קטגוריות
פרס עינת 2010

מבוך הדמים

 

מוות טרגי של ילד תמיד הוביל למקומות מוזרים.
טימי מֶקְ'דוֹרמֵט היה שמו, והוא ראה רק שניים עשר חורפים עד שנמצא מת בתוך הקופות של פארק השעשועים במזח העיר.
בבוקר יום רביעי נכנסה מישל ברנדט, קופאית זה מספר שנים למקום עבודתה לביתן מכירת הכרטיסים בפארק האחים לודרדייל, וכמה רגעים אחר כך מצאה את עצמה שרועה על הרצפה, מעולפת. לאחר שעתיים כשאחד מהאחים לודרדייל הגיע לפארק ובא לשאול לשלומה, כמו בכל בוקר, הוא ראה אותה שוכבת ליד הדלת. הוא העיר אותה בניעור קל ושאל אותה מה קרה, מי עשה לה את זה.
מישל הצביעה על הכסא בביתן הכרטיסים שניצב בקיר הנגדי לדלת. שם ישב טימי, חיוך רחב פרוש על פניו, יושב על הכסא, עיניו הירוקות פתוחות לרווחה ויתד נעוץ באמצע מצחו, מצמיד את ראשו המחויך לקיר. יתד נוסף שהיה נעוץ באמצע חזהו עד לגב הכסא, גורם לו לשבת זקוף, תרם לשלולית הדם שנראתה רק בתהליכי קרישה מוקדמים.
כשהגעתי למקום, כוחות המשטרה והחילוץ כבר הוציאו את הילד והתחילו לגבות עדויות מהקופאית ומבעלי המקום. אני נכנסתי פנימה וראיתי את זוועת הדם שהייתה בכל מקום. עקבות הדם הלא זהירים של שוטרי המקוף פיזרו את שלולית הדם לכל עבר, הדם על הקיר כבר התייבש, מהווה עדות מוזרה ודהויה לטימי המסכן.
"עוד מוות" היה זה דריל, השותף שלי בשנה האחרונה.
"עוד גופה" חזרתי על המוטו הידוע שלנו, "מה עם ההורים?"
"שלחו שוטרים להביא אותם למפקדת המחוז. אבל יש בעיה אחרת"
"רוצה לפרט?"
"שמעת את שם משפחתו של הילד?"
"מק'דורמט? מה… לעזאזל! לא חשבתי על זה!" ידעתי מה זה אומר. זה אומר בלגן.
"אחיינו של שריף המחוז הצפוני" דריל אמר את מה שחשבתי, "וממה שאני שמעתי הוא מצדיק את הכינוי שניתן לו".
לפני כשנתיים כשעוד עבדתי לבד, היה לי חיכוך יחיד שקיוויתי שיהיה אחרון עם "אצבע קלה" מק 'דורמט. האקדח שלו נשלף גם מול הפנים שלי כי לחצתי על הכפתורים הלא נכונים של השריף בתיק שוד מאוד בעייתי. מצד שני, האקדח שנשלף במהירות הרג בממוצע חשוד אחד בשבוע והביא לו את משרת השריף לפני כמה שנים, משרה שבה נאחז בשיניים ובציפורניים.
"מה אנחנו יודעים על מה שקרה כאן?" שאלתי את דריל, מחייב את עצמי לשכוח את העימות שבטח דהר לפה במהירות של מאה קמ"ש.
דריל סיפר לי מה קרה עד שהאח לודרדייל הגדול הגיע והזעיק את המשטרה, "והנה אנחנו במקרה הלא נעים הזה".
"משהו מיוחד? סימני מאבק? קשירה? ממצאי חקירה מיוחדים?" שאלתי שאלה שדריל גם ככה התכוון לענות עליה.
"סימני קשירה, ככל שיכלתי לראות, לא היו, אבל מז"פ רק התחילו את הבדיקות שלהם אז אני מניח שנצטרך להמתין".
"למען האמת, לא" אמר קול משמאלנו. אדם, המפקד של יחידת המז"פ הוריד את כפפותיו בעודו מתקרב אלינו, "אין צורך להמתין. ניקינו את הזירה מקצה לקצה ואין כלום. מצאנו שלושה סטים של טביעות אצבעות אבל אני כבר אומר לכם שלפי חקירות השוטרים מדובר ככל הנראה בטביעות האצבעות של האחים לבית לודרדייל ושל הקופאית, אבל כמובן שנריץ אותם במאגר ונראה מה נקבל. אבל חוץ מזה? דם בכל מקום, אין פיזור ולכן אני חושב שהילד מת לפני שהובא לכאן וכאן רק הוצמד לקיר".
"אולי שאריות של משהו? אתם תמיד מוצאים שאריות של משהו!" אמרתי לאדם. הוא ידע שאני צודק. בשנים האחרונות המז"פ השתכללו פלאים ולפחות כל מקרה שני נפתר בעזרתם ובעזרת הממצאים שלהם.
"המקום ריק" חזר חוקר המז"פ, "כפי שאמרתי סרקנו אותו מלמעלה למטה ואין שום דבר מיוחד או מעניין. הדבר היחיד שאני יכול להגיד זה שהנעיצה וההצמדה לקיר נעשתה זמן קצר לפני מציאת הגופה כי הדם היה עדיין טרי, אבל הילד מת היכן שהוא באמצע הלילה, בערך שעתיים לאחר חצות".

