוף ונופלים ארצה, מותירים אותו ללא פגע. הוא חיכה עוד כמה שניות עם המגן מעליו ולאחר שלא הגיעו עוד חיצים, קיפל אותו חזרה לכדור קטן וכסוף והזדקף, מחייך. "אתם יכולים לירות בי עכשיו." הוא פרש את זרועותיו וסרק את הפארק. "אה. הם ברחו," מלמל לעצמו כשראה שאין שם אף אחד. הוא פנה חזרה לכיוון השער, מכסה את ראשו שוב בברדס, והתחיל להתקדם למערה שלו על צלע ההר.
לא עקבו אחריו בזמן שהלך והיה שקוע במחשבות על אותו אדם הקרוי קאל. איך הוא ידע על האבן? זה אמור להיות פריט שמגלים מהו רק אחרי שמשיגים אותו. בדיעבד הבין שהיה צריך לערוך עליו חיפוש לפני שעזב ושקל לחזור, אך ניחש שבטח פינו את הגופה משם. הם לא רוצים לזהם את האי ביותר מדי דם.
פתאום הוא הבין שהשאיר את כל נשקיו וחפציו במערה, הוא לא לקח איתו כלום כשיצא אחרי שקרא את המכתב. מתנת יום הולדת נפלאה פשוט. כבר מזמן הבין שיוצרי המשחק אכזריים, עכשיו חלחלה במוחו ההבנה עד כמה. הוא לא היה חייב לרצוח אותו, אבל זה קרה בלהט של הרגע. הם ידעו שזה יקרה, בטח הם שלחו מכתב גם לו ובוא פירטו היכן יהיה ואת כל שאר הדברים. השחקן המוביל נבחר בקפידה, כדי לוודא רצח של אחד מהם. פשוט חולני.
כשהגיע חזרה למחבואו ערך בו חיפוש ווידא שהאבן עדיין שם, כרגע היא הסיכוי היחיד שלו לצאת משם. אחרי שזיהה אותה מוסתרת בבטחה בין כל שאר האבנים במקום – היה בה מן זוהר לבן קלוש ומשונה – הוא הניח לעצמו להרגע ולאכול משהו. הוא מצא חצי כיכר לחם באחד התיקים ובשר חי שזבובים כיסו כל סנטימטר ממנו. אחרי שהדליק מדורה קטנה ושרף את שני המאכלים מתוך חוסר תשומת לב ואכל אותם בגועל, חזר אל האבן והרים אותה. היא בחן אותה בקפידה, מחפש סימן כלשהו – כפתור, אות, משהו – שיקרב אותו להבין איך משתמשים בה.
כל השחקנים קיבלו מכתב ברגע שירדו מהספינה אל האי, כל אחד בצורה שונה. הוא קיבל אותו דרך מוטציה של עכביש שקפצה עליו משום מקום ברגע שרגלו נגעה בחוף. למזלו הרב מהירות התגובה שלו טובה במיוחד והוא הספיק לשסע את העכשיו הענק לפני שהרג אותו. המעטפה השחורה הייתה נעוצה בין כדורי עיניו הענקיות והוא נתקף חשק עז להקיא כששלף אותה מכוסה בנוזל הרירי והחלקלק. במכתב היו מפורטות כל המשימות שהשחקנים יצטרכו להשלים כדי לצאת מהאי ובכך לסיים את המשחק, ובסופו, מודגשת בפס אדום כדם, נכתבה המשימה האחרונה: "מצא את הפריט הנחשק מכל." וזהו, חוץ מעוד הערה קטנה בצד שאמרה שברגע שהם ימצאו אותו הם ידעו.
