מסלול צעיר 8: בסוף הכל מתחבר

כשהייתי קטנה אהבתי לדמיין שאני רפונזל.
שערי היה זהוב וארוך, כיאה לרפונזל, גדלתי עם מכשפה במגדל שממנו היה אסור לי לצאת, ושמי, רפי, יכול היה להוות קיצור של רפונזל.
המכשפה, לעומת זאת, גלגלה עיניים בכל פעם שאמרתי זאת, והפריכה כל אחת ואחת מטענותי.
שערי הזהוב- היה צהוב בכלל, לפי דעתה, אורכו המכובד היה מכיוון שכבר שנתיים לא הסתפרתי. שמי רפי היה בכלל קיצור של רפאלה, וזה שהיא מכשפה היה סתם צירוף מקרים.
"יש גבוהים, יש נמוכים, יש ג'ינג'ים, יש שחורים, ויש מכשפות,” לדבריה.
אני זוכרת את היום שגיליתי שהמכשפה לא אימי.
המכשפה הייתה עצבנית באותו יום.
היא רכנה אל עבר קדרת השיקויים, שופכת מידי פעם נוזל מסריח, אבקה צבעונית או מערבבת את השיקוי עם כף עץ גדולה.
"אמא, למה אסור לי לצאת החוצה מהמגדל אף-אף-פעם?" באתי מאחוריה ושאלתי בקול הכי חמוד שלי, בתקווה שאולי, אולי באופן חד פעמי, היא תסכים לתת לי, בגיל עשר המופלג, לצאת להרגיש את הרוח על פני, ולראות את כל השדות והאנשים, ולא רק מהחלון.
היא קפצה בבהלה והסתובבה לכיווני.
"רפי,” אמרה בכעס ונופפה בכף העץ הגדולה, “אמרתי לך לא להפריע לי כשאני מכינה שיקויים. בטח לא בשלב הערבוב הגורלי. את רוצה שכשתשתי שיקוי נגד כאב גרון תהפכי לעש לילה?”
"תעני לי,” גייסתי את פני-הכלבלב הכי חמודים ומעוררי רחמים שלי, “בבקשה…”
היא גלגלה עיניים, “איך שאת רוצה. אני לא אמא שלך,” היא ניערה את שמלתה מגרגרי נוצת-ברווזן, הגרגרים עפו עלי. אני, שהייתי אלרגית לכל דבר כמעט, התעטשתי.
"את מה את כן?” עיני הסגולות נפערו לרווחה בתמיהה וסקרנות, “מה את כן?”
"מכשפה-” היא התחילה להגיד.
"אני יודעת שאת מכשפה,” קטעתי אותה.
היא הזעיפה את פנייה, “את יכולה לתת לי לסיים משפט? אני מכשפה מרשעת ואת בעצם בת לנסיכות מארשת'רן, יורשת העצר, חטפתי אותך מהאומנת שלך ואני מגדלת אותך פה כנקמה באביך, המלך ארתור השמונים-ושלוש. מרוצה?”
"כן!” קראתי בשמחה, “יוהו, אני נסיכה! איזה כיף!”
"אז הסיפור הזה לא נכון,” זוויות פנייה התעקלו בחיוך קטן, שהפיג את עצבנותה, “אני כבר לא צעירה, ובבוא היום אני אצטרך שמישהי תחליף את תפקידי בתור המכשפה של ממלכת מארשת'רן. בקרוב, במלאות לך עשר וחצי, תתחילי בהכשרה. בכל מקרה, מצאתי אותך ליד מנזר. הורייך הניחו אותך שם אבל לא היה מקום פנוי בעבורך, אז ננטשת בחצר. עכשיו לכי לעשות משהו מועיל עם עצמך,” היא שוב נופפה בכפה.
"ולמה אסור לי לצאת?”
המכשפה נאנחה, “יש בחוץ אנשים מסוכנים, רפי,”
נטשתי את העניין.
אך לא להרבה זמן.
ביום הולדתי העשר- וחצי המכשפה התחילה ללמד אותי כישוף.
כישוף זה עסק מסובך, שמורכב משלושה דברים- קסמי שרביט, שיקויים, ובעיקר- דמיון.
בתור ילדה סקרנית ובעלת דמיון מפותח, החלק השלישי הלך לי מצויין. אולי בגלל דמיוני העשיר או אולי כדי לפצות על זה שבשני האחרים הייתי גרועה.
"די!" בערב אחד זרקתי את השרביט על הרצפה בכעס, "די! למה מכל הילדות בעולם, לקחת דווקא את זו שהכי לא מוכשרת בכישוף?" שאלתי בתסכול.
"רפי, אל צעקי," נזפה בי המכשפה.
