מראת הרוח

את המראה הזו לא ידעתי לקחת אל ידי.
בדרך הפשוטה ביותר אף לא זיהיתי אותה ככלי שאמור לשקף לי את המציאות.
היום, עשרים שנים אחרי, אני יכולה לעמוד על גג העולם ולזעוק "כמה שהייתי עיוורת".
היום.
עשרים שנה אחרי, אני עוד משלמת את מחיר מראת הרוח.
נולדתי וגדלתי בעולם הרגיל. אבי ואימי לימדו אותי כל מה שצריך לדעת: הם חרטו בעיני את מראה העולם. כן. אותו עולם שכולנו מכירים. כמו כל תינוק אחר בסביבתם, ובדיוק כפי שהוריהם עשו לפניהם. "זה בית". "זה תפוח". "זה עץ". זו "דרך".
וזה היה הבית, אלו היו התפוח והעץ, והדרך הייתה הדרך.
וכולם סביבי ביקרו אותי בבית שראיתי, נגסו בקול ומילאו פיהם בעסיסו של תפוח, שיחקו איתי בצילו של העץ בשעות החמות וצעדו איתי אל הגן ואחר כך אל בית הספר באותה דרך.
כולנו ידענו לתת להם שמות.
בדיוק אותם שמות.
כולנו.
גדלנו אל תוך הבטחון המוכר והידוע של בית, תפוח, עץ ודרך ושל עוד רבבות מילים בעלות צורה שהוצרה לנו במהלך השנים. גדלנו. אף פעם לא פקפקנו.
איך יכולנו להיות כל כך עוורים?
בעצם, איך, בכלל, היה לנו סיכוי לראות?

בהיותי בת שבע עשרה, עת חזרתי ביום הלימודים האחרון בשביל מבית הספר התיכון אל הבית עבר הבהוב קל בראשי. על הגבעה, זו שקראנו לה "גבעת הרוח" דימיתי לראות הבזק של אור. הבזקון קצר שמיד נעלם.
מאחר ולא היה במקום שום דבר שניתן לו שם, הנחתי שפיסת זכוכית שבורה כנראה החזירה אל עיני את אור השמש.
אולי, אם הייתי בודקת, אם הייתי נואשת כמו היום, הייתי מונעת את כל מה שקרה בדיוק שנה מאוחר יותר.
אבל, בינינו? כמה מכם יעצרו בעקבות הבהוב קלוש של אור ויחפשו תורה חדשה לגמרי כדי להסביר אותו? את היית עוצרת? ואתה?
אני לא עצרתי. החיים המשיכו הלאה.
שנה אחת בדיוק. לא זכרתי את התאריך המדויק, אבל כשהבהוב חזק יותר וחד משמעי פרץ מנבכי האדמה והמיר את הגבעה בחומר שלא ראיתי מעולם לפני כן, השמש עמדה בדיוק באותה זווית בשמים
וגם תעודת הסיום של שנת הלימודים האחרונה הייתה אחוזה בידי.
והגבעה.. זו שאלפי פעמים עברתי בשביליה, לבד או בלווית אחרים, לחנות, לגן, או לבית הספר, פתאום לא הייתה אותו דבר. אני לא זוכרת שנבהלתי, למרות שחשבתי שאני מיד צונחת אל תוך העומק. לא ברגע הראשון. אני זוכרת אותי עומדת שם, מבינה לראשונה בחיי את משמעות המושג המוכר " עיני עגל". אני זוכרת מבטים מהירים סביב סביב, אולי יש עוד מישהו שפוסע על השביל. עוד מישהו שרואה את המקסם הזה.
"מקסם" זו בדיוק המילה שעלתה לי על הלשון. מקסם שוא… הלוואי וזה מה שזה היה.
אבל זה לא היה מקסם. זו הייתה מציאות. ולפתע היא הייתה אחרת.
הגבעה הכל כך מוכרת שינתה את פניה לבלי שוב: במקום האדמה החומה, בעלת הריח הבוצי בחורף, בעלת הדשא הירוק באביב והצהוב צהוב הזה בקיץ, עמדה לפתע ערום ועריה. חושפת שת אל העולם. והשת הזה לא היה אדמה. גם לא בגון האדמה. השת הזה היה בגוון סגול שקוף. שקוף במידה כזו שיכולתי להסתכל עמוק אל תוך הגבעה. עמוק מספיק כדי להבין שלא היו לה גבולות.
הצללים היחידים היו בקצותיה. על אף שהמדרך העניק את אותה תחושה כמו רגע לפני, יכולתי לראות תהום עמוקה מתחת לרגלי. תהום שלא הייתה בכלל תהום. עובדה שלא נפלתי.
מיד אחר כך אני זוכרת את עצמי רצה. במהירות. אל הבית. לא בהיסטריה. בחשש. לא הייתי בטוחה אפילו שלא אפול אל תוך תהום. המרקם הזהה והשקוף הזה לא סיפק את הבטחון הקודם, את הידיעה שהמשטח אכן אטום כולו. השקיפות הזו מלווה בפחד מנפילה. כך אני זוכרת את הפעם הראשונה. וכשהגעתי אל סוף הגבעה, כשכבר כמעט ראיתי את הפניה אל הבית, הבנתי שזו רק ההתחלה. למרות שהבית, רגיל לגמרי, עם עץ התפוחים הגדול בחצר, עמד באותו מקום ובאותה צורה.
אמא עמדה במטבח, בדיוק סיימה להכין את ארוחת הצהריים, כשנכנסתי וצעקתי שתבוא מהר לראות.

