סיפור בעל חמישה חלקים, כל חלק של הסיפור מתמקד בתגלית אחרת.
חלק ראשון: תגלית בדבר אפיים של בני האדם.
זו הייתה העיר הכי נפלאה בעולם.
הנסיך ששלט בה, אֵאַרוֹן השלישי, הביט סביבו בעודו מטייל ברחובות, וכל מה שהוא ראה היה רק אושר, שמחה, בריאות, ואהבה. הוא חש סיפוק למראה העיר הזאת, שהייתה כמעט מושלמת. השילוב המדויק בין טכנולוגיה לטבע, הבתים הפשוטים והנקיים מבחוץ, עם הגינות היפות שספקו את כל מחסורם של האנשים. החיות שנתנו לאנשים לקחת מעט מהחלב שלהן, בתמורה לעזרה בהשגת הצמחים שהם גדלו. כולם היו צמחונים בעיר הזאת.
לא היה לה שם, כי כל שם התחיל להישחק מתישהו, כל שנה בחרו לעיר שם אחר, בשנה שעברה השם היה "פסטורליה", השנה זאת הייתה אאטרנה צ'יביטאטם, העיר הנצחית. הנסיך תהה מה זה יהיה בעוד שמונה ימים, תאריך בחירת השם החדש.
אארון השלישי נעצר ליד קבוצת אמנים, שעמדו מול כן ציור וצחקו. האמנים גידלו אוכל ותפרו בגדים כמו כולם, אבל בזמנם החופשי הם גם עסקו באמנות. לא בשביל להשיג דברים, אף אחד לא נתן להם כלום בתמורה, הם עשו את זה רק כי הם אהבו.
קבוצת מדענים בצד השני של הרחוב הדגימה המצאה חדשה לקהל הרחב, ואחד האמנים צייר קריקטורה שלה. כולם, כולל המדענים, צחקו.
כשהם שמו לב לאארון הם ברכו אותו לשלום בחיוכים, הוא הנהן לעברם, כמו ששליט טוב צריך לעשות.
לפעמים הוא קינא בהם, כולם ידעו לעשות כל כך הרבה דברים, את כל המיומנויות הנדרשות בשביל לחיות – הפקה של בדים, תפירה, הכנה של אוכל, גידול צמחים, וחלקם, כמו המדענים והאמנים, ידעו לעשות אפילו יותר.
אארון היה היחיד שלא ידע לעשות כמעט שום דבר, רק החלטות.
זה היה מכיוון שהוא היה השליט, שליט לא צריך לעשות שום דבר. הוא מארגן את הדברים בעיר ככה שהכל ישאר בסדר, ובתמורה כולם נתנו לו קצת ממה שהם עשו וזה קיים אותו, וגם את אבותיו. שזה אומר אותו בגלגולים קודמים.
האנשים לא היו בני אלמוות, אבל הם היו קרובים מאוד לזה. כל תושבי העיר היו מתים, אבל הנשמות שלהם לא היו נשארות מתות אלא פשוט עוברות לתושב אחר בעיר, מישהו שרק נולד. הם ידעו את זה, כי ככה זה היה מאז ומעולם, הברית שלהם עם האל הגדול והטוב.
אף אחד גם לא תקף את העיר הזאת, האל הגדול והטוב שמר עליהם.
פעם בשנה, כשהם היו בוחרים את השם לעיר, הם גם היו נותנים לאל הגדול והטוב משהו מיוחד. זאת הייתה יצירת אמנות כלשהי בדרך כלל, הכי טובה שהם מצאו.
אארון עזב את האמנים והמדענים ועלה על חלקת דשא קרובה, הוא השתרע על הדשא מתחת לאחד העצים, והביט אל השמיים.
הם היו לבנים, כמו תמיד, עד שהופיעה בהם טיפה אדומה.
אארון הניח שזו ציפור, או מקסימום דרקון – יצור ענקי שמדי פעם היה בא ללחך עשב באזור, אבל הכתם גדל, מהר מאוד כל השמים נהיו אדומים.
לא נראה שמישהו מלבדו מבחין בכך, כולם המשיכו בפעולות הרגילות שלהם, אארון השלישי, הנסיך המושל של אאטרנה צ'יביטאטם היה מבולבל.
הוא היה אפילו יותר מבולבל, כאשר השמים התחילו לדבר.
"אארון השלישי, נסיך אאטרנה צ'יביטאטם", השמים אמרו לו.
אארון היסס לרגע לפני שענה, "אני הוא", לא נראה שמישהו מהאנשים שעברו לידו שם לב לכך שהוא דיבר.
"אארון השלישי, העיר שלך קיימת כבר תשע-מאות תשעים ותשעה אלף, תשע-מאות תשעים ותשע שנים, שבכולן היא נהנתה מחסדי, ולא דרשתי מכם בתמורה כמעט שום דבר", אמרו השמים. אארון היה מבולבל, עד שהוא קלט שזה האל הגדול שמדבר אליו.
"הוד אלוהותך, יצירות אמנות –" התחיל אארון, שלא היה בטוח איך לפנות אליו, אבל האל הגדול קטע אותו.
"כמעט שום דבר. כעת הגיע הזמן להעמיד אתכם במבחן, אני דורש קורבן גדול יותר", הוא אמר, "קורבן חי. הקריבו לי את אחד מתושבי העיר הזו, הוא ימות ולעולם לא יחזור לחיים. ובתמורה העיר שלכם תמשיך להתקיים. אם לא תעשו את זה, אאטרנה צ'יביטאטם תושמד. יש לכם זמן, עד שתיכנס שנה חדשה",
ובמילים אלו של האל השמיים נהיו שוב לבנים, כאילו דבר לא קרה.