"למה," חיוך מריר עלה על פני, "השכנים ישמעו? נמאס לי להיכשל בכישוף, נמאס לי לחיות בודדה במגדל, למה לא יכולתי לגדול כמו כל ילדה נורמאלית?" רקעתי ברגלי בכעס.
המכשפה שתקה, נותנת לי לפרוק את תסכולי וכעסי.
"רפי," היא אמרה בעדינות לאחר שהשתתקתי, "זה הכל רק לטובתך. כשתגדלי תביני," היא הגישה לי גביע מלא בשיקוי ירקרק וצלול- שיקוי אזוב, המרגיע והמרדים.
שתיתי אותו לאט, מתענגת על הטעם המתוק והעדין.
"לכי לישון," היא ליטפה את שערי, "מחר יהיה יום חדש, וודאי תרגישי יותר טוב,"
הלכתי אל מיטתי בצייתנות.
אך שנתי לא הייתה ערבה ומלאת חלומות מתוקים כתמיד. שנתי הייתה מלאת סיוטים.
"אמא!" פקחתי את עיני בבעתה באמצע הלילה, "אמא, בואי!"
המכשפה, שעדיין נקראה בפי 'אמא', הגיע מיד.
"מה קרה, רפי?" היא שאלה בדאגה.
"היה לי סיוט," יבבתי, "מפחיד,"
היא התיישבה על מיטתי וליטפה את שערי, "אני אספר לך סיפור, בסדר?"
הנהנתי.
"היה הייתה פעם נערה בשם רפונזל," היא פתחה בקולה האיטי, המרגיע, "היא חיה במגדל עם מכשפה-"
"מרושעת?" שאלתי בלהיטות.
המכשפה נעצה בי מבט משועשע, "לא, לא. מכשפה טובה. עכשיו אני אספר לך את הסיפור האמיתי. לא כמו בכל סיפרי האגדות שלך."
והיא סיפרה.
היא סיפרה על מכשפה טובת לב שאימצה ילדה שננטשה בשדה כרוב.
היא סיפרה על אותה ילדה שגדלה והצמיחה שיער ג'ינג'י לתפארת, ולא הסכימה להסתפר לעולם.
היא סיפרה על בחורי הכפר, שבאו אל מתחת למרפסתה בדיוק בשעה שסירקה שם את שיערה, וצפו במחזה המרהיב.
היא סיפרה על שיערה של הבחורה, שהיה כתום כגזר וארוך כגובהו של הליצן על הקביים, ויכול היה להגיע מהמרפסת עד חצר הבית, שם התכנסו הבחורים.
היא סיפרה על בחור לץ, ששאל את הבחורה אם אפשר לטפס על השיער.
היא סיפרה על הבחורה שהייתה טיפשה כדי לומר כן, בלי לחשוב על תוצאות המעשה.
פה היא עצרה.
"לילה טוב, רפי, חלומות פז," היא קמה ממיטתי.
"לא, אל תלכי. מה היו תוצאות המעשה?" שאלתי בלהיטות.
"את קטנה מידי," היא אמרה בחיוך.
"רגע, איך את יודעת מה שקרה שם?" שאלתי.
"איך לדעתך אני עשירה בניסיון אמהות?" היא חייכה ונשקי על מצחי, "את לא הבת הראשונה שגידלתי, ולא הראשונה שגדלה במגדל הזה."
והיא הלכה.
"רגע," קראתי אחריה, "אבל את לא כזו זקנה. האגדה על רפונזל בת מאות שנים!"
צחוקה המתגלגל היה לי כתשובה.
"אז שכן," מלמלתי לעצמי, שנייה לפני שנרדמתי שוב.
כך חלפו השנים. התקדמתי בכישוף וגיליתי רבות עלי ועל המכשפה. בגיל חמש-עשרה המכשפה אמרה שאני כמעט בשלה לצאת החוצה.
התאמנתי והשתפרתי בכישוף במרץ מחודש לאחר אמירה זו, כדי להוכיח לה שאני ראויה.
ואז המכשפה מתה.
זה לא היה לא צפוי- היא נחלשה מאוד בשנה האחרונה, והיא כבר לא נראתה בת שלושים אלא בת שבעים לפחות. תלתליה השחורים האפירו וקמטי הצחוק שלה העמיקו, וקמטים חדשים נוצרו.
גיליתי את זה בבוקר גשום אחד, יום הולדתה.
היה זה היום היחיד בשנה שבו קמתי לפניה, כדי לארגן ולסדר את הבית, וכמובן- להכין עוגה.
כשסיימתי לכתוב על העוגה עם קצפת את המספר 600, מספר עגול ומכובד לכל הדעות, הלכתי להעיר אותה.
אבל היא לא התעוררה.
