ארצ'יבלד ופיוּרי נולדו כתאומים ושווים, אבל מאז גיל צעיר היה ברור שארצ'יבלד יהיה המוצלח מביניהם. כמובן ש, כמו שאר תושבי הכפר, לשניהם יועדו עתידים גדולים, אבל במקרה יצא שלארצ'י יועד עתיד גדול קצת יותר.
אבל בגיל שבע נפל דבר- או, ליתר דיוק, נפל ארצ'יבלד- וריסק את רגלו במדרון תלול. הוא נאלץ לבלות את עשרת החודשים שלאחר מכן בגבס, וכאשר ירד הדבר הארור ממנו מישש הרופא קצת פה וקצת שם, שאל אם כואב, נענה שכן, וקבע: "הוא יצלע עד יום מותו."
בזאת הסתיימו לכאורה חייו של ארצ'יבלד, ובהחלט העתיד הגדול שלו. לו היה נולד במקום אחר, אולי בעיירת איכרים או בעיר הגדולה, יתכן שהיו מקבלים את הפציעה במעט יותר התחשבות; מה חבל שנולד בכפר של גיבורים- גיבורים אמיתיים, אנשים שרכבו על סוסים בגיל חמש, יצאו למסעות בגיל עשר, שחטו דרקונים בגיל שלוש-עשרה והצילו ממלכות בגיל שש-עשרה. מהיום בו נפל המום על ארצ'יבלד, לקח אחיו פיורי את המושכות לידיו ומילא כל ציפייה שהייתה לכפר מאח שלו; הוא מילא את כל היעדים הנ"ל לפני גיל שתיים-עשרה, ושבר את שיא התארים לגיבור אחד (שלושים ותשע, לא כולל 'פיורי-בעל-שלושים-ותשע-התארים'): פיורי-קוטל-תריסר-הענקים. פיורי-מציל-ארץ-שוּדוֹנַה. פיורי-משיח-האֶלפים. פיורי-קפץ-לים-המוות-לשחייה-לילית. פיורי-ניצח-את-האלים-בשחמט. הרשימה עוד ארוכה.
ארצ'יבלד, לעומת זאת, נאלץ לבלות את כל ילדותו בבית. הוא הסתובב ממקום למקום עם מקל הליכה ויצא רק כאשר הוכרח לראות את פיורי חוזר הביתה מהרפתקאותיו המוקדמות. הם אמנם היו רק ילדים, אך הקנאה של ארצ'יבלד באחיו חצתה גבולות ולא ידעה מרגוע. כל שעה שהתבטל- כלומר, כל הזמן- חשב רק על ההרפתקאות שהיה אמור לעבור ברגעים אלה ממש, ורתח מזעם כל פעם מחדש כשהזכירו את אחיו כ'ארצ'יבלד המחליף'.
גם פיורי לא אהב את הכינוי הזה, אבל לא היה לו זמן לחשוב עליו; אפילו כשישב בבית היה עסוק בלתכנן את מסעותיו הבאים. למעשה, לא באמת היה לו זמן לחשוב על שום דבר ודעתו תמיד הייתה מוסחת כשחזר הביתה. זאת בשילוב עם הארסיות והזעם שנדפו מארצ'יבלד, מנעו מהאחים לדבר; עבור אחד, פיורי היה משהו שכאב להתקרב אליו, ועבור השני, ארצ'יבלד היה הבחור הזה שהיה אמור לעשות את כל הדברים שהוא עושה.
השניים התבגרו וגבהו וצימחו זיפים, והביקורים של פיורי נעשו תקופים יותר ויותר עד שפסקו. גיבורים תמיד חזרו הביתה פעם בכמה חודשים או שנים, אבל הוא לא חזר שנה, שנתיים, שלוש, חמש, עשר- וככל שעבר הזמן כך טפח וגדל שמו והפך לאגדה של ממש, שם שנאמר ביראה וכבוד עצומים. בתחילה שמח ארצ'י מאין שמחה אפלה על ההיעלמות, אבל ככל שעברו הימים בביתו, לבד, נעלמה הקנאות ונחשפו תחתה געגועים הולכים וגוברים. אולי מתוך זאת ואולי סתם מתוך שעמום, החל ארצ'יבלד לתעד את מסעותיהם של כל הגיבורים שחזרו הביתה: ניקיטה דוברת שפת הדרקונים ודרייק מרטש ההרים וסיליביה הנוסעת בזמן, כולם דיברו מולו שעות על גבורותיהם וזכו לפרסום ענק בכפרים שמסביב. ארצ'יבלד התפרנס יפה ממכירת יומני המסע הללו, והאזין בתשוקה לסיפורים הנפלאים של האנשים היושבים מולו. הוא ניסה בכל כוח הדמיון להציב את עצמו במקומם ושמח על כל מי שזכה לתעד, אך תמיד קיווה שיזכה לתעד את פיורי סוף-סוף.