אארון נשאר שכוב על הדשא במשך עוד כמה שניות, בוהה בשמים הלבנים, שלפני רגע היו אדומים, וחושב מחשבות מוזרות, כמו למשל כמה שלבן יותר יפה מאדום. אבל אז הוא קלט את המשמעות.
הוא קם בפתאומיות ורץ לעבר הארמון שלו, הוא לא התעכב בכניסה לדבר עם אף אחד, רק עלה לקומה הכי גבוהה וצלצל בפעמון.
בדרך כלל השימוש בפעמון היה מוגבל לפעם בשנה, סוף השנה ותחילת השנה החדשה, כשהיו מחליטים על השם של העיר, ונותנים לאל יצירת אמנות. אבל הוא קיווה שכולם יבינו. המשמעות הייתה התכנסות של כולם בכיכר הגדולה ליד הארמון.
אארון חיכה חצי שעה, ולבסוף כולם הגיעו. התאספות מלאה בכיכר, לא היה ניתן לראות אפילו פיסה של אדמה חשופה. ממרפסת הארמון אארון היה מסוגל לראות רק ראשים, אבל הוא העדיף את זה על פני עמידה במרכז הכיכר ותקווה שמישהו יראה אותו.
הם נראו מבולבלים, כמו שהוא הרגיש, אבל הוא היה צריך להגיד את זה לכולם. הוא הדליק את המיקרופון וכחכח בגרונו.
"דיברתי עם האל הגדול", הוא פתח.
נשמעו רחשי הפתעה בקהל, כמו שהוא ציפה.
"העיר שלנו בסכנה. הוא דורש קורבן חי, מישהו מהתושבים חייב למות – אחרת העיר שלנו תושמד. וכשאני אומר למות אני מתכוון למות לגמרי, אי אפשר לחזור בגלגול נשמות.", הוא חיכה לראות מה התגובה של האזרחים.
פרצה המולה. הוא לא חשב שהייתה כזאת בעיר אי פעם, אארון לא הצליח להבין שום דבר.
"שקט!" אארון אמר לתוך המיקרופון, שחרק בצורה כזאת שחייבה את כולם לאטום את אוזניהם למשך כמה שניות. כשהשתררה דממה בכיכר, הוא דיבר שוב. "אני רואה שאתם לא מסוגלים להתנדב בשקט. אני פשוט אחליט – אתה עומד למות", הוא הצביע על מישהו.
נשמעה קריאת תדהמה וכל האנשים שעמדו להיות אותו אדם זזו מעט הצידה "אני אמן, מוזיקאי, כולם נהנים מהשירים שלי, העיר הזאת תאבד משהו חשוב אם תהרגו אותי. למה שלא תהרגו אותו? הוא לא חשוב יותר מדי, והציורים שלו לא מובנים לאף אחד", הוא הצביע על האמן שעמד לידו לפני כמה רגעים.
"אז הוא ימות", אארון אמר.
"למה אני? למה לי יש פחות זכות לחיות מאשר לאנשים אחרים? למה שלא תהרוג אותו? הוא אפילו לא אמן!"
אארון לא חשב שזה יהיה קשה יותר מדי, בסך הכל, האנשים היו אנשים טובים, אחד מהם בטח יסכים להקריב את עצמו לטובת כל השאר.
אבל כולם, ללא יוצא מן הכלל, הציעו מישהו אחר. הם היו מאושרים בעיר הזאת, ואף אחד מהם לא רצה למות.
"למה שאתה לא תמות?" הציע מישהו לבסוף.
אארון לא רצה למות. ממש לא, גם הוא נהנה מהעיר הזאת, ולמות נראה לו ממש רע. סתם להפסיק את הכל, לחדול. הוא חיפש במוחו אחר תירוץ, ומהר מאוד מצא אותו. "אני המושל, אני מחזיק את כל העיר הזאת, בלעדי היא עלולה לקרוס בכל מקרה, ואף אחד חוץ ממני לא קיבל את כישרון המושל",
אף אחד לא מחה, כולם הבינו את ההיגיון שבטיעון שלו. הוא הביט לעבר הקבוצה האחרונה של האזרחים שעוד לא אמרו כלום, החיות. הוא קיווה שלפחות הם – כולם השמיעו קולות שללא ספק היו שלילה מוחלטת של הרעיון.
"תראה", אמרה נערה אחת, מישהי עם שיער בלונדיני ועיניים ירוקות, עם מבט מתחכם "אם היינו יודעים מה יש אחרי המוות, ואם זה היה משהו טוב, אז אולי היינו מוכנים. אבל להפסיק ככה להתקיים? לא נראה לי רעיון טוב. רק שאם היינו יודעים…"
נשמעו מלמולים של הסכמה בקהל.
לאארון השלישי, נסיך אאטרנה צ'יביטאטם, ממש נמאס מכל זה.
"יפה. אם ככה את מוזמנת ללכת למצוא מה קורה אחרי שמתים, צאי החוצה ותחפשי, יש לך זמן עד השנה החדשה, ואם אף אחד אחר לא יתנדב במקומך, את תמותי",
חלק שני: חיפוש אחד, אבל תגלית אחרת. כמה שונה העולם שבחוץ.
נארה לא הייתה צריכה לפתוח את הפה. אולי אם היא לא הייתה מדברת היו מוצאים מישהו אחר להרוג, והיא הייתה נשארת חיה. אף אחד לא התנדב למות במקומה, ועכשיו היא מוכרחה לצאת למסע ולגלות… משהו.
נארה כבר חפשה בכל העיר, אבל לא מצאה שום דבר.
