אני זוכר את היום שבו אני ועודד גילינו את אמריקה כאילו הוא היה אתמול. שנינו למדנו בכיתה ב' בבית ספר יסודי שכבר הספקתי לשכוח את שמו, והיינו החברים הכי טובים.
ביום ההוא עודד חזר איתי מבית הספר בהסעה. שנינו ירדנו בבית שלי והלכנו לחצר אפילו בלי לעבור בבית, כי אמא לא אוהבת שמפריעים לה כשהיא עובדת. אמרתי לה שלום מהחלון. שנינו לא היינו רעבים כי בדיוק אכלנו ארוחת צהריים בבית הספר, והשמיים היו מכוסים בעננים אפורים גדולים. בלילה הקודם ירד גשם.
החצר עדיין היתה רטובה. היא היתה גן עדן לילדים בני שמונה – היה שם עץ שאפשר לטפס עליו, דשא שאפשר להתגלגל עליו ושמיים שזה היה רק עניין של זמן עד שיורידו גשם שוב. שנינו אהבנו את החורף, ובמיוחד את הימים עם הגשם. שלג עוד לא היה לנו אז.
"אם יירד גשם, אז אני אפתח את הפה שלי ואשתה אותו ואז אני לא אצטרך לשתות בכלל בבית," אמרתי לעודד בהתגרות, שמח שחשבתי על הרעיון הזה קודם. לשתות מים נהיה הרבה יותר כיף כשאלו מי גשם ולא מים מהמכונה שיש לנו במטבח.
"אז כשיירד ברד אז אני אוכל אותו וזה יהיה יותר כיף כי זה קרח. אמא שלי אמרה שיירד היום ברד בגודל של כדורגל שלם." החזיר עודד תשובה מנצחת. נושא השיחה עבר באופן טבעי לכדורגל.
"הברד לא יכול להיות כמו כדורגל, כי ראיתי כדורגל כשהיה שם מסי והוא היה נורא גדול," שקלתי בכובד ראש.
"אבא שלי אומר שמסי הוא סתם זבל ומכבי חיפה היתה לוקחת אותו בהליכה, אם הם לא היו כאלה פדלאות." ציטט עודד. "אז בטח גם הכדורגל שלו מזויף, והברד בכלל יהיה בגודל של כדורגל של מכבי חיפה."
"אבל הם לא יכולים להיות יותר טובים ממסי!" מחיתי. "כי הוא מספרד, וספרד היא אלופת העולם בכדורגל, ולכן זה חייב להיות בגודל של כדורגל של מסי. מבין?"
"לא נכון! בכלל ברזיל היא אלופת העולם. אתה נורא טיפש בכדורגל." הוא אמר, ואז התחלנו לשחק כדורגל בכל רחבי החצר.
"אני מכבי חיפה!" צעק עודד בזמן ששלט בכדור. הוא בעט אותו קצת יותר מדי חזק, ואני תפסתי אותו עם הידיים וזרקתי אותו עליו.
"אני מסי. זה אומר שאני זכיתי באליפות עולם ואתה סתם זבל."
"אסור לך להחזיק את הכדור בידיים! זה לא חוקי!" אמר עודד בעלבון.
"לא נכון. אם אני השוער אז מותר לי." אמרתי, לקחתי עוד פעם את הכדור וזרקתי אותו עליו. התחלנו לזרוק את הכדור אחד על השני בצירוף עלבונות כגון "מכבי חיפה הם טיפשים", או "שמעתי שבספרד הורגים שור אפילו שזה לא חוקי".
העננים מעלינו התפזרו מעט וחשפו שמש מסנוורת. לא הייתי יכול לראות כלום מהמקום שבו הייתי כי היא היתה בדיוק מולי, אז שיניתי את הנושא מהר ככל שיכלתי.
"אבל האמריקאים באמריקה הם הכי טובים בכדורגל." אמרתי בזריזות.