אתם יודעים מה? היא באה. והצבעתי על הגבעה. היא לא ראתה שום דבר חריג. היא ליטפה בידיה את העשבים היבשים, שוברת אותם בכדי שאשמע את צליל הקנים הדקים החלולים האלו בשבירתם. היא הלכה על הגבעה כבכל יום ויום. ואני בעקבותיה, לא מבינה דבר מכל זה. "על מה את מדברת?", היא שאלה ונראתה מאוד מודאגת. היא הגישה את שפתיה אל מצחי, בודקת את חום גופי, מוודא שאין זו מחלה. ואני שתקתי. מה שנראה לי, עד לאותו רגע, ברור מאליו, כבר הספיק להתמוטט, עמוק עמוק אל תוך תהום שקופה בסגול.
ברור שאת ימי העצמאות הראשונים שלי העברתי ב"בדיקות רפואיות". כל בוקר עברתי על פני התהום הסגולה מוודאת שאני שמה את כפות רגלי בדיוק באותו מקום שרגלי אימי הונחו רגע לפני, רק בכדי שיבדקו אותי כל הרופאים שנפשם חשקה בכך. רופא עיניים אחד, שני נוירולוגים בעלי שם, מספר לא מוגבל של רופאי התפתחות ובריאות הנפש, ומספר דומה של מומחי עצבים למינם. למותר לציין שאף אחד לא מצא בי שום דבר חריג. למזלי ירשתי את החוסן הגופני והנפשי מהורי. אם מישהו מהם היה חושב לבדוק את הגבעה, אולי היו מגיעים לתוצאות טובות יותר. אבל אף אחד לא ראה שום סיבה לעשות זאת. אני למדתי לא לספר על כך לאף אחד אחר ועם כך ראיתי את הגבעה שנותרה כפי שמצאתיה באותם צהריים אומללים. ורק כשפסעתי עליה הלוך ושוב מהבדיקות ואליהן, הבחנתי ששוליה מתרחבים. מעט מעט. מיום ליום. עד אמצע החופש היא כבר לא הייתה רק גבעה, אלא גם העמק הקטן שלפניה ומחצית מהמרחב המישורי שמול בית הורי.
האמנם איבדתי את שפיותי? הרגשתי בריאה לחלוטין. הכל היה כרגיל, חוץ מהגבעה. אם רק יכולתי להתעלם ממנה, החיים היו ממשיכים כסדרם.
ורציתי. כל כך רציתי שהם יחזרו למסלולם.
קראתי פעם בספר, אינני זוכרת אפילו את שמו, את המשפט "מחשבה בוראת מציאות קיימת". דובר בו על יכולת לשכנוע עצמי. אם חוזרים על אותו משפט שוב ושוב המציאות מתאימה את עצמה אל האמת של המשפט. המשכתי לחצות את הגבעה, אולם מעתה בכל פעם שעשיתי זאת אמרתי לעצמי שוב ושוב: "הגבעה הזו לא שונה משום תוואי נוף אחר. הכל נמצא במחשבות שלי. שום דבר לא השתנה".
רק, אולי, העובדה שאמרתי להורי שאני כבר בסדר והגבעה חזרה למצבה הרגיל. הנושא הוכנס למסגרת של "טשטוש ראיה זמני" והמשכנו את חיינו הלאה, תוך שאני מציגה חזות שפויה ונורמאלית כשבתוך תוכי העולם הפוך לחלוטין.
חזרתי על המילים האלו כמנטרה יום יום, שעה שעה. הן אולי לא עזרו לי להחזיר את מראה הגבעה לקדמותה, אולם למדתי ללכת עליה בבטחה יחסית, ושוב סמכתי על יכולתה להחזיק אותי. הצלחתי להתגבר על הפחד שעורר תחושת נפילה אל התהום השקופה שקבועה בה. ההרגל הועיל לי מאוד. בעיקר בשל העובדה שהתהום הסגולה כבר הגיע אל פתח הבית.
לא הצטרכתי לתהות זמן רב לגבי הקירות. הם הפכו להיות שקופים לחלוטין. רק הבזק צהבהב קלוש בקע מתוכם. אלמלא הבזק זה לא הייתי מצליחה להיכנס הביתה. הרהיטים קיבלו גוון שקוף חלקית: קווקוו עדין סיבי בגוון חום שחור אך שקוף. הדבר לא היה נוח, במיוחד כשאחד מהורי היה צריך לחדר השירותים או למקלחת. הנחתי כסא אל מול החלון {שנעלם לחלוטין} ושם ביליתי את מרבית שעותיי בבית. דיברתי עם הורי על האפשרות לעזוב את העיירה. לא יכולתי לומר את הסיבה האמיתית, אך הם לא ראו בכך כל צורך. הבית, שהיה ביתו של סב סבו של אבי, עבר בירושה מדור לדור. אני, כבת יחידה הייתי אמורה להוות את דור ההמשך שיגור בו. לא חלמתי לרגע שזה יקרה.
הרגשתי כמו בובה על חוטים. האמת שלי מתה מול האמת עליה גדלתי. ויתרתי עליה בידיעה שרק כך אוכל לחיות חיים נורמאליים. נורמאלי? מי קבע מה נורמאלי ומה לא?
האם לחיות בבית שקוף על אדמה שקופה ולהציג כאילו אני חיה במציאות רגילה נחשב דבר נורמאלי? הפחד מתגובות הסביבה העביר אותי על דעתי כנראה. מתי החלטתי שהאמת שלי פחות נכונה מהאמת הכללית? מדוע הכרחתי את עצמי לגייס כל כך הרבה כוחות נפש רק בכדי להציג הצגה אחת שגם כך לא הייתי שלמה עימה?