פיורי, לעומת זאת, כמעט שכח שיש לו אח. הוא היה עסוק דיו, ובגיל שלושים שמע בפעם הראשונה על אוצרו של מָנגַנדוּס האיום. "זה לא באמת אוצר," צחקק הפיל המדבר איתו שיחק בהורדות ידיים, "זה רק הכינוי שנתנו לזה. אנ'לא באמת יודע מה זה בדיוק או איפה זה, אבל זה קיים."
"אתה בטוח שאתה לא שיכור?" הרים פיורי את גבתו.
"מה פתאום." הפיל גיהק. "בסדר, אולי קצת. אבל אני אומר לך שיש את הדבר הזה, וזה נשמע ממש… ממש…" העיניים הענקיות שלו החלו להיסגר באיטיות, "מעניין…"
האוצר ומנגנדוס האיום לא נשכחו ממחשבותיו מאותו רגע. הוא נסע לירח כדי לדבר עם הישויות הגרות שם, והן לא ידעו כמעט דבר על האוצר או על מנגנדוס. הוא הלך לבקר את השטן בבטן האדמה, וזה לא יכל לעזור לו. הוא צלל לתחתית האוקיינוס, לממלכה האסורה של בני ובנות הים, ולאיש לא היה מידע מספק. אחרי שתר וחיפש וחקר, אחרי שביקר בספריות התלויות בין שמיים וארץ וטייל לכמה וכמה יקומים מקבילים, התיישב יום אחד בפונדק קטן בארץ החיים המתים ולגם את משקהו בייאוש, מרגיש חסר-יכולת לשם שינוי.
"משהו מפריע לך, אדוני?" שאל הפונדקאי, שלד מתפורר ומצהיב עם עיניים צהובות ענקיות.
"האוצר של מנגנדוס האיום," אמר, "שמעת על זה? לא? טוב, זה קיים, בזה אני כמעט בטוח, אבל אני לא… מאתר את זה. לא בשום מקום." הוא לגם. "כלומר, אנשים שמעו על זה, אבל אף-אחד לא יודע מה זה. אני כל כך מתוסכל…"
"תתעודד," אמר השלד, "העולם מלא דברים יפים. קח, למשל, את ההמצאה המאוחרת ביותר- מבית היוצא של ניקולאס פלאמל." הוא הניח בקבוקון קטן מזכוכית על הבר, מלא נוזל צהוב, ולא אמר דבר.
"מה זה?" תהה פיורי.
"אני מחכה שתיקח את זה," אמר השלד.
פיורי מצמץ. "טוב," אמר ושם את הבקבוקון בכיס, "אם הייתי מישהו אחר הייתי חושד שזה אולי רעל, אבל בהתחשב בעובדה שאני שותה רעל בשביל לנקות את הקיבה- זה לא מפריע לי." הוא סיים את המשקה שלו. "מה זה בכלל?"
"תשתה את זה לפני השינה ותראה."
פיורי הפסיק לישון שנה קודם לכן מטעמי חיסכון בזמן, אבל מתוך סקרנות הניח את ראשו באותו לילה ושתה את תכולת הבקבוקון. הוא לא הרגיש שום דבר מיוחד בתחילה, אבל כשנרדם- זה היה מדהים; הוא חלם שהוא השלד, חווה את חוויותיו, משרת אנשים בפונדק במהלך היום והערב ויוצא למסיבות מתים בלילה. אבל זה לא היה סתם חלום- זה היה ממש כאילו הפך לשלד וכאילו התודעה שלו נדחקה לפינה וצפתה במתרחש. כאשר התעורר בבוקר ראה שהבקבוקון מילא את עצמו מחדש.
