היילי
"אוקי תלמידים, לפתוח ספרי היסטוריה. היום אנחנו נלמד על יוון העתיקה, גיבוריה ועל האלים הקדומים," פותחת המורה את השיעור. אני מתרכזת בצייתנות, רושמת כל פרט ופרט שהמורה אומרת במחברת, יודעת כי רק בדרך זו אצליח להוציא במבחן הבא מעל 80.
לפתע הטלפון שלי רוטט, וחלונית קטנה מופיע על מסך הטלפון שלי, ובתוכה רשומה הודעה: היי היילי. מה את עושה?, תחת השם 'ג'ון המלך'. אני מגלגלת עיניים וסוגרת את החלונית, חוזרת להתרכז במורה, שהתחילה לדבר על אלים יווניים.
חלונית חדשה נפתחת אצלי על המסך. היילי, דיי לסנן! משעמם לי, ואני כבר יודע את כל החומר על האלים האלו! 'ג'ון המלך' כותב. אני מתעצבנת, ומתחילה להקליד מתחת לשולחן. דיי כבר ג'ון! זה שאתה יודע את החומר על האלים היווניים לא אומר שאני יודעת את זה! אני שולחת את ההודעה. לאחר כמה שניות מתקבלת עוד הודעה מג'ון- היילי, לפעמים אני לא מאמין שאנחנו אחים. ועוד אחים תאומים! הוא מוסיף סמיילי כועס. אני כבר עצבנית, ואני מתחילה לרשום עוד הודעה, דיי כבר! אני מנסה להתרכז פה, ואתה מפריע לי! פשוט אל תדבר איתי! אני שולחת את ההודעה בעצבים, וסוגרת את חלונית הצ'ט. לפתע החלונית נפתחת מחדש. אבל אני מתכתב איתך, לא מדבר איתך… כותב ג'ון, ומוסיף ליד ההודעה סמיילי צוחק. אני מקללת אותו בשקט וחוסמת אותו, מחזירה את הטלפון לתיק.
למה לא עשיתי את זה קודם?
אני חוזרת להתרכז במורה, שהייתה עכשיו באמצע הרצאה על זאוס, מלך האלים, אבי השמיים. "מי יכול להגיד את שמו של אל הרפואה והשירה? היילי?" פונה אלי המורה, ואני קופאת. לא התרכזתי בכלל בשיעור, אז איך אני אמורה לדעת את זה?
אני מוציאה את הטלפון שלי במהירות מהתיק ופותחת את חלונית הצ'אט עם 'ג'ון המלך', מסירה את החסימה. ג'ון, אני מתחננת בפניך, תכתוב לי מהר איך קוראים לאל הרפואה הזה! בבקשה! אני כותבת. ולמה לי? הוא שואל. בבקשה!! אני כותבת, לחוצה, עושה את עצמי חושבת כדי שהמורה לא תקלוט את הטלפון שאני מחביאה מאחורי ספר הלימוד. טוב, טוב, קוראים לו אפולו, מוח אגוז. לבסוף עונה לי ג'ון. אני פונה למורה, מחייכת חיוך מאולץ. "אפולו, המורה?" אני שואלת בחשש. "נכון מאוד היילי! אפולו, אל הרפואה והשירה, ועוד רבות, הוא אחיה התאום של ארטמיס, אלת הציד," מתחילה להסביר המורה.
אני נאנחת בהקלה. לאחר כמה רגעים אני מקבלת התראה על הודעה חדשה מג'ון. את יודעת שאת חייבת לי עכשיו, כן? הוא כותב לי. ואני, המומה, מביטה בהודעה.
זה רע.
בפעם האחרונה שהייתי חייבת לו זה נגמר לא כל כך טוב בשבילי. הוא ביקש שאטעם מהעוגה שהוא אפה, והתוצאה הייתה קלקול קיבה. שני המסרים שקיבלתי מהמקרה הזה היו-
1. לעולם לא להיות חייבת לג'ון, אחרת זה ייגמר ברע.
2. לעולם לא לתת לג'ון לבשל.
מה אני חייבת לך הפעם? אני שואלת אותו, חוששת. בסך הכל את תצטרכי להכין את שיעורי הבית שלי למשך חודש עונה ג'ון, שולח סמיילי קורץ. אבל אתה נמצא בכיתה מדעית טכנולוגית בעוד שאני נמצאת בכיתה רגילה! אני כותבת, מבוהלת. אז מה? ככה תדעי יותר דברים! כותב לי ג'ון בחזרה. בבקשה אני אעשה כל דבר, רק לא את זה! אני אפילו אטעם את העוגות שלך! אני מנסה לשנות את דעתו של ג'ון. אמם… בואו נחשוב… לא, הוא כותב בהחלטיות. בבקשה? אני מנסה שוב.