"מה פתאום. איך הם יכולים להיות טובים בכדורגל אם הם כל הזמן אוכלים המבורגרים? וחוץ מזה," הוסיף עודד, "הם אפילו לא אמריקאים אמיתיים. האמריקאיים האמיתיים היו אינדיאנים לפני אלפיים שנה כשקולומבוס גילה את אמריקה, אבל אז הם הלכו כי כל האנשים של קולומבוס והאמריקאים הלכו לשם וכבר לא היה להם מקום. ואינדיאנים לא יכולים להיות הכי טובים בכדורגל, כי הם בכלל לא קיימים יותר."
"אני ראיתי פעם אינדיאני ביומולדת של זוהר. הוא אמר שרוחות השבט הגדולות בעצם עושות את כל הקסמים שהוא עשה, וקראו לו נוצה ירוקה." אמרתי.
"אבא שלי אמר שהוא היה סתם חיקוי." חלק עלי עודד.
"נראה לי שכבר לא עומד לרדת גשם," אמרתי, מסתכל על השמיים. אין יותר כמעט עננים.
לנוכח הצרה החדשה, הויכוחים הקודמים נשכחו לגמרי. "אבל זה חורף!" אמר עודד באי אמון.
"אז נהיה אינדיאנים ונרקוד את ריקוד הגשם," הצעתי.
"אבל אנחנו לא יודעים את ריקוד הגשם," אמר עודד. "ואחרי שכל האינדיאנים מתו, גם ריקוד הגשם מת. אבל אנחנו יכולים לשחק בשלוליות שנשארו לפני שגם הן ייגמרו."
הסכמתי, וניגשנו לשלולית הכי גדולה שהיתה, מימין לאמצע הגינה. היא הטביעה את כל הדשא ואת כל האדמה, חוץ מאי קטן במרכז. ואני ועודד פשוט לא יכולנו להאמין לזה, כי האי ההוא היה אמריקה.
"תראה, זה אמריקה!" צעק עודד. "השלולית הזאת זה האוקיינוס שמסביב אמריקה וזה אמריקה. ואני בטוח שבאמריקה הזאת יש אינדיאנים," הוא הוסיף בהתרגשות. "אינדיאנים אמיתיים. לא כמו ביומולדת של זוהר."
"אז בוא נלך לשם," אמרתי, שמח. הייתי נורא מודאג אחרי שעודד אמר שהאינדיאני ביומולדת של זוהר לא היה אמיתי, כי נורא רציתי לראות אינדיאני אמיתי. זוהר הסכים והלכנו לאמריקה.
היה שם הרבה יותר חם מהחורף בישראל, כי כשיש חורף בישראל יש קיץ באמריקה. האדמה היתה קשה ומלאת אבק, וגורדי שחקים מילאו את כל המקומות, חוץ מאת הרחובות. ברחובות לא היה אף אחד, חוץ מפסל החירות וארבעה אינדיאנים מתחתיו שאכלו המבורגרים מסביב למדורה גדולה.
אני ועודד ניגשנו אליהם בהיסוס. "אתם אינדיאנים?" שאלתי, מודאג שמא גם הם יהיו זיופים.
הם הסתובבו אלינו. "כן," אמר אחד מהם שחבש כובע גדול עם נוצות. "אני צ'יף קשת מתוחה. מימין לי יושב אדום חזה עליז. לידו נמצא שועל ערבות מהיר, וכאן משמאל זה דוב קוטב חזק."
נשמתי לרווחה. אין ספק שהם היו אמיתיים. "שלום," אמרתי. "אני יאיר וזה עודד."
"אילו מין שמות אלה?" שאל צ'יף קשת מתוחה בחשדנות. "מאיפה באתם?"
"אנחנו מישראל," הסביר עודד. "אנחנו מגלים את אמריקה, כמו קולומבוס. אבל אנחנו מבטיחים שלא נגרש אתכם, גם אם לא יהיה מקום לכל האנשים שמשחקים כדורגל ומסי שירצו לבוא לגור כאן."
"אל תהיה טיפש," אמרתי לו. "מסי בכלל מספרד."
צ'יף קשת מתוחה התעלם ממני. "אם כך, אתם אורחים רצויים כאן." הוא אמר בחולמנות. "הרשו לי להציג לכם את אמריקה."
"בסדר" אמרתי, בדיוק בזמן שעודד אמר "טוב.".
