החנייה ההיא הייתה באחד המקומות היפים ביותר שראיתי בחיי, רק חבל שלא הספקתי ליהנות מהנוף ליותר מידי זמן. מסך כבד של גשם כיסה כל דבר במרחק של שני מטרים מפתח האוהל הגדול בו כולנו התקבצנו בשל הקור. אלפי טיפות גלשו במורד בד הפסים הסינטטי של אוהל ההופעות הגדול של הקרקס וטפחו עליו בקולות שהזכירו את מחיאות הכפיים שכנראה לא נשמע באזור הזה. היה כל כך קר עד שאפילו הילד העקשן ביותר לא היה גורר את הוריו לקרקס כדי לראות כמה אנשים בטייץ תלויים מהגג ולאכול צמר גפן מתוק. אפילו אנחנו, האנשים בטייץ, קפאנו כל כך עד שאצבעות הידיים שלי בקושי נפתחו ושיחררו מאחיזתם בטרפז, שלושה מטרים מעל הקרקע. באותו השבוע לא הפסקנו לעבוד, בשביל החום והחברה. לשבת לבד בקרון צבעוני שמכוסה שכבת קור לבנה זה לא אחד הדברים המהנים שאתה חושב עליהם כשאתה מצטרף לקרקס נודד.
לילה אחד, כשכל אנשי צוות הקרקס התיישבו להפסקה קצרצרה וצפו בטרינגה, יורקת האש שלנו, היחידה שיכלה להמשיך להסתובב עם בגד גוף צמוד וחסר שרוולים, השתוללה בחוץ הסופה. הברקים לא הפסיקו להופיע בשמיים כך שההבזקים הכחולים והחשמליים שלהם נשארו צרובים בשדה ראייתנו וקול הרעמים צלצל באוזנינו. לפתע ראיתי את ג'יי הקטן, שישב בחיקו של ספארו וניצוץ האש משתקף בעיניו הבהירות, קופץ ומסובב את ראשו אל פתח האוהל. באור הברק הבא ראשי כולם כבר היו מופנים אל הפתח המכוסה ברזנט שצללית הצטיירה מבעד לו. רעם- והדלת הייתה פתוחה. שלולית של אור גלשה החוצה ושלולית מים נקוותה בפנים. הדמות צנחה לתוך האוהל, איטית וקלה כמו נוצה.
כבר יומיים שאנחנו בדרך וכבר יומיים שהוא ישן.
הדמות מפתח האוהל קיבלה מזרון משלה, בקרון שלי. כולם ישנים שלושה או ארבעה בקרון, אז לי אין ממש על מה להתלונן. העפתי מבט לעבר הנער הישן שהתכרבל בשמיכה העבה בקצה הקרון. לפחות כבר הפסיק לרדת גשם. שיערו הערמוני פוזר על הכרית. התסרוקת שלו הייתה מסוג התסרוקות שלא קורות בכוונה, אלה גדלות עם הזמן ונשכחות מעל הכתפיים. על אוזנו נתלה עגיל נוצה, נוצת ינשוף חומה ומנוקדת בנקודות בהירות, כמו חופת עלים של יער לפנות בוקר. הוא היה גבוה יותר ממני, לוליינית קטנה ודקה שכמותי, אך גילינו היה כנראה דומה. כבר שש שנים שאני נודדת עם הקרקס, מאז שהייתי בת שמונה, ולא יצא לי להיפגש עם הרבה ילדים בגילי. לא נראה שהייתה לו משפחה או בית. בגדיו היו מרוטים ומלאי זרדים. אספנו אותו, ככה אנחנו חיים, מה שמוצאים בדרך לוקחים. כולנו אסופיים בדרך זו או אחרת.
"אנחנו נוסעים?" שאל קול מתנגן מאחורי.
"אנחנו נוסעים." עניתי לזוג העיניים הכחולות שנפקחו מולי כשהסתובבתי.
הוא קפץ מהמזרון במהירות ונפל עליו שוב באנקת כאב. "לא! כמה זמן כבר?" שאל במתח, והניח יד על צלעותיו, מתנשף.
"יומיים." עניתי. "אנחנו כבר ליד הים".