לא.
רק עכשיו אני קולטת למה נכנסתי.
ג'ון הוא החכם מבין שנינו. בעוד שאני מקבלת במבחנים 80 בקושי, הוא מקבל 100 בלי שום בעיות. מה שעוד מעצבן בו זה שהוא קיבל את העיניים הכחולות של אמא שלנו בעוד שאני קיבלתי אפורות, כמעט שחורות, כמו של אבא. חוץ מזה אנחנו דומים כשתי טיפות מים-
אותו שיער בלונדיני, אותן גומות חן, ואפילו אותו מספר נמשים. שנינו אוהבים ספרים ומשחקי ווידיאו, ושנינו מעריצים את אותן להקות ישנות כמו "האבנים המתגלגלות" ו"קווין".
חוץ מכמה ריבים פה ושם, אני וג'ון דווקא מסתדרים לא רע ביחד.
הצלצול לסיום השיעור מעיר אותי מהמחשבות. אני אוספת את הספרים שלי, וביחד עם הטלפון אני את כל הדברים לתוך התיק שלי. אני יוצאת מהכיתה, הולכת לכיוון החצר האחורית. מאז שהתגלו שם כמה עכברים מתים, אף אחד לא רוצה להתקרב לשם, חוץ ממני ומג'ון.
אני מתיישבת על הדשא הלח, מורידה מכתפי הדואבת את התיק הירוק המרופט שלי. אני מרגישה מישהו לוחץ את כתפי בעדינות, וג'ון מתיישב לידי, פותח שקית צ'יפס. הוא מניח את השקית בינינו, ומוריד את השעון יד שלו, מסיר מעליה את המדבקה ומגלה את המעגלים החשמליים שאף בן- אדם עוד לא חשב עליהם. הוא מוריד בזהירות את הזכוכית המגנה עליהם, ומוציא מהכיס שלו אזמלים, צבתים קטנים, סלילים, חוטי חשמל ועוד כמה דברים קטנים.
מהרגע שאמא שלנו מתה לפני שלוש שנים אני וג'ון התחלנו לעבוד ולבנות את הבלתי אפשרי-
מכונת זמן.
אבא שלנו לא יודע דבר על מכונת הזמן, את זה שמרנו בינינו. "תשימי את הצבת כך שתחבר בין החוט האדום לירוק," אומר ג'ון ואני עושה לפי דבריו. בינתיים ג'ון מבריג כמה ברגים שיצאו ממקומם, ומחבר בעזרת סלוטייפ עוד כמה חוטי חשמל. לפתע הוא עושר את עבודתו, ולא עושה כלום. לאחר זמן ממושך הוא פוצה את פיו, "נראה לי… נראה לי שזה מוכן," הוא אומר בשקט. אני פונה להביט בשעון, אך הוא לא נראה שונה מקודם, חוץ מהצבת שכעת מבצבצת ממנו. "זה באמת יעבוד?" אני שואלת, חוששת. אחרי כל הזמן שחיכיתי, אחרי כל ההתרחשויות האפשריות שחלמתי שיקרו ביני לבין אמי, אחרי כל המחשבות על העתיד שלי עם ג'ון, אבא, אמא ואני… למה אני פתאום מפחדת?
אני מביטה בג'ון, ומבחינה שהבעת פניו לא שונה משלי. הוא חושב כמוני.
"קדימה ג'ון," אני קמה על רגלי, ומושיטה את ידי לג'ון שלעס באטיות חתיכת צ'יפס. "בוא ננסה את זה," אני מחייכת אליו. הוא קם על רגליו, פניו מוקירות לי תודה על כך שהפעם לשם שינוי אני זאת שמובילה את הדרך.
ג'ון מתכופף על יד השעון הקטן, ולוחץ על כפתור שחבוי על גב השעון. שום דבר לא קורה. "אולי זה רק מתחמם," ג'ון מדבר אל עצמו יותר מאשר אלי. הוא מנסה ללחוץ שוב על הכפתור, ועדיין- שום דבר לא קורה.
אני מתקרבת, מציצה מאחורי הכתף של ג'ון. לפתע כמה גיצים נורים לאוויר ממכונת הזמן, ואני וג'ון קופצים אחורה. החוגות מתחילות להסתחרר במהירות, גלגלי השיניים מסתובבים, נורות נדלקות זו אחר זו ומדי הלחץ משתגעים.
