לילות שלמים הייתי מתכנס בתוך עצמי ומכין את כוח הסבל שלי לעוד שתיים-עשרה שעות ללא שינה. החלומות נעדרו מליליותיי והתקווה לחיות בבקרים נגוזה עם בוא הפחד, שכונן בליבי בניין שלם של דמיון כוזב.
מעולם לא ראיתי אותה במציאות במו עיניי אך ידעתי שהיא קיימת כפי שידעתי ששמי הוא ג'יי טומפסון. האמנתי בכל רמ"ח אבריי שהנערה הקרויה איוולטר אינה פרי דמיונם של ההיסטוריונים הקדומים. האמנתי שהיא יצור חי ונושם והיתה זו מחובתי למצוא אותה ולשחררה ואף לשים קץ לחייה האסורים. הרי הנדר שנדרתי לפני שנים רבות בעבר חייב אותי להגן על בני-האדם מפני פחדיהם הסמויים, אלו שנבעו כולם מיצורי העלטה שלא היה ביכולתם לראות.
כמו כן היה עלי לשמור על האיזון בעולם השברירי שהיה עלול בכל רגע לקרוס ללא תקנה תחת העומס לולא עזרתם של אנשים כמוני.
כל מה שלמדתי אודות האיוולטר וחקרתי במשך שנים היה טמון בירכתי מוחי, מוכן לשליפה ברגע בו תהיה בטווח ראייתי. אם כי למרבה צערי יום זה לא נראה באופק ואף לא היה באפשרותי לזרז את הגיעו מבלי למסור עצמי לימים נוספים ומיגעים של מחקר מעמיק בנושא.
הדבר אירע באחד מהימים הקודרים בחורף האכזרי של שנת 1918, בו נזדמן אדם עטוי ברדס אל סף ביתי בטענה שיש בידו מידע חשוב למסור לי ללא דיחוי.
במשך שנים רבות כל כך פנו אלינו – מגיני העלטה – אנשים שונים בטענות דומות שסבורים היינו שלא יהיו בהן כל ערך ואף צדקנו ברוב המקרים, אם כי פעמים ספורות ונדירות היה המידע הנחשף בפנינו יקר מפז.
על כן לא היה זה חריג לראות אדם עטוי צללים נכנס אל ביתי אחר כבוד ומתיישב על כורסת העור המשובחת. בסמוך לה מוקמה האח שהובערה זה כבר והפיצה את חומה על פני הסלון רחב הידיים.
פניתי בצעדים נינוחים אל השידה המפוארת העשויה עץ מהגוני ושלפתי מתוכה שתי כוסות זכוכית נמוכות. מזגתי לתוכן יין משובח והגשתי את הימנית לאורחי. זה הניד בראשו בתודה ואני התיישבתי בתגובה בכיסא המרופד שלמולו – מכין עצמי לבאות.
האורח לגם בשקט ומשסיים את תכולת הכוס עד לטיפה האחרונה, פלט את האויר מראותיו ואמר בקולו המחוספס "משקה מצויין, אם יורשה לי לומר".
"אכן," אמרתי בהסכמה. "אך אנא אל תחשבני לגס רוח כשאבקש ממך להואיל ולגשת ישירות אל העניין לשמו באת."
"כמובן, כמובן," מיהר אורחי לומר. הוא הסיר מעל לראשו את הברדס הכהה שמתחתיו נצצו עיניים קטנות והחל בסיפורו. היה זה מקבץ של תגליות מושאי מחקר שגרמו לי להביט בו בעיניים מצומצמות שהפכו חשדניות יותר ויותר עם כל מילה נוספת.
אני זוכר, היה זה לפני יותר מחמש-עשרה שנה, בימים בהם הרב ואני צוותנו יחד לצייד הצללים הראשון שלנו כאשר דפק בדלת אדם בשנות השלושים לחייו. משהזמנו אותו פנימה הוא סרב להיכנס וכשהצענו לו משקה הוא מחה פעם נוספת.
הבטנו אחד בשני בפליאה. אני זוכר את מילותיו כפי שאני זוכר כל דבר משמעותי בחיי – לפרטי פרטים וראיתי אותו כעת בעיני רוחי עומד בפתח, מתוח כחץ בקשת ואומר:
"איני זקוק לדבר. לא מכם. ישנו מידע מסויים אותו השגתי בדרכים עקלקלות. דרכים שלא הייתם מעלים בדעתכם מה נדרש ממני להקריב עבור הגישה אליהם. כעת אני מתחרט, איני רוצה בהם והם רודפים אותי."
אני והרב מחליפים שוב מבטים ובוחנים בקפידה את עובר האורח: מגבעתו בלויה, חליפתו מקומטת ונעליו מרופטות. אם לא היה בעל קור רוח ושליטה עצמית על אף היותו נסער הייתי חושד שמדובר בקבצן רחוב ותו לא. אך יש בו משהו – שמץ מן החיים שעבר שגורם לי להאמין שלא כך הדבר.
"אם כך, היכן אנחנו נכנסים לתמונה?" שואל הרב, גבתו מורמת בפיקפוק.
האיש מסיר את מגבעתו ואוחז אותה בכוח בשתי ידיו, חושף בכך את פדחתו הקירחת במרכזו של שיער פלומתי וכהה. שפמו רוטט כשהוא פותח שוב את פיו, בעיניו זיק של תחינה שאני בוחן בסקרנות.
"הם הזהירו אותי," הוא אומר ומלקק את שפתיו היבשות. "הזהירו אותי שלא אעשה זאת, אך לא נותרה לי ברירה.
אתם תעצרו אותם ובכך -" צחוק קצר וחסר הומור בוקע מבין שפתיו "בכך תוכלו לשחרר אותי מהחוזה…"
"אדוני," אומר הרב ומתקרב אל הסף בתנועה זהירה אך תקיפה. "אם יש בידך מידע אודות האריקס איתו אנו עתידים להתמודד עלייך למסור אותו בידינו ללא השתהות נוספת ולא תוענש חמורות בגין העלמת מידע."