שחררתי אנחה. "הבנתי, תודה אדם. תמשיך לעדכן אותנו" אמרתי בייאוש.
"כמובן" הוא לקח את מזוודתו ויצא מחוץ לביתן הכרטיסים.
"לאן ממשיכים מכאן?" שאל דריל.
"אני לא חושב שיש ברירה אחרת חוץ מהתחנה, לשמוע מה חוקר המוות אומר".
ברגע שיצאנו מזירת הרצח, שמענו סירנות רמות וכבר הבנתי מי מתקרב. יש רק מספר מועט של ניידות שאני מכיר שהגבירו את הצופרים שלהם לרמה כזאת.
שתי ניידות נעצרו בחריקת בלמים כמה מטרים לפנינו. לא יכולנו לראות אותן כי בין הסרט המשטרתי שנמתח לאורך הכניסה לבין החניה נעצרו כמה עשרות סקרנים שנדחפו כמו קריעת ים סוף לקראת השור הזועם שמתקרב.
"הנה אנחנו מתחילים" אמרתי לדריל.
אצבע קלה העביר את כל כובד משקלו בצורה מסורבלת מעל הסרט המשטרתי, מנפנף בתג שלו כאילו שהכוכב הענק שהתנוסס על דש מעילו לא העביר את המסר שהוא שריף. שפמו העבה עיטר פה שפלט קללות וצעקות בעודו מתקדם הלאה, חופר את דרכו לכיווני בין שוטרים שעמדו בסביבתו.
"מי האחראי פה? מי הבלש האחראי פה?" שאג השריף בעודו מתקדם.
"לצערי, אני" אמרתי בקול נמוך, בתקווה שלא יישמע אותי.
"מי אמר את זה?" הוא שאל והסתכל מסביבו עד שעיניו נתקלו בשלי-"אתה! לא גרמתי לך לרדת לדרגת שוטר תנועה פעם אחרונה שנפגשנו?"
המקרה הלא נעים ההוא גרם לדיון משמעתי שלי, אבל זה מה שקורה כששריף מאיים עליך באקדח ואתה שובר את ידו מתוך הגנה עצמית. למורת רוחו של השריף כל מה שזה גרם זה דחייה רצינית של הקידום שלי, ולא הורדה בדרגה.
"למזלנו של שנינו, לוועדה לביקורת שוטרים יש עדיין הגיון בריא ואוזניים קשובות, שריף".
"בלש. הא!" הוא פלט משהו שנשמע כמו צחוק, "אתה מטפל במקרה של טימי?"
"כן" אמרתי קצרות.
"לא, אתה לא" היה זה קולו של המזדנב של השריף, הסגן המגעיל שלו, סניידר. אם היה משהו שהיה יותר גרוע מהשריף זה היה סניידר.
"החלאה הקטנה צודקת, אתה לא על המקרה הזה" אמר השריף.
"למזלנו של שנינו, בשנית, לא אתה הוא שקובע את זה" השבתי.
"אתה תראה! אני אעלה למפכ"ל! אתה לא תטפל במקרה של טימי גם אם זה הדבר האחרון שאני אדאג לו בימי חיי!" איים השריף עם אצבע מורמת.
"האחרון בימי חייו!" חזר אחריו סניידר. הוא היה כמו קריקטורה של עצמו עם האף הארוך, שיעור הקומה המצומצם שלו, והכיפוף הקדימה. הוא נראה כמו נחש עם רגליים שיצא ישירות מתוך סיפור בלהות.
"תשתוק חלאה!" נבח השריף.
"כן אדוני" ענה סניידר ונראה שהתכופף עוד יותר.
"יש לך בכלל כיווני חקירה?" שאל אותי השריף בזלזול.
"עוד מוקדם להגיד. המז"פ לא מצאו כלום ואני עוד לא ראיתי את הגופה"
"חוסר מקצועיות! אז איך אתה מתכונן לפתור את זה?" שאף ורשף השריף.
"השלב הראשון הוא שאתה תעוף לי מהדרך, חתיכת חבית שמן מטונפת" נדהמתי מהתעוזה של עצמי, אבל הוא הצליח ללחוץ לי על העצבים, "השלב השני הוא שאני, לך, לא מדווח ולכן אתה יכול להיכנס לקופסא הצווחת הזאת שאתה קורא לה ניידת ולחזור חזרה למחוז שלך ולהשיב את אחורייך על הכסא הנוח במשרד הגדול מידי שלך ולחכות לחדשות שיגיעו מהוריי הילד".
בזמן הנאום הקצר שלי ראיתי כבר את היד שלו נשלחת לאקדח. אבל מכיוון שאני לא רציתי שוב להיכנס לפינות הלא נעימות האלו, והוא לא רצה עוד יד שבורה, הפסקתי והוא הוריד את היד.
"בוא דריל, נלך לדוקטור הורוביץ", אמרתי לשותפי והתחלנו ללכת לכיוון הסרט המשטרתי, עוברים מרחק של כמה סנטימטרים מול פרצופו של השריף.
"אתה עוד תשמע ממני!" שמעתי את מק'דורמט צועק מאחורי, יוצא מההלם של הנאום שלי. הייתי בטוח שזה לא המפגש האחרון בינינו. דריל ואני נכנסנו למכוניתי ונסענו לכיוון התחנה, לפגוש את הפתולוג, וכנראה שגם את ההורים.