"ים. לא היה שם ים! אנחנו בטח כבר כל כך רחוקים…" פאניקה של ציפור המביטה בשועל מבין השיחים השתלטה על קולו.
"תירגע. בוא נתחיל מהתחלה. אני סוֶואלו. מי אתה?" התקרבתי אליו באיטיות.
"רוּבין." ענה, בייאוש, משלים עם המרחק שפתחנו ב-48 השעות האחרונות.
"הכל בסדר? כואב לך?" שאלתי אותו כשניסה להתיישב בנוחות, מעווה את פניו בכאב.
"אוף. הכול כואב לי. העצמות שלי נשברות בקלות." נאנח שוב.
"אל תדאג, תמיד נפצעים פה אנשים, אני אקרא לספארו, הוא טוב ב-"
"לא! אני, זאת אומרת, הכול בסדר." הכחיש .
"נראה כאילו שברת צלע או משהו כזה, אבל אם זה בסדר…" החלטתי שאני אחזור להציק לו בנושא מאוחר יותר, הוא נראה לחוץ גם ככה.
"זה יעבור, עוד כמה שבועות. איפה אנחנו?" הוא העביר נושא.
"ברגעים אלו אנחנו נוסעים על קו החוף לכיוון מפרץ אלאס, נופיע שם בעוד חודשיים."
"אנחנו?"
"כן, ה"לאוצ'לי מיגראטורי", קרקס נודד." הבעת הפתעה התפשטה על פניו.
הימים עפו הלאה, מבדרים את שיערי הבהיר ומרפרפים מתחת לרגליי, שהיו כל כך רחוקות מהאדמה. בסופו של דבר רובין רק סדק את הצלע שלו, לא שבר אותה לפי ספארו, שחוץ מליצן ולוליין היה גם רופא שדה. במקום שבו הפציעות הן עניין שבשגרה, כמו לנעול נעליים, זה דבר נחוץ בהחלט. קראתי לו לקרון שלי ברגע שרובין נרדם, פחדתי שהמצב שלו חמור ממה שהוא חושב. ספארו גילה שהצלע סדוקה אבל לא הספיק לעשות דבר בעניין לפני שרובין התעורר ונעץ בי מבט מאשים. הוא נראה מבוהל יותר מכעוס גם אחרי שספארו הלך.
שבועות אחדים רובין היה רק יושב באימונים, עוקב במבט משתאה ומצליח להסתכל על כולם ועם זאת רק עלי בעיניו הכחולות הגדולות. בוקר אחד, יצאתי מהקרון שלי וכרגיל, הוא כבר היה ער לפני כולם, הכחול עוד לא הספיק לצנן את השמיים הסמוקים מעליו. "אני בריא!" הודיע בחגיגיות. "אמרתי לך שזה יקרה בסוף." חייך לעברי. "אז במה מתחילים?" שאל, ועיניו נוצצות.
"פוקחים עיניים, מתלבשים, אחר כך נדבר." אמרתי, וכבר התחלתי לתכנן בשבילו תרגילים פשוטים להתחלה, מה שהסתבר כטיפשי מצדי.
הוא היה מדהים.
הידיים שלו בקושי הספיקו לגעת במוט הטרפז וכבר היה בדרכו לצד השני. הוא התהפך, התגלגל וצנח לרשת הביטחון בקלילות מדהימה, מאושר כולו. עף ממש. אני ישבתי, מנדנדת רגליים על בימת הטרפז, נפעמת מהתלמיד שעוד לא הספקתי ללמד וכבר ידע הכול. הבזק אדום על רקע השמיים הכחולים שהקיפו את רחבת האימונים המאולתרת שלנו חלף בשדה ראייתי. הושטתי יד וסגרתי אותה. השינוי היחיד שהרגשתי היה חום קלוש על כף-ידי. פתחתי את האגרוף, ונוצה קלילה, אדומה כחלודה נחה בו, השלישית. את הראשונה מצאתי על הכרית שלו, שלושה ימים לאחר הגעתו. בדקתי את הכרית, ונוצותיה היו לבנות, לא אדומות. את השנייה, שהיית החומה, מצאתי נטושה מאחוריו, על פיסת הקרקע שעליה הוא ישב המוארת באור המדורה.