אני בוחן מהצד את ההתרחשות הבלתי צפויה כשאצבעותיי חופנות את סנטרי ואני מהרהר בדברים. הרב מאז ומעולם היה יהיר ומעשי יותר ממני. הוא היה פועל בפזיזות פעם אחר פעם טרם שקל את מעשיו או את ההשלכות הכרוכות בהם מאז היה ילד. לפיכך אני מתקרב אל חברי משכבר הימים, מניח יד מרסנת על כתפו ומסמן לו לסגת.
הרב מצמצם את עיניו ברוגז אך לוקח צעד לאחור.
"אנא אדוני," אני אומר בקול רגוע. "איננו רוצים שתיפגע. אמור לנו את הדברים ונעשה כל שביכלתינו על מנת להעניק לך את ההגנה הטובה ביותר שביכלתינו להציע."
האיש שומע את הדברים ומנענע בראשו בתקיפות מצד לצד, "אין הגנה עבורי. לא בעולם הזה – לא עוד. אני נחשב למת זה כבר, אך אף על פי כן אמסור בידכם את שידוע לי. יעזרו האלים ולא תאבדו גם אתם את חייכם בקרב הצפוי לכם."
הוא מסרב בנחישות לעבור את מפתן הבית אך זה לא מונע ממנו להפקיד בידינו את הסיבה לכל הדיבורים המעורפלים שהשליך לעברינו ללא הרף. הוא מספר שכמו רוב בני האדם הוא לא שבע מהכסף שעמד לרשותו ושבבוא העת וזר מפוקפק הציע לו עיסקה הוא הנהן וחתם עליה בשבועה.
משאנו שואלים אותו מה היתה טיבה של העיסקה הוא אומר בקול את שאנחנו חושבים בדממה: עושר תמורת הנשמה.
"מה לכל הרוחות הביא אותך לחתום על עיסקה שכזו?!" מתפרץ הרב לדבריו בהאשמה.
"טפשותם של בני-האדם אכן הגיעה לשפל המדריגה אם כך הדבר." אני מסכים, מבועת מהמחשבה שהאיש שלפניי הבטיח את נשמתו לזר מוחלט תמורת עשירות עד סוף ימיו – אותו אדם שהופיע על מפתן ביתי בבלויי סחבות ועיניים רצוצות…
"כן. אני יודע מה אתם חושבים," אומר האיש ומבזיק במבטו לצדדים, "אך האמינו לי שפשוט מזה – אין. להיכנע ליצרים האנושיים הזכורים לרע, אילו הייתם במקומי חוששני שהייתם עושים את אותו הדבר."
"ובכן, לא הבן-אדם הזה כאן," צוחק הרב במלוא פיו כשהוא מחווה בידו לעברי. "לא בפחות מעשרים וארבע שעות בכל אופן…"
אני מתעלם וכך גם הזר, הוא מפנה את תשומת ליבו אלי כשהוא אומר, "זה לא רלוונטי, לא כעת. עליכם לדעת כמה דברים ואעדיף שתחסכו ממני את אמירתם פעמיים בכך שמעתה לא תקטעו עוד את דבריי."
אותו אדם הציל את חיינו באותו לילה בו פקח את עינינו לאמת שנסתתרה מאיתנו. על אף שלא עלה בידינו להציל את חייו, לולא עזרתו – היינו מתים כבר למחרת היום.
היתה זו הפעם הראשונה והאחרונה בה קטעי המידע שנמסרו בידינו היו שימושיים. מאותו יום לא קיבלנו עוד ולו פיסת מידע חשובה באמת. רק פיסות קטועות של מציאות מעורפלת, חצאי אמיתויות שנועדו להפיל אותנו ברשתו של האבדון ושקרים נועזים במצח נחושה.
על כן לא מיהרתי להאמין לאדון הנכבד שמרגע שפתח את פיו לא יכול היה עוד לסגור אותו. הוא התיימר להכיר אותי, לדעת במה נפשי חושקת ואף היתה לו התעוזה לומר בפה מלא שבאמתחתו כל הדברים שחלמתי עליהם במשך מחצית מחיי.
היה זה כמעט מגוחך להקשיב לדבריו אך לשם הנימוס המתנתי שיסיים טרם רכנתי קדימה במושבי ואמרתי בקול יציב וצלול, "אתה מציע לי עיסקה אדוני. הדבר השתמע מדברייך באופן ברור, אם כי מה שאני לא מבין הוא מה גורם לך להאמין שאבגוד באירגון אליו אני משתייך זה עשרים שנה בקירוב בהסכמה לעיסקה שכזו?"
הזר חייך בערמומיות ונרכן גם הוא כחולק סוד, "זה מכיוון שאתה עושה זאת גם ללא עזרתי, מר טומפסון. אדם חכם אמר לי לפני שנים רבות שהמחשבה היא השלב הראשון במעשה וסלח לי אם אני סותר את אמונותייך אך אני נוטה להעריך את דבריו."
"המחשבה, כן. חכם מאד, אך עלי לחלוק עלייך באשר למחשבותיי. אף לא אחת מהן נוטה נגד האירגון."
"מי כמוני מכבד את האירגון אליו אתה משתייך," התרווח הזר לאחור. "מגיני העלטה היו אדיבים יותר כלפי האנושות ממה שהיו אי-פעם בני-האדם, על אף – כמובן – שחלקם הגדול אינם מודעים לקיומכם. ואף-על-פי-כן היסודות עליהם נוסד האירגון – אם יורשה לי להביע את דעתי – הן שגויות."
"ולמה זה לדעתך?" שאלתי בעניין, מסוקרן מעמדתו הייחודית של הזר שלפניי, שכן פגשתי אנשים רבים שהגיעו אלינו בדרך מרה וכואבת ואיבדו הכל בחייהם לפני שיכלו להתוודע לקיומינו ועמדתם בהכרח היתה זהה. אך הם, בניגוד לזר, מעולם לא העזו להביע את דעתם בעניין בקול רם, קל וחומר שלא בפני מגן עלטה.