הירידה למרתפי חוקר המוות תמיד נתנה לי הרגשה כאילו אני יורד לקבר שאין כניסה אליו.
השארתי את המכונית לדריל ואמרתי לו שייסע לתחנה, אני כבר אגיע ברגל כשאסיים פה. שינסה לברר עוד פרטים על הילד, מתי נעלם, האם דווח בכלל על היעלמותו.
מעבדתו של דוקטור הורוביץ נמצאה שלוש קומות מתחת לרחוב, קרירה ונעימה כאחד, מספקת מחסה מהקיץ האינסופי בחוץ. החום הרג את כולנו, והציפייה למקומות קרים הניעה אותנו ממקום למקום. אחרי קומה וחצי שיורדים במעלית מתחילה הצמרמורת במורד גופי. שיער סומר זו דרך קלה לתאר את מה שעובר עלי כשאני עושה דרכי במעלית למטה.
אם להשאיר עוד דימוי מהעולם הזה, אני מרגיש כאילו מישהו הולך לי על הקבר. מקום נוראי.
כשהמעלית מגיעה ליעדה הסופי ודלתות הפלדה הכפולות נפתחות, הריח זה מה שמכה בך קודם. ערבוב חזק של ריחות מוות, של נפתלין, של חומרי שימור, של כימיקלים.
של דם.
הדוקטור צעד מחדר הגופות אל המסדרון על מנת לראות מי הגיע.
"אה! הגעת!" הוא אמר וחייך אלי, "אמרו לי שאתה הבלש האחראי".
"דוקטור מוות" היה הכינוי שלי אליו. עבדנו יחד על יותר מקרים ממה שאני יכול לחשוב עליהם, אבל כבר הרבה זמן שזה לא קרה-"עבר זמן רב מאז נפגשנו לאחרונה", אמרתי בחיוך קל.
"אכן ידידי, כבר התגעגעתי לכינוי הזה" אמר לי הדוקטור וחיוך עיטר את פניו, "בוא, הכנס".
עקבתי אחריו לחדר ניתוח הגופות, בו שכבה גופתו המסכנה והשחוטה של טימי. זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותה, חור בחזה, חור בראש, חיוך שלא נמחק, עיניים ענקיות פתוחות לרווחה.
חולני הייתה המילה הראשונה שעלתה במוחי. לעזאזל הייתה המילה השנייה. מוזר הייתה המילה האחרונה.
"מה יש לך בשבילי, דוק?" שאלתי, מנסה לשמור את ארוחת הבוקר המאולתרת שלי בבטן.
"לא חדשות נעימות, כמו שאתה בטח מתאר לעצמך. כמו שהבנתי מאדם, הם הניחו שהילד מת בערך בשעה 2 לפנות בוקר, וכמו שזה נראה – זה אכן נכון. סיבת המוות איננה היתדות אלא…" וכאן הוא הפנה אותי לתצלום רנטגן מאחוריו. זה היה תצלום של הגולגולת עם הבסיס שלה והתחלת עמוד השדרה, שנראה יותר כמו אוסף מקרי מאוד של שברי עצמות.
"שבירת המפרקת" אמרתי. זה היה לא צפוי.
"אכן כך. דרך נוראית למות"
"אבל יותר מהירה וטובה מיתד באמצע הראש".
"עוד משהו מעניין?" אני חייב משהו שייתן לי קצה חוט.
"חוץ מהעובדה שלא נשארה טיפת דם בגוף של הילד המסכן הזה? לא, לצערי"
"בדקת אותו לאונס?" זה היה משהו שגרתי שנעשה בכל בדיקה.
"זה בדיוק מה שהתכוונתי לעשות כששמעתי את המעלית" אמר הדוקטור ותפס את הפנס עם המנורה האולטרה סגולה "תואיל לכבות את האור?"
ניגשתי לקיר ולחצתי על המתג. הדוקטור ואני הרכבנו על עינינו את המשקפיים הכתומים והפתולוג הקשיש הדליק את המנורה המיוחדת.
התחלנו לסרוק את הגופה. סביב הפה לא נראה דבר, סביב הפצעים זהרו באור הכחול-סגול שאריות ניקיון הדם. הדוקטור הסיט את השמיכה וירדנו אל בין רגליו של הילד. הוא פישק את רגליו של הילד וקרב את המנורה אל בין רגליו.
"אאוריקה" ציטט הדוקטור את ארכימדס.
"אכן" אמרתי. על כל ירכיו של הילד וסביב האחוריים שלו נראו בבירור סימני האונס והשפיכה.
"אני אבדוק בפנים ונראה מה נשאר" אמר הדוקטור וכבר תפס סכין.
"עשה את זה, אני אתקשר לאדם" ידעתי שגם אם יהיו שאריות של האונס בתוך הילד המסכן הזה, הוכחות טובות יותר יהיו מהמקום עצמו.
חיכיתי שאגיע לגובה הרחוב ושלפתי את הטלפון שלי.
"הלו?" נשמע קולו של אדם מהצד השני.
"אדם, אני צריך שתחזור לפארק השעשועים"
"מה? הרגע הגעתי למעבדה. אמרתי לך שלא נשאר שם כלום. הזירה נקייה"
"בדקתם את האזור עם אור אולטרה-סגול?"
"לא שקלנו זאת בכלל. יותר מידי דם, אין משהו לחפש".
"הילד נאנס, ככל הנראה"
מהצד השני של הקו נשמעה שתיקת הבנה.
"לעזאזל. אני כבר אצא חזרה"
"תהיה בקשר".
"וודאי".
לחצתי על הכפתור האדום בטלפון והתחלתי לעשות דרכי לכיוון התחנה. ועכשיו, באמת, ההורים.

