הסתכלתי על בני. הבן שלי. הבן שלנו. בן אמיתי. הובא לעולם מבחירה, באהבה. הרמתי מבטי אל אימו. היא חייכה אלי. ממיסה את ליבי. כמו בפעם הראשונה, לפני שנים כה רבות.
"הוא כבר גדול," אמרה. "עכשיו אתה כבר יכול לספר לו."
"מה לספר, אבא?" שאל.
"את מה שקרה באותו היום," אמרה ברוך.
לקחתי נשימה עמוקה. ידעתי שיום זה יגיע.
לא ניתן היה להבחין בהתרגשות שעל פני. זה הרי מובן מאליו. אלו לא רק האימונים המפרכים. זה מוטבע בגנים שלנו. זה אף פעם לא קרה ואין סיכוי שזה אי פעם יקרה.
גופי עקב אחר תנועותיו של המחולל מחקה אותן בדייקנות חסרת פשרות. לא נדרשתי למחשבה. תנועותיי זרמו מאליהן. תוצאה של אימון מגיל צעיר וכשרון טבעי. הכישרון של בני עמנו. אותה יכולת חיקוי מופלאה שבלעדיה אין לנו קיום.
שנינו התגלחנו. פנינו קרובות זו לזו. ויחד עם זאת כה רחוקות. מחצית הפנים מרוחה בקצף לבן. המחצית השנייה פסים פסים, מתארים במדויק את מעברי הסכין.
פני לא הביעו דבר, אך בתוכי פנימה, עמוק כך שלא ניתן לראות, התרגשתי.
היום.
בעוד גופי פועל מאליו נדדו מחשבותיי: מה יקרה אם לרגע, ולו לשבריר שנייה, אסטה מתנועותיו של המחולל? המחשבה על כך זעזעה אותי. המשמעות היא אסון. עד כדי השמדה מוחלטת של בני מיננו. אם המחוללים יחשדו בנו, חשד קל שבקלים. גורלנו יחרץ. מעבר לכך, לדעתי אני לא מסוגל לסטות מהתנועות, אפילו רציתי.
אנחנו לא בוחרים את המחוללים שלנו. אנחנו נולדים אליהם. גדלים איתם. נשארים איתם בטוב וברע, ו…כן. גם מתים איתם. אין לנו ברירה.
התמזל מזלי. המחולל שלי, מבלי שהתכוון לכך, ללא כל מאמץ, ואף בגמלוניות רבה, הצליח להשיג את הדבר שאני חפץ בו כבר תקופה ארוכה.
היום.
בנועה הבחנתי לפני כחודשיים. היה זה בזמן הביניים על אחד השבילים המותרים. חלפתי מולה ונשימתי נעתקה. האם הבחינה בכך? המשכתי עוד כתריסר צעדים והסתובבתי. לאכזבתי, שמעתי את כרוז הועדה קורא לה, והיא שמה פעמיה ללא דיחוי לעבר שער כלשהו. לפחות שמעתי את שמה.
מאז ניסיתי פעם אחר פעם לפוגשה. בפעמים בהם הצלחתי, בזמן הביניים, הביטה בי בחטף ונראה כי לא מצאה עניין. רציתי לומר לה דבר מה אבל לא הצלחתי להוציא הגה מפי.
עקבתי אחר תנועותיו של המחולל בעוד שנינו רוחצים את פנינו. אחר כך שמנו אפטרשייב. כמעט חצי בקבוק.
היום.
שלשום, זה קרה. באופן מפתיע, דווקא בזמן האמיתי. המחולל שלי הלך לפאב והתישב על הבר, בקצה. רצה הגורל ובקצה הבר הותקן שער… וכך מצאתי את עצמי יושב איתו ושותה בירה. שנינו צמודים במרחק נגיעה, ורק השער מפריד ביננו.
בעוד אני מתענג על הבירה, התיישבה מחוללת ליד המחולל שלי. המחולל שלי פנה לעברה, מפנה את עורפו אל עבר השער, לעברי. בתיאום מושלם הפנתי גם אני את עורפי אליו והמשכתי לחקותו בצורה מלאה. חיקוי התנועות של בני מיננו מבוסס על תחושה ואינסטינקט. אין הכרח לראות. מאידך, יש יתרון בהפניית הגב לשער – הפנים הופכות חופשיות. יש רק לוודא שאין שער אחר ממול. האנשים הרבים שאכלסו את הפאב מצידו זה של השער, כולם מבני מיננו. הם לא יגיבו, גם אם ירצו. פניהם נשקפות בשער.
ריח משכר! מוכר. ריחה של הבחורה שישבה לידי. ריחות לא עוברים בשער. הם שלנו, ללא קשר למחוללים.
בעוד אני מנסה להיזכר במקור הניחוח, פנה המחולל שלי אל המחוללת שלידו ולמגינת ליבי אמרנו שנינו בתיאום מושלם: "מה בחורה כמוך עושה במקום כזה?". אוי ואבוי! מה הוא עושה! רציתי לקבור את עצמי מתחת לכיסא.
להפתעתי הרבה, המחוללת שלידו הסתובבה אליו וחיוך גדול על פניה. גייסתי את כל כוחותיי בכדי לא ליפול. מצאתי את עצמי כפסע מחיוכה עוצר הנשימה של נועה.
מוכתבים על ידי המחוללים ניהלנו נועה ואני, שיחה ארוכה. אט אט ההלם פג, ובאחת ההפסקות אף אזרתי עוז ולחשתי ללא קול: "אני אוהב אותך". לא הבחנתי בתגובה. שהרי פניה פנו לשער.
את שארית הערב העברתי כשאני מדרבן את המחולל שלי בכל כוחי: תן לה נשיקה. תן לה נשיקה!
בסוף הייתה נשיקה. אין לי ספק בכך. אבל לצערי, המחולל שלי והמחוללת של נועה יצאו לפני שלב זה מהפאב. מעבירים את נועה ואותי לזמן ביניים. המחוללים בילו את שארית הלילה במקום ללא שערים. ואילו נועה ואני מצאנו עצמנו סמוכים ונבוכים. לאחר עשר דקות של שתיקה, הביטה בי ונעלמה באחד מהשבילים המותרים.
לבשנו שנינו, המחולל שלי ואני, את החולצה. סידרנו את הצווארון וכפתרנו את כל הכפתורים. אחד אחד לפי הסדר בתיאום תנועות מושלם.
היום.
חיינו כפולים. נועדנו לחקות את המחוללים. לזרום עם תנועותיהם. לאשרר פעם אחר פעם את ביטחונם בדמותם הנשקפת אליהם מהשער. חיים אלו נקבעו לנו ואינם ניתנים לשינוי, אך זהו חלק קטן מחיינו שכן המחוללים אינם מבלים את מירב זמנם מול השערים. בשאר הזמן, זמן הביניים, אנו חופשיים לעשות כרצוננו. עלינו לקיים רק שני תנאים: חייבים לפסוע בשבילים המותרים בלבד. אסור להופיע, אף לא בטעות, באחד השערים. ואסור לגרום לעצמנו שינוי בלתי הפיך. מעבר לשינויים מיידיים כמו פציעה או לחלופין תספורת, שינוי בלתי הפיך משמעותו גם שמותר ליצור זוגות אבל אסור להקים משפחה. לידת ילדים שמורה לחיקוי המחוללים.
המחולל שלי סיים להתלבש ולהתמרק ונשאר בוהה בשער. בי. מפנה מבטו ימינה ושמאלה בעוד עיניו נעוצות בי.
היום.
אתמול בבוקר, בעוד אנו מצחצחים שיניים אחד מול השני מבעד לשער בחדר האמבטיה, צלצל הנייד. שנינו ענינו לטלפון. המחוללת של נועה הייתה בצד השני. רק המחוללת, לא נועה. אין צורך בכך, שהרי התנועות שלי ושל המחולל שלי מתואמות. ניצבתי קרוב למדי כדי לשמוע גם את המחוללת. לו ניתן, חיוך גדול היה מעטר את פני.
כוחה של הועדה המרכזת עצום. הם מתאימים את תפאורת הרקע בשערים. יש להם אמצעים לעקוב אחרינו ואחרי המחוללים גם כשהם לא מול השערים ולנטר את מצבם. אם מי מהם נפצע, יש לפצוע את כפילו אצלנו. אכזרי אך הכרחי. הכול עניין של מזל. באחריותם גם להתריע כשמחוללים מתקרבים לשער כלשהו על מנת שנוכל למלא את תפקידנו ולהתייצב מולם בשער לחקותם. וכשמחולל מחזיר נשמתו לבוראו אחת דיננו. הוועדה מטפלת גם בזה.
היום היא תבוא.
המחוללת של נועה.
אתמול בערב, נפעם לנוכח מזלי הרב, עקבתי אחר המחולל שלי מתקין שער גדול בחדר השינה. בעוד אני מחקה את תנועותיו ברגעים הנכונים חלחלה ההכרה של מה שעומד להתרחש לראשי: יש שער. בחדר השינה! כשהמחוללת של נועה תגיע. גם נועה תגיע. זה לא עניין של רצון. זה פשוט יקרה. אין שום אפשרות אחרת.
אלוהים. כמה שאני רוצה אותה.
עם חוסר הצלחתי להתקרב לנועה בתקופות הביניים, דווקא בזמן האמיתי, כשהמחולל שלי יוביל את המחוללת של נועה לחדר השינה, ויעשה איתה אהבה אל מול השער, אעשה אהבה גם אני עם נועה. מעוניינת בי או לא. אין אנחנו בוחרים את בני זוגנו. המחוללים שלנו עושים זאת עבורנו.
אנחנו מקיימים יחסי זוגיות ללא קשר למחוללים. רק הרבייה מוכתבת על ידם. רובה הפרייה מלאכותית מאחר ואין כמעט מחוללים המקיימים יחסים מול השער. ועדיין, אם קיים שער בחדר השינה, מחויבים אנחנו למחוללים שלנו – ללא אפשרות בחירת בני הזוג.
כה רב היה מזלי, לא רק שהמחולל שלי התקין שער בחדר השינה, הוא גם קבע עם המחוללת של נועה. עם כזה מזל, דבר לא יכול להשתבש.