המקום היחיד שנשאר לחפש בו הוא העולם האמיתי. טוב, זה די ברור מה היא צריכה לעשות עכשיו, היא תעמיד פנים שהיא יוצאת למסע, אבל בעצם היא תברח. אמנם היא תצטרך לוותר על לחיות בעיר הנפלאה הזאת, אבל לפחות היא לא תצטרך לוותר על החיים שלה.
או שאולי בעצם כן? מה קורה לאנשים אחרי שהם עוזבים את העיר? ממשיך להתקיים גלגול נשמות? נארה הצטמררה.
מבטי כל אנשי העיר ליוו את נארה כשהיא צעדה החוצה מהעיר, הם התלחשו ביניהם ברעש גדול, ולמרות זאת נארה יכלה לשמוע כל צעד על השביל הלבן.
היא עברה בשערי הזהב המאובקים, שאף אחד לא פתח אותם בערך מאז שהעיר הוקמה, ויצאה החוצה.
היא צפתה שזה ירגיש שונה באיזשהו מובן, מקום אחר, אבל זה הרגיש אותו דבר. רק שזה נראה קצת אחרת, האדמה הייתה חומה וקשה יותר, לא היו חיות ואנשים באזור, ולא היו כרי דשא ירוקים וצמחים יפים.
נארה הלכה ברגל כבר כמה שעות, היא הייתה צמאה, רעבה ועייפה. היא לא מצאה פירות על העצים, וגם לא חיות נחמדות, והיא הצטערה על כך שלא לקחה איתה כלום לדרך. זאת הייתה מחשבה שלעולם לא הייתה עולה בה אילו הייתה נשארת באאטרנה צ'יביטאטם, שם תמיד היה מה לאכול ולשתות בכל מקום.
אבל תודה לאל הגדול! היא ראתה קבוצת בתים באופק.
נארה התחילה לרוץ לעברם, מתעלמת מרגליה שמחו בכאב ומהזיעה המצטברת על גופה, היא רצה אל עבר קבוצת הבתים, ליד אחד מהבתים היה עץ תפוזים גדול, היא הלכה אליו וקטפה פרי אחד.
התחושה הייתה מדהימה, התפוז הזה היה הדבר הראשון שהיא הכניסה לפה שלה מזה שעות, היא עצמה את עיניה והתענגה על תפוז, ועוד תפוז, ועוד אחד…
בתפוז הרביעי היא שמעה צעקה.
"מה את חושבת שאת עושה?!" זה היה קול של אשה, נארה הסתובבה ומצאה את עצמה מול מישהי… שנראתה שונה. היא הייתה זקנה, כמו שהיו הרבה אנשים באאטרנה צ'יביטאטם, אבל היא הייתה שונה מהם. היו לה קמטים בהבעה מוזרה, והיא נראתה… כועסת. לא הרבה אנשים באאטרנה צ'יביטאטם היו כועסים, ואלו שכן סבלו מפגמים כלשהם בדרך כלל. האשה לא סבלה משום פגם, לפחות לפי מה שנארה ראתה, היא לא נראתה חולה יותר מדי, או נכה, היא רק נראתה כועסת.
"אני הייתי רעבה וצמאה כי הלכתי פה כמה שעות, אז אכלתי קצת מהתפוזים פה… הם לא טובים?" שאלה נארה בדאגה.
"הם טובים מאוד, בערך הדבר היחיד הטוב שיש לנו פה, אבל הם שלנו!" האשה הדגישה את המלה "שלנו". נארה חשבה שהעולם שמחוץ לאאטרנה צ'יביטאטם באמת מוזר, אם אסור לאכול פירות מעצים של אנשים אחרים.
נארה הסתלקה משם בריצה, בעוד הצעקות של האישה מהדהדות אחריה.
כשהייתה רחוקה מהבית ההוא, נארה עצרה, והשתרעה על האדמה החומה, שהכתימה את בגדיה. היא התנשמה והתנשפה, מחכה שכוחותיה יחזרו אליה. נארה עצמה את עיניה, וחשבה.
ברור שהיא לא יכולה לברוח ולחיות בעולם שבחוץ, ולא רק בגלל גלגול הנשמות, זה פשוט היה מקום נורא.
היא תהיה חייבת למלא את המשימה שהוטלה עליה, ולגלות מה קורה לאחר המוות.
נארה קמה ונעמדה, סוקרת במבטה את הסביבה. היו שם עוד בתים, עם עוד כמה עצים, ובמרחק היה מבנה גדול כלשהו, שנארה חשבה שהיו בו פרות, אבל זה לא נראה לה הגיוני לשים אותן בצורה כזאת.
בעוד היא סוקרת את המקום, התנגש בה משהו מאחוריה.
נארה הסתובבה במהירות, והופתעה לגלות שעמד שם איש. הוא לא נראה כועס, הוא רק נראה… עייף. עם עיגולים מתחת לעיניים, ידים סדוקות ורפויות לצד גופו, ומבט קצת עצל. כמו שאנשים היו נראים לפעמים באאטרנה צ'יביטאטם לפני שהם היו הולכים לישון.
"מצטער", הוא אמר וחייך אליה, "את בסדר?"
"כן", נארה אמרה בהיסוס, זה לא נראה כאילו הוא הולך לצעוק עליה כמו האשה, אבל העולם הזה היה כל כך מוזר שנארה חשבה שעדיף לא להסתכן.
"מי את? רואים שאת לא מפה",
"אני נארה", היא היססה לרגע לפני שהמשיכה, "באתי מאאטרנה צ'יביטאטם",
"אאטרנה צ'יביטאטם? זה בצפון או משהו כזה?"