פתחתי את הדלת הכפולה שהובילה לחדר הראשי של התחנה. שולחנות, מדים, אזיקים, אנשים שלא מבינים למה עצרו אותם, הם בכלל לא היו שם, שנשאל את חבר שלהם, העבריין, המילה שלו אמינה. ברור.
אני חוצה את החדר הגדול לכיוון החדר האחורי של הבלשים, אך כבר במסדרון הקצר אני מתחיל לשמוע את הבכי. בכי תמרורים זועק וכואב של אמא שאיבדה את היקר לה. הכאב הזה שובר לי את הלב בכל פעם מחדש. לא משנה כמה פעמים שמעתי בכי כזה ודומה לו, בכל פעם הוא לוקח את הלב שלי ומרסק אותו לאבק.
אבל צריך לשמור על מראה חזק בשבילם. אסור שהם ייראו את מה שאתה מרגיש, זה עלול לשבור אותם עוד יותר. דריל טוב יותר ממני בדברים האלו. הוא מחזיק הכל בפנים, מציג בפני מקורבי הקורבנות פנים של סלע יצוק שאפשר להישען עליו ולנוח בזמן שהם בוכים.
הבטתי מהמראה החד צדדית לחדר שבו דריל דיבר עם ההורים והדלקתי את הרמקול.
"… נעלם רק אתמול בלילה" שמעתי את האבא אומר.
"ולא דיברתם עם המשטרה? אני רואה שאין דוח נעדרים" אמר דריל. קצת יותר עדינות, שותף. הם עדיין לא חשודים.
"דיברנו איתם אתמול בערב, הם אמרו לנו שיש תקופת המתנה של כמה שעות. שנחפש אצל הורים של ילדים אחרים, בבית הספר, במקומות שבהם הוא אוהב להסתובב. הם אמרו לנו במוקד שרוב הפעמים שזה קורה אין סיבה לערב את המשטרה כי הילד נמצא במקום מוכר".
"ומה עשיתם?"
"זה בדיוק מה שעשינו. הלכנו לחפש אותו בכל המקומות המוכרים. שוטטנו ברחובות עד אחת בלילה, מחפשים אותו בכל מקום שרק עלה על דעתנו".
"לא חיפשתם בפארק השעשועים?"
"לא, הוא אף פעם לא היה שם. אתה מבין, לטימי יש פחד בלתי מוסבר ממראות והוא איבד שליטה בפעם האחרונה שהיינו בפארק שעשועים, אתה יודע – עם מבוך המראות והכל. לא חשבנו בכלל על הפארק".
"ולאחר החיפוש? התקשרתם שוב למשטרה?" שאל דריל.
"כן, הם אמרו שהם יישלחו חוקר מוקדם ככל האפשר בבוקר. ו… החוקר הגיע… ו…" תמיד עצוב לראות גבר בוגר פורץ בכזה בכי. דריל הסתכל לכיוון המראה כאילו ידע שאני שם. הוא יצא מהחדר ואני יצאתי מחדר התצפית, משאירים את ההורים לבדם.
"זה לא הם" אמרתי כשהוא יצא.
"אתה יודע שזה לא בטוח" אמר דריל והלכנו לכיוון השולחנות שלנו.
"זה לא הם!" הייתי בטוח מידי, לא מתאים לי, אבל ככה הייתה ההרגשה.
"טוב, טוב, הרגע. האמת שכל הנראה, הפעם אתה צודק"
"מה הכוונה?"
"תראה" אמר דריל ועורר את מסך המחשב שלו לחיים. כמה קליקים הובילו אותו לאסופת קבצים שהציגו חמישה תיקים דומים מאוד לזה של טימי ברחבי המדינה. כל התיקים תוארכו בשנה האחרונה.
"רוצח סידרתי" סיננתי.
"כך זה נראה"
"איך לא שמענו על זה קודם? איך המקרה הזה לא פורסם?"
"מידור. מסתבר שזה תיק של האף.בי.איי, אבל זה תיק לא מסווג ברמה גבוהה, ולכן יש גישה אליו, פשוט אין פרסום שלו. התיק נלקח תחת חקירתם אחרי המקרה השני. לא כתוב פה אבל למה דווקא אז ולמה בכלל אף.בי.איי."
"רוצחי ילדים תמיד עוברים תחת הידיים שלהם" אמרתי, "במיוחד אנסים".
"אנסים? על מה אתה מדבר?"
"דוק מצא סימני לאונס. שלחתי את אדם לבדוק אם יש שם שאריות של המפלצת הזאת".
"לעזאזל. אז מה עכשיו? אנחנו צריכים למצוא קשר בין הילדים?" שאל הצעיר בזמן שהטלפון שלי צלצל.
אדם.
"מדברים על החמור" אמרתי ועניתי "זה היה מהיר".
"כן, זה מה שקורה כשאתה יודע מה אתה מחפש ואתה מוצא אותו די מהר" אמר החוקר.
"מה יש לך בשבילי" שאלתי.
"אם אתה חושב שזה לטלפון, אתה טועה ובגדול" אמר לי החוקר מהקו השני בטון שלא הבנתי. לא שמעתי את זה מעולם ממנו. זה היה פחד? "תזיז את עצמך לפה ומהר".
"בדרך" אמרתי וניתקתי.
"מצא משהו?" שאל דריל ופנה לקחת את מעילו.
"כמו גדול" אמרתי והתעכבתי לרגע, "דריל אני צריך שתעשה את עבודת החקר. תגלה קשרים בין הילדים. בטוח שיש משהו".
"אבל.." הוא התחיל להתנגד.
"בלי אבל, אתה יודע שזה המפתח לחקירה המאוסה הזאת"
"כן, אני יודע" הוא התיישב בחוסר רצון בכסאו, "בהצלחה שם".
"תודה" אמרתי ומיהרתי שוב דרך חדר הבלשים והחדר הראשי. מה אדם מצא שם שהוא לא יכול לספר לי בטלפון?