*

העולם שסביבי הפך יותר ויותר שקוף. עץ התפוחים היה היחידי שנותר אטום בסביבת הבית. כך גם עצים אחרים, כל זמן שהיו בחיים. היה מעניין לבהות בשורשיו הנעוצים עמוק אל תוך החומר השקוף. כמובן שעשיתי זאת רק כשהורי ישנו או נעדרו. אחרת הם היו מבינים ששום דבר לא באמת השתנה. אולי החמיר דווקא. מרבית הדרך אל העיירה הפכה שקופה אף היא. עכשיו כבר ידעתי שאין לי מה לחשוש. המשכתי ללכת באותה דרך בה הלכתי כל חיי, מניחה לרגלי להוביל אותו. הן כבר הכירו כל אבן ואבן בה.
ואז התחיל השינוי.
שינוי שהיה קטן אולי לעולם…
אבל בשבילי הייתה זו הסנונית הראשונה.
בוקר אחד, לאחר כחצי שנה בה התרגלתי לחיות תוך התעלמות מוחלטת מהאמת הפנימית שלי, כחצי שעה לאחר שהגעתי אל בית הקפה בו עבדתי כמלצרית בעיירה בה גרנו, שודרה כתבה מפתיעה בטלוויזיה. צלם עיתונות שידר בשידור ישיר כתבה על "האירוע החריג ביותר מאז עידן הקרח". הוא צילם את רכס הרי הרוקי הידוע תוך שהוא מסביר על השקיפות המדהימה ועל השלג שם למעלה. הוא הסביר שרק אחדים יצליחו לראות זאת וכי התופעה עדיין לא נחקרה על ידי העולם המדעי וכי הוא מקווה שבעקבות הכתבה יקום מי שיחקור את הסיבה לה. כולנו הבטנו מרותקים, מקשיבים למילים של השדרן. הרגשתי את עיני בעל בית הקפה נעוצות בי . הסתובבתי אליו רק כדי לראות אותו מרים את ראשו במהירות אל הטלוויזיה.
היה ברור שמה שאני ראיתי היה שונה ממה שראו יושבי הקפה. מהר מאוד הקולות על שגעונו של הצלם ושל מי שאישר לו לשדר את הכתבה מילאו את בית הקפה בשורה של התבדחויות מרושעות. אותי ההתבדחויות לא שעשעו, למרות שהשתדלתי למרוח על פני חיוך מבודח. חשתי הקלה רבה: לראשונה מאז תחילת החופש הגדול ידעתי שאני לא לבד. ישנם אחרים שרואים את אותו דבר. בתקווה שהורי שמעו אף הם את הכתבה מיהרתי בסוף היום אל הבית. להפתעתי מצאתי אותו נטוש לחלוטין. הספיק מבט אחד מהיר לראות את ההבדל: כל בגדיהם נעלמו מהארונות. אחדים מהם היו זרוקים על המיטות בבלגאן. מרביתם פשוט נעלמו. לא טרחתי להיכנס אל הבית, מיהