מוסטיקה

"עד גמר המלאי!", הוא חזר על מה שאמרו כל אלה שנכנסו ונכנסו לקניון. לאישה שאליה פנה, התפנה רגע להקשבה, מאז פתרה את מצוקת החניה, בשנה שעברה במחיר מציאה. היא קנתה גישה למגרש חניה במקום מאוד שונה. – " חכה רגע!", היא עצרה ויצאה בלי להתייחס לצפירות, כיוונה אל המיצובישי שלה מראה שמחוברת לצרור המפתחות, ונדמה שהמיצובישי אפילו התרחבה, כדי להתאים לתוואי שהעביר את המכונית בבטיחות, למגרש החניה בתוך הראי. "טוב, אז מה אמרתָ שמוכרים?", התפנתה לעניין החשוב.
– " מוסטיקה"! הוא היה נרגש.
בצדק! היא יודעת איזה מציאוֹת מוכרים בקניון. אבל מה שהוא אמר, לא נשמע כמו משהו שמוכרים בסופר, ולא בf &H, וזה לא בגדים. הוא בטח מתפעל מהחניה שלי, חשבה, והוסיפה בגאווה, " גמרתי עם הדו"חות ".
– "מוסטיקה"! הוא המשיך לנעוץ מבט במחזיק המפתחות שהתנדנד רגע בין אצבעותיה, עד שטמנה אותו בארנקה. אוזניו דמעו כשהביט במחזיק. צבע עורו היה ירוק.

כעובדת משרד הרישוי הייתה רגילה באוכלוסיה מגוונת, שחלק מהם מן הסתם חייזרים. – " אז לא הבנתַ בכלל מה אמרתי, נכון?", הוציאה עליו מנת תסכול, שצברה אותו יום בלשכה. עכשיו כבר ממש רצתה לקנות משהו.
– " אני – יכול – תכף – ללמוד ", ענה לה, ובתוך כך למד. מבחינתה זה כבר היה מאוחר, חבל שהוא למד להגיד מה שהתכוון, שהראי הצמוד למחזיק מפתחותיה, הוא כניסה צדדית לעולם שלו.
– " רגע, נתחיל מחדש, מה שימך! ". היא הייתה נוקטת בנימה מחמירה זו בלשכתה, כשהעניינים הידרדרו מתחת לכל שאלון.
– " מיקי גונזלס ".
– " תשמע מיקי, אין שום דבר בתוך הראי הזה חוץ ממגרש חניה ". אייאייאיי הגיון זה לא הצד החזק של מיקי, חשבה בעודם נכנסים לקניון. כמעט מיד חשה ירידה במפלס האהבה שלה למוצרים חדשים. כדאי לקחת ויטמינים, חשבה. מחוסר עניין מספיק בקניות, דילגה עליהן, והזמינה את מיקי לקפה בקניון. כאן התחוללה הפגישה הראשונה של שלושתם. השלישי היה ידיד חדש שלה, שוטר. הוא חיכה לה בקפה, והיא הגיעה עם מיקי. נעים מאוד נעים מאוד. מיקי עדיין לא השתלב אז, ומרוב התבוננות חדל לזוז והפסיק לדבר. הם שתו מיץ מַנגו, ומישהו ביש מזל ניסה לגנוב את מיקי, ולמכור אותו לשוטר.
השוטר תפס את מיקי, והגנב ברח. לא בוכים על מנגו שנשפך, מנגבים אותו. הם ניקו את השולחן במפיות, וחשבו מה יהיה עם מיקי.

מאז חלפה חצי שנה. על פניו מיקי השתפר, ונראה יותר בסדר. הירוק שלו יותר מטאלי. עם קצת עזרה מצידם, מיקי שכר דירה, מצא עבודה, ועדיין טוען שיש לו כוכב לחזור אליו. כאילו כל אחד וכוח המשיכה הנכון לו. מיקי אומר שבכוכב שלו כוח המשיכה מלטף.

מה אני יכולה לעשות? חשבה. טוב, אם לדבריו המוסטיקה, כך הוא קורא לראי החניה שלה, מאפשר כניסה לכוכב שלו, בבקשה! אבל מיקי מסרב לחזור בלעדיה, רק שהיא תבוא איתו. כנראה פוחד. מה יש לו לפחד? פשוט היא עובדת, מה, שתיתפטר? שתיקח חופשה ובסוף לא תחזור, תיעלם בחלל וההנהלה תתאכזב ממנה? ומיקי בשלו, " למה לא? ". – " כי זה ראי חניה למכוניות, אולי? ". אין, זה מיקי.
הרבה יצורים כחולים צהובים שחורים וורודים וירוקים מבלים בקניון, וזה מה שנקרא בילוי בטבע. מבחינת כולנו, חוץ מאשר לדעת מיקי גונזלס, טבע זה מגרש חניה עם קוצים באדניות שבין החניות.

היא לא צריכה להגיע לכזה מקום. היא חשבה, חסכתי לעצמי את זה, רק המיצובישי שלי חונה, ואני נשארת בעיר. גלידה זה הדבר הכי קרוב לטבע שאנחנו אוהבים. כי מה זה טיול לטבע? יוצאים לדרך, בדרך קונים גלידה, ואחר כך מגיעים למגרש חניה. משם אין לי מה להוסיף. כדאי שאני אעבור לשאלה אחרת, מה הבחור הזה לירון השוטר, רוצה ממני כבר חצי שנה?

שלושתם היו קובעים להיפגש בקניון. לירון היה תמיד בא, ולרוב הוא היה בכוננות. קרה שמיקי היה מתקשר, שהוא לא יכול לבוא, סליחה סליחה, הוא שכח שיש לו משמרת. – " שלא יפטרו אותך מיקי, תשים לב ללוח השנה שלנו, לא לשלכם ". היא ידעה שזה מגעגועים, הם שגרמו למיקי לשכוח את המשמרת. במקרה כזה, של געגועים, רק היא ולירון היו נפגשים בקפה.

בלי ששמה לב, היא יותר מדי נכנסה לעניין של המוסטיקה המסוכנת, עקב חניה לא חוקית בצד כביש סואן, וכך המשיכה לחנות, ולא נכנסה לחניון של הקניון. כשהייתה נפגשת בקפה עם לירון, המפגש בלי מיקי, היה כרוך בטלפונים למיקי, בתקווה הוא שורד בעבודה. מיקי היה כרטיסן, היות והאוטובוסים ירוקים. בין הטלפונים, לירון היה מראה לה ספר מדע בדיוני, ושואל לדעתה על הספר מהפעם הקודמת. סִפְריה של מדע בדיוני הוא היה מארגן לה. מיקי, כשהיה בא, היה אומר על הספרים האלה, שהכול אפשרי, אז למה זה מדע בדיוני וזה לא? ואחרי כמה זמן, מיקי היה יורד לשחק באולינג.

גם בפגישה האחרונה, מיקי ירד לבאולינג בקומה למטה, ולירון הביא לה ספר מדע בדיוני. – " נראה מה זה נחמד, רק כללית, אני חושבת על מה שמיקי אומר, שהספרים האלה אבודים בחלל, כי כל מה שהסופרים העלו בדעתם הוא לא בִּדיוני. זה הרי יכול לקרות בחיים, או שקורה ברגע זה ".
– " הכול יכול לקרות? ", הלוואי …
– " בטח, תסתכל מסביב, אפילו מוסטיקה מישהו מוכר פה, אני כבר לא בא לי לקנות את זה, לא יודעת מה קרה לי ".
– " כבר יש לך אחת ".
– " רואֶה? איבדתי את בהלת הקניות ".
לירון החליט להפסיק כל הזמן לשער מה יהיה איתו, אם הכול יכול להיות איתה, והיא הביטה בכריכת הספר שהביא לה. על הכריכה היה מצויר מישהו ירוק מול ראי, אבל אותו מישהו לא השתקף בראי שבציור. בתוכו ראו רק עצים, דשא, ואגם ברבורים. – " מזכיר לי איך שמיקי מתאר את העולם שלו, הוא אומר שהוא ירוק, ואין שם באולינג. אתה יודע למה מיקי ירוק? הוא משקף את הכוכב שלו, ככה הוא אומר ".
– " יש פתגם כזה: החייזר הוא תבנית נוף מולדתו … ".
– " אז מיקי צודק ".
– " … כתב את זה משורר מדע בדיוני בשם Raul tchernichovsky ".
– " כמה יפה! אבל אני לא רואה איך המקום חניה שלי קשור. כולו מגרש חניה אפור מלא קוצים יבשים בִּמקום מכוניות. בקיצור, טבע דומם. זה לא תואם לתיאורים של מיקי, של עולם ירוק ועשיר במים. באמת הוא בבעיה, הוא השאיר משפחה שם, איפה שזה לא יהיה. בית, רכוש, חיים. חייזר קם בבוקר, ומוצא את עצמו בעולם אחר. מה הוא אמור לעשות? לפנות למשטרה? ".
– " את יכולה לפנות אלי ".
– " או קיי, פניתי. האם זה אירוע פלילי? מי זרק אותו לעולם שלנו? ".
– " שמעתי משהו בכללי ".
– " על מיקי?? אוי, בוא בינתיים לא נדבר על זה בנוכחותו, זה שובר אותו. נוזלות לו האוזניים ". לירון חשב, דפקט ביקום, בחורה חמודה מגיעה עם חייזר. אנחנו יושבים פה, ובעצם יודעים שאיזשהו אירוע חריג עומד להתרחש בבאולינג.
– "אז מה שמעת? " שאלה.
לירון חזר לדילמה הירוקה, " באופן כללי יש תיאוריה, שהיקום מאוזן ומתַפקד, בתנאי שמישהו נזרק מהמערכת. המערכת לא מצליחה לכלול את סך כל פרטיה. פחות מדי יכולת איכסון ".
– " מה קורה לזה שנזרק? ".
– " לא משהו טוב ".

כאן הם הפסיקו את השיחה, מיקי חזר מהבאולינג, מנצח. הכידרור שלו ממיס. מיקי מחה את אוזניו בטישו. הכידרור שלו המיס את החיילים של הבאולינג, " אתה אף פעם לא מנחש מה עושה לך המסלול של הבאולינג, עד שאתה לא מנסה אותו ברצינות. אני חושב שאני ממיס פלסטיק, אוטובוס עשוי מפלסטיק? ".
– " די מיקי, ננסה את החניה שלי, בסדר? ", הייתה חייבת להגיד, והתכוונה למה שאמרה.
אותו רגע לירון הוזעק בנייד והיה חייב לטוס לאירוע שוד, בתקווה שלא מעורב בו חייזר ממיס. בדרך החוצה הספיק להגיד, " אל תעברי כוכב בלעדיי …".
היא ידעה שאין לו חופשה לקחת. היא צריכה רק לפרוק את מיקי, ולחזור. יותר סביר בעצם, שהיא תחזור עם מיקי. מיקי יבין שהגענו לשלב שאחרי הגלידה, ולפני הלא כלום. זה יכול לסדר לו את הראש.
הם יצאו מהקפה, מהצד של הדוכן גלידה. היא נזכרה שבפגישה הקודמת כשמיקי התגעגע, ולא בא, היא אמרה ללירון שמיקי חייב לחזור למולדת, ולירון ענה, " רק תודיעי לי מתי לבוא לאסוף אותך ", כאילו שהמכונית שלה תיעלם שם או משהו, והיא צחקה, " ב 22 פונקט ". והנה זה בא בסוף, שהיא עוברת לשם. וחשבה, איך כחובב באולינג שפתאום נקלע למגרש אחר, יֵרַאֶה למיקי מגרש החניה שלה, עם אדניות של קוצים וחרולים? ואפור כמו מגרש כדורגל אחרי הפסד. " בוא נקנה גלידה ". הם ליקקו אותה בדרך למכונית. " את אוהבת כדורגל?", שאל מיקי. הוא מרגיש את העומד להתרחש, חשבה, בעודם יוצאים לכביש הסואן שמחוץ לקניון. – " נראה לךָ? אני צופַה פסיבית ". – " אני מבין, גם אני חייב להיות צופה פסיבי בבאולינג, כי אני ממיס את החיילים ". היא אכלה בנגיסות גדולות ומקפיאות, כדי להתפנות לאירוע החניה. מיקי שמר על קור רוח של קאובוי, כך זה נראה לה, ולא ניגב הרבה את אוזניו. היא הושיטה לו מטפחת, תוך שהתיישבו במיצובישי, אחרי שהחזירה אותה כרגיל, למסלול צדדי ובלתי חוקי, בליווי צפירות וגידופים קלים. עד כאן הלך מצוין.

נשאר לכוון את המראה של המחזיק אל המכונית, הפעם מבפנים. מיקי מצא זמן לשאול אם היא רוצה שישתף אותה במילים משפת האם שלו, רק מילים שהוא אוהב. – " בסדר ", מילמלה. ברגע הבא הם חנו במגרש של המוסטיקה. " אתה רואה שזאת רק חניה? בוא נצא…אין כלום מה לראות, אין אף מכונית ". אבל היו עצי ענק ושמי תכלת, ומיקי לא ידע מאיפה להתחיל, מהשמיים, מהציפורים שלא חששו מהם, הציפורים שרו לידם ולמענם. מיקי כמו התפרק, וכל אחד מחלקיו נהנה מעושר אחר של הנוף המוכר לו כל כך.

אחרי שנותק מכוכבו לחצי שנה, נפל על הארץ לתוך הקוצים דווקא. ניסה להסביר לה, "בכוכב שלי אין דבר כואב מלבד קוצים, לכן חשוב לי להתגלגל בתוכם ", צווח כשהוא שולף קוץ אחר קוץ מעצמו.

" אנחנו בבית אנחנו בבית! ", קפץ וצווח. " הנה הנה תראי! ". מיקי זה לא הבית שלי, כבר פיה התארגן להגיד, אבל הנוף התערפל לה. מיקי הושיט לה מטפחת.

כנראה הדבר הזה טבוע במוחה, כאילו זה לא נוף חייזרי. הרי נוף פתוח עד האופק, קיים עדיין בצורה כזו משמעותית, רק בכוכב פרימיטיבי. האם מיקי חייזר פרימיטיבי? תשובתה לשאלה הזו, ששאלה את עצמה תוך כדי צווחותיו, הייתה: 'לא'. למיקי יש יכולות, הוא ממיס פלסטיק. גם הכוכב שלו לא פרימיטיבי, הוא רק נראה כזה, חשבה כשנרגעה מעט מיופיו של הטבע שהמשיך במופע המדהים והאמיתי שלו בצידי הכביש ולמלוא הזכוכית הקדמית של הרכב, לאחר שנכנסו למכונית ונסעו אל עיר החייזרים הקרובה.

רק שהדרך נראתה שקטה יותר מדי, אוקיי פה ושם פרה רועה. כאילו אין נפש חיה בכוכב. "אנחנו חיים בטבע, לא מיד רואים אותנו ", הסביר מיקי, ואז הבינה לראשונה, מה הסיבה שהוא לא משתמש ב P.C., נייד, אייפוד, שום מכשיר, " אנחנו מיחשבנו את עצמנו לדעת באופן אורגני, כל הקידמה מאוכסנת לנו בתוך הגוף, ובסוף יצאנו קופים ", צחק, " אין לנו באולינג. בתקופה הקודמת שלנו היינו טומצכט." – ? – " קפיטליסטים כמוכם". – "אה". – " ונמאס לנו מזה. זרקנו לתוך עצמנו את כל התכונות המתקדמות שפיתחנו, והתחלנו לחיות בקידמה בלי קידמה, אם את מבינה אותי".
– " תביא דוגמא ". – " זהו, שבמשך התקופה שכחנו מה ידענו. רק בבאולינג הבנתי שהעיניים שלי יכולות להמיס." – " יא איזה עיניים ממיסות יש לך! אבל כולי תקווה שאתה שולט בתכונה, דיר בלאק…". – " את צודקת, אני בסדר, חוץ מכשאני נורא מתרגש, כמו בבאולינג, ובגלל זה לא יכולתי לשחק את המשחק הזה ".

פתאום הזדקף וריחרח, אותו רגע נראה כמו יונק קטנטן מהיער, שנעמד על שתי רגליים. היא עקבה אחריו בדריכות. בין העצים ביצבץ קיר משובץ בחומר שקוף ומבריק כמו יהלומים של קיסרית ענקית. היא חשבה, מה זה? קיר זכוכית? מאוד מאוד חייזרי, אין ספק. זה מזכיר לי… זה מזכיר לי… משהו שעולה לי ביוקר, שעושה לי חור בארנק … היי, זה מזכיר את הקניון שלנו! איזה דומה! המון קניונים בנויים לפי אותה תוכנית בשינויים מינוריים, להפחתה בהוצאות התכנון. בטיוליה בקניונים אשר בכוכב שלה, נחו עליה התחושה המופלאה והבטחון הקיומי, שראית אחד ראית את כולם. כמה נכון! עכשיו כבר יכלה יותר להגיד 'בית', כמו שמיקי ניסה שתרגיש, וגם הצליח, קודם היא חשה במשהו קדמון ועמוק יותר מדי למען האמת, כעת בא המשהו המתוק הזה, וזלל את קודמו. בכוכב של מיקי היא חשה באווירה מאוד חזקה של קידום המוצר, שפשוט הבריאה אותה מבעיית הפחתת הצריכה, ממנה סבלה כבר חצי שנה. קירות הזכוכית סינוורו שגעון, וצריך חזון כדי לכרות כל כך הרבה עצים, לפינוי השטח עבור המבנה המשמח, המציל חיים הזה!
מיקי מילמל המום, שהוא לא יודע מה להגיד. " אין דבר, אל תגיד! כיף בכוכב שלך, מיקי!", זה דקר אותה כמו זריקת הרגעה צרכנית, " בוא ניסע לשם! ", ומיקי עדיין לא ראה את בני כוכבו, אבל כמה בני ארץ הסתובבו כאן בהחלט, ליד הכביש החדש. " זאת פלישה! ", הוא צווח, והארציים היפנו אליו את ראשיהם.
מוזיקת הפופ הבוקעת מהבניין עימעמה את צווחתו, ומנעה עימות מסוכן למיצובישי, אם היה מתברר לארציים בשלב זה, שמיקי מתנגד לשינוי פני הכוכב, והתנסה בפועל בהמסת האוייב. הם העריכו בטעות, שכל האוכלוסיה פוקדת בצורה מסודרת את טכסיי הפתיחה האינסופית, שאחד מהם מתקיים כרגע בקניון. בעצם אלו היו אירועים לקידום מכירות. זה נודע לה ולמיקי בהמשך, ואז גם נודע להם שמיקי מבוקש. היא המשיכה לנהוג בשקט תעשייתי, לכִּווּן חבריי צוות ההנהלה, וכשחלפה לידם, הם חייכו אליה. בחייזר המקומי שישב לידה כמובן לא גילו עניין, עוזר זוטר ירוק ומצחין, ועל המיצובישי הביטו בתמיהה, מכונית מתחת לנורמה. אתה לא מקבל עבודה בכוכב אחר, על מנת להישאר עני. היא ניצלה את טעותם, והמשיכה לחניון התת קרקעי.

היא גלשה לתוך האפלולית המסומנת, והורתה למיקי לסתום, " למזלנו הם חשבו שהפופ מיוזיק הוציא ממך צווחות תענוג, הם חושבים שאתה גזע נחות ". מיקי גילגל עיניים, הפופ הזכיר לו באולינג.

ואז ראה את עצמו כמעט. מישהו ירוק יצא וטרק את הדלת של מכוניתו, שלידה המיצובישי נראית וולוו. הבחור הירוק התמרמר, " מייצרים לנו פה מכוניות מפלסטיק דל קלוריות. הם חושבים שאנחנו אוכלים אותן ". הוא היה מוכן להשתפך בפני זר, אבל לא כזה זר כמו זאת, " מה היא עושה פה?", שאל את מיקי, והצביע על האישה שיצאה מהמכונית המהממת. " היא איתנו ", הרגיע אותו מיקי, והחייזר לא האמין, "אתה צוחק עלי! מאיפה נפלת? ". – " אוקיי, מכוכב אחר. זה באמת בנלי ", ניסה מיקי להסביר לו, ונזכר, " אני חושב שאנחנו מכירים, פעם נכנסת אצלנו, ביער הנרקיס, איפה שאנחנו גרים ". – " אה? היה גר שם חבר שלי, אהרון גונזלס ". – " זה אחי ", אזניו של מיקי נזלו, הוא כיסה אותן בידיו, במבט עצוב אך לא מעורפל.
הדמעות שלהם מעדיפות את מוצא האוזן, מה שמגביל פחות את הראייה, חשבה. במשרד הרישוי בוכים, ועושים הצגות, והיא היום לא אוכלת את עצמה מהקהל המעצבן, נזכרה שהיא ככל הנראה, לא הגיעה לעבודה היום. בִּמקום להגיע ללשכה, היא בחניה תת קרקעית עם שני חייזרים, שאחד מהם איבד את ביתו. החבר של אהרון, ששמו בני, סיפר שמשפחת גונזלס פונתה, ומקום מגוריה נכרת. " אתה לא יודע מכלום?", התפלא.
מיקי המיס בטעות את המכונית של החבר של אחיו. " איפה הם?", שאל בקול חנוק. – " פה ", נבהל החבר, " אהרון פה, הוריך פה, כולם בטכס, מי שלא בא זה אתה! אתה העלבת את ההנהלה, ולי המסת את המכונית, והם יגידו שאכלתי אותה ". – " טוב, כמה לתת לך כפיצוי?". – " תשלים אתי פעמיים ", ביקש החבר של אחיו, והשניים התחבקו פעמיים.
מרַגֵש, עכשיו אין לו מכונית וזה נקרא אצלו פיצוי, חשבה.
" ממתי אתה יודע שאנחנו יכולים להמס? " שאל מיקי.
– "מהרגע שעשיתַ את זה ".
הם לומדים מהר, היא חשבה, מה עושים? קלושים סיכוייה לחזור למשרד הרישוי.
מיקי לבֶּני: " היי, מצאתי ניצרה לתכונה של ההמסה! תשמע איפה היא, באתר המרכזי של המוח הרביעי. מצאת?".
– " כן!".
– " תנצור, אחי".
קצת בטחון לפחות, חשבה בהקלה כשנכנסו למעלית. שלושתם נכנסו לשלב ההרהורים הקשים וחשבון הנפש, כמקובל במעלית, ואז קלטה שהיא מכירה את המילה שלהם ל'ניצרה'. סימן שמיקי אוהב את הניצרה ונגזרותיה. שלא נדע.
למעלית נכנסו עוד כמה ידידים, היא כבר הרגישה שֶׁמה לעשות, לפחות להכיר את בני עמךְ שאיתם את עומדת לסיים את חייך בתקרית הקרובה. גם הם מצידם, קיבלו אותה באיזו אווירה של סובלנות דתית, והצביעו למעלה. מוזיקת פופ זרמה לחלל המעלית שנפתחה, והם יצאו אל הטכס. לדברי בֶּנִי הטכס מאוד רוחני, והוא חייב לשאוב אבק, נעלם מאחורי אחת הדלתות. בני חצוי בנפשו, חשבה, וזה תוקע אותו, על אף הכישרונות הרבים בהם ניחן.