בדרך חזרה לפארק, השמש כבר החלה למסור את העולם לידי הירח. הפקקים של השקיעה הביאו אותי לפארק כשהאורות היו לא טבעיים והירח חייך אל כולנו מלמעלה.
החניתי את הרכב שלי ועשיתי דרכי לביתן הכרטיסים.
"הגיע הזמן" פגש אותי אדם בחוץ.
"פקקים" מלמלתי, "דבר איתי בן אדם".
"אני אעשה משהו יותר טוב, אני אראה לך" אמר החוקר והוביל אותי לתוך ביתן הכרטיסים. מספר מנורות אולטרא סגולות היו פזורות בחדר שזהר כמו גגות בתים בחג המולד. שאריות הדם היו בכל מקום ונראו כמו כתמים זרחניים באור המחליא הזה.
"אתה רוצה לכוון אותי?" שאלתי.
"אתה לא רואה משהו מוזר?" הוא שאל אותי. הסתכלתי שוב. דם, בכל מקום דם, כל החדר זרח ממנו כאילו אנחנו נמצאים בתוך מנורה ענקית בעצמנו. הסתכלתי על הרצפה והקירות עד שהבנתי למה הוא התכוון.
היו כמה כתמים זוהרים שלא נראו כלל באור הרגיל. הם נראו כמו נטיפי שעווה ונמתחו על כל הקיר, כמו שביל שהוביל לתקרה. בסוף הרמתי את הראש.
"ישמור אותי ישו" מלמלתי, משחק את עצמי מאמין. מעלינו, זורחת באופן מעורר זוועות, פרושה על כל התקרה, הייתה כתובת שלא יכולה הייתה להיות בצבע אחר.