"תגיד, רובין, " פתחתי. הוא הסתובב עם ראשו אלי, בדיוק באמצע החלפה שעמד לבצע בין נדנדה אחת לשנייה. לרגע הלב שלי החסיר פעימה, ראיתי איך דעתו מוסחת ואצבעותיו לא נסגרות בזמן על הטרפז. הוא לא נפל. הוא נראה כאילו הוא שכח את קיומו של כוח המשיכה, לשנייה אחת בלבד. העיניים שלי נפערו בתדהמה ועד שהספקתי לפתוח את הפה הוא כבר שכב על גבו, בטוח ברשת. הוא צחקק. "מה?" שאל.
"לא, כלום" התעשתתי מהר. "רק רציתי לבדוק אם התקינו אצלך את האפשרות של 'ליפול' ". חייכתי אליו. הוא טיפס במהירות בסולם וצעק אלי מהצד השני "מה סוואלו, מקנא?" הוא תפס בטרפז והתנדנד לעברי. העפתי מבט ברשת ותפסתי בנדנדה השנייה. "היי רובין," צעקתי אליו תוך כדי זינוק, "תתפוס אותי!" זה היה מאוחר מידי, הוא כבר היה קרוב מידי, אבל זה היה התכנון. הוא עזב יד אחת בשביל להחזיק אותי, ואז את השנייה. הוא הסתכל בי, מופתע, בזמן שנפלתי לתוך הרשת בכוונה מלאה. הסתכלתי הצידה, אבל הוא לא הופיע לידי. הרמתי את מבטי אל-על. הפעם ידיו היו מונחות בעדינות על הטרפז, לא תופס אותו, לא תלוי ממנו, מרחף. זוג גרביים העומד על שום דבר. ואז הוא נפל, צנח בעדינות, כמו בלילה ההוא.
נזכרתי איך הוא שכב שם, ומבטי כולנו תלויים מעליו, לא מאפשרים לו לקום. "מי זה?" שאל ג'יי, מנסה לתפס מעל כתפו הרחבה של אלקדו. גלימתו של אדון וויג'טייל, מנהל הזירה, התנפנפה לכיוון הפתח וצילה כיסה את פניו של הזר המסתורי, שהתגלה כרובין.
"אתה צריך עזרה, אדוני?" שאל אלקדו. "אני… לא, תודה לך אלקדו, הוא פשוט כל כך… קל, הרבה יותר ממה שהוא נראה." שיערו הרטוב של רובין הכתים את חולצתו הצהובה של המנהל בדמעות של עננים.
אז, חשבתי שהוא הגזים, הוא הרי תמיד מנסה להרשים אותנו, בתור מנהל הזירה הוא עסק בעיקר בדיבורים וארגונים כך שבכל הזדמנות שהייתה לו הוא הקפיד להציג בפנינו את העובדה שהוא יותר מקול שמציג אותנו על הבמה, שגם לו יש יכולות מעבר לשאגה במיקרופון. אבל כנראה שמשקלו של רובין לא היה אחד ממקרים אלו.
תנודה קלה חלפה בין חוטי הרשת. לא הייתי מיחסת לה כל חשיבות אם לא הייתי מרגישה גם משב של רוח שחלף משמאלי. הסתכלתי אליו, ועיניו מתחננות אלי שלא אפחד. הוא תפס אותי ביד ומשך אותי לתוך הקרוואן, מחזיק בידי בחוזקה, אולי כדי לא לעוף משם.
"שאני אסביר, או שאת מתכוונת לברוח?" שאל אותי בקול חלש.
"שאתה תסביר, או שאני אשאל?" החזרתי לו בתשובה. הוא הרים אלי מבט ובו ניצוץ של תקווה. "אני "עפה" כבר שש שנים, אבל אני לא משתדלת ליפול."
"אז מה אני אמור לעשות, להישאר באוויר?" ענה במרירות.
"זהו זה, להישאר באוויר! איך זה קורה לעזאזל?" הסתכלתי עליו, כנראה ביותר מידי התלהבות. הוא נרתע לאחור.