"אתה לא מכיר את השם?" נארה שאלה, מופתעת.
האיש הביט בה, "ממש לא. למה באת לפה?"
"טוב, זה סיפור די ארוך…" אמרה נארה בחיוך, "האמת היא שבאתי בשביל לדעת מה קורה אחרי המוות",
האיש צחק, "טוב, אין לי שום מושג איך את מתכוונת לגלות מה יש אחרי המוות, אבל אם את רוצה – אני בדיוק בדרך לקבור עגלה קטנה, תוכלי להצטרף אלי ולראות קצת מוות."
כל דבר בעולם הזה היה חדש ושונה כל כך, בכל מקום שהיא הלכה הייתה תגלית חדשה. אלו לא היו תגליות טובות, בכלל לא, אבל אלו היו תגליות. והיא הייתה סקרנית לדעת ולגלות עוד. נארה לא באמת האמינה שלראות מישהו מת יעזור לה, אבל העולם הזה היה כל כך מוזר שהיא לא פסלה את האפשרות הזאת.
נארה הסתובבה מחוץ לאאטרנה צ'יביטאטם כבר כל כך הרבה זמן, שהיא אבדה את הספירה של הימים. היא ראתה אנשים מתים, בקרה במקומות נטושים, והסתכלה בכולם. נמאס לה לגמרי מהעולם הזה. היו אנשים נחמדים, אבל הרוב היו עייפים, כועסים, עצובים, וחולים. גם היחס זה לזה ולחיות לא היה טוב, ונארה רק רצתה לחזור לאאטרנה צ'יביטאטם.
אבל היא לא יכלה, מכיוון שהיא לא מצאה את מה שחיפשה אחריו – לאן אנשים הולכים אחרי המוות.
גם לא היה לה שום רעיון איך להבין את זה. היא שאלה חולים שהיו על סף המוות, והם רק אמרו שהם ראו אור לבן, מזה היא יכלה להסיק שאחרי המוות ישנים במיטת נוצות לנצח.
וזה נתן לה רעיון.
נארה עשתה את כל המסע בחזרה לאאטרנה צ'יביטאטם ברגל, היא הצליחה לזכור איך להגיע לשם אפילו שהיא לא זכרה איך להגיע לשום מקום אחר, כנראה שזה חלק מהקסם של העיר.
כשהיא עברה דרך השער היא הרגישה הקלה עצומה. להיות שוב בבית – זה היה כמו אש חמימה בחורף קר במיוחד. אבל היא רצה היישר לארמון של הנסיך.
כשהיא ספרה את הסיפור שלה, נארה הייתה לחוצה מאוד, היא הרגישה שכל רגע הוא עומד לעלות עליה, אבל זה לא קרה.
הנסיך הקשיב בעיון, ולאחר מכן צלצל בפעמון וקרא לעוד אסיפה.
לנארה נדמה כמו נצח לפני שכולם התאספו בכיכר. היה מוזר לראות את זה ממרפסת הארמון, והיה נדמה לה שכל רגע מישהו עומד להצביע עליה ולצעוק "שקרנית!" לבסוף הנסיך התחיל לדבר.
"לפני שבוע, העלמה הזאת יצאה מפה לחפש תשובה לשאלה חשובה מאוד – מה קורה לאחר המוות הסופי והמוחלט? היא חזרה עכשיו, יום לפני השנה החדשה, ובפיה תשובה. נארה – ספרי לאנשים את מה שמצאת",
נארה הרגישה את הידים שלה מתמלאות זיעה. תחושה כזאת מעולם לא הייתה לה, באאטרנה צ'יביטאטם כולם תמיד היו כל כך מאושרים, והיא הייתה מאושרת – מאז שהנסיך אמר לכולם שמישהו צריך למות מוות סופי, והיא יצאה לעולם האמיתי, היא הרגישה שהכל משתנה, ועכשיו היא צריכה לספר לכולם.
"טוב, אז –" היא פתחה בקול חנוק במקצת. מודעת לכל המבטים שננעצו בה.
"דברי אל המיקרופון", אמר לה הנסיך אארון השלישי.
נארה הסמיקה, ולאחר מכן כחכחה בגרונה, "הייתי בכל מקום בעולם האמיתי, ולבסוף גיליתי את התשובה. אחרי המוות מגיעים לארץ קסומה, בהתחלה היא לבנה, ואין בה שום דבר, אבל לאחר מכן – כל מה שתבקשו שם יתגשם. זאת ארץ משאלות נצחית." היא הניחה את המיקרופון במקומו ביד רועדת.
נראה שהם האמינו לשקר שלה, בקרוב בטח ימצא מישהו שיתנדב למות במקומה, והיא תוכל לחיות ולהישאר באאטרנה צ'יביטאטם… בתור בוגדת. המחשבה לא קסמה לה, אבל היא ידעה שזה עדיף מאשר לחיות בעולם האמיתי. או למות.
"אני מתנדבת!" אמרה ילדה אחת, "אני רוצה למות!"
זהו, נארה נצלה. אז למה היא מרגישה כזאת תחושה נוראה?
"לא! אל תעשי את זה!" אמר מישהו בקהל לפתע, מדען כנראה. נארה הופתעה, אולי הם בכל זאת לא האמינו לה? "ברור שאף אחד מאתנו לא צריך להקריב את עצמו! כולנו נמות ונגיע לאותה ארץ משאלות נצחית!" מלמולים של הסכמה לדבריו נשמעו בקהל, וההרגשה של נארה הייתה גרועה אפילו יותר מאשר קודם.
חלק שלישי: סופו של כל שקר להתגלות.
דארטל תפס בחוזקה בידה של אחותו, "מה חשבת לעצמך שהתנדבת ככה?"