"מכיוון," השיב הזר. "שלא כל יצורי העלטה בהכרח מצרים על קיומכם כבני אדם ומאיימים להשמידכם. בעניין רב תחומי שכזה לא ניתן להכליל, כשם שלא כל בני האדם רוצחים בהתבסס על אדם אחד שרצח…"
ביקשתי לסתור את דבריו, "לעומת זאת, אם נחוס על חייו של יצור אחד שכזה בהסתמך על רגשותינו האנושיים ונטעה – מה שאכן יקרה במוקדם או במאוחר – נחריב במו ידינו עולם שלם. נגרום למותם של מיליוני בני אדם. האם אדוני מוכן להסתכן בכך בתמורה לחייו של יצור עלטה – אחד?"
"יצורי עלטה אינם הפכפכים," קבע הזר. "במידה וטבועה בהם מידת האכזריות הם לעולם לא יוכלו לשנותה לרחמנות וכן להפך – יצורים שאינם מזיקים מטבעם לעולם לא יעמידו את העולם על מיליוני בני האדם שבו בסכנה. כל שצריך זה להבחין בינהם ולהחליט מי מהם זכאי לרחמים."
"ומי יהיה זה שיחרוץ גורלות שכאלו במו פיו?" גיחכתי, "האם יהיה זה אתה אדוני? האם אתה תהיה האחד שיתיימר להיות הבורא ויחליט מי יחיה ומי ימות?"
הזר חייך. הוא הבין שנלכד בפינה שהכין במו ידיו עוד מתחילת השיחה. "אבל עם כל הכבוד מר טומפסון, איננו דנים כעת בסוגייה מעין זו. שנינו יודעים שהאיוולטר אינה מהווה איום, לא על העולם כולו בכל אופן."
"אתה טועה," אמרתי בניסיון להעלות אל פני השטח את מטרותיו האמיתיות של מציע העסקה. "האיוולטר היא יצור עלטה שניזונה מרגשותיהם של בני האדם. ניזונה מהסבל שהיא גורמת להם לפני שהם נופחים את נשמתם והופכים לרוחות המשוטטות בעולם ללא מנוחה. דברים מעין אלו מהווים איום לא רק על עתיד האנושות אלא אף על האיזון בעולם שקיומם של יותר ויותר יצורים שכאלו, מערערים את יסודותיו."
הזר לא ענה, רק הביט עמוק אל תוך עיניי במשך דקות ספורות עד שלבסוף הנהן, "אתה איש חכם, מר טומפסון. נראה ששום דבר שאגיד לא ישנה את דעתך, הלא כן?"
נשענתי לאחור, לגמתי קלות מהיין ומשכתי בכתפיי. "הטענות שלך חסרות בסיס. לא העשרת את הידע שלי בנוגע לאיוולטר ולו במעט ועדיין אתה מצפה ממני לחתום בדמי על עיסקה שאין ספק שהוצעה לי לאחר שהושקעה בה לא מעט מחשבה…"
הזר לא הגיב על דבריי, נדמה כאילו לא שמע אותם כשאמר, "מה אם אציע לך את האיוולטר עצמה? אני יודע היכן היא נמצאת, מה אם אומר לך את מיקומה -"
"בתמורה למה?"
חיוך דק הסתמן על פניו של הזר, "בתמורה לדגימה מהחיים הלעגניים עצמם, מהחיים האורבים מאחורי כל פיסת מחקר שמוציאים אנשי מדע שכמותך תחת מגע ידיהם בעולם אפוף המסתורין אליו הושלכנו כולנו: בני אדם ויצורי עלטה כאחד."
משועשע מה מהביטחון השופע של האדם שלמולי שאלתי, "ומי ערב לכך שאינך מוליך אותי שולל? מניין לי שאינך משקר מהרגע הראשון בו דרכה כף רגלך על סף ביתי?"
"אומר לך מה נעשה. מחר בשעת ערב, בוא למקום הזה -" הוא שלף פיסת קלף ובדיל עיפרון ורשם במהירות. משסיים הושיט לי את הקלף ורק משלקחתיו המשיך: "והיווכח במו עינייך באמת שבדבריי."
גיחכתי לעצמי כשעיינתי במילים הצפופות. "ומה אמצא שם, אדוני? מארב על-טבעי? אוכפי חוק אנושיים?"
הזר קם ממקומו וכך גם אני, הוא פסע חזרה אל דלת הכניסה וכשפתח אותה בתנועה חדה ברק הבזיק ברקיע "חפש את האוקסמריס בכתבייך העתיקים" הפטיר הזר וכך, על רקע קולו רב העוצמה של הרעם המתגלגל, נעלם הזר אל תוך החשיכה.
*
הלילה התארך בעצלתיים. הוא הביע עניין בארגז העץ ששלפתי מתחת לרצפות בחדרי כפי שהיה הרב מתעניין במחקרים שערכתי טרם נפרדו דרכינו.
על פתיחת הארגז עבדתי שעות רבות כל כך עד כי שליפת לוח העץ ממקומו כעת נדמה כמעט כזילזול במאמצים שהשקעתי בעבר. אך הכתבים שהוצאתי מתוכו היו שווי ערך לכל דבר משמעותי בחיי ואף יותר מכך.
עלעלתי בדפים המצהיבים עד עלות השחר. המילה אוקסמריס לא הופיעה באף לא אחד מהם אך משהו בצליל שלו גרם לי להמשיך לחפש עד לדף האחרון.
אם היה המונח קיים בעולם הנסתר, היו אבותיי מתעדים אותו כפי שעשו עם כל שאר יצורי העלטה. המאגר העצום של המידע שהותירו לי הוריי כירושה היה המשמעותי ביותר שקיבלתי ולא פעם חצץ עבורי בין החיים למוות.