מראה,מראה שעל הקיר…*

תחושת הגועל התעוררה עמוק בתוך בטני. ארוחת הבוקר ניסתה לעשות את דרכה למעלה בפעם השנייה היום. זירת רצח זוועתית שלא תעלם מדפי ההיסטוריה בקרוב. אבל מה זה המסר הזה? מראה שעל הקיר? אנחנו יודעים שהילד פחד ממראות.
"מי הכי יפה בעיר?" שאל אדם.
"מצחיק" אמרתי לו, בערך מוציא את המילים מפי, משתדל לא להקיא, "זה דם?"
"לא ברור, אנו נצטרך בדיקה נוספת של זה, אבל זה לא בצבע הנכון. אני חושש שזה נוזל גוף שונה".
"עד לשם?" שאלתי, מבט מבוהל על פני.
אדם רק משך בכתפיו.
הסתכלתי שוב למעלה בתהייה. הכל בעצם מוביל אותי למקום אחד, לא?
"אני לוקח מנורה וספריי" אמרתי לאדם ובלי לחכות לתשובה לקחתי אותם מליד הכניסה ויצאתי החוצה. הבטתי מסביב וראיתי את יעדי. מבוך המראות היה במרחק של כמאה וחמישים מטרים חשוכים מאוד, זמן מצוין על מנת לגלות את הסימנים. רק אורות מעטים ליוו את דרכי.
התחלתי ללכת לכיוון ההוא ולרסס את דרכי.
הריסוס הראשון היה מהוסס מאוד, אבל פגע בדיוק במטרה. הוא נחת על סימנים, נטיפים של נוזל גוף כלשהו. הפעם הוא היה בצבע הנכון. זה דם.
המשכתי לרסס קדימה, כל כמה מטרים עוד ועוד קבוצות של טיפות. כשהגעתי מרחק של עשרות מטרים בודדים הרמתי את ראשי מהריסוס כדי להעריך את המרחק.
הייתי צריך רגע להרגיל את עיניי לא לראות סגול, אבל הוא היה ברור. דמות שחורה עמדה בכניסה למבוך. כל שראיתי היה רק צל אבל ברור היה שיש שם מישהו. הדמות נשענה על אחד ממשקופי הכניסה למבוך, כאילו שהיא מחכה רק לי.
"עצור! אתה בזירת רצח!" צעקתי אליו, אבל הוא הזדקף, הפנה את גבו אלי ונכנס אל תוך המבוך באדישות מוחלטת.
"עצור!" צעקתי לו שוב, אבל כבר הבנתי שאין סיכוי.
התחלתי לרדוף אחריו לתוך המבוך. ברגע שכף רגלי דרכה בכניסה, התעוורתי לחלוטין. כל אורות המבוך התעוררו לחיים, מאות נורות חמות וצהובות שהאירו את המבוך כאילו השמש עלתה חזרה לשמיים. המשכתי לצעוד מעט לתוך המבוך, מנסה להחזיר את המיקוד לעיני.
כשהראייה חזרה אלי ראיתי אותו נעלם מסביב לאיזו פינה.
התחלתי לרוץ לעברו, מבין מאוחר מידי שהפינה הייתה מראה. ציפיתי לכאב של ההתנגשות, אבל הוא לא בא.
במקומו הגיעה תחושה מקפיאה כאילו נכנסתי ויצאתי מחדר הגופות הקפוא של הקליניקה של דוקטור הורוביץ.
במקום המגע הכואב של המראה הגיעה הנפילה לרצפה. נפלתי לתוך מקום שהדרך הכי טובה לתאר אותו הייתה שחור. אפילו לא מנורה קטנה עיטרה את המקום הזה. איך הגעתי לכאן? בהלה החלה להשתלט עלי.
"תחזיק את עצמך, בן אדם!" אמרתי לעצמי בקול רם ונזכרתי שיש לי מנורה ביד. הרמתי אותה גבוה, מגלה שהאור שלה מוחזר ומוגבר לתוך החדר בעזרתן של עשרות מראות קטנות שהיו צמודות לקירות החדר, חושף כתובת על הקיר הנגדי.