"רציתי להגיע לארץ משאלות קסומה!" ענתה לו טגריני בת אחת עשרה השנים, מביטה בו בעיניים ירוקות וגדולות.
דארטל הניד בראשו, הוא לא היה מסוגל לכעוס על אחותו לאורך זמן. היא פשוט הייתה חמודה מדי, אפילו שהיא הייתה קטנה ממנו רק בשש שנים. "אבל אם היית עוזבת אותנו, ולעולם לא חוזרת…" הוא ניסה להתווכח עם תירוץ קלוש.
"גם מי שחוזר בגלגול נשמות לא באמת חוזר בתור אותו איש. ובכלל, מה זה משנה? ממילא הם לא רוצים שאף אחד יתנדב", טגריני נענעה בראשה והתחילה ללכת בדרך שמובילה אל הבית שלהם. דארטל הרפה מידה, עדין חושב על טיעון יותר טוב.
"אתה בא?" אחותו נעצרה, כמה מטרים לפניו, והסתובבה לעברו.
דארטל היסס, "אני חושב שאני אלך לבית האלוהות", הוא פנה לכיוון השני והתחיל ללכת אל עבר המבנה הגדול שהיה קרוב לארמון.
לאחר כמה שניות הוא שמע את צעדיה של אחותו המתרחקת, והתחיל לרוץ.
אפילו שבית האלוהות לא היה ממש רחוק משם, דארטל פשוט אהב לרוץ. הוא אהב לחוש את האדמה זזה תחת רגליו – למעשה זה היה הוא שזז, אבל זה מעולם לא נראה לו ככה כשהוא רץ, כשהוא רץ הוא היה בשליטה מוחלטת על הכל, דארטל לא היה איש של מילים. הוא דיבר הכי הרבה כשהוא היה עם אחותו, וחוץ מזה, רוב הזמן הוא שתק. הוא היה בא לבית האלוהות לפעמים, כדי להיות לבד, הוא הכיר כל פינה שהייתה שם יותר טוב מאשר בבית שלו.
ולא שהוא לא היה מאושר, כפי שכמעט כולם באאטרנה צ'יביטאטם היו מאושרים. דארטל פשוט היה מאושר מדברים אחרים.
דארטל האט את הקצב שלו ולבסוף נעמד מול המבנה. בית האלוהות. האל הגדול תמיד ראה את כל מה שקורה בעיר שלו, ולכן רק מי שעשה משהו ממש נורא הגיע לבית האלוהות, רק ככה, כשהוא היה מספר על זה לאל הגדול, הוא היה זוכה להכוונה כיצד לנהוג.
אבל דארטל אף פעם לא הגיע לבית האלוהות מהסיבה הזאת – הסיבה שלו הייתה אחרת. הוא אהב את יצירות האמנות שהיו תלויות שם. אלו היו העתקים מדויקים של כל יצירות האמנות שהוקרבו לאל הגדול, יצירות האמנות הכי טובות באאטרנה צ'יביטאטם.
דארטל נכנס לתוך בית האלוהות, הקירות המבריקים בכניסה שקפו את בבואתו, כמו תמיד. שיער שחור, עיניים חומות, אף, פה ואוזניים קטנות, וידים עדינות, אפילו שהוא עסק בעבודה כמו כולם. לא היה לו מראה נשי, רק מעט ילדותי. דארטל נכנס יותר עמוק אל תוך המבנה, הפסלים, הציורים, והמוזיקה העדינה שהתנגנה במקום תרמו לשלוותו, והוא צעד עמוק יותר אל תוך הבית. רק כשהיה ממש קרוב אל החדר הקדוש ביותר – שבו הייתה לאל הגדול הנוכחות הכי גדולה, הוא שמע פתאום קול.
דארטל נעמד במקומו, תוהה מה לעשות, כשלפתע הוא ראה מי הדוברת. זאת הייתה הנערה הבלונדינית שדברה קודם על מה שיש אחרי המוות – נארה. דארטל ידע שזה לא עניינו, אבל משהו אמר לו להישאר ולהקשיב. דארטל התגנב ונכנס אל מאחורי תמונה גדולה שהייתה שם. ואז הוא האזין לדבריה.
"… אבל עכשיו שיקרתי לכולם, ואני לא יודעת מה לעשות, כי בגללי העיר שלנו עומדת להיהרס. אבל אני לא רוצה להקריב את עצמי! אני פשוט אנוכית מדי, בבקשה, האל הגדול, הגד לי מה לעשות! או לפחות – מה קורה אחרי המוות?"
היא בדיוק סיימה את דבריה, הבין דארטל, ואז הוא קלט מה היא בעצם אמרה. נראה שהיא לא באמת יודעת מה יש אחרי המוות, נארה בעצם שקרה לכולם, רק כי היא לא רצתה להקריב את עצמה. היא בטח קוותה שמישהו אחר יקריב את עצמו במקומה, אבל במקום זה היא סבכה את העניינים יותר, כי עכשיו אף אחד לא רוצה להתנדב, כולם רוצים להגיע לארץ המשאלות הקסומה. זה אומר שנארה היא שקרנית, ואחותו, טגריני, כמעט נהייתה הקורבן של זה! אם דארטל היה מסוגל לדבר עם אנשים טוב, הוא היה הולך ומספר לכולם על השקר של נארה, אבל הוא לא היה מסוגל.
דארטל ציפה שנארה תקבל תשובה מהאל הגדול, משהו שיגיד לה לתקן מייד את מעשיה, אבל האל הגדול לא אמר כלום. לפתע דארטל הבין משהו. זה לא הגיוני, אדם שני לא יכול לשמוע וידוי, האל הגדול אף פעם לא נותן לזה לקרות, וידויים הם משהו אישי. מה קורה פה?