אומנם לא היה זה קל למצוא את הירושה – חבויה מתחת לרצפות כחלק בלתי נפרד מהבית – אך המאמץ הרצוף היה כדאי.
סידרתי את הדפים והנחתי אותם בצד. במקומם פתחתי את מחברת הרישומים של סב סבי ועיינתי בה. כתב ידו היה מסודר ומוקפד ורישומיו מדוייקים. זיהיתי כמחצית מהיצורים הנתעבים שהעלה על הדפים המחוספסים אך באף לא אחד מן השאר היה מתואר יצור בשם אוקסמריס.
כשעברתי על הכתבים נזכרתי ביום בו התוודעתי לראשונה לאיוולטר לפני למעלה מחמש שנים ומצאתי שכל תיעוד שלה נתלש בגסות או נמחק בדקדקנות ממחברות הרישום, הכתבים העתיקים וכל ספר שקיים באקדמיית המגינים.
היה משהו מושך בעובדה שהאנשים שהכשירו אותי להיות מגן עלטה והאנשים הקרובים אליי ביותר לא רצו שאידע דבר אודותיה. משהו מלהיב שגרם לי לכתת רגליי בעיירות ובכפרים נידחים בכדי לחפש את העדים שטענו שראו אותה במו עיניהם.
המחברת ובה המחקר שערכתי בקרב ה"עדים" העלתה חרס בחכתי ולא הייתי קרוב יותר ולו במעט למציאת האמת אודות האיוולטר. הבנתי שאני זקוק למידע מהימן ממקור ראשון וידעתי גם היכן נמצא המקום היחיד בו הוא עלול להיות מוחבא.
לילה אחד, כשאקדמיית המגינים היתה שרויה בשינה קמתי ממיטתי בדממה ויצאתי אל המסדרון. פניי היו מועדות אל הספרייה שבאגף השני של המבנה, ידעתי את הדרך וצלחתי אותה באין מפריע.
כשהגעתי אל הספרייה הייתי מוכרח לפעול מהר. חדר המידע של חכמי המגינים היה מחוץ לתחום אך באותו לילה לא היה זה משנה. קרקוש המפתחות שגנבתי לפני שעות ספורות הידהד בחלל ולרגע קפאתי. משלא נשמע קול מיהרתי להסיר מהקיר את שטיח הבד שתיעד את שושלות המגינים המפורסמות ולחשוף את הדלת שכולנו ידענו שנמצאה מאחוריו אך מעולם לא העזנו להציץ בה.
תחבתי את המפתח בחור המנעול ופרץ אור זרם מבעד לסדקים. האור סימא את ראייתי כשפתחתי את הדלת אך מיהרתי להיכנס פנימה לפני שמישהו יתעורר ויבין שהמפתחות והנער נעלמו כליל.
סובבתי כעת את ראשי להביט בתיבת המתכת שעל יד מיטתי. היא הכילה את כתבי המידע היקרים שמצאתי באותו לילה רחוק. המחשבות שעברו בראשי גרמו לעיניי להצטמצם. תהיתי אם כשם שהאיוולטר לא הוזכרה בכתבים כך גם האוקסמריס ובעניין מחודש, עברתי שוב על הכתבים במטרה למצוא את היצור בין השורות.
רק בשעה ארבע לפנות בוקר מצאתי את המילה, אך לא בכתבים:
הטלפון בביתי צילצל בטירטור קולני והרב היה בקו השני, נלהב וקצר נשימה. הוא הציע לי לבוא ולעבוד איתו על מקרה נדיר שמצא, אך אני סרבתי בנימוס, מזכיר לו שבכך שהסכמנו להשתייך למסלול המעשי איננו רשאים להיות במגע האחד עם השני בשום עניין שהוא.
"הכללים נועדו כדי להפר אותם, ג'יי." אמר בחצי צחוק. "וחוץ מזה אף אחד לא יידע."
חייכתי אך לא עמדתי לסכן את המשך דרכו של ידידי באקדמיה, לא בכך שאגרור אותו יחד איתי לפשעים שעמדתי לבצע בהסכמתי לעיסקה.
אמרתי "הלוואי ויכולתי הרב. אך בנושא אחר ישנה שאלה שברצוני לשאול אותך"
"כן?"
"ובכן, האם ידוע לך על יצור עלטה כלשהו העונה לשם 'אוקסמריס'?"
דממה השתררה בצד השני. שתקתי וקולו היה רציני ושקט כשאמר "אתה מתעסק בדברים מסוכנים ג'יי. אסור לך להתעסק עם יצור העלטה הזה."
"אם כך אתה יודע מיהו. ספר לי." תבעתי. כולנו ידענו באקדמיה שהרב קולווטר יודע יותר מכל מגן עלטה אחר בגילו. המדריך שהוקצה לקבוצת הגילאים שלנו חיבב אותו מאד ונהג ללמד אותו דברים שאנחנו אף לא שמענו עליהם, בטענה שהיה עתיד הרב להיות אחד מחכמי המגינים.
יכולתי לראות את שפתיו מתעקלות, את עיניו מתקשחות ואת ידו נקמצת לאגרוף כשאמר, "אסור לי. זהו הכלל היחיד שהציב לי קולם כשנהג ללמד אותי מחוץ לשעות האימונים."
גיחכתי "אבל אתה בעצמך אמרת ידידי: 'הכללים נועדו כדי להפר אותם'. "
"זה לא מצחיק ג'יי. היצור הזה ערמומי ומרושע יותר משאתה מסוגל להעלות בדמיונך."
הרצנתי ואמרתי בקול יציב, "אל תדאג. מעולם לא ראיתי אותו ואף אין ברצוני לראות. כל שאני רוצה הוא המידע אותו איני מצליח להשיג בשום מקום אחר. ספר לי ואניח לעניין עוד היום."