דפיקות בדלת. ליבי החסיר פעימה.
פני מופנות לשער, מישירות מבט למחולל שלי, המסתכל עלי.
"פתוח" שמעתי את עצמי קורא יחד איתו. לא הסתובבנו.
הדלת נפתחה.
רגע. משהו לא בסדר!
מה לא בסדר?! משהו לא מסתדר לי ואני לא מצליח להבין מה. הבהלה שאחזה בי לא ניכרה על פני. הן חיקו, כרגיל, את פניו של המחולל שלי, כולן ציפייה. אבל משהו לא בסדר. מאד לא בסדר.
ראיתי את המחוללת של נועה פוסעת מבעד לדלת. היא חייכה. כמעט וחייכתי אליה. כמעט. המחולל שלי לא חייך. לא הבנתי למה. על פניו-פני עדיין ציפייה.
עיניים ירוקות. פנים מעוגלות עם עצמות לחיים גבוהות. אף קטן וחד מעל פה מחייך בנדיבות. והכול עטוף בשיער זהב הגולש לאורך צוואר אינסופי. צוואר? מה קרה לצוואר?
וברגע אחד הכול הכה בי. אין ריח! וגם לא הייתה דפיקה בדלת!
לא בצד שלי!
הדלת אצלי לא נפתחה ונועה לא נכנסה! רק המחוללת של נועה. אני ראיתי את המחוללת של נועה אבל המחולל שלי לא ראה את נועה. זאת הסיבה לכך שפניו נותרו עם ציפייה. נועה לא הגיעה! הסימן בצווארה של המחוללת של נועה היה חדש, ויש לו רק משמעות אחת – נועה מיותרת ולכן היא כבר לא בין החיים!
כל גופי בער מבפנים. נועה מתה! נועה מתה!
עבר נצח – כמעט שלוש שניות עד שהכרה נוספת החלה מחלחלת לראשי. בפרק זמן זה הספיקה המחוללת של נועה לסגור את המרחק עד למחולל שלי בתנועות חתול מהירות וחרישיות. והמחולל שלי עוד חיכה לה.
שנייה נוספת עד שהבנתי: הסוף שלי קרב גם כן. המחוללת של נועה כבר עמדה בסמוך למחולל שלי. פיה פעור לרווחה, חושף זוג ניבים ארוכים וחדים.
קפצתי וצרחתי והשתוללתי. אך גופי לא זע. מחקה את המחולל שלי ללא רבב. מה עושים? איך אני מציל את המחולל שלי? איך אני מציל את עצמי? האם במקרה כזה מותר לי לשבור את הטאבו ולסטות מתנועות המחולל? הכללים אמרו שלא. בשום פנים ואופן. המחוללת של נועה השפילה ראשה אל עבר צווארו של המחולל שלי. חיקיתי את התכווצות הצוואר אל מול הנשיכה, למרות שלא הרגשתי דבר. המשכתי בעוויות פנים וחיכיתי. מה יקרה איתי עכשיו? מתי הועדה תתערב? ומה תעשה? הרי המחולל שלי לא מת? ובכל זאת, עוד מספר שניות אהפוך למיותר.
למרות שלא היה לי ספק מה עומד לקרות, הרגלי ציות של שנים לא אפשרו לי לסטות מילימטר מתנועותיו של המחולל. גם כאשר נפל אל הרצפה והמחוללת של נועה רוכנת עליו, מוציאה אותו מתחום השער, נפלתי איתו ונשארתי על הרצפה. עד ששמעתי את קולה של הועדה: "התייצב בחדר המתנה 3".
חדר המתנה 3. חדר ההמתנה האחרון. ולמרות הכול, כולם מצייתים לקריאה זו. ללא יוצא מן הכלל.
קמתי לאיטי. נזהר שלא להשתקף בשער הגדול שבחדר השינה. אחר כך, התחלתי עושה דרכי בשביל המותר לכיוון חדר המתנה 3. בעודי צועד אבל וחפוי ראש, עלתה וצמחה תובנה נוספת בראשי. הכללים קבעו שאני מיותר. אבל אני לא הרגשתי כך. הרגשתי משוחרר. אני אדון לעצמי. עלי רק להימנע משערים.
מבלי לחשוב שנית על משמעות מעשי, ירדתי מהשביל ופתחתי בריצה. "רק להימנע משערים" דרבנתי את עצמי. מאחור שמעתי קולות המולה וצעדים. הועדה פתחה במרדף אחרי. הגברתי את מהירותי ככל שעלה בידי ולא הפניתי מבטי. אחרי פרק זמן ארוך למדי השבילים והשערים התמעטו, עד שנעלמו כליל.
עצרתי רגע להסדיר נשימתי, ויד נעלמה תפסה אותי מאחור. ריכזתי את כל כוחותיי להיאבק, אך היד הרפתה אחיזתה ועברה לליטוף. ריח משכר עלה באפי. ריח מוכר. הפניתי מבטי במהירות ופגשתי זוג עיניים ירוקות.
ואז היא חייכה. והמיסה את ליבי.