טוב, הוא מצא, אבל אין לו שמץ של מושג מה לעשות עם זה. האמת היא שלא היה לא שמץ של מושג מה הוא אמור לעשות בכלל. הוא סיים את כל המשימות, מצא את כל הפריטים, הרג את כל מי שהיה צריך ולא צריך והגיע למקסימום ההישגים שקיים. הוא אפילו קיבל מכתב שנכתב בו שהוא סיים את המשחק, אך עד שלא ימצא את הדרך לא יוכל לצאת מהאי. לפני כמה שבועות שקל לבנות סירה, אך לא ידע איך וניחש שהיוצרים ימנעו ממנו לשוט בנחת.
הוא המשיך לבחון את האבן בניסיון למצוא משהו, כל דבר, עד שאצבעו נתקלה במרקם חלק ומשונה שלא תאם את פני האבן המחוספסים. מיד הוא סובב את האבן לכיוונו כדי לראות במה נגע וראה כתובת: 0208-19. המספרים לא הבהירו לו דבר, אך הוא הרגיש שהוא חייב לצאת מיד ולגלות מה פשרם. הוא תחב את האבן לכיס הפנימי בברדסו ופנה לפתח המערה, אך ברגע שעמד להתחיל להתקדם רגליו התחיל לרעוד ללא שליטה וראשו הסתחרר. הוא נשען על קיר המערה וניסה למקד את מבטו, שדה ראייתו הטשטש וראשו כאב. לפתע הבין שלא ישן כבר כמה ימים, התשישות תקפה אותו בכל כוחה וגרמה לו לקרוס על הקרקע המאובקת ומכוסת האבנים. גרונו הרגיש פתאום יבש מתמיד והוא גישש בידו עד שמצא את מימיית הבד שלו, פתח אותה ושתה ממנה בלגימות איטיות.
מחר. הוא קבע בינו לבין עצמו. מחר הוא יברר מה המספרים האלה אומרים. ובמחשבה זו התשישות גברה עליו ועיניו נעצמו מאליהן. השינה שבאה עליו היתה עמוקה ונטולת חלומות, לפחות לא כאלה שזכר.
***
כשהתעורר בצהרי היום שלמחרת, נתקף גל בחילה פתאומי ועצם את עיניו בחוזקה, מתפלל שיחלוף. הוא נזכר במה שקבע לפני שנרדם, הוא צריך לגלות מה פשר המספרים האלה כדי לצאת מכאן. ידיו גיששו לצידו בעיוורון עד שנתקלו בעצם קשה שהתגלה כאבן, הרימו אותה וסובבו עד שהמספר נגלה שוב לעיניו, לבן ודהוי שהתמזג באופן חלק עם שאר האבן.
כמעט שעה עברה עד שבאמת הצליח להעיר את עצמו, במוחו התרוצצו עשרות השערות לגבי המספר ומאוד אפשרויות השמדה. בהתחלה הוא חשב ללכת לסוחר ולשאול לגביו, אך נזכר שהוא מקביל ל – 'מבוקש' בעולם שנמצא מחוך לאי וככל הנראה יהרג אם יחשוף את עצמו.
אפס. שתיים. אפס. שמונה. מקף, תשע עשרה. זה נראה כמו מבנה כלשהו, אבל של מה? זו לא כתובת, אין אחת שמתחילה באפס. הוא הכיר את המספרים האלה מאיפשהו, הוא היה בטוח בזה, אבל מאיפה? רגע של הבנה פתאומית הסביר לו הכל; זה היה תאריך. השנה היא אלפיים ותשע עשרה והשני לשמיני זה היום בו התחיל המשחק, לפני כמעט שנה. בעצם, למה כמעט? עברה בדיוק שנה. זה היה היום.
עכשיו הוא ניסה להבין מה הוא עושה עם המידע הזה, והיו לו בערך עשר שעות. לא הרבה. מה הוא אמור לעשות עם המידע הזה? האפשרות לשאול אנשים נשמעה כמו מוות. אם ירד לחוף הוא גם ימות, או שלא… הוא לא מת כשהגיע לשם בהתחלה, למה שימות עכשיו? כשהוא חזק ומיומן יותר. בסופו של דבר הוא החליט לרדת לחוף, אל אותה נקודה בה הורידה אותם הספינה לפי שנה בדיוק.