"כאן זה פסל החירות." הוא החווה למעלה וכולנו הסתכלנו. הפסל היה עצום, גבוה כמו הר, והוא החזיק סוג של משטח ולפיד בוער ענקי.
"חירות זה חופש," תרם דוב קוטב חזק. הוא לבש לבוש מצחיק כזה של אינדיאנים, ובכלל לא נראה חזק.
"לא נכון, חירות זה בכלל סוג של וופל כזה." אמר עודד. "אבא שלי ואני פעם אכלנו אותו. זה היה מה זה טעים."
"פסל הוופל," אמרתי, ושנינו התפקענו מצחוק.
"דממה!" צעק צ'יף קשת מתוחה, ושנינו השתתקנו מהר. "מכיוון שצחקתם על הפסל שלנו, אינכם רצויים עוד בקרב שבט הרוחות הגדולות. תצטרכו לגלות את אמריקה ללא עזרתנו."
"אבל זה באמת וופל!" מחה עודד, אך האינדיאנים כבר הלכו משם, משאירים את המדורה לבעור מתחת לפסל הענקי. הם השאירו שם גם שני המבורגרים חצי אכולים.
"זה נורא לא אחראי מצדם להשאיר את המדורה דולקת ככה, בסוף תהיה שריפה," אמרתי לעודד בזמן ששנינו כיבינו את המדורה עם חול ואכלנו את ההמבורגרים. אבל המדורה לא נכביתה, אפילו לא קצת, אז בסוף הלכנו משם.
צעדנו בין הרחובות הריקים. הדלתות של הבניינים הגבוהים היו שקופות וגדולות, ודרכן הצלחנו לראות אינדיאנים עם נוצות ותלבושות אינדיאניות אוכלים המבורגרים, וגם משחקים כדורגל. חלקם אכלו פיצה. היו שם גם אינדיאנים שלבשו חליפות והלכו עם תיקי עור והיו ג'יימס בונד. לא היה שם מישהו שהוא לא אינדיאני, כי אנחנו אלה שגילינו את אמריקה ולא היה שם אף אחד לפנינו אף פעם.
אחרי כמה זמן היינו נורא צמאים, אז הלכנו לבית קפה כי ידענו שבבתי קפה יש מים בחינם, כמו בארומה. גם שם היו אינדיאנים, כמובן, וברגע שנכנסנו הם קמו ונראו כועסים.
"אלה הילדים שצחקו על אמריקה שלנו!" אמר אחד מהם ושלף קשת וחצים. הוא כיוון חץ אחד אלי, וחבר שלו כיוון חץ אחר לעודד. לא רצינו שהם יפגעו בנו, אז ברחנו משם.
"הם סתם זיופים של אינדיאנים, ועכשיו כולם רוצים להרוג אותנו," התנשף עודד בזמן שחלפנו בריצה על פני אינספור חנויות בגדים גדולות. "אנחנו לא יכולים להתקרב לאינדיאנים בכלל, והכל כאן מלא בהם."
"אולי הם יכולים לעשות קסמים, כמו הזה ביומולדת של זוהר." אמרתי.
עודד הסתכל למעלה. "תראה, יאיר," הוא אמר. "העננים כאן עשויים מכותנה. זה בגלל שכותנה היא מאמריקה."
"אם נמצא סולם, נעלה לאחד מהם," הבטחתי.
"סולם לא יהיה גבוה מספיק. אבל נכון יש את כל הבניינים הגבוהים האלה?"
"אבל איך נעלה עם כל האינדיאנים ששם?"
עודד הצביע על גורד השחקים משמאלנו, שהיה ריק לגמרי. "נעלה משם."
נכנסנו לשם, והבניין אכן היה ריק לגמרי. לא היו בו מדרגות בכלל, אלא מעלית ענקית שלקח לה המון זמן לרדת ואז נזכרתי שאסור לעלות על המעלית אם אתה לא בן ארבע עשרה.
"אל תדאג," אמר עודד, "ביחד אנחנו בני שש עשרה." עודד הזה באמת היה גאון.
נכנסנו למעלית ולחצנו על קומה מיליון, כי רצינו להגיע הכי גבוה שאפשר כדי לעלות על העננים. עודד אמר שאבא שלו אמר לו שיש מספרים יותר גבוהים אפילו ממיליארד, אבל לא האמנתי לו. אני לא טיפש.