נארה הקשיבה בתשומת לב רבה, כדי לשמוע את האל, כך שזה בטח היה וידוי. דארטל לא ידע מה לעשות, הוא היה תקוע מאחורי התמונה, לא נראה אבל גם לא יכול לצאת משם – כשלפתע עלה בו רעיון.
"נארה", הוא אמר בקול עמוק ועבה.
ההשפעה הייתה מיידית. הנערה הרימה את ראשה אל עבר התקרה, כאילו חושבת שקולו של האל בא משם, היא גמגמה כמה הברות, אבל דארטל הניח שהיא לא ידעה מה לענות לאל.
לכן הוא המשיך, "נארה, עשית מעשה חמור עד מאוד, שיקרת לאנשים, וגורלה של העיר נתון כעת בידייך. היא עומדת להיחרב באשמתך, עלייך לתקן את מעשייך ולספר לכל התושבים את האמת!"
נארה הרכינה את ראשה, "אעשה זאת", היא אמרה בשקט, מן הסתם תוהה כיצד.
"עשי זאת, והצילי את העיר", אמר דארטל. נארה הסתובבה במהירות, ודארטל לא הבין מה גרם לה לעשות כך, עד שקלט את השגיאה שלו.
הוא דיבר בקול הרגיל שלו.
הוא קיווה שהיא לא תגלה אותו, אבל הנה היא צועדת אל עבר מקום המחבוא שלו – הוא השתדל לשמור על שקט, אבל כמו תמיד ברגעים כאלה, דווקא זה היה קשה מכל, פעימות הלב שלו נשמעו לו יותר חזקות מתמיד, והוא השתדל שלא לנשום – אבל כתוצאה מכך, נחנק, לא הצליח להתאפק, ונשם נשימה קולנית.
היא מצאה אותו בקלות.
"אתה לא האל הגדול", היא אמרה, מסתכלת בו מלמעלה, "ואתה צוטטת לי!"
"אני – לא-" דארטל התקשה למצוא הסבר משכנע למצבו, לבסוף הוא הצליח להוציא מפיו כמה מילים, "את שיקרת לכל תושבי העיר!"
הפעם היה תורה להישאר מחוסרת דבר להגיד. זאת הייתה תחושה מוזרה, דארטל מעולם לא הרגיש כך כשהוא דיבר עם מישהו. הוא הרגיש בשליטה.
דארטל המשיך, "גם אם התחזיתי לאל הגדול, אמרתי דברים נכונים. את צריכה לספר את האמת, ואם לא – אני אעשה את זה, וזה יהיה אפילו גרוע יותר", דארטל לא ידע מאיפה הוא פתאום התחיל לדבר, אבל נראה שהוא אמר משהו בעל חשיבות, והוא אפילו לא גמגם.
נארה נראתה נבוכה, ודארטל חשב שניצח, אבל אז היא זקפה את ראשה ודברה, "אם ככה – אתה מוזמן לרצוח אותי, אני לא עומדת לספר להם ששיקרתי", והיא יצאה מבית האלוהות.
את הדרך חזרה הביתה דארטל לא עבר בריצה, הוא פשוט לא היה מסוגל. איזה מין תושב באאטרנה צ'יביטאטם מתנהג ככה? כולם תמיד היו מאושרים, אף אחד לא שיקר, ופתאום היא עושה את הדבר הנורא הזה, ולאחר מכן גם לא מוכנה להודות בפני האנשים שהיא שקרה. דארטל ידע שחובה עליו לספר לאנשים את מה שהיא עשתה, אפילו אם זה יגרום לה להירצח – היא בעצם כמעט רצחה הרבה אנשים אחרים, זה בטח יהיה הוגן.
"היא שקרה! נארה שקרה לכולכם!" הוא נעצר באמצע הרחוב וצרח לשמי הדמדומים.
"מה אמרת?" איש אחד ניגש אליו, כנראה שהתעניין בדבריו.
"אני – ש – שום דבר."
הייתה לו בעיה אחת – פחד קהל. לא היה לו מושג מאיפה הוא שאב את הכוחות לדבר עם נארה, שהייתה כל כך בטוחה בעצמה אפילו כשהיא ידעה שהיא עשתה משהו לא בסדר, אין שום סיכוי שהוא יצליח לדבר עם כל תושבי אאטרנה צ'יביטאטם.
ולפתע עלה בו רעיון.
חלק רביעי: גם אחרי שגילית את האמת, תגלה שבני האדם לא בהכרח ירצו לשמוע אותה.
ככה זה היה תמיד כשדארטל היה צריך לדבר עם מישהו – הוא בא אליה.
טגריני ישבה בחדר שלה וניסתה להחליט אם היא רוצה להיות אמנית, מדענית, או סתם אישה רגילה כשהיא תהיה גדולה, היא הביטה בעיניים הירוקות שלה במראה – היא הייתה היחידה בכל המשפחה שהיו לה עיניים ירוקות – וחשבה שיש להן צבע של ניסוי מדעי כלשהו, אבל מצד שני, המראה שלה כשהיא עושה את המבט הזה עם עיניים ירוקות וגדולות, השיער השחור החלק, והשפתיים האדומות שמתעקמות בחצי חיוך – זה נראה לחלוטין כמו מבט של אמנית.
ואז דארטל התפרץ לחדר והפריע לה.
"טגריני", הוא אמר, עומד עדין בפתח החדר, שיערו פרוע והוא מתנשף. "אני צריך לדבר אתך, זה ממש חשוב, אני צריך שתעשי משהו – ממש חשוב",
טגריני גיחכה כשהוא סיים את דבריו. אח שלה פשוט נראה כל כך מצחיק.