האוויר סביבי מתחיל להתקרר ולהידלדל, גורם לי לקשיי נשימה וכך גם לג'ון. רוחות צווחות באוזנינו, מעיפות את השיער לפנים ומקשות לפתוח את העיניים. אני פונה לג'ון, מביטה בו מפוחדת. "אל תדאגי, הכל יהיה בסדר, אני בטוח," צועק ג'ון בכדי להתגבר על הרעש. הוא מושיט לי את ידו ואני אוחזת בה, יד קטנה בתוך יד גדולה.
קולות התקתוק של השעון גוברים על שאר הקולות. תחילה התקתוקים יציבים ואיטיים, אך במהרה הם מתחילים להתגבר ולהתגבר, נשמעים כפצצה שעומדת להתפוצץ. אני עוצמת את עיניי ומחזקת את אחיזתי בידו של ג'ון, יודעת שזה הסוף.
קולות התקתוק כעת כה מהירים עד שהם נשמעים כצליל צורם.
לפתע כל הקולות משתתקים, פרט לפעימות הלב שלי שמהדהדות באוזניי. אני מעזה לפקוח את עיניי, והמחזה שנגלה אלי הוא נוראי, מעוות, חולני ועוצר נשימה כאחד.
שמי לילה שחורים נפרשים מכל עבר, שחורים משחור, כהים יותר מדיו, ומלפניי זוג עיניים גדולות כשני כדורי כדורסל. אני לא מעזה לנשום כאשר העפעפיים נרעדות ונפתחות, חושפות עיניים שחורות כלילה. בתוך העין השמאלית אני רואה דברים שקרו לי בעבר- מסיבת יום הולדת 10, הטיול לצרפת עם אבא. אבל בעין השמאלית אני רואה רק אש.
אני מסתכלת לעבר ג'ון, ומגלה שהוא עדיין עומד ליידי, ידו שלובה בידי, עיניו עצומות. אני באה להגיד לו שזה בסדר, שאפשר לפקוח עיניים, כשצליל צווחה נוראית לפתע נשמע. אני מנסה לאטום את אוזניי, אך אני מגלה שאני לא יכולה לזוז. מלפניי, העיניים פוערות את עצמן עוד יותר, כאילו מנסות לבלוע אותי. אני עוצמת את עיניי בחוזקה בשנית, מייחלת שהעינוי ייגמר מהר.
אני מרגישה שהאדמה מתחת לרגליי נעלמת, ואני נופלת מטה, צורחת צרחה שלא נשמעת…
ג'ון
אני לא מעז לפקוח את עיניי עד שאני מרגיש שאני נמצא על משהו רך. "קום ממני! אתה חונק אותי!" אני שומע קול חנוק מתחתיי. אני פוקח את עיניי ומגלה שאני יושב על הבטן של היילי. היא נאנחת ארוכות כשאני יורד ממנה.
אני מסכל סביבי ומגלה שאנחנו באמצע שדה כלשהו, בחלקת עצי זית, וסביבנו עומדים אנשים בלבוש מוזר, מתלחששים ומצביעים עלינו.
לאחר כמה זמן ילד קטן כבן 6 מתקרב אלינו, ולהפתעתי קד. "אנו שמחים שנעניתם לתפילותינו, אפולו וארטמיס הנכבדים," הוא פונה אלינו ברשמיות. היילי לצידי נועצת בי מבט מבולבל, ככל הנראה מחכה להסבר. ואז אני נזכר בפיצוץ של מכונת הזמן והנפילה, והכל מתבהר לי.
"היילי, מכונת הזמן עבדה!" אני פונה אליה, נרגש מהעובדה שהצלחנו לעשות את הבלתי אפשרי- לנסוע בזמן.
אני מתקרב אליה ולוחש באוזנה, נרגש, " אנחנו נסענו אחורה בזמן! כנראה נחתנו ביוון העתיקה, כי הם חושבים שאנחנו האלים התאומים, אפולו וארטמיס!" אני ממשיך, עוצר לקחת נשימה עמוקה. "אבל איך נחזור?" לוחשת בפחד היילי. "נחשוב על משהו," אני עונה במהירות, "אבל כרגע יש לנו הזדמנות חד- פעמית לבקר ביוון העתיקה!" "סלחו לנו, אלים כבירים, אבל אינכם רוצים להחליף את בגדיכם בבגדים יותר… נוחים?" איש זקן פונה אלינו מהקהל, מצביע על בגדי בית הספר שלנו באצבע רועדת…
- • • •
"אני לא יודע איך אתן, הבנות, מצליחות ללכת עם שמלות. זה נורא," אני אומר בעוד שאני מותח את הטוניקה כלפי מטה, מנסה לכסות איתה כמה שיותר. היילי רק צוחקת, ואני מזעיף את הפנים.