כמה ימים לאחר מכן, בעודו מתעמל בריצה על לוע הר געש, נתקל בוויקטוריה הנוסעת בזמן ודיבר איתה קצרות. ממנה התברר שיומני המסע הנוזליים הללו נעשים פופולאריים ביותר, במיוחד בקרב גיבורים. לא היה קשה ליצר אותם- בסך הכול היה צריך לקנות את סוג הבקבוקונים הנכון ולהניח אותם על המצח לכמה שעות. מתוך סקרנות, סחר פיורי שן דרקון שהייתה בבעלותו ביומן מסע שלה, וכאשר הכריח עצמו לישון באותו לילה וחווה את הרפתקאותיה, הבין סוף סוף את הפוטנציאל הטמון בבקבוקונים האלה. האנשים איתם הוא מדבר לא יכולים לתת לו שום מידע משמעותי על אוצרו של מנגנדוס האיום, זה נכון- אבל מה אם הם פשוט לא זוכרים דברים שכן שמעו? פיורי אסף כמה שיותר יומני מסע והפך כל לילה לגיבור אחר, ותקוותו למצוא את האוצר ניצתה מחדש.
שמחתו של פיורי הייתה אסונו של ארצ'יבלד, שלא ראה יותר פרוטה מיומני המסע הכתובים שלו. בכל מקום בו היה עניין במסעותיהם של גיבורים, נקנו הבקבוקונים הקטנים; ארצ'יבלד המזועזע ראה איך חנות מכולת ממוצעת בכפרים שמסביב מקבלת משלוח בקבוקונים ענק בבוקר, ונאלצת להזמין עוד אחד כבר ביום שלמחרת, כל זאת בעוד מדף היומנים שלו נשאר מלא במשך שבועות. הוא צפה בחוסר-אונים בעוד איכרים פשוטים שוכחים את השדות והמרעה שלהם וננעלים בבתיהם ימים שלמים, חולמים על היותם גיבורים-הרפתקנים גדולים.
כאשר נשאל מדוע לא קונה כמה בקבוקונים בעצמו, רתח מזעם. "מה זאת אומרת?!" היה אומר תמיד, "הדברים הארורים האלה לקחו לי את הפרנסה! וחוץ מזה, יש לכם מושג כמה מגוחכים אתם נראים, שאתם נשארים בבית כל היום ולא עושים שום דבר חוץ מלישון?!"
והתשובה תמיד הייתה, "אבל אתה עושה את זה כבר כל החיים שלך."
זה לא היה נכון, כמובן- במשך רוב החיים שלו עמל על ראיונות ותיעודים, אבל זה בהחלט היה נכון עכשיו. ארצ'יבלד כבר לא דיבר עם אף גיבור- איש מהם לא ראה את הצורך בכך, עכשיו שאנשים יכולים באמת לחוות את מה שעברו- וכך נשאר משועמם ומתוסכל בביתו. הוא ניסה לכתוב דברים אחרים, אבל זה הרגיש חסר טעם. הוא ניסה להכריח את עצמו לצאת מהבית וללכת כל יום כמה צעדים, אבל המאמץ היה רב מדי. ארצ'יבלד ישב כל היום ורק קרא ואכל וישן, והשעמום עלה בו ודמותו של אחיו ההרפתקן ניקרה בו יותר מאי פעם. לאט-לאט החל לחשוב על הבקבוקונים הקטנים האלה, הנוראיים, וצורתם פתאום מצאה חן בעיניו, ונצנוץ הזכוכית שלהם נראה יפה מאין כמוהו, והצהוב המכוער של הנוזל נעשה פתאום זורח ויפה כאור השמש.
"ובכן," אמר לעצמו יום אחד, "כמו שאדם יכול לאפשר לעצמו לאכול ממתקים מדי פעם, וכמו שאדם יכול לאפשר לעצמו להתעצבן מדי פעם, וכפי שאין זה חטא לחטוא מדי פעם- וודאי לא תהיה בעיה בכך שאקנה בקבוק אחד, מסכן. לא ככה?"
בין אם התשובה הייתה כן או לא, עלה על מרכבה לכפר סמוך וקנה בקבוק אחד מסכן. כאשר נרדם באותו לילה מצא את עצמו עומד על צוק גבוה, סופת ברקים משתוללת סביבו וגובלינים מכוערים מטפסים לכיוונו. הרגל שלו הבריאה באורח פלא והכרס שגידל נעלמה.
כאשר הגיעו הגובלינים אליו, חש את גופו זז שלא בשליטתו; הוא שלף חרב ענקית והחל למלוק את ראשיהם בזה אחר זה, ואז יצא להרפתקאות מסעירות מאין כמוהן. כשהתעורר בבוקר נאנק בתדהמה, מרגיש כאדם שונה לחלוטין. הוא מעולם לא ראה את הים, מעולם לא ראה הרים או פגש מפלצות. הוא מעולם לא הציל נסיכות ולא לחם במכשפים. ולפתע כל זה היה נגיש כל כך, והפיתוי עמד באוויר לאורך כל אותו היום-
"לא," אמר לעצמו בתקיפות כששכב לישון, "אמרתי פעם אחת, והתכוונתי לפעם אחת."
אבל הבקבוקון מילא את עצמו מחדש, ועמד על שידתו; ארצ'יבלד לא העז לגעת בו ולכן נשאר שם. בכל פעם בה נשכב לנוח או לישון, ראה את הדבר השטני הזה מול עיניו, אורב לו בציפייה, כאילו לוחש לו להתקרב אליו.
ובסוף שכנע את עצמו שעוד פעם אחת לא תהיה כה נוראית, ואחרי הפעם ההיא הגיעה עוד פעם, ועוד פעם, כל לילה שתה את הנוזל הצהוב, וכשנמאס לו מההרפתקה הזו הלך לחנות וקנה עוד אחת.
היא לא הייתה האחרון.
במקביל לזאת, פיורי מצא את מה שחיפש. אחרי נבירה באינספור יומני מסע, אחרי מאות ואלפי שינות ומסעות, הצליח לגלות היכן שוכן אוצרו של מנגנדוס האיום. הוא השתנק כאשר הבין שעליו לנסוע לעמק הצל- המקום הזה היה אפילו מחוץ לתחום האומץ שלו. למרות זאת, אזר את האומץ שכן היה לו ויצא לדרך, עובר בהרים מושלגים שהקור בהם נושך, נלחם ביערות חיים ובכל תכולתם, רוכב על גבם של יצורים מכונפים חסרי-שם מעל תהומות עמוקים- עד שנכנס אל עמק הצל. לא כאן המקום לתאר את מה שחווה שם; העין האנושית תסרב להאמין למה שתקרא והאוזן הממוצעת תתכווץ למשמע התיאור. אך בסוף מצא את אוצרו של מנגנדוס האיום, עמוק בתוך מקדש נטוש, וגילה שכלל לא היה מדובר באוצר; כאשר הגיע לעומקו של המקדש התגלה מולו האל מנגנדוס, בירך אותו על הגיעו לשם, ואז נגע במצחו- ובשנייה אחת ראה פיורי את כל הקיום מול עיניו, את כל מה שהיה וכל מה שהינו, את כל הקיים וכל הלא-קיים; וכאשר חלפה השנייה, לא היה אותו אדם יותר.
הוא חזר להרפתקאותיו הרגילות, אבל היה בהן לפתע משהו כל כך משעמם ותפל; הכול הרגיש כמו אותו דבר, כל הקרבות והאתגרים והמפלצות והקסמים. מחשבותיו נדדו הביתה, אל אחיו, ובפעם הראשונה מזה שנים תהה- מה שלומו? מה הוא בכלל עושה ביום יום? ומחשבה מפחידה עלתה לראשו, המחשבה המדכאת שאולי ארצ'יבלד בכלל שכח ממנו. האפשרות הזאת לא הרפתה ממנו, יומם וליל, כל כך השפיעה עליו עד שיום אחד נמאס לו. בעודו לוחם בקרב ענק למרגלות הר געש, רק הוא כנגד שלושת-אלפים אורקים, החזיר את חרבו לנדנהּ, סובב גב ועזב, מותיר את אויביו המומים ונעלבים.