ידיה היו שלובות על חזה, שערה השחור נח כמסגרת סביב פניה הלבנות, ועיניה היו עצומות.
מתה בשנתה. ללא כל כאב.
הייתי בבעיה. איך קוברים אותה?
ידעתי שאני צריכה לפנות אל האנשים בכפר, שהכירו אותה והיא סחרה איתם, אוכל תמורת לחשי הגנה, אבל לא ידעתי איך יוצאים מהמגדל.
לאחר שעתיים של שיטוטים בטירה, מצאתי את הפתח.
תהיתי איך לא ניחשתי לפני- הרי מה יותר נדוש מאשר דלת מאחורי שטיח-קיר?
רצתי אל הכפר, יחפה.
לא היה לי זמן לנעול נעליים.
רגלי, שהורגלו רק במרצפות הקרות של המרפסת בחורף או של שטיח-הרצפה שכיסה את כל רצפת המגדל, נדקרו ונפצעו מאבנים וקוצים, אך לי לא היה אכפת.
המכשפה הייתה צריכה לזכות לקבורה מכובדת, וכמה שיותר מהר.
הגעתי לכפר בתוך חצי שעה.
דפקתי על הדלת שעליה נכתב "ראש הכפר" בחוזקה.
אף אחד לא פתח.
דפקתי שוב ושוב ושוב, אך כנראה הבית היה ריק.
עמדתי מול הדלת, אובדת עצות.
"צריכה עזרה?" קול מעט עבה אבל נעים הפתיע אותי.
הסתובבתי. זה היה בחור שנראה היה גדול ממני במעט, אבל בגלל שאני הייתי מעט נמוכה, והוא היה מאוד גבוה, הפרש הגובה בינינו היה עצום.
עיניו הירוקות, שערו השחור ועורו הכהה היוו ניגוד גמור למראי.
היינו שני הפכים, בקיצור.
"איפה ראש הכפר, או… מישהו אחר?" שאלתי.
הוא כיווץ את עיניו, "כל הגברים נסעו לבירה, לישיבה כלשהי של מועצה כלשהי. נשארנו רק הנשים, הילדים והבחורים הגדולים. עוזר לך?"
"אני צריכה מישהו שיק-" התחלתי להגיד, אבל הוא קטע אותי.
"רגע, את לא מהכפר. מאיפה את?"
"שם," הצבעתי אל הכיוון המשוער של המגדל, "אבל תקשיב, אני צריכ-"
"את הבת של המכשפה?" הוא שאל באי המון, "את לא דומה לה,"
"אני מאומצת," אמרתי, "הכרת את המכשפה?"
"כן, כולם אוהבים אותה…" הוא חייך, "רגע, למה 'הכרת' בעבר?"
"היא מתה לפנות בוקר," אמרתי, "צריך לקבור אותה."
הוא החווה את התנועה שעושים כששומעים שמישהו אהוב נפטר- מניחים את יד ימין באגרוף על הלב, מרימים את האגרוף אל השפתיים ומנשקים, מרים את היד אל מעל הראש ותוך כדי פורשים אותה, כאילו נפרדים מהנשמה, האגרוף, לשלום, לפני שהיא עולה ופורחת השמיימה.
בתוך שעתיים כבר הכול היה מוכן, והלוויה החלה.
מעולם לא ידעתי שיש למכשפה כל כך הרבה אוהבים, אך לפי המספידים היא הייתה דמות מוכרת ואהובה בכפר.
הבחור הגבוה שהציע לי עזרה התגלה כטום, והוא אמר שמזל שהגברים לא פה, כי אז היו לפחות פי שתיים הספדים.
"לא פחדתם ממנה, בכל זאת, היא הייתה מכשפה?" שאלתי את טום בתום הלוויה.
"לא. היא עזרה לכולם, כולם תמיד אהבו אותה," הוא אמר, וחייך לרגע כנזכר במשהו טוב מפעם.
"את יודעת, תמיד סחרו איתה- אוכל ודברים חשובים בתמורה ללחשים. פעם חליתי בחצבת, לפני כמה שנים, בדיוק אחרי שאבי נהרג, ולא היה לנו כל כך כסף, או משהו אחר לתת. ואמא שלך ריפאה אותי, בחינם. היה לה לב טוב," הוא אמר, "איך היא הייתה בתור אמא?"
חשבתי קצת, "היא הייתה טובה. היא כמעט ולא כעסה, והייתה לה המון סבלנות,"
"מי אבא שלך?" הוא שאל, "את מכירה אותו?"
"לא. וגם את אמא שלי לא," טלטלתי את ראשי לאות 'לא', שערי הזהוב היטלטל גם הוא.
"היא לא אמא שלך?" הוא שאל בתמיהה.