מי הכי יפה בעיר?*

שמעתי צחוק מרושע מאחורי והסתובבתי. הייתה שם הדלת הזוהרת שאף לא טיפה מהאור שלה חדר לחדר האפל, והחלטתי לעבור דרכה שוב. אני חייב למצוא את הפסיכופת הזה.
אבל ממתי יש חדרים אפלים במבוכי מראות?
ניסיתי לראות את הדמות, לאן היא הלכה, אבל כשהסתכלתי שמאלה כל מה שיכלתי לראות זה את הפתח של המבוך שנמצא לימיני שהשתקף במראה. והפתח התחיל להעלם.
"לא!" אבל הפתח היה רחוק יותר ממה שזכרתי, או שאולי הפתח לא היה שם בכלל?.
הסתכלתי שוב ימינה, לאמוד את המרחק אליו, לראות אם אני יכול לרוץ, לברוח מהמבוך, אבל זה היה קרב אבוד מראש. הסתכלתי שוב שמאלה למראה וראיתי אותם עומדים ויושבים בחוץ, הפתח נסגר עליהם.
הם ניצבו שם בחוץ, מסתכלים עלי ושמחה על פניהם. שש זוגות, הנשים יושבות, הגברים עומדים מאחוריהן. כולם היו לבושים בפאר והדר כאילו הם בדרכם לאיזה נשף. וכולם חייכו אלי חיוך שהרעיד את עמוד השדרה שלי.
וכולם נופפו בידיהם לשלום. הם יודעים שהקבר שלי נסגר.
"מה אתם עושים? תברחו! רוצח מסתובב שם!" צעקתי. אבל כשהבטתי ימינה שוב לכיוון הפתח, הבנתי שאני צועק על אנשים שלא נמצאו שם. הבטתי שוב שמאלה והם עדיין היו שם, נעלמים אחד אחרי השני כשהפתח הנסגר מסתיר אותם.
פניו של אחד הגברים היה מוכר, ופניה של אחת הנשים נראה לאחרונה בוכה בחדר חקירות. ההורים של טימי. וכפי שהנחתי – ההורים של הילדים האחרים.
"הם באו ללוויה שלי" אמרתי לעצמי בעוד הפתח נסגר, מבין שהוא לא ייפתח שוב. אני צריך למצוא את הרוצח מהר ולצאת מהסיוט הזה.
עוד צחוק.
"למה אתה לא רודף אחרי?" שאלה אותי לחישה שנשמעה קרוב מידי.
אני אתן לו מה שהוא רוצה. הלכתי לכיוון מסוים, הכיוון היחיד שנראה ללא מראות. התחלתי לרוץ, משתדל בכל רגע להחליט לאן לפנות כדי לא להיתקל במראה או לעבור לעוד איזה חדר חשוך. באחת הפניות ראיתי את קצה רגלו נעלמת בין שתי זוויות.
"הפסק לרוץ כבר!" צעקתי לעברו.
"המשך לרדוף אחרי!" צעק לי ההד שלי.
פניתי אחריו והרגשתי שוב את המעבר המקפיא הזה בתוך המראה. הפעם לא נפלתי, אבל הייתי באותו מבוך שממנו יצאתי, חוץ מהבדל אחד עיקרי – המבוך היה אדום ולא לבן. כל משקוף שהקיף את המראות והזכוכיות היה אדום בצורה מוזרה, אדום מידי, אדום כמו דם.
משחק תופסת אכזר כזה לא שיחקתי בימי חיי.
ראיתי אותו שוב בזווית העין, נעלם מעבר לעוד מעבר.
"לעזאזל עם זה!" סיננתי קללה ושלפתי את האקדח. התחלתי לרוץ אחריו במהירות, עובר ליד מראות וזכוכיות. הבעיה החלה כאשר המראות החלו להראות אנשים. אבל זה היה יותר מזה. אלו היו ילדים. ילדים קטנים ומחייכים בהתחלה, ואז ילדים קטנים ומתים, ואז הם שוב חייכו אבל הפעם הם התבוססו בדמם שלהם, עיניהם פקוחות לרווחה וחיוכם פרוש על פניהם בצורה לא טבעית, כמו טימי.
רצתי בתוך החלום הנוראי הזה עד שראיתי אותו מולי, עומד ומחכה לי.
"למה אתה לא משיג אותי?" הוא צעק בעצבנות.
"אני אתן לאקדח שלי לעבוד במקומי" אמרתי לו, כיוונתי, ויריתי.
רעש הירי הדהד ברחבי המבוך כמו בתוך מערה ריקה וחסרת גבולות. הפגיעה בדמות הייתה אשליה אכזרית ודמיונית. הכדור פגע, אבל פגיעתו לוותה ברעש מחריש עוד יותר מהירי.
התנפצות המראה לרסיסים קטנים גרמה לדמות להתפרק לחתיכות קטנות, בצורה שנגדה כל חוק שאני מכיר-החיוך הלא טבעי של הדמות היה האחרון שנפל והתרסק לרצפה.
לא ידעתי לאן להמשיך. המבוך המוזר והאדום בכלל לא היה המקום שאליו נכנסתי, לא הכרתי את המבוך, ויותר מכל – תחושת הקלסטרופוביה התעוררה במהירות והתחילה להציק לי. עצמתי את העיניים כדי לאפס את עצמי, כדי למצוא פתרון.

"אמא! אמא!" צעק הילד.
הוא היה בתוך המבוך, איבד את דרכו ולא ידע לאן לפנות. אנשים עברו לידו, אבל הם לא היו לידו. למה הוא נכנס לפה? הוא ידע שזו טעות ברגע שהוא נכנס.
הם עברו בכל מקום, מחייכים, מחזיקים ידיים, שמחים, מדברים. למה אף אחד לא התייחס אליו? למה אף אחד לא ענה לו?
הדמעות הציפו את העיניים והגרון והעצב הקיף אותו. הילד הרגיש כאילו סוף העולם מתקרב והוא לא יכול לעצור אותו.
הוא חייב לצאת מפה. חייב למצוא את היציאה.הוא החל לרוץ בבהלה, לרוץ מהר, הוא תפס מהירות, אבל לפני שהספיק להבין זאת הוא ראה ילד רץ לעברו. רק שזה היה הוא.
ההתנגשות עם המראה הייתה כואבת מאוד. הוא הרגיש כאילו חלק מהפרצוף שלו מתנפץ לרסיסים יחד עם דוגמת קורי העכביש שההתנגשות יצרה עם המראה.
הנוזל האדום שנמרח על המראה יצא ממנו ונשאר שם, תלוי על שבבים קטנים.