הם זרמו מהמעלית, ברוחניות עם המוסיקה, והשתלבו בקהל ובחום. המזגן לא פעל. בני עבר בהול לידם, ובידו שואב אבק. מיקי שאל אותו מה קורה. בני מחה זעה והסביר משהו. הם סבורים שהקניון הוא ארמון והמוכרות הן נסיכות, תירגם לה מיקי. Good for them! " ", היא אמרה בראותה את המוכרות, שהאוכלוסיה משתחווה להן בסגנון המקומי, כלומר מביאה להן פרחי בר. זה היווה מקור לטראומה, כי עקב הבניה המרובה לא היו להם פרחים והם רק ניצבו בידיים ריקות ובאוזניים דומעות מול המוכרות. " טוב, זה יסתדר, שטויות, הם יבינו בסוף שהם צריכים לקנות משהו, לא? ", היא הציעה.
מיקי צווח, " איפה ההורים שלי? אני רוצה להוציא אותם מפה! ". – " לכולנו יש הורים ומשפחות ", ביקר וביטל בני את שיקוליו של מיקי, שהיו לרַסס את האזור באנרגיית המסה.
מיקי: " ההמסה פועלת רק על פלסטיק. קח דוגמא, השואב אבק לא מפלסטיק ".
בני: " אז ממה הוא ".
מיקי: " יש לארציים עוד חומרים חוץ מפלסטיק ".
בני: "מה פתאום. הכל פלסטיק. זה נראה ככה בכל אופן ".
מיקי: " תביט ".
וכאן הוא שרף אך לא הֵמֵס, את השואב של בני, ללא מגע יד חייזר. מסתבר שמיקי גילה בעצמו תכונה חדשה.
בני זרק בייאוש את החלקים המפוחמים, "יפטרו אותי, זה מה שאתה רוצה בטח, מיקי. טוב לא משנה, אף פעם לא הלך לי ".
היא הבחינה שהם לוקחים את האי – הבנה, ומחליפים אותה בהבנה.
" הם שם", בני הצביע למעלה, ומיקי הצטווח, "בואי". – " גם לתְכוּנה החדשה מצאתָ את הניצרה? ", היא ניסתה לברר תוך ריצתם דרך מדרגות המילוט, אל קומת ההנהלה.

למעלה הנוף זרם דרך קיר הזכוכית, כאילו היקום עובד בקניון. בפינה השמאלית של הנוף, החלו לעלות כוכבים. שלושה חייזרים קטנים ישבו מול ארצִי גדול לבוש בחליפה, וענוד בעניבת משי. האיש הציע להם הטבות על הרשמה למועדון הקונים. ואז ראתה את שלושת החייזרים מתחבקים עם מיקי. אבא אמא, ואהרון. " הנה הבן שלנו המבוקש! ", בכתה אמא חייזרית באושר לאיש, " הבן שלי שמבוקש לחתום על הכרטיס! ". הארצי היה קצר בזמן, והנה עומדת כאן אישה, " אולי תסבירי אַת לעובדים הזוטרים שלך על ההטבות? ", פנה אליה בעצבנות, " אין לי בעיה להמציא הטבות שלא עומד מאחוריהן שום דבר, אבל החתמתי היום כבר 700 כאלה, שאני לוקח את היערות שלהם בכפוף לחברוּת במועדון, שמעניק מברשת שיניים על כל קנייה של 440 זוגות גרביים. פשוט אני מבקש שתטפלי בהם, כמו שאני הייתי עושה במקומך ".
– " אבל את היער שלהם כבר לקחו ", יצא לה להגיד, כי זאת האמת.
– " מה? כבר לקחו להם את היער שלהם?? אז מה אני שורף פה זמן, יאללה! … ", פנה אליהם, " נא לעזוב את אזור ההנהלה. רדו לבלות בכמה שיותר קניות, או קיי? ביי ".
הם קמו, אוחזים במגבעות חדשות בצבע כתום, שקנו היום. – " ומה עם כרטיס מועדון? ", שאלה אמו של מיקי, היא הייתה נואשות לרשום את משפחתה למועדון, בחושבה שאחרת הם לא ישרדו בַּסדר החדש. הארצי עזב לחדר המנהל בלי לענות. מיקי הסתיר את זעמו, והרגיע את אמא, " את לא צריכה, זה לא נותן כלום, ואני לא אתן שיחנקו אתכם! ". התכוון לחשבון הבנק שהוריו פתחו. הוא ראה איך משפחתו עושה מאמצים להסתגל למצב, עם המגבעות הכתומות שקנו, " מה המגבעות האלה? " התפרץ, " תסתובבו ביער ככה? הנרקיסים יגרשו אתכם ". מה אני מברבר? חשב, אין יער ואין נרקיסים.