"אמרת 'ממש חשוב' פעמיים",
דארטל נראה נבוך כמובן, "אה, זה – ממש חשוב", הוא אמר בפעם השלישית, נכנס אל תוך החדר שלה וסגר את הדלת.
טגריני הביטה בו בציפיה, היא לא עמדה לשאול אותו, אם הוא בא לדבר אתה אז עד הסוף. וחוץ מזה, זה היה מצחיק לראות את אח שלה מתלבט איך להתחיל.
"טוב, אממ, את זוכרת את – זאת שדברה באסיפה? ואמרה מה יש אחרי המוות? נארה?" דארטל התיישב על המיטה שלה.
"לא, אני לא זוכרת אותה", אמרה טגריני וגלגלה את עיניה, ואז, כשדארטל לא הצליח להבחין בציניות שלה, היא הוסיפה, "זה היה לפני שעה",
הם אמנם היו מאושרים בעיר הזאת, אבל זה לא אומר שאחים ואחיות לא ירדו זה על זה לפעמים. וחוץ מזה, היא לא ממש נהנתה לראות אותו מתיישב על הכרית שלה.
"טוב", נראה שהוקל לו. דארטל מאז ומעולם היה קצת קשה תפיסה בעניינים האלה של ציניות, אבל עכשיו זה היה ממש קיצוני, טגריני התחילה לחשוב שאולי משהו באמת חשוב קרה.
"נארה. שקרה." אמר דארטל.
בהתחלה טגריני לא הבינה למה הוא מתכוון, מה זאת אומרת שהיא שקרה? במה?
אבל אז היא קלטה.
"אין ארץ משאלות קסומה אחרי המוות?"
דארטל שתק, והניד בראשו. המהפך בתפקידים היה כל כך פתאומי, עכשיו היה תורה להיות זאת שמופתעת, וזה לא היה טוב.
"אז מה אתה רוצה ממני?" היא שאלה.
דארטל פתח וסגר את פיו כמה פעמים לפני שדיבר, "אני רוצה שתספרי לכולם על השקר שלה",
עכשיו זה היה ברור. דארטל, כמו תמיד, לא היה מסוגל לדבר עם יותר מדי אנשים, הוא היה צריך אותה, האחות הקטנה בת האחת עשרה שלו, שתדבר במקומו עם הקהל.
"הם לא יאמינו לי", אמרה טגריני, "אם נערה אחת משקרת, גם השנייה יכולה", דארטל נראה מודאג כששמע את הדברים האלה, הוא לקח בידיו כרית ורודה מהמיטה שלה והתחיל לקמט אותה בהיסח הדעת. טגריני תהתה אם כדאי לה לבקש כבר שירד מהמיטה שלה. במקום זה היא המשיכה לדבר אתו, "אני חושבת שאנחנו צריכים להגיד לנסיך אארון השלישי. הוא יוכל להגיד לכולם את זה, ולו האנשים יאמינו",
זה היה פשוט מהנה לראות את המבט על פניו של דארטל כשהיא הציעה את זה, הוא נראה כאילו היא הרגע הצילה אותו ממוות סופי ומוחלט.
אבל זה בעצם באמת מה שקרה.
"בוא כבר, נלך לספר לו", היא אמרה וגררה אותו אחריה.
במשך כל הביקור אצל הנסיך אארון, דארטל רק התפתל והתפתל כשטגריני הסבירה את הכל. אבל אז הופיעה השאלה שטגריני הופתעה שהיא לא שאלה בעצמה.
"איך גיליתם את השקר שלה?" שאל הנסיך אארון השלישי.
טגריני הביטה באח שלה, שרעד על הספה הסגולה והמלכותית. הוא כנראה שכח שלא סיפר לה את הפרט הזה, "למעשה, דארטל גילה את זה", היא אמרה, "דארטל, אולי תספר להוד נסיכותו איך גילית את זה?"
"הייתיבביתהאלוהותוהיאספרההכללאלהגדולאזשמעתי"
הנסיך אארון הרים את גבותיו, וטגריני התביישה באחיה.
"דארטל, באמת, תדבר קצת יותר ברור", היא אמרה לו. היא אף פעם לא הבינה את הפחד הזה שלו מלדבר עם אנשים. הוא ישב שם ונראה כאילו הוא עומד להתעלף בכל רגע.
"הייתי ב – בבית האלו – א – לוהות…"
"ושמעת וידוי שלה?" טגריני שאלה, מנסה להקל עליו.
דארטל הנהן בראשו, והצבע התחיל לחזור לפניו.
"זה מגוחך", הנסיך אארון קם, "אין לי שום מושג מה המניע שלכם להגיד את זה, אבל זה לא הגיוני, והאל הגדול לעולם לא מניח לאף אחד לשמוע וידוי של אחר. הוידויים הם דבר פרטי לחלוטין.
זה היה נכון. עוד נקודה שטגריני לא חשבה עליה לפני שהנסיך דיבר. אז דארטל שיקר? לא, הוא נראה מבולבל בדיוק כמוה. אבל נראה שהם לא שכנעו את הנסיך אארון.
"אין לי מושג מה הסיבות שלכם לשקר ככה, אבל שמעתי די והותר, כעת אתם יכולים לעזוב. ובבקשה מכם – אל תחזרו",
"זאת האמת", לחש דארטל, כשדלת הארמון נסגרה מאחוריהם.
חלק חמישי ואחרון: שום דבר לא נשאר לנצח, ועוד תגלית מפתיעה בסוף.