אחרי שעות הגענו למעלה, ויצאנו למרפסת. לא היה שם מעקה גבוה כמו שיש בבית של דוד שלי, ואפילו לא מעקה נמוך שיפריע לנו לקפוץ על הענן. אז חיכינו שיעבור ענן של כותנה, ואז קפצנו עליו.
זה היה הכי נעים בעולם, למרות שהיה קצת חם. זה הרגיש קצת כמו שמיכת פוף, רק פי מאה יותר נעים ויותר רך, כמו פרווה של גור חתולים. וידאתי שגם עודד הצליח לקפוץ ואז שנינו שכבנו על הענן ונחנו קצת, כי זה היה די הרבה ליום אחד.
פתאום באה אלינו רוח עתיקה של אינדיאנים. "מה מעשיכם כאן?" היא שאלה בקול רם מאוד ורוחי מאוד, כאילו היא מייללת את המילים ולא אומרת אותם. "מי אתם?"
"אני יאיר וזה עודד," הצגתי אותנו בנימוס, "ואנחנו בסך הכל חשבנו שיהיה כיף לשבת על ענן. את רוח עתיקה, נכון?"
"יותר עתיקה משתוכל לדמיין," היא ענתה.
"תוכלי לעשות גשם בישראל?" שאל עודד בתקווה. "וברד?"
"מה זה ישראל?" שאלה הרוח.
"זה המקום שאנחנו ממנו." עניתי. "את יודעת לעשות קסמים?"
"אוה, אתם מגלי ארצות. כבר דורות שלא היה כאן זר, ואנו מברכים אתכם בברכת הנהרות הזורמים והשקיעות המעוננות. אנו מברכים אתכם בברכת האש הטורפת והאוויר המשכר עליו אנחנו נמצאים עכשיו. ובאשר לקסמים," היא עשתה הפסקה. "ובכן, ילד, כוחותי חזקים כמניין שנותי. אין דבר שלא אוכל לעשות. כל עוד זה כאן, באמריקה." היא מיהרה להוסיף כשראתה שעודד עומד להמשיך להציק לה על גשם בישראל.
"את היית הרוח העתיקה שעזרה לקוסם האינדיאני במסיבה של זוהר?" שאלתי בסקרנות.
"אינני יודעת על מה אתם מדברים, זרים." היא ענתה. זו היתה רוח די טיפשה.
"אז תוכלי ללמד אותנו את ריקוד הגשם?" עודד סירב להרפות, והפעם היא הסכימה. היא לימדה אותנו את ריקוד הגשם, שהיה צריך בו לקפוץ שלוש פעמים ולקרוא "ואואואואוואאהה" ולנענע את הידיים והרגליים. ובאמת התחיל לרדת גשם כשעשינו אותו. זה היה טריק מגניב.
"תודה שלימדת אותנו את ריקוד הגשם," אמר עודד. "את יודעת למה האינדיאנים שונאים אותנו כי צחקנו על אמריקה?"
"העזתם לצחוק על אמריקה?" אמרה הרוח בקול מפחיד ואז גירשה אותנו מהענן בכעס. נשארנו על החוף, וראינו שבדיוק ספינה הגיעה. זו היתה הספינה של קולומבוס.
קולומבוס ירד ממנה. הוא היה גבוה ושרירי וג'ינג'י. "מי אתם?" הוא שאל.
"אנחנו עודד ויאיר," אמר עודד. "גילינו את אמריקה."
"אבל כאן זו הודו," מחה קולומבוס. "המסע שלנו התחיל במטרה לגלות את המעבר הימי להודו."
"לא נכון, זאת אמריקה. ואפילו יש כאן אינדיאנים." אמרתי בניצחון. "ואנחנו גילינו אותה ראשונים, אז עכשיו אסור לך להגיד שזה אתה."
"אני לא מבין," אמר קולומבוס בבלבול. "אתם רוצים להגיד לי שכאן זו לא הודו?" גם הוא היה טיפש כמו הרוח.