הילד פקח את עיניו.
הייתי נחוש להשיג את הרוצח המתועב הזה. אחזתי חזק באקדח, והפעם נזהרתי, רצתי קדימה, אל תוך המראה המנופצת, הולך לפי תחושת בטן לא מוסברת.
עוד פעם התחושה הקרירה ושוב הייתי במבוך הלבן. לא היה לי אכפת. חיפשתי אחריו בכל פינה ובסופו של דבר, אחרי עוד מעבר קריר, הגעתי לחדר חשוך.
שוב חדר חשוך. תהיתי מה אני צריך לעשות כדי להאיר את החדר הזה, אבל לא הייתי צריך לעשות כלום. אורות קטנים נדלקו, חושפים מראה אחרי מראה אחרי מראה. מצולע ענק שצלעותיו הורכבו מכמה עשרות מראות שכולן הראו דבר אחד.
דמות שחורה שניבטה אלי מכל אחת מהמראות. דמות שחורה שחיוך לבן היה פרוש באמצע מה שנראה כמו הפנים שלה. חיוך שהקפיא לי את הדם.
הצחוק שלו שיצא מתוך החיוך השטני הזה שלח אצבעות של קור לתוך מעמקי נפשי, מעורר פחדים שלא רציתי שיתעוררו, מתעלל בי בדרכים שלא חשבתי שצחוק יכול להתעלל בי.
לא. לא להתפרק!
הצעקה הפנימית שלי התגברה, ועלתה לצעקה אמיתית. כיוונתי למראה הכי ימנית והתחלתי לירות.
מראה אחרי מראה כולן התנפצו עם כל כדור שהשתחרר מקנה האקדח. מבנה המראות הזה חייב להחזיר דמות שנמצאת בחדר הזה! אם אני אירה בכולן, מישהו מהם יהיה הרוצח!
הרעש היה מחריש אוזניים, בעוצמות שהיו בלתי נתפסות. רעש של פיצוצים ויריות שהדהדו מהקירות ומעל הכל רעד הצחוק האכזר של הרוצח. יחד עם כל מראה שהתנפצה, כל האורות שסובבו אותה התנפצו איתה.
עוד חמש, ארבע, שלוש… עוד שתי מראות. זו תמיד האחרונה.
שתי מראות. הדמות הפסיקה לצחוק והשקט שלה הצביע על הפחד כשהרוצח הבין שאני עומד לירות בו. המראה האחרונה התנפצה לרסיסים.
"תפסתי אותך!" צעקתי אליו ושחררתי את הכדור מהאקדח. הפגיעה האחרונה לא פגעה באף מראה אלא בדמות שהייתה מולי כל הזמן.
צעקת הכאב הייתה מחרידה והעבירה בי שוב את הצמרמורת הנוראית שהרגשתי כל היום.
"ירית בי!" הוא צעק אלי והקול היה עמוק בתוך הראש. הדמות הייתה אפלה מידי מכדי לראות את פניה, אבל ראיתי את צלליות ידיה אוחזות את הבטן.
חייכתי חיוך רחב והתקדמתי לעבר הדמות, שולף את האזיקים. הסיוט נגמר.
לאחר כמה צעדים הרגשתי משהו מוזר. הרגשתי חום לא מוסבר בצד ימין. אחרי החום הגיע כאב מפלח. התקפלתי בעודי עומד, שלחתי את ידי למותן הימני והרגשתי את החיים נוזלים ממני במהירות. באור הקלוש שנשאר בחדר ראיתי את ידי חוזרת אל מול עיני,מגואלת בדמי שלי.
"איך עשית לי את זה?" שאלתי בצעקה והרמתי את הראש.
האור התחזק בחדר, אור שהגיע ממנורה אחת יחידה, לא טבעי, לא הגיוני. הדמות האפלה התבהרה במהירות וראיתי פנים מוכרות מידי. כל קמט, כל זווית, כל שערה בזקן שלי הביטה אלי.
עצימת העיניים בכאב העלתה את זיכרון האמבולנס שהוביל אותי לבית החולים כל כך הרבה שנים לפני כן.
רגע אחר כך, קפצתי קדימה אל היום בו סיימתי את בית הספר לשוטרים.
פקחתי עיניים. זה לא יכול להיות. זה הייתי… לא.
עצימת עיניים נוספת מפאת הכאב החזירה אותי למבוך מראות אחר, יום אחר, ילד יושב מולי, מת, שבור, יתד ביד אחת, פטיש בשניה.
"זה לא אני!" צעקתי אל חלל החדר כשכבר שכבתי על רצפתו, מביט לתקרה.
"זה כן אני" שמעתי קול אחר, אפל, עמוק מתוכי.
עצימת העיניים הבאה הביאה איתה פנים של ילדה, ועוד ילדה, ועוד ילד ועוד ילד. כולם מחייכים.
פקחתי עיניים שוב, "לא!" שחררתי צעקה מקפיאת דם.
עצימת עיניים אחרונה הראתה את הפנים של טימי מחייך אלי בדיוק ברגע ששברתי את המפרקת שלו.
לאחר שתקעתי את היתד באמצע מצחו, מתוך הפצע השתחרר אור נוראי שסנוור אותי והקיף אותי בלבן.
"זה המוות?" שאלתי את החדר הלבן, שאלתי את האוויר.
"אתה מעדיף לחיות?" שאלו אותי הקירות.
"כנראה שלא" אמרתי. החדר הלבן התחלף לחשיכה נוראית.

A mirror reflection
Show them our world as it dies**

 

 

* "שלגיה"-האחים גרים.
Ayreon-“E=Mc2”, Writer- Arjen J. Lucassen**