"דווקא על זה אני לא בטוח שאני אדע לענות, זה תמיד היה ככה, קל כמו ללכת." חיוך קלוש מתח את שפתיו.
"מה אתה עושה פה?" שאלה שסירבתי לשאול מאז שהוא הגיע. אחד החוקים הלא כתובים הבודדים בקרקס- מתקדמים הלאה, נודדים, מותר להשאיר את עצמך מאחור, אף אחד לא ינסה לשכנע אותך לזכור.
"בורח." ענה.
"הלילה שבו הגעתי אליכם היה הלילה השני שבו רצתי בלי הפסקה. לא ישנתי או אכלתי או עצרתי. בהתחלה ניסיתי לעוף, אבל הגשם טשטש הכול והרוחות העיפו אותי. מהר מאוד נתקעתי בעץ ענקי והתגלגלתי למטה. לא יכולתי לעוף יותר וכל הגוף שלי כאב. הרוח לא הפסיקה והעיפה אותי לכל הכיוונים. אני כל כך קל-הגוף שלי בנוי בשביל לעוף בלי כנפיים. אני לא יודע בדיוק איך זה עובד. זה שילוב כלשהו בין גנטיקה, עצמות חלולות וקסם." המשכתי להביט בו בהבעה קפואה. לא להשפיע על סיפורו. "הייתי אמור לפגוש את אבא שלי, הוא מצא את המפתח. הוא יצא למסע ארוך בשביל לשחרר את אמא שלי, טייטו. אנחנו ראשי-החץ של הלהקה. אבא שלי הראש, אני ואמא שלי המשנים לו. המשפחה שלי היא משהו כמו המנהיגה של כל… מה שאנחנו." הוא הסתכל עלי ואני החזרתי לו מבט של הבנה. הוא המשיך בסיפורו "פאלקון רוצה להיות ראש החץ כבר הרבה זמן. הוא מנסה להסיט את דעתם של כל חברי הלהקה בכל פעם שאנחנו נפגשים. פעם אחת בחורף ופעם אחת בקיץ, פעם בדרום ופעם בצפון. רובינו מתנגדים, אז הוא החליט להשתמש בכוח. הוא חטף את אמא שלי." הוא הסיט מבט ממני. ידיו רעדו. הבחנתי בכך שידיי רועדות גם. הן אף פעם לא רועדות. "הוא החזיק אותה בכלוב בצוקים שמהם לא יכלה לרדת בגלל הרוחות החזקות שמעל הים. לבסוף אבא שלי מצא אותה וגנב את המפתח מפאלקון. הוא היה אמור להיפגש איתי, שנלך להציל אותה, אבל פאלקון הפתיע אותנו. הוא הופיע משום מקום, חרישי. הוא ראה אותנו מקילומטרים, חיכה עד ששנינו נתקרב וככה הוא יוכל לתפוס שתי ציפורים במכה אחת." הוא חייך אלי במרירות. "אבל אבא שלי, אסיו, ראה אותו בכל זאת, לפני. הוא צעק לי לברוח והשליך לעברי את המפתח." הוא הרים את שולי מכנסיו וגילה חוט דק כרוך סביב קרסולו ואליו קשור מפתח כסוף ונוצץ. ציפור מטובעת. חשבתי. "ואז הגעתי אליכם. לגלות אנשים רגילים שמסוגלים לעוף, בלי קסם. זה היה נפלא. לראות אותך עפה. את יודעת כמה פעמים רציתי להצטרף אליך למעלה, לעוף לידך? זו הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי בה ממש בן אדם. מחובר לקרקע, כשנאלצתי לשבת שם ולהביט בך, לא יכול לזוז בגלל הצלע המזורגגת שלי." הוסף במרמור, מסווה את חלקו הראשון של המשפט שגרם לסומק להתפשט על פני.
בקרקס כולם מספרים סיפורים. כשהייתי קטנה האמנתי לכולם. עם הזמן למדתי לסנן את המידע. אם לא הייתי רואה אותו עף, גם לו לא הייתי מאמינה. אבל אני ראיתי אותו.
הושטתי לעברו יד, העברתי בשיער שלו את ידי ושלפתי ממנו נוצה אדומה אחת.