היום בשעת חצות עומדת להתחיל שנה חדשה.
האל הגדול הביט על כל אנשי העיר בצער. הוא נתן להם הזדמנות, העמיד אותם במבחן, אבל כנראה ששום עיר לא יכולה להיות נצחית. אפילו לא העיר הנצחית.
זה עומד להיות השם האחרון שלה, אאטרנה צ'יביטאטם.
בכל שלב ושלב בסיפור שהאל הגדול צפה בו, הם אכזבו אותו. לא הקריבו את עצמם, שקרו לכולם, היו ביישנים מכדי לדבר, לא האמינו לאמת. הוא קיווה שהם יעמדו במבחן, יוכיחו שהעיר שלהם מושלמת וראויה להתקיים. אבל בסופו של דבר, בני אדם נשארים בני אדם, בכל מקום. ואפילו העובדה שהנערה ההיא, נארה, יצאה אל עולם בני האדם, לא הייתה מזיקה כמו העובדה ההיא.
הוא עשה את כל מה שיכל בשבילם, אפילו נתן לנער כלשהו להיכנס לבית האלוהות בזמן וידוי בשביל לגלות את האמת, אבל הם נכשלו.
הנערה ניסתה לגלות את מה שקורה לאחר המוות, אבל היא נכשלה. במקום זה היא גלתה כמה העולם שבחוץ שונה מאאטרנה צ'יביטאטם. אף אחד, אפילו לא האל הגדול, לא רשאי לדעת מה קורה אחרי המוות.
ילדה אחת כמעט והתנדבה, אבל גלתה שאפילו כשכולם מאמינים שאחרי המוות יהיה טוב, אף אחד לא יקריב את עצמו, בני אדם פשוט רוצים להיות ביחד.
הנער ההוא, אחיה, גילה את השקר בדבר המוות. נראה שזו תהיה התגלית שתציל את העיר, אבל שוב – בני האדם אכזבו אותו.
האל הגדול גילה את התגלית הכי חשובה. לא משנה כמה החברה נראית מושלמת, סדק קטן, אדם קטן אחד שלא מוכן להתנדב יכול להרוס את כולה.
השעון החל לצלצל, והאל הגדול הגיע אל הכיכר המרכזית, שם נאספו כל אנשי העיר.
"לא הקרבתם אף אחד", הוא אמר להם, "ועל כן העיר שלכם תושמד, אאטרנה צ'יביטאטם תחדל להתקיים."
בני האדם עדין היו בטוחים לגמרי בשקר בדבר ארץ המשאלות, מלבד שלושה אומללים. הם לא הגיבו.
האל הגדול הרים את זרועו ותכנן להרוס את העיר, אבל לפתע נשמע קול. שלושה קולות, ליתר דיוק.
"אני מתנדבת!"
"אני – מ – מתנדב",
"אני מתנדבת!"
שלושת האנשים היחידים שידעו את האמת. הם הביטו זה בזה בפליאה.
"אני שיקרתי לכולם!" אמרה נארה, "אין ארץ משאלות! אני לא יודעת מה קורה אחרי המוות!"
שני המתנדבים האחרים ככל הנראה נסוגו מההתנדבות שלהם כשראו שהיא התנדבה. הנסיך של העיר נראה נבוך, עכשיו הוא הבין שהם סיפרו את האמת. אבל לפני שמישהו הספיק לפצות פה, נארה, שהייתה נחושה בהחלטתה, לקחה סכין ותקעה בלבה.
לקח לתושבים מעט זמן להבין את מה שקרה, אבל כשהם הבינו, שאל הנסיך שלהם, "אם כך העיר שלנו לא תיהרס?"
"למעשה…" האל הגדול הרגיש צער לבשר להם את זה, אולם אין ברירה. "הנערה הקריבה את עצמה אמנם, והיא לא תשוב לחיים, אבל אתם לא עמדתם במבחן שלי, דברים רעים חלחלו לעיר, שקרים, בגידה, דברים שאפיניים לעולם שבחוץ, ולא לעיר שלכם. ולכן היא כן תושמד.
השעון הפסיק לצלצל, וכל התושבים נראו המומים.
האל הגדול הרים את ידיו, וכולם עצמו את עיניהם.
כשפקחו אותם, הם לא היו מתים, אבל משהו גבוה מאוד היה חסר.
"הפלתי את החומות שלכם, ועכשיו העיר הזאת היא חלק משאר העולם. העיר המושלמת הושמדה, וחדלה להתקיים",
לבסוף, התגלית החשובה ביותר, היא זו – שום דבר אינו נצחי. והאל הגדול גילה את זה ברגע שסיים לדבר. הוא היה האל של העיר המושלמת. וכעת העיר המושלמת לא קיימת. איך הוא ציפה שהוא עצמו ימשיך להתקיים?
שום דבר לא נצחי, לא העיר הנצחית, ולא האל שלה.
נארה פקחה את עיניה, ומצאה את עצמה בחדר לבן.
אז ככה זה, היא מתה, הקריבה את עצמה והצילה את העיר.
מעניין יהיה לדעת מה קורה שם עכשיו.
"הפלתי את החומות שלכם, ועכשיו העיר הזאת היא חלק משאר העולם. אאטרנה צ'יביטאטם הושמדה, וחדלה להתקיים", נארה ראתה את כל התושבים בכיכר, ושמעה את קולו שת האל הגדול. היא הוכתה בהלם.
היא בכל זאת הרסה את העיר, ולא הצליחה להציל אותה.
אבל מה שהיה עוד יותר אירוני, היא חשבה בעודה צובעת את החדר בכחול ונוגסת בתפוז, היה שהיא הגיעה לארץ משאלות נצחית.