אנחה חמקה מגרונו כשאמר בכניעה, "לעזאזל איתך ג'יי! האם אין דבר שניתן להסתיר מפנייך? בסדר, אם תבטיח לי שתניח לעניין אספר לך, ושלא תגלה לאיש מהיכן השגת את המידע, מובן?"
"אני נשבע."
הדברים שאמר הרב העלו חיוך מרוצה על שפתיי, הם ללא ספק הבהירו את הצד שנטל הזר בשיחה. לאחר שניתקתי את השיחה הגיתי בדבר, חשבתי על משמעותו ובחנתי את מחוייבותי כמגן עלטה כלפי האירגון וכלפי כל שאר המעורבים בפרשייה.
הרהרתי בצעד הבא שלי.
הפתק הוביל אותי עת ערב אל מחוץ למבנה שקוע ועתיק באיזושהי עיירה שכוחת-אל ונידחת. זו תרמה לאוירת הנכאים ששררה במקום יותר מכפי שתרמו הערפילים המתאבכים על האדמה הנוקשה.
כמה מטרים ממקום עומדי ראיתי משטח אבן נטוי, צבעו נחושת, הנתמך על עמוד נמוך ועבה. השתדלתי להתרחק ממנו עת הלילה החל לרדת מעל לראשי – פורש את גלימתו כהת המזג על העולם.
הזר הופיע בלא התראה מוקדמת והתקדם לקראתי כשחיוך שבע רצון על שפתיו. "אני מניח שמצאת את שמי אם כן," אמר ונעצר למולי, במרחק שווה מעמוד האבן.
הנהנתי, עיניי בוחנות אותו בחשדנות. "אני יודע מי אתה," השבתי, בורר את מילותיי בקפידה. "ולא עלה בדעתי שאדון העלטה מופיע כך בלבוש אדם בפני כל אחד."
"לא סתם 'כל אחד', " השיב. כעת משגיליתי מיהו לא היה עוד טעם עבורו להסתיר את צורתו האמיתית ולמול עיניי ארך גופו לכדי שתי מטרים וחצי, עיניו האפילו ואישוניו זהרו בלובן חלבי. שפתיו נמתחו לאחור וגלגלתו התבקעה. מבין החצאים הופיעו אלפי זרועות ציד רעילות שנעו והתפתלו כשהן משחרות לטרף.
אז, כשעמד מלוא קומתו, פתח את לועו והקול שבקע מתוכו הפך נמוך ולחששני: "יש דברים רבים שאינך יודע עלי, מר טומפסון. אם כי איני יכול לומר את אותו הדבר אודותייך."
"אז אתה מכיר אותי. איך?" אמרתי, משתדל להניח לו לשמוע את הספק שבקולי.
אוקסמריס הנהן, "עקבתי אחרייך זה זמן רב. לא כולם מגלים את האמת אודות האיוולטר."
"לא כולם מחפשים לחקור את האמת לעומק," השבתי.
"נכון." הסכים. "אתה אחד מבין מעטים."
גיחכתי, "ואם יורשה לי לשאול מה עלה בגורלם של אותם מעטים?"
אוקסמריס חייך אך לא הוסיף.
"העיסקה שהצעת," אמרתי כשהבנתי שאין טעם לחכות לתשובה. עיניו אורו בסקרנות. "בהיותך אדון העלטה אתה קשור ליצורים. יש בידך הכוח לפקוד עליהם, לקרוא תיגר על האנושות או אף לרדת למחתרת המונית הרחק מעיניים אנושיות ואף על פי כן בחרת לפני עשרות שנים להיעלם. לנטוש את נתינייך. אם כן, מדוע החלטת להופיע דווקא עכשיו ולהציע את האיוולטר? למה שתעניק לבן אדם – מגן עלטה – את אחת מילדייך?"
כעת עיניו נצצו, זהרו בחשיכה המתעבה. "מאז ומעולם," אמר אוקסמריס. "חוסלו ונבראו עשרות מגיני עלטה ברחבי העולם כולו. לא אכחיש שקיומכם מהווה איום על חייהם של ילדיי, שכן אתם הורגים אותם, מענים אותם, טובחים בהם -"
"ואתה מחפש נקמה." השלמתי בנוקשות.
"לא." צחק אוקסמריס. "לא הייתי חולם על זה"
"כמובן." אמרתי.
אוקסמריס התעלם. "אני מחפש אחר הדרך היעילה ביותר לחקור את בני האדם. את המניע שמתלווה לכל פעולה שלכם. את האינטרס שלכם להשמיד אף את הבלתי מזיקים מבין ילדיי."
גיחכתי, "ומה תשיג בכך?"
"היגיון. דרך להניא אתכם מדרכיכם השגויות, בעזרתה אייעל את העיסקאות הבאות."
חייכתי לשמע הדברים אך נענעתי בראשי, "בני אדם ויצורי עלטה גם בעוד אלף שנים לא יוכלו לחיות יחד בהרמוניה. יש אותנו ויש אתכם ואפילו הזמן עצמו חסר אונים בנוגע לסוגייה שכזו. בקרוב מאוד רק אחד מאיתנו יישאר כאן."
"אתה מדבר על רצח של גזע שלם. בין אם יהיו אלה אנחנו או אתם." אמר אוקסמריס ברתיעה מסויימת. בחנתי אותו בקפידה, מנסה להחליט כמה מזה הצגה וכמה אמת.
"אתה מדבר על הכחדה," המשיך. "בעוד אני מדבר על דברים פשוטים מזה."
"לאורך ההיסטוריה," אמרתי בשלווה. "תוכל לראות שהסכמי שלום בין גזעים מעולם לא החזיקו מעמד לאורך זמן וזהו דבר שאינו ניתן לשינוי."
"ועדיין," התעקש. "האם לא תניח לי להנות מן הספק?"
ידעתי שהנושא הזה נסגר ברגע שסיים, אך ניכר שישנו נושא נוסף שברצונו להבהיר ואני נדרכתי שנית. היינו קרובים לסיום. הרגשתי את המתח מרחף באויר. עוד קצת והלילה יסתיים. לכאן או לכאן, אף אחד לעולם לא יידע מה התרחש במקום הזה.
"אמרת שלא אוכל למצוא את הסיבות והמניעים אצל בני מינך לבדי, אך כרגע איני מעוניין בכולם אלא במניע מסויים אחד, זה שגרר אותך עד כאן בשעת לילה. מה המניע שלך, אדון טומפסון?"
"מניע להרוג?" שאלתי באי הבנה.
אוקסמריס התמתח מלוא קומתו, "מניע לחקור."
"אתה מדבר על האיוולטר." הוא לא ענה, זרועות הציד צווחו בעת תנועתם האינסופית. אמרתי, "היא היצור היחיד שאין עליו כל איזכור בשום מקום שחיפשתי מלבד בכתבי החכמים."
אוקסמריס הנהן, "סקרנות. מובן מאליו." כעבור רגעים ספורים של שקט הוא היישיר מבט בעיניי ואמר בקול שקט, "איננו שונים האחד מהשני, אדון טומפסון." עצרתי בעד הדחף שלי לירוק כשאמר זאת. "האיוולטר היא המרתקת ביותר מבין ילדיי ואני מעריך כל בן אדם בעל יכולת להבין את זה."
התקרבנו כמה צעדים בו בזמן אל עבר משטח הנחושת. עינינו מישירות זה לזה מבט עז שחתך את המרחק בינינו בסכינים של נחישות.
בסוף אותו לילה היה דמי נקרש על לוח הנחושת. מוטבע בחוזה שאף אחד לעולם לא יגלה אודותיו.
כשאחרון הטיפות נטמע באבן מצאתי את עצמי בחדר מואר, רוחש חיים ומרווח. שולחנות צרים הוצמדו בקפידה אל ארבעת הקירות המרוחקים ועליהם עמדו פמוטים כשבכל אחד מהם דלקו שלושה נרות בגבהים שונים.
חבורת נערים וגברים בכל הגילאים שוחחו בערבובייה רועשת של צלילים שגעשה באוזניי כקלחת מבעבעת.
הבחנתי בשוני שביניהם לבני אדם כמעט מייד: כולם היו חיוורים ושקופים כרוחות רפאים שאינן יכולות להשתחרר מהמקום בו נוצרו, אך אלו שלפניי היו רוחות אדם; נשמות אבודות שלא מצאו את הדרך אל המעבר ונשארו מאחור.
היה הבדל רב בין השניים. הבדל שעמלו מורינו רבות באקדמיית המגינים בכדי לשרש בנו.
על רקעם בלט נער אחד. גילו להערכתי לא עלה על עשרים ואחד והוא היחיד שתוויו הודגשו בקווים חדים של מציאות אמיתית וברורה. הוא עמד הלאה ממני במרכז החבורה ובקצה החדר עמדה האיוולטר בכבודה ובעצמה וצפתה בו בהבעה של סלידה מעורבת בשעשוע, אם כי הוא מצידו אף לא חנן אותה במבט.
לא היה לי זמן להרהר בהשלכות של הדברים שחזו בהם עיניי כיוון שברגע בו הנחתי את מבטי על האיוולטר עטופת הזוהר הרבגוני, מוחי התרוקן. כל מה שלמדתי וחקרתי ירד לטימיון באותה מהירות בה אזל הצבע מפניי, מותיר אותי חסר אונים נוכח ההחלטה החשובה ביותר שנאלצתי לקחת בחיי:
היו בידיי שתי אפשרויות; האחת היתה לקיים את חלקי בחוזה, לגשת ולעשות את שנשבעתי לעשות כל חיי עד ליום בו תיפח נשמתי מהגוף לו היא נושקת. אם כי במידה ואבחר בכך – ידעתי – לעולם לא אוכל לחזור לאקדמיה, כיוון שהחלק הזה של לתבוע לעצמי את מסתרי החיים האחרים כבן אדם היה מנוגד לכל עיקרון עליו הוקם האירגון מלכתחילה.
האפשרות השנייה היתה להיכנע ליצר הפחדני שתמיד פעם שם, סנטימטר קטן אחד מאומץ הלב שעד כה ניצח בעקשנות בכל מערכה ובכך להפנות את גבי אל המקום שבקרוב ישמיד את כולנו הודות לחוסר האיזון שהמיט על היקום, לדווח על כך לחברי הקרוב הרב ולהיעלם מעל לפני האדמה.
הרגשתי את זרמי הכוח שחדר למוחי, עובר בנפתוליו ושורף כל זיכרון, דיעה ושיקול דעת שאי פעם הופקדו בידי לאיחסון.
הדבר האחרון שחלף בראשי לפני שהחשיכה הגדולה מכולם פקדה אותי היה הזיכרון של יומי הראשון באקדמיה:
אני עומד על יד מדרגות גישה כפולות מגודלי ועצביי מתוחים עד כאב. על ידי עומדים בחרדה מהולה בציפייה אילמת עוד ארבעה נערים בני גילי, היחידים מלבדי שהצליחו במבחני האומץ שנערכו כל שנה בבית הספר לכיתות הבוגרות.
מייד בסיומם נלקחנו לכאן מבלי שאף אחד יטרח להסביר למה.
בחזית הבניין – אליו הובילו המדריגות – הוצמד שלט גדול עליו כתובות המילים 'ספריית קיימברן' דבר שנראה תמוה בעיניי בהתחשב במבנה הנטוש והחצי הרוס שלפניי.
אני רוצה לשאול על כך בקול אך אני משנה את דעתי כשאני רואה את ההבעות התמהות שמתפשטות על פניהם. רק אחד מבנינו נראה רגוע ואף משועמם מה מכל העניין. אני לא מכיר אותו כיוון שהוא לומד בכיתה המקבילה אבל אני יודע ממבט אחד שאני מעיף בו שגם אם היה לומד בכיתתי לא היינו חברים;
שיערו הכהה נופל על עיניו הירוקות מהן נשקף מבט עז כפלדה, עטוף בשאריותיו של השעשוע. שפתיו מעוקלות מעט בזוית שמשמעותה בעיניי היא יהירות והוא לבוש בחולצה דהויה שכעת היא תכולה אם כי ניכר בה שהיתה כחולה בעבר.