"אני אעזור לך." אמרתי לו. הוא פתח את הפה כדי להגיד משהו, אבל בסוף רק חייך חיוך עייף ואסיר תודה.
בערב שלמחרת התקיים המופע. אחרי כל כך הרבה זמן שלא הרגשתי את האיפור על פני ואת ההתרגשות בלב. רובין סרב להופיע איתי. הוא טען שאם אני גיליתי, גם כל אחד בקהל יכול. אפילו כשאמרתי לו שאין רשת ביטחון ורק הוא יכול להציל אותי אם אני אפול, הוא התנגד ואמר שאני עושה את זה כבר שנים בלעדיו. חיכיתי מאחורי הקלעים וצפיתי בטרינגה מסיימת את ההופעה שלה. היא תפסה את שלושת האבוקות בתנועה מסכמת, נשפה עליהן והחוותה קידה. ריח של אש מילא את האולם וסלסולי עשן בקעו מקצה האבוקות המפויחות. טרינגה פנתה בצעד בוטח אל מאחורי הקלעים, שולחת אלי חיוך בדרכה להחליף תלבושת. מחיאות הכפיים נשמעו בפעם החמישית הערב והזרקורים התמקדו שלושה מטרים מעל הקרקע. ספארו ואלקאדו נעלמו בשלולית החושך ואני נבלעתי אחריהם. "בהצלחה" שמעתי את לחישתו של רובין אי שם מאחורי הקלעים. הקהל נדם, ועכשיו תורי. בדקות הבאות העולם היטשטש. החזרי אור מהחרוזים שעל הבגד שלי ריצדו על פניהם המרותקים של האנשים בקהל. התהפכתי, התגלגלתי והרגשתי ידיים תופסות אותי וזורקות אותי בחזרה. נשיפות חדות כגון: "האא!"
ו-"אווו!" עלו מהקהל. חייכתי לעצמי. הנחתי את הידיים על הטרפז והתכוננתי לתרגיל הבא. חושך. הזרקורים כבו וקריאות הקהל הפכו לצעקות היסטריות. הרגשתי איך התקרה קורסת ואני מתקרבת לרצפה במהירות מדאיגה. לפתע, כשכבר לא הייתי בטוחה בכלום, הרגשתי ידיים תופסות בי. לא ידיים חזקות וגדולות כמו של ספארו ואלקאדו, ידיים עדינות וקרירות. פקחתי עיניים. עיניו של רובין נצנצו לעברי באפלה. חיבקתי אותו ונחתנו בעדינות בעוד תקרת האוהל קורסת מעלינו וגל אנשים יוצא החוצה בריצה. הוא תפס לי ביד, כמו אתמול, אבל הפעם ידעתי שזה כדי שאני לא אעוף. עברנו בריצה את הקהל שהצטופף מחוץ להריסות האוהל. ראיתי בחטף את אדון וויג'טייל צועק בקולו העמוק הוראות ודברי הרגעה לכולם. ג'יי הקטן נצמד אל קימברלי ודמעות נוטפות על בגד המופע התכול והמעוטר שלו. קימברלי ליטפה את ראשו בתנועה מגוננת. התרחקנו מכולם, יצאנו לחוף והגלים שאגו מולנו לאור הירח. על העיגול הכסוף והכמעט מלא של הלבנה, הצלה דמות באוויר, גבוה מעל פני המים, אבל לא הספקתי לבחון אותה ליותר מידי זמן. המשכנו לרוץ. רובין תפס בי והחיש את צעדיו. הבטתי לאחור, אבל אוהל הקרקס וכל האנשים שסביבו כבר נבלעו באפלה. הרגשתי איך אנחנו מתרוממים כמה סנטימטרים מעל החול. התחלנו לעוף. הידיים שלו החזיקו בי חזק, שלא אפול, אך הוא נאנק, הייתי כבדה לו מידי. כאב לו. "רובין, תוריד אותי ותעוף מפה!" צעקתי.