– " מותק, ממי, אושר של אמא! ", שוב חיבקה אותו אמו, " העיקר שחזרת ".
מיקי סיפר להם על נסיבות היעלמותו, " ישנתי בכיף, ופתאום נזרקתי מהכוכב".
היא נזכרה איך אז בקניון, כשהייתה יושבת עם לירון, לירון ידע על הדבר הזה, שהמערכת היקומית זורקת מישהו, זה כמו כיסאות מוסיקלים.
אמו של מיקי ליטפה את לחיו.
– " לאן נזרקת?" שאלה המשפחה.
– " לכוכב שלה ", מיקי הצביע עליה.
– " תודה שאירחתְ את בננו, גברת נכבדה מאוד".
– " אני לא מההנהלה ", היא התגוננה.
– " לא עלה בדעתנו לרגע שאת מנהלת, או בעלת עמדה או בעלת רכוש ", ענו, " ואנו סמוכים ובטוחים שאת חסרת כל שאיפות בחיים, שאינן מתיישבות עם היחסים שרקמנו עם היער שלנו ", וניגבו את אוזניהם.
– " תודה לכם אדונים נכבדים". מעצבן שזאת דעתם עליה! עובדת מוצלחת במשרד הרישוי.

מיקי שיתף את משפחתו בשניים מהכישורים שאבות אבותיהם שכחו, והוא גילה אותם. אביו של מיקי בלע את הכישורים המחַזקים כתרופה, וכבר חש טוב יותר. ההורים ירדו למטה להסביר לקונים, שהמוכרות מבקשות מהם לקנות, בתקווה שיבחינו במוזרוּת שבסיטואציה, ושכל אחד עם עצמו, יחליט אם לעזוב בחזרה ליער. אהרון נשאר. היא ראתה את ההורים יורדים בשקט. היא שאלה את עצמה האם זה מפני שאבותיהם פעם הגיעו למסקנה, שיש מאבקים שאתה שולח אליהם את גוריך שבגרו, כי אתה כבר זקן.

מיקי נכנס לחדר המנהל, תוך שאחיו מחפה עליו, שניהם בתנוחת אחיזת הנשק ששבה אליהם, אבל ידיהם היו ריקות.
במשרד המלא בנוף הערב החזיתי, ישב בכיר מבעלי הקונצרן, שקפץ לביקור בעזרת המחזיק מפתחות, שהיה מגלגל בין אצבעותיו, במחשבה שהכוכב משעמם ולא רווחי, בגלל הריחוק הגיאוגרפי מהנדל"ן. שנייה לפני שהמצחיקים הירוקים התבלבלו בתפקידים, הוא חשב שצריך לייצר מחזיקי מפתחות כאלה, כדי לקצר מרחקים, ואף אחד לא יודע איך. טוב, יש פה הרבה מחצבים, באדמה הירוקה.
מלבדו היה נוכח במשרד, המְנַהֵל שלא רשם את המשפחה למועדון. לכבוד הבכיר הוא הקריב את צווארו, וענד עניבה שהכולבו משווק, ומשך אותה מדי פעם, להרחיק את מגעה מעורו.
מיקי התקדם אל הבכיר בתנוחת נשק מוּרָד, ושאל בשקט אסרטיבי: " איך אתם יכולים לרכוש יער? איך אתם יכולים להיות בעלים של נרקיסים? ".
– " ממממה הם עושים פה? " התפלא הבכיר.
– " אוי נו ", התנצל המנהל, והוציא אקדח ממגירת השולחן.
– " קליפורד, הם חושבים שאפשר לירות בלי אקדחים? " התעניין הבכיר.
ואז היא נכנסה עם השם שקלטה, " קליפורד תוריד את האקדח, הם מאוד חזקים ".
קליפורד הביט אל הבכיר.
הבכיר: " מי זאת?".
קליפורד: " ג'וליה ".
כנראה היא דומה לעובדת שלהם.
אהרון ניצל לא כל כך טוב את המצב, והמס את העניבה של קליפורד. חנוק בטבעת של כוויות, האיש ניסה לנתק את החומר השחור מצווארו, ומת.
מיקי: " למה המסת לו את העניבה, זה היה מיותר!".
אהרון: " היה כתוב עליה SILK!".
המנהל: " לא שיכנעתם אותי לעזוב את הכוכב שלכם, מצטער".
הנוף נשבר מאחוריו, מיקי שבר את זכוכית החלון שהכילה סיבי מתכת. חליפת הבכיר התמלאה רסיסים כאילו האיש סובל מקַשְּׂקשים. הוא נדהם מרמת הקשקשים.
מיקי: " אם אני הורס לך עוד משהו, אתם עוזבים?".
הבכיר: " נראה לך? אני אעיף אתכם לכדור הארץ, ותחיו שם על סעד, מה איכפת לי, זה לא על חשבוני. גו'ליה, אותך אני מעיף מכאן בלי מכונית".
הבכיר שלף את המוסטיקה, היא שלפה אותה מהר יותר, וכוונה את המראה אליו. " אסטה לה וויסטה, בייבי!", הוסיף מיקי, שאהב סרטים בכיכוב מושל קליפורניה. תוך נפילה חשב הבכיר על הניסיון שנעשה בקונצרן, לבדוק איך שְניצֶל חי יגיע לכדור הארץ בלי מכונית, והוא הגיע דפוק טוב.