עוד לפני שאני מספיק להוציא הגה מפי נפתחות הדלתות הכפולות הראשיות ואדם עטוי גלימה עבה יוצא מתוך החושך שמאחוריו ונעמד למולינו.
"ברוכים הבאים, שמי קולם." מרעים קולו העמוק בידידותיות. "הגעתם אל אקדמיית המגינים. הרבה דברים בהכרח נראים לכם מוזרים בשלב זה אך עליכם להחליט כאן ועכשיו אם אתם מעוניינים להמשיך איתי לשלב הבא או לוותר על החיים שאנו מציעים."
דממה משתררת ואני יכול כמעט לראות את גלגלי השיניים של מוחו של כל אחד מהנערים שלצידי חורקים במאמץ. אנחנו שלושה נערים ונערה אחת כהת שיער וכחולת עיניים והיא הראשונה ששוברת את הדממה, "מהו ה'שלב הבא'?"
השאלה תלויה בחלל האויר והאדם שבראש המדריגות מחייך, "תצטרכי להחליט להגיע אליו כדי לגלות…"
אז הוא מביט בכולנו, מעביר את עיניו באיטיות על כל אחד מאיתנו ואומר, "אך עלי להזהיר אתכם, כי ברגע שתעברו את הדלתות האלו," והוא מחווה בידו לאחור. "אין דרך חזרה".
לפני שמי מאיתנו מעכל את הדברים, הנער שלצידי, תכול החולצה, לוקח צעד אחד קדימה ונעמד בראש מורם ובגו זקוף. אגרופיו קמוצים לצידי גופו כאילו הוא נערך לקרוא תיגר על האדם. "אני מוכן."
אני מביט באדם והוא נראה מרוצה. "קולווטר?" הוא שואל.
הנער מחייך ביהירות, חושף בכך טור שיניים בוהקות ואומר, "הרב קולווטר."
האיש מהנהן, "הדימיון לא מטעה," הוא משיב ומסמן לנער לעלות. הרב צולח את המדריגות בקלילות ונעמד בעליונות על יד האדם המסתורי.
בראותי זאת אני יודע שהזמן אוזל והמחשבות בראשי מבזיקות וחולפות כהרף עין וללא הפסקה.
אני חושב על החיים שהיו לי עד כה ואני כבר בן שמונה-עשרה שנים. חושב על הדברים שרציתי להשיג והדברים שאולי אצליח להשיג אם אצטרף אל הרב בראש המדריגות.
אני חושב על כל אלה והמאזניים מתחילים לנטות לימין. ברגע בו ההכרעה נופלת אני פוסע קדימה ומהנהן בנחישות.
האיש מביט בי בעניין ועיניו קודחות בי חורים, "ומה שמך?"
"ג'יי," אני עונה בביטחון. "ג'יי טומפסון."
"ברכותיי ג'יי. בוא והצטרף אל חברך." ובזמן שאני מטפס למעלה הוא ממשיך ואומר. "מכיוון שאתם הראשונים להיענות להצעה תצוותו יחד ומעתה ואילך תהיו תלויים האחד בהצלחתו של השני."
כשאני מגיע אל ראש הגרם הוא מסיים ואני מביט בהרב, זה מושיט לי את ידו ואני לוחץ אותה בשמץ קלוש של חיוך.
מבעד לדלתות הפתוחות יוצא אדם נוסף אפוף ערפילים שנגררים אחריו. כולנו נועצים בו מבטים כשהוא עושה את דרכו לעברינו ונעמד כעשרה סנטימטרים ממקום עומדי.
בשלב זה החל הזיכרון לעטוף אותי ברעד בלתי נשלט. היה זה הצעד הראשון שביציקתי אל תוך התודעה החדשה שבראה האיוולטר וצחוק פרוע חמק מבין שפתיי. אז, ברגע בו התמזגה הציפייה הנרגשת עם העולם שהפך חדגוני וחיוור, הכל התנפץ לרסיסים. הכל התמוטט סביבי ואני נשאבתי אל תוך מקום בו תפקידו של הזמן נותר חסר משמעות והחוזה אליו היה כבול נגוז ונעלם כלא היה.
אוקסמריס אף לא טרח לציין בפניי שבכדי לממש את ה "חלום העז שפעם בעורקיי" היה עלי להקריב את הדבר היחיד איתו היתה לי עוד האפשרות להגשימו – החיים עצמם. הוא לא טרח להבהיר שמלאך המוות – יצור העלטה הנתעב מכולם – ארב בקצה תודעתי מאז התחילו המחשבות על האיוולטר להתרוצץ בו. ארב בכיליון עיניים בכדי לכרוך את מגלו סביב צווארי ולקצור אותי לעולם אחר, בו כולם מהלכים ומכרכרים סביב אשליה של משהו חי ופועם שאף פעם לא ישווה לעולם האמיתי.
אך אני כבר ידעתי את כל אלה מלכתחילה ובמלחמה כמו במלחמה – כפי שהכתיב אוקסמריס במעשיו – כל האמצעים היו כשרים.
הזיכרון האחרון היה היחיד שלא נשרף כליל, אך בשלב זה עוד לא הושלם התהליך ולכן כשעצמתי את עיניי יכלה האיוולטר לחדור מבעד לעפעפיי ולחקור אותי בתמורה לכך שחקרתי אותה; שינייה מחודדות מתחת לשפתיה הבשרניות, שיערה הארוך שצבעו להבה שזור באלפי הצרחות שלכדה מבין שפתיהם של בני האדם אותם עינתה.