"זו בכלל לא הודו. בהודו יש אנשים עם נקודות אדומות על המצח ובדים כאלה ותבלינים, ככה אבא שלי אמר לי," אמר עודד. "כאן יש רק אינדיאנים שרוצים להרוג אותנו ופסל החירות ובניינים."
"ואנחנו," הוספתי. "אנחנו החברים הכי טובים."
"אנחנו לא," אמר עודד, ואני נורא נעלבתי.
"אנחנו כן, אפילו אתה אמרת כשבאתי לישון אצלך."
"כן, אבל אבא שלי אמר לי שאסור לי להיות החבר הכי טוב שלך יותר, אז עכשיו אני החבר הכי טוב של זוהר." אמר עודד. הייתי בשוק.
"אז אבא שלך טועה!" הצלחתי להגיד לבסוף. "ואני גם לא חבר טוב שלך יותר. אני חבר הכי טוב של…" הסתכלתי מסביב. "של קולומבוס."
"מה זה אמריקה? האם זה מקום חדש לגמרי?" שאל קולומבוס, לגמרי מנותק.
"אז בסדר, אז אני לא אקשיב לאבא. נוכל להיות חברים הכי טובים שוב," אמר עידו, ואני הסכמתי. לפעמים אבא של עידו יכול להיות ממש מעצבן.
"מה זה הפסל הזה?" שאל קולומבוס אחרי כמה שניות של שתיקה, ואז הצביע על פסל החירות.
"זה פסל החירות, כבר אמרנו לך," אמרתי. "זה סוג של וופל." הוספתי למראה המבט האטום שלו.
"אבל האינדיאני אמר שזה חופש." אמר עודד.
"אולי זה גם חופש וגם וופל," הצעתי, ועודד הסכים.
קולומבוס עדיין סירב להבין, אז השארנו אותו שם כי הוא פשוט היה לגמרי חסר תועלת. הלכנו משם, והגענו לחבורה של אינדיאנים ששיחקו כדורגל. על השלט הענקי היה כתוב "שבט הדורבן המזמר", אז הנחנו שזה לא השבט שרוצה להרוג אותנו ושאלנו אותם איך הם יכולים לשחק כדורגל אם הם אוכלים המבורגר.
"אנחנו בדיאטה," אמר מסי האינדיאני. "וזה לא כדורגל, זה פוטבול."
צפינו קצת במשחק, עד שהסקרנות גברה עלינו ושאלנו אותו אם הוא לא אמור להיות מספרד.
"אני מסי האינדיאני. אין אינדיאנים בספרד." הוא ענה.
"ומכבי חיפה יותר טובה ממך?" שאל עודד.
"כמובן," אמר מסי האינדיאני, ואנחנו הלכנו כי זה כבר היה משעמם לראות אותו מוסר את הכדור פוטבול לעצמו שוב ושוב.
"אז הברד יהיה בגודל של כדור פוטבול," אמר עודד בזמן שהלכנו, ואני בכלל לא ראיתי שום הבדל בין שני הכדורים.
פתאום המון אינדיאנים באו מלפנינו. "מסי הלשין עליכם, איך שצחקתם על אמריקה." הם אמרו. "אנחנו עומדים לזרוק אתכם מראש פסל החירות כעונש, ואתם תמותו."
בלי לתת לנו בכלל לדבר, הם חסמו את הפיות שלנו וקשרו אותנו ולקחו אותנו לראש פסל החירות. קודם הם דחפו את עודד, והוא נפל מפסל החירות ומת, ואני גם פחדתי וגם הייתי נורא עצוב, כי עודד היה החבר הכי טוב שלי. ואז לפני שהם הספיקו לדחוף אותי, אני יצאתי מאמריקה והייתי בחצר של הבית שלנו, עם השלוליות והעץ. ירד שם גשם.
רצתי לתוך הבית. "אמא!" צעקתי. "בואי החוצה! עודד ואני גילינו את אמריקה והאינדיאנים דחפו את עודד מפסל החירות והוא מת!"
אמא משום מה לא נראיתה כל כך עצבנית מזה שהפרעתי לה. היא נראתה עצובה. "יאירי, חמוד," היא אמרה בשקט. "עודד נדרס. הוא מת כבר שלושה ימים."
קטגוריות