"לא, היא מצאה אותי ליד מנזר כזה," אמרתי בהרהור, "אני תמיד חושבת מה היה קורה אם היא לא הייתה מוצאת אותי."
"היית נזירה," הוא אמר, "יש לך איפה להיות הלילה?"
"אני אחיה במגדל," אמרתי, "אני חושבת. אני אמשיך את דרכה של המכשפה,"
"אפשר ללוות אותך?" הוא שאל, "תמיד רציתי לראות את המגדל מבפנים,"
הסכמתי. צעדנו בשתיקה אל המגדל.
לאחר סיור קצר שעשיתי לו, הוא יצא, ואני הייתי יכולה להישאר לבד במגדל, עם האבל שלי.
נכנסתי לחדר של המכשפה ונשכבתי במיטתה. הכל היה כל כך שלו וכל כך גרוע, שהיה נדמה כאילו היא רק יצאה לשוק ומיד תחזור.
כבשתי את ראשי בכרית ופרצי בבכי.
לא, היא לא תחזור יותר. לעולם.
כך עברו החודשים הבאים- לימוד עצמי בימים, מידי פעם יציאה אל הכפר, ובלילות- בכי אל הכרית.
הייתי בודדה.
גם טום, שהגיע לעיתים לבקר, לא היווה נחמדה מספיקה.
עד שהגיע שליח המלך.
"פה גרה המכשפה לוסי?" הוא קרא מלמטה.
יצאתי אל המרפסת, השליח היה מתחתיה.
"לא, היא מתה," קראתי.
הוא הביט בי, "את הבת שלה?"
"בערך,"
את טובה בכישוף?" הוא שאל.
"ככה-ככה," עניתי, "למה?"
"צריך מכשפה לארמון," הוא אמר, "מעוניינת?"
שקלתי במהירות את הנתונים בראשי- מצד אחד, להיות כפופה למישהו. מצד שני- זה יפיג את הבדידות.
"מתי יוצאים?" שאלתי.
הוא חייך, "מתי שתרצי,"
בתוך שעתיים כבר הייתי רכובה על סוס, בדרך לארמון.
בתוך יומיים כבר ישבתי לי בחדרי הנוח והגדול בארמון, מערבבת שיקויים.
העבודה הייתה מאתגרת- אף פעם לא הייתי צריכה לחשוב בדיוק איזה שיקוי או לחש צריך, ואף פעם אל באמת טיפלתי באנשים.
אבל בסך הכל נהניתי בארמון, ורצית להישאר שם לתמיד.
עד שהגיע המכתב הראשון מטום.
"רפי," הוא כתב, "הציעו למכשפה לבוא לעבוד בארמון פעם. היא לא רצתה. את חושבת שאולי יש משהו מאחורי זה?"
"המכשפה העדיפה להיות עם עצמה, לרוב, ולא בארמון הומה," עניתי לו.
אבל התחלתי לחשוב.
יום אחד, באחד משיטוטי בספריית הארמון, מצאתי את 'ספר האגדות המקורי'.
פתחתי אותו בדיוק בעמוד האחרון של רפונזל.
"רפונזל שלשלשה את שיערה הגזרי למטה, אל וויליאם. הבחור תפס בשיערה והחל לטפס. אך מכיוון שהוא שקל פי שתיים ממנה, היא לא הצליחה לשאת את משקלו. הבחור נפל ארצה, ואיתו גם רפונזל ושיערה. הסוף."
חייכתי לעצמי, הבנתי שהמכשפה לא רצתה להפחיד אותי באותו הלילה.
שנה עברה.
מהמגדל כמעט שכחתי, וכך גם מטום.
אך יום אחד קיבלתי עוד מכתב.
"רפי, שמעתי שיש ציד מכשפות בארמון. רפי, תיזהרי," הוא כתב.
כיווצתי את עיני- עד כה הכל היה בסדר בארמון. מה הוא רוצה?
את התשובה גיליתי רק שנה לאחר מכן.
לארמון הגיע בחור צעיר ומקסים, בן-דודו של המלך, ארת'ור.
מיד התחברנו.
הוא היה בחור משכיל, ואני מכשפה פשוטה, אך הייתה בינינו כימיה משותפת. הייתי בטוחה שהוא הבחור שהגורל ייעד לי.
באותו היום ישבנו על מעקה המרפסת הגבוהה ביותר בארמון, ושוחחנו על הא ועל דא.
אבל לפתע, הרגשתי שמישהו מושך את שיערי אחורה, ואיתו גם את שאר גופי.
זעקתי, ונפלתי מטה-מטה.
ולמעלה ראיתי את חיוכו של ארת'ור.
בשניות האלו, שבהן הייתי באוויר, הבנתי הכל.
ופתאום כבר לא רציתי להיות רפונזל.