ארצ'יבלד, כמה מפתיע, ישן ביום בו פיורי חזר הביתה. כל אנשי האזור והכפרים שמסביב הפכו את אותו יום ליום חג, הביאו בפניו מטעמים והתחננו בפניו שירכז את חוויותיו בבקבוקון וימכור אותן. אבל הוא, מצידו, לא רצה לשמוע מזאת דבר. הוא רק רצה לפגוש את אח שלו.
פיורי נאלץ להיכנס דרך החלון, כי הדלת הייתה נעולה ולא היה מי שיפתח אותה. הוא נכנס לחדר השינה ממנו בקעו הנחירות הרמות ששמע, ובהה באיש הלא-מגולח, בעל-הכרס, ששכב על המיטה. האם זה אחי, שאל את עצמו? אפילו בשביל מישהו שלא ראה מאז גיל שתיים-עשרה, הוא נראה שונה מאוד מהילד שהכיר. אבל כאשר פיורי הביט טוב-טוב בפנים הישנות האלה, שמאין הבעה של שחצנות ויהירות עליהן, איתר שם את אחיו התאום והתמלא התרגשות עצומה.
"ארצ'י…?" מלמל ושלח יד להעיר אותו, "זה אתה…?"
"בן בליעל!" ארצ'יבלד הקיץ למגע הקל ביותר, נעמד במקומו ונופף בחרב בלתי-נראית, רק כדי לעוות פניו בכאב ולקרוס על המיטה, "בואו וקבל את שמגיע לך, שד מטונף! אני- או- הא- מה-" הוא הביט סביב בתימהון, "אוי, באמת, הייתי חייב להירדם באמצע הקרב? אני מקווה שאתעורר בקרוב, השדים האלה לא ירחמו עלי!"
"ארצ'יבלד," אמר פיורי, "זה באמת אתה?"
"ארצ'יבלד?" אמר, "מי זה ארצ'יבלד? אני חושש שיש לך טעות, אדוני- אני- אממ… אממ…"
פיורי הביט בשידה שליד המיטה, וכאשר ראה שניים-שלושה בקבוקונים- הבין מיד מה מתרחש כאן. הוא שילב ידיו על חזהו בשעשוע. "אתה מי, בדיוק?"
ארצ'י שירבב שפתיו במבוכה והחל למלמל דברים. "אני, ובכן, כמובן שאני- טוב- ובכן, מי אתה?!"
"אני פיורי."
"הו-הו! פיורי! בעל שלושים ותשע שמות התואר! ההרפתקן הדגול! מאחר שכנראה לעולם לא אפגוש אותך במציאות, בוא ואגיד לך כאן ועכשיו: ההרפתקאות שלך לא משתוות לשלי!"
"איכפת לך אם אצטרף איתך בישיבה על המיטה?"
"כלל וכלל לא."
פיורי התיישב, מבט חוסר-ההיכרות של אחיו בלתי-נסבל עבורו. "אתה בטוח שאתה לא יודע מה השם שלך?"
"מעולם לא אמרתי דבר כזה! כמובן ששמי הוא, ובכן-"
"בסדר, עצור, אני רואה לאן זה מוביל. ארצ'יבלד, כמה זמן אתה כבר ככה? מה אמרת- שכל זה חלום? ההרפתקאות שלך הם חלום. אתה חייב להכיר בזה. חייב."
"בן בליעל! כיצד אתה מעז לבייש את גבורותי-?"
"אתה נכה!" צעק פיורי והניח יד על הרגל המקוללת. ארצ'יבלד נרתע בכאב. "איך נראה לך הגיוני שאתה יוצא לכל ההרפתקאות האלה ככה?"
"כפי שכבר אמרתי- חלום! חלום המהווה אנטי-תזה מוחלטת לחיי הרגילים!"
פיורי נאנח. "חלום, הא? אז איך נראה לך הגיוני שאתה צריך לקנות את אלה-" הוא הצביע על הבקבוקונים- "כדי שהמציאות שלך תמשיך להתקיים?"
זה תפס את ארצ'יבלד. לא היה לו מה להגיד.
"ארצ'י, אני פיורי. פיורי. בשבילך אני לא סתם פיורי בעל שלושים ותשע התארים. תנסה להיזכר. בבקשה."
ארצ'י מצמץ. "למה אתה מתכוון?"
פיורי נאנח. "ארצ'י, בבקשה על תגרום לי להגיד לך את זה. אתה חייב להיזכר לבדך. אתה יודע מי אני."