הם מיהרו אל מדרגות המילוט, למטה החל עוד קודם אי שקט שהתפתח לצעקות. כמה עובדים רצו למעלה (המעלית לא פעלה), והם חמקו ביניהם במורד המדרגות, תוך התנגשויות מעטות. מי שהיה לו אקדח, מיקי ואהרון עיקמו לו את הנוקר והקנה. עובדים שלא שלפו אקדח, רק נשאו אותו, צעקו מכוויות.
גם מי שלא רצה לדעת, היה מוכרח לחשוב כמה גוויות חייזרים יש למטה.
הקומה למטה נראתה כמו בית ספר תחת אש. מי שכבר למד את היכולות החדשות, לימד מכיר שלו, או מישהו שלא הכיר, לגעת בהן, ולהשמיש אותן. היו שגילו יכולות חדשות לחלוטין, שהמורה המאולתר לא לימד.
המתים נאספו בסדינים של הכולבו. לפעמים הציצה מהסדין כף יד ירוּקה, או לא ירוּקה. היא ראתה פנים מבצבצות מהסדין, שדמו לשלה. זו הייתה ג'וליה.
מיקי: " אני לא רוצה להרוג אותם, אני רוצה לעצור אותם בכל הכוכב, ולשלוח אותם במכוניות הביתה, ואין לנו אף מוסטיקה כרגע ".
– " מיקי, קח ", היא הוציאה את המחזיק ושמה בידו של מיקי, לא קולטת מה עשתה לעצמה.
מיקי לקח אותו, " אנחנו נאסוף את המוסטיקות מכדור הארץ, אני לא רוצה אנשים פה! ", הוא היה זועף כמו חיית פרא.
הוא היה חייב להגיע לכל אזורי הכוכב, הוא הריח ושמע שבני עמו מותקפים בכל מקום, וגם תוקפים לפי יכולתם. גם הם הריחו ושמעו אותו.
היא בחנה אותו באכזבה, גם בהבנה. הוא תפס את עצמו, " אני מודה לך על הכול, אני רציתי שתבואי אתי הביתה, לא כי פחדתי ".
– " לא?".
– " לא, תביני, ההתנהגויות של כולנו פולטות אור ".
– " או חושך ".
– " אני אומר לך אור ".
– " מה, זה לא מוסרי שמעשים רעים פולטים אור ".
– " אבל אני רציתי אור כפול, שלך ושלי. זה מחזק ".
– " אה, אתה מתכוון כמו 'טובים השניים מן האחד' ".
התערבו אזעקות של ניידות, בני הגיע מבחוץ, ומסר שהמיס את הפנסים המהבהבים על גב הניידות. דהרו הנה עשר. מיקי שלח אותו להרוס יותר מסיבי, אבל זה מה שבני הצליח.
– " מה? יש פה משטרה כחולה? ", היא הופתעה. הם באו לעזור לחייזרים? יש!
בני: " זאת לא משטרה כחולה, רק הפנסים שהמסתי היו כחולים ".
מקודם מיקי סיפר לבני על שוטר טוב שהכיר בכוכב אחר, ובני הריח שמשהו פה מסריח, בלי קשר לפלסטיק השרוף של הפנסים המהבהבים. השוטרים רצו פנימה, ובני המיס להם את הדרגות. למרות הכאב בכתפיים, הם תפסו עמדה, והתחילו לירות.
אין זמן, היא תפסה מחסה מאחורי ירוקים שכל הזמן חשבו 'נשק', והעיניים שלהם ירו. גם היא התחילה לירות, אבל באופן מיושן, היה ברשותה אקדח Smith & Wesson וכדורים, שהיה שייך למישהו שכבר לא ממש זקוק לו. פתאום מחשבותיה קפצו ללירון אטיאס, שכמה מהשוטרים כאן מוצבים בתחנה שלו, היא זיהתה כמה פרצופים מוכרים, מה הם עושים פה? לא משהו טוב! תראו איך הם רוצים להרוג אותי! רצתה לצעוק למיקי שכדור הארץ יאה להם, והם לו, ובשביל מה יש מוסטיקה? רק בקושי חשה בחוֹבָה מטושטשת, לפני זריקתם להורג, קודם לברר מה קורה פה, ואם הם אשמים. אבל מיקי כבר לא היה, הוא נסע להציל את בני עמו הלכודים בקניונים בסיכון גבוה. והייתה על הפרק הבעיה של המכרה: הקניון הפסיק לצרוך חשמל כאילו בשלבים, כאילו חיסולו התחיל לפני שמישהו חשב לעשות את זה, אבל זה רק סיפק יותר כוח למכרה, ואהרון רץ לשם.

היא לא ראתה אותם עוזבים, היא ירתה עד שהירוקים עברו לכיפוף הנוקרים וקני האקדחים, ובטעות גם ה Smith & Wesson היפה שלה, הלך ככה לעזאזל.
כמה שוטרים הצליחו לסגת מהבניין, והתניעו ניידות. בני הרגיש לא נעים מזה, שהפנסים שהֵמס לא קיצרו את החשמל בחלק מהרכבים. שוב רץ לחבל בניידות, והיא אחריו. כמעט 22/00, פתאום שמה לב. מה אמור לקרות בשעה הזאת? היא פעם קבעה כאילו עם לירון, שהוא יבוא ב 22/00, יתכן כזה דבר שהוא יבוא? היא ראתה מקרוב את השוטרים, הם היו אטומים, עם רישיון להרוג. בני העיף להם את הכובעים, ולא הצליח לשתק את הניידות. בני רץ מסביב בניסיון לתגבר כישורים. כמה מהם הצביעו עליה, "זאת ג'וליה!", וחלק זיהה אותה בתור " החברה של לירון אטיאס ", ובסוף יצאה "ג'וליה החברה של לירון אטיאס". הם הקיפו אותה. עכשיו הבינה שהם הוציאו את עצמם מחוץ לכל מסגרת.