אנחנו יוצאים מהאוהל, ומגלים קהל של אנשים, חלקם לבושים בלבוש שנראה יקר, עם תכשיטי זהב ומשרתים מאחוריהם שמחזיקים במגשים גדושים באוכל, וחלקם לבושים בבגדים צנועים, ובידיהם צלחות שעליהן ערומים פירות טריים ופיסות גדולות של בשר.
הקהל פוצה בתשועות רמות כשאנחנו מגיחים מהאוהל. הרקדניות מתחילות לרקוד לצלילי המוזיקה. אנשים קדים ומשתחווים, מניחים לפנינו את מגשי האוכל.
אני מסתכל על היילי, והיא נראית כמי שנהנית מתשומת הלב הזאת. בבית הספר אני והיילי לא היינו פופולאריים. לא הייה לנו חברים. היינו רק שנינו ביחד נגד שאר העולם. אף אחד מעולם לא ניסה להתחבר אלינו, וגם אנחנו לא. בכיתה קוראים לנו "תאומי השקט", משום שאנחנו כמעט ולא מדברים עם אנשים אחרים, אפילו לא עם המורים. אז עכשיו, כשפתאום כל כך הרבה אנשים מדברים איתנו ורוצים להיות בקרבתנו, אני מגלה איזו הרגשה מדהימה זאת כשיש סביבך אנשים שאכפת להם ממך.
לאט- לאט המוזיקה נפסקת והרקדניות עוצרות מלרקוד, האנשים מפסיקים לדבר, ודממת אלחוט משתררת. אדם נמוך ושמנמן פוסע כעת לעברי ולעבר היילי, לבוש בטוניקה אדומה ותכשיטי זהב מקשטים את צווארו ואצבעותיו.
"ברכותיי לכם, אפולו וארטמיס הנכבדים!" הוא קורא בכדי שכל הקהל שמאחוריו ישמע אותו, "אנו כה שמחים שהגעתם אלינו! לא פעם קראנו אליכם ונעניתם לקראתנו, וכעת אנו רוצים להשיב לכם כגמולכם!" הקהל שמאחוריו צוהל ומוחא כפיים.
לפתע ידיים חסונות תופסות אותי מאחור, מתהדקות על ידי בכדי למנוע ממני לברוח. היילי לידי צווחת בהפתעה. חבלים עבים נכרכים סביב גופי, ומשהו מוכנס לפי, מונע ממני מלצעוק ולנשוך. אני מביט לעבר היילי שמשמאלי, ורואה שגם היא קשורה בחבלים הדוקים, על פיה בד כלשהו.
"אנו נשחרר אתכם ממאסרכם בגופיכם האנושיים, כאלים חופשיים ועוצמתיים!" צועק היווני, מניף לאוויר ידיים שמנמנות. הקהל משתגע.
אותם גברים שמקודם קשרו אותי ואת היילי (שדרך אגב לובשים רק חצאיות מוזרות וסנדלים) מעמידים סביבנו במהירות מקלות וחלקי עץ גדולים בצורת פירמידה. היילי נצמדת אלי, מביטה בי בעיניים דומעות. אני מנסה לחייך אליה, כאומר שהכל בסדר, שאין מה לדאוג.
אבל היא כבר יודעת שזה הסוף.
הלהבות פורצות. החום בלתי נסבל, והעשן צורב את העיניים ומקשה על הנשימה.
אני מסתכל פעם אחת אחרונה על היילי, ואז מרגיש איך העיניים שלי נעצמות מעצמן. אני מתנגד. מרחוק אני שומע מישהו קורא בשמי, ואני יודע שהסוף יהיה טוב, למרות המצב…
- • • •
"ג'ון. ג'ון. ג'ון!" ידיים מטלטלות אותי. אני פוקח את עיניי, נושם מלוא האוויר, מתענג על האוויר הנקי. "ג'ון, אתה תאחר ככה לבית הספר. קום כבר! אחותך כבר עירה ממזמן," אישה בלונדינית מחייכת אלי חיוך קורן.
"אם היית נותנת לי עוד חמש דקות לישון הייתי יכול לגמור את החלום, אמא," אני אומר בעודי מפהק פיהוק גדול. "אני בטוחה שהיית," היא קורצת לי ואני מחייך, שמח על כך שכל ההרפתקה הזאת הייה רק חלק מחלום אחד משוגע…
הסוף