וארצ'י ישב שם ובהה אל תוך עיני הזר הזה, עליו שמע כל כך הרבה, וחשב עוד ועוד- האם פגש אותו אי פעם? השם 'פיורי' הדהד לו באינסוף זיכרונות, שם שהופיע בכל פינה בכל מקום בו ביקר, שם שנאמר בפחד והערצה עצומים. אבל אחרי שמיצה את הזיכרונות הללו, צץ לו לפתע זיכרון רחוק יותר, זר כמעט, של ילד קטן והרפתקן בשם פיורי, ילד שרץ אחריו באיזה מדרון כאשר נפל ו- ו-
"פיורי…?" מלמל ארצ'יבלד, ולפתע אמר לו השם 'ארצ'יבלד' משהו, והכול חזר אליו.
לארצ'יבלד לא היה קל להכיר מחדש בחייו הרגילים. הוא ישב עם אחיו, ושניהם דיברו ימים שלמים על השנים האחרונות ועל כל מה שעבר עליהם. פיורי עשה את רוב הדיבורים, פשוט כי היה לו יותר על מה לדבר- ולמרות שארצ'י לכאורה ראה הכול בזמן הרפתקאות הבקבוק שלו, הזיל ריר למשמע הסיפורים של אחיו.
"אין לך מה לקנא," אמר לו ושלף בקבוקון מכיסו, "הנה, הכנתי לך אחד במיוחד! אבל אתה חייב להביא לי משהו בתמורה- בקבוקון משלך. אני גם רוצה לחוות את מה שאח שלי עבר."
"פיורי," מלמל ארצ'י, "באמת שאין שום דבר לראות…"
"לא איכפת לי," התקבע פיורי, "אני רוצה בקבוקון שלך."
ארצ'י לא התווכח, והאחים החליפו בקבוקונים. באותו לילה, ארצ'יבלד שתה את בקבוק אחיו- ובשינתו התנפצו כל החוויות המסעירות ביותר שחווה עד כה. דבר לא השתווה למה שאח שלו עשה ועבר; כאשר התעורר, בדק לוודא אם הבקבוקון המתמלא באמת התמלא מחדש, וכשראה שכן- שתה אותו שוב וחזר לישון.
על פיורי עברה חוויה זהה. כאשר נרדם באותו לילה ונכנס לנעלי אחיו, הודהם מאורח חייו; השלווה המרתקת הזאת, חוסר-המעש המסתורי הזה. המנוחה האינסופית, הכבירה, הבהייה חסרת-הגבולות בחלון. מעולם לא תיאר לעצמו דבר כזה, וכשהתעורר מיד שתה את הבקבוקון שוב וחזר לישון.
כך עברו החודשים שלאחר מכן, אבל דבר לא עומד על כנו לאורך זמן. אחרי שחזר על הרפתקאות אחיו שוב ושוב, ארצ'י חש שהן מתחילות לשעמם קצת- בדיוק כמו שקרה לכל שאר המסעות שקנה במיטב כספו. המפלצות היו כבר אותן מפלצות והמקומות אותן מקומות והריגושים אותם ריגושים, ואין חדש תחת השמש. כאשר לבסוף נמאס לו, חזר לשאר יומני המסע שברשותו ועבר עליהם אחד אחד, אבל דבר לא עזר: השעמום כרסם בו בכל הרפתקה והרפתקה ושום דבר כבר לא היה מעניין.
ואז גם פיורי החל לחשוב שזה משעמם קצת, לשבת בבית כל היום ולאכול ולבהות בחלון ולישון הרבה, ומדי פעם לקרוא משהו; וכש, לבסוף, נמאס לו, נפרד מאחיו ומהכפר וחזר להרפתקאותיו שמח וטוב לב.
וארצ'יבלד לקח את כל יומני המסע שאגר ונעל אותם בכספת ושכח את הקוד בכוונה, מסרב לגעת בהם שוב. כך חזר לשבת בבית כל היום, לאכול ולבהות בחלון ולישון הרבה, ומדי פעם לקרוא משהו; וכשחזר לשגרתו הישנה חש לפתע בהתרגשות עצומה, ושמח על רגלו המקולקלת, שחוסכת ממנו את כל ההרפתקאות המשעממות הללו.