על הכביש מאחורי הניידות, הופיעה הונדה עם נהג במדים. עוד שוטר מושחת? זה היה לירון. כשהם ראו את לירון במכונית, הוא היה השמחה היחידה שנותרה להם, ולא ניסו למנוע מחברתו להיכנס לרכב, אף על פי שהיא בוגדת.
– " לירון איתנו! ", צעקו ונופפו בידיים. נדמה להם. " לירון, אתה יודע שהחברה שלך בוגדת? איזה גבר ואיזה אפסית".
הם הקיפו את המכונית, התכופפו והביטו, כאילו הזוג בפנים חצי מלכותי. לירון המלך. "אחלה בחלה לירון!", אבל הם לא היו יציבים בשום נאמנות. איך שהתחילו לנגוח לו ברכב, הוא התפוגג להם בין הידיים.

הם מצאו את עצמם ליד ביית מאובזר ומפואר של שוטר ידוע. " זאת המוסטיקה שלו", לירון קיצר, " אני לוקח אותך לדירה שלך, וחוזר לשם, אוקיי?".
– " לירון! אתה לא צריך לחזור, החייזרים חזקים. וההורים של מיקי תפסו מחסה ביער ".
– " פגשת אותם? אז הנה למה אני חייב לחזור, יש שם מלא עבריינים ".
– " אבל חייזרים חזקים, זאת עובדה מצויה ומתקבלת על הדעת! ולנו נשארו פה כמה בעיות על הראש".
– " צודקת ".
הבעיות שנשארו לה וללירון לפתור: 1. להפליל את הקונצרן, ודרך אגב, אחד מהבעלים נמצא מת ליד משרד הרישוי בנסיבות חשודות. לא רחוק מגופתו נמצא מחזיק מפתחות. 2. להפליל את השוטרים המושחתים שהקונצרן מעסיק.
מסתמן שהדרך המדליקה להיפטר משני הסעיפים, היא לחזור יחד לכוכב של מיקי, וכל החיים לאסוף הוכחות.
– " חכה! ברגע שמיקי יתארגן, אתה תראה שהוא ישלח לך לדוא"ל, פאקט צילומים ותיעוד של העבריינים, וגם יחזיר לי את המיצובישי. את המוסטיקה אני משאירה אצלו. הם יבואו ויאספו את כולן, הן מגיבות לאות שהם שולחים. איך השגת מוסטיקה? ".
– " בקניון היה סגור. גנבתי אותה מהחדר של הבוס שלי במשטרה (אגב, אין תקציב לאבטח את התחנה במצלמות) ".
– " גנבת, מה גנבת, הוא גנב יותר גדול ".
– " תודה, ראיתי אותה מונחת על המכתבייה היקרה שלו מעור צבי. ידעתי שהוא מחפש שוטרים לתפקידים חשודים. היה גם מונח לי בראש, המוות הלא מפוענח ליד משרד הרישוי. ועוד דבר, שפשוט אילץ אותי להגיע אלייך בזמן, אני לא יכול בלי הביקורת שלך על ספרי המדע בדיוני".
אותו רגע היקום לא סחב יותר משניים. וכעבור עוד רגע, הוא כבר לא סחב יותר מאחד, וכעבור חצי שנה, היא ולירון התחתנו. אבל הם נאלצו לחזור מהעתיד, למציאות המופצצת בעוד ועוד מאותו הדבר. הרחובות היפים בדרך לתחנה של לירון, כולל פניית הפרסה בדרך לדירה שלה, היו מפוצצים מפרסום חוצות שמומן כנראה על ידי הקונצרן. היה כתוב על השלטים: " שוטר טוב? שוטר רע? זה אותו הדבר נערה ". אם זה מה שהקונצרן מפרסם, אז ההפך הוא הנכון. שלטי חוצות הם הכרזת מלחמה. הם ההוכחה שהקונצרן תמיד נכון.

המפקד שלא הגיע לטפל במהומות שפרצו, בהעדר מוסטיקה? הקונצרן פיטר אותו. אין ספק, מעכשיו הוא נאמן בכל ליבו למשטרה. זה עוד דבר שיתברר להם במהלך חקירתם.

לירון היה חייב לחזור לתחנה. היא ירדה, ודלת המכונית שפתחה, הביאה עליה את חוויית ריחות הכוכב הזה, המוזרים ושונים כל כך. אבל נשאר איתה הריח של לירון. היא חזרה לשני החדרים של העולם שלפני הכוכב של מיקי. ואז התפצפצה לה שאלה בלב, על העולם של מיקי, שאותה לא רצתה לחשוב. מישהו כבר חשב את זה, רק צריך להיכנס לרשת המקוונת. טוב, היא התקשרה למשרד הרישוי והודיעה שהייתה חולה, שזה כמעט נכון, אם לחשוב על המאמצים שעשתה, למען יצורים שחשבה שהיא מכירה, ממשרד הרישוי. הכינה לה קפה, ונכנסה. היה מידע. מישהי (שמסתמכת אולי על חומר של מיקי שעוד לא הגיע, או על מדע בדיוני, או על משחקי מחשב), שלחה למיליון כתובות ברשת, שהיא יכולה להסביר את תושבי הכוכב. לדבריה, "יש גן עדן, בא והולך ובא ", והסבירה, " הם כמעט הצליחו לחזור בהדרגה, לחיים פשוטים ממה שהמבנה הביולוגי שלהם מאפשר, כי רק מתחת לו, יכלו להיות מאושרים. והנה הם חוזרים על אותו סגנון התפתחות שנטשו. נראה לי שהם יתחילו להילחם זה בזה ".