בדרכו לשם חלפו בראשו מחשבות סוררות ומהורהרות. מה יקרה כשיגיע לשם? אם זה לא הפתרון? מה הוא יעשה אז? הוא סילק את המחשבות המטרידות מראשו והתרכז בהליכה, נזהר שלא להיתקל באף שחקן.
כשהגיע ליער שלפני החוף כבר התחיל להילחץ מעט, הוא לא ידע מה מחכה לו שם, זו יכלה להיות מלכודת. לרגע חשב להסתובב ולחזור, לנסות לבדוק אם יש למספרים משמעות אחרת, אך אז אמר לעצמו שאם מתחילים משהו מסיימים, והוא לא אחד שמשתפן ומוותר. ביציאתו מהיער לכיוון אותה נקודת התחלה נוסטלגית, ממש סגירת מעגל, הוא ראה סירה. סירת עץ קטנה ורעועה ובתוכה נחה קופסא. הוא מיהר אל הסירה בידיעה שפתר נכון את החידה ופתח את הקופסא במחשבה שיהיה זה מכתב מהיוצרים שיבשר לו שניצח במשחק.
הוא טעה. בקופסא היו שני פריטים; הראשון היה מפתח, שזיהה כמפתח ביתו וכשהרים אותו עברה בגבו תחושת צמרמורת מקפיאה, והשני היה תמונה, תמונה של אנשים מחייכים באושר, היו בה ארבע דמויות והוא זיהה את עצמו כאחת מהן. תחושה חמה החלה לבעבע בבטנו ולהתפשט בכל גופו, הוא לא הכיר את ההרגשה הזו, מעולם לא חש בה לפני כן. קול קטן בראשו אמר לא כי זה קשור לתמונה ולמפתח, אבל למה? מה שני פריטים שבמבט ראשון נראים כל כך סתמיים יכולים לעשות לו? אחרי כמה שניות קלט שעיניו עצומות בהנאה ומיהר לפקוח אותן, כשעשה זאת קלט שהוא כבר לא על החוף אלא על מיטה מוצעת בלבן. הוא התרומם בבהלה וסרק את סביבתו, חדר קטן בעל קירות כחולים שהשרו עליו תחושת רוגע מוכרת, שולחן כתיבה ליד המיטה וארון ממול. הוא היה בחדר שלו, חדרו הנעים והמוכר שכל כך התגעגע אליו. געגוע. זהו זה. זו היתה ההרגשה שחווה, היה זה געגוע. הוא התגעגע למשפחתו, לביתו, לימים הרגועים, המשעממים וכביכול, הרגילים שזכר.
הוא הבין שזו היתה הדרך לחזור. ההבנה שהוא מתגעגע לחייו הקודמים הובילה אותו חזרה אליהם. בפרץ של הכרה פתאומית, הוא בדק את התאריך; השני לשמיני אלפיים ושמונה עשרה. איך זה יכול להיות? איך יכול להיות שהוא חזר שנה אחורה? האם זה היה חלום? הוא מישש את ראשו והרגיש את שיערו הארוך על גבו. לא. זה לא היה חלום.
זה היה כאילו הזמן לא התקדם, אלא חזר לאחור, לבוקר של אותו יום גורלי בו החליט לוותר על חייו לטובת משחק, כי חשב בטיפשותו שאין אדם שאכפת לו ממנו, שהוא סתם עוד פרט חסר חשיבות בעולם.
המום, הוא שכב במיטתו עוד כמה דקות וחשב לעצמו מה יעשה עכשיו, אחרי שחזר, ואז הגיע להחלטה: הוא יחיה מחדש את השנה הזו, וינצל כל רגע עם משפחתו כדי לכפר על המעשה המטופש שעשה. הוא ינצל את השנה הזו עד תום ולא יחשוב לעולם שוב על לצאת לאיזה משחק מטופש מתוך אנוכיות מוחלטת.