"אני לא עוזב אותך!" צעק בחזרה. הרגשתי שמישהו דוחף אותו מאחור. האחיזה שלו בי התרופפה. שמעתי קול צווחה של ציפור מאחורי, אנושית. ידיו של רובין נשמטו ונפלתי עם פני אל החול. מזל שלא התרוממנו גבוה מידי. האוויר נפלט לי מהריאות בבת אחת כשפגעתי בקרקע. התגלגלתי על גבי וירקתי גרגירי חול מפי. הספקתי לראות איך הדמות תפסה את רובין וגררה אותו אל השמיים השחורים, מעל הים הגועש. הסתכלתי בהם מבועתת. רובין צעק. הצללית הקטנה יותר, זו של רובין, הושלכה באלימות אל עבר הסלעים המחודדים שבקעו מהמים, כמו גלים שנקרשו. העיניים שלי נפערו בבהלה כשראשו כמעט פגע בסלעים. הרגשתי חסרת תועלת כל כך. רובין התחמק בקושי מהסלע והתרומם שוב בחוסר יציבות. התחלתי לאסוף אבנים שנחו בשפע על קו המים וניסיתי לפגוע בדמות כדי להסיח את דעתה מרובין, שלא נראה לי שיצליח להחזיק מעמד עוד הרבה זמן. הצלחתי לא רע, שיעורי הג'אגלינג השתלמו. פגעתי באחת מרגליו. הוא עף לכיווני ואני המשכתי לצלוף בו. רובין הגיע מאחוריו וניסה לתפוס לדמות בכתפיים אך יחסי הכוחות השתנו במהירות והדמות הצמידה את ידיו של רובין לגבו באחיזה חזקה, מונעת ממנו לזוז. הנפתי עוד אבן, אבל לפני ששחררתי אותה למעופה הבנתי שאני עלולה לפגוע ברובין. לפתע, דמות שלישית הופיע בטיסה באוויר. "רובין, לא! תעזוב אותו פאלקון, תעזוב את הבן שלי!" צרח הצל השלישי, והתנגש בשניים המתגוששים מעל הים. מי שהסתבר כפאלקון, אותו בחור שחטף את אמא של רובין, עזב אותו בפתאומיות ופנה אל האיום הגדול יותר, אסיו, אבא של רובין. רובין צנח בהדרגתיות, כמו עלה שלכת לכיוון המים השחורים. "רובין!" זחלתי לעברו על החול, ונכנסתי למים הקפואים. תפסתי ביד שלו וגררתי אותו החוצה. הוא נשם בחדות. מהמרחק הזה לא הייתי יכולה להפריד בין שתי הצלליות. אחת מהן נפלה למים בחבטה. לרגע נשימתי נעתקה. "אבא!" נשמע קולו החלוש של רובין מצדי. הוא ירה את עצמו בכוחות אחרונים לכיוון האוויר ומהחיבוק הבנתי שלא אביו הוא זה שנשטף כעת בנוצות רטובות לכיוון לב הים.
לבסוף השמש התחילה לטפס מעל קו האופק. שכבנו שלובי אצבעות על אוהל הקרקס הממוטט. בגד הגוף שלי היה מלא בחול ורטוב כולו, אבל אני חייכתי. "בקרוב שוב תהייה לי משפחה." אמר רובין. ברגע שהקרב נגמר, אביו אמר שלום חפוז ויצא במהירות לשחרר את טייטו, אשתו. רובין התעקש להישאר לעזור לנו. הייתי בטוחה שלשניהם היה קשה להיפרד שוב, אבל אבא שלו היה חייב לצאת מיד אחרי שקבל את המפתח מרובין. הוא הבטיח שישוב בקרוב. שמחתי בשביל רובין על כך שהמשפחה שלו שוב שלמה, אבל תהיתי אם זה אומר שנאלץ להיפרד. הוא כנראה קרא את מחשבותיי כי הוא ענה להן ישירות "אני לא עוזב אותך כאן, או איפה שלא תהיי". הוא הפנה את ראשו אלי וחייך. חייכתי גם אני. "רובין," לא העזתי להישיר אליו מבט, "יש משהו שאני חייבת לשאול אותך." הסמקתי, "אתה בקעת מביצה?"
רובין צחק כל כך חזק עד שאני בטוחה שאפילו השחפים קינאו בו. כשהתעשת, מצחקק קלות, אמר לי- "גם אני אוהב אותך, סוואלו".