"כעת אתה יודע הכל בן-אדם. כעת אתה מושלם."
פלטתי את האויר מראותיי ברעד שנקנה על ידה בשביעות רצון. "אני יודע כעת – על אף שחשבתי כך בעבר – שהידע לא הוא זה שמשלים את האדם," אמרתי, מנסה לשוות לקולי נימת שבירה מסויימת. "אבל הזיכרון היחיד הזה, מדוע הוא נשאר כשהשאר נעלמים?"
האיוולטר ליקקה את שפתיה ברעבתנות, דבר שהצדיק את מחקריי הרבים באשר לדפוס התנהגותה. מחצית מגופה הפך לעננים מתאבכים של עשן שבעזרתם ריחפה לקראתי כשאמרה "בגלל שהידע משלים אותך. אוקסמריס סיפר לי שזה מה שרצית תמיד וזה מה שתקבל. הסבל שלך – " הדגישה בקולה הפעמוני. "לעולם לא ייגמר…"
אוקסמריס לא ביקש לעצמו דגימה מהחיים, הוא מעולם לא התעניין בהם. לא, הוא רצה דגימה מהסבל שתפיק ממני האיוולטר. שמץ ממנו אותו תיכנן להציג בפני ראשי האירגון, איתם הוא הרי מיודד זה שנים, בכדי להכניע אותם ולגרום להם ליפול על חרבם או לירות בראשיהם במו ידיהם.
הטיתי את ראשי לאחור ולהבה של חרב פילחה את בשרי וקרעה אותו באיטיות מייסרת שגרמה לי לפרוץ פעם שנייה בצחוק אפל, צחוק שהכיל בתוכו את כל השנים בהם תיכננתי את הרגע המסויים הזה לפרטי פרטים…
האדם עטוי ברדס כהה שמעיב על עיניו המוסתרות אך כולנו מרגישים את עיניו עוברות עלינו, כאילו בוחנות בעיניי רנטגן את המחשבות, הרגשות והחלומות הטמונים בנו.
"אתם עוד מתלבטים?" הוא פונה אל הנער והנערה שנותרו למטה. "זה מובן מאליו. הדברים לא ברורים ואתם מתבקשים להחליט אם לקבל את ההצעה או לסרב לה. אתן לכם עיצה ותשכילו לעשות אם תשמעו לה ותפעלו על פיה בכל שלב ושלב בחייכם – "
"מי אתה?" שואלת הנערה בעוז.
האיש שקיבל את פנינו מביט מטה בעיניים מצומצמות ומשיב, "זהו מנהל האקדמיה. להבא הפגיני מעט חוכמה והימנעי מלהתפרץ לתוך דבריו." הוא נוזף.
אך לא ניכר במנהל שהוא מתכוון להתייחס להפרעה וכעת עיניו סוקרות אותי וחיוך מסתמן על פניו הגלויות. הוא אומר:
"לעולם אל תסכימו לעיסקה אם אתם לא בטוחים בטיבה האמיתי…"
אוקסמריס התקרב לעברי בצעדים נינוחים, הניח ידו על האיוולטר וסילק אותה מדרכו. החיוך שמתח לאחור את בשרו עינג אותי יותר מכל דבר אחר כיוון שהיה זה חיוך שידעתי שלא גילה את סודותיי.
הוא הושיט יד לעברי בכדי לינוק את הסבל ששאבה מתוכי האוולטר וכשהוא היה קרוב מספיק, רגע לפני שאצבעותיו המושטות נכרכו סביב הנשמה המרחפת מחוץ לגופי אמרתי בעיניים פעורות בניצחון:
"זו היתה עיצה טובה, לא אוכל להודות לך מספיק…"
אוקסמריס הבין שבריר שנייה מאוחר מידי וכליו הממורקים של מלאך המוות כבר קרעו את גופו לגזרים, כלאו כל חלק ממנו בנפרד בעולמות שונים ביקום ולאיוולטר היתה צעקה נוספת ששימשה כפריט אספנות מעוות שקישט את שיערה.
חיוך הניצחון הותיר טעם מתוק על לשוני ופרץ הצחוק הפרוע חמק פעם נוספת, עוטף את השקט באדוות של בשורה על עידן חדש שזה עתה החל.
עידן בו לא עוד יחיו בני אדם ויצורי עלטה יחד. עידן בו העולם שניתן לבני האדם לא עוד יסבול נוכחותם של אורחים בלתי קרויים ומטונפים כילדיו של החושך.
וכעת משתהליך היציקה הושלם רק בחלקו הנני האדון החדש, בין הכלאיים היחידי שמי מהגזעים שינסה להתנגד לו ישלם בדם את המחיר.
מלאך המוות עמד דומם לצידי בשעה שנגשתי אל האיוולטר: "סורי למרותי ולא אפגע בך." אמרתי. "העניקי לי את שאר כוחותייך ולא אפקוד על המלאך להרוג גם אותך."
האיוולטר רעדה ושיחררה את צרחותיהם של בני האדם חזרה אל מקומותיהם ללא ויכוחים מיותרים.
העולם שמעבר רעד כשנכנסו דרכו כל אותם רוחות-אדם משוחררות. אז היא אחזה בסכין המושחזת שהעניק לה המלאך והחדירה אותה היישר אל ליבה כשבכך היא מעבירה אלי את כוחותיה.
משהתרוקנה לגמרי, ישבה בדממה על הארץ ונשאה אלי מבט מתחנן. הכוח שזרם בעורקיי שינה את גופי ויכולתי לחוש בגפיי המתארכים, באישוניי המאבדים מצבעם והופכים לחללים ריקים בארובות שקועות.
כשהשינוי הושלם צחוקי חדר מבעד לכל קיר ומעטה ופילח את העולם כולו.
כך, מבלי לחנון את האיוולטר במבט, אמרתי למלאך:
"עבודתינו כאן הושלמה, היא אינה נחוצה לנו עוד. חסל אותה בזמנך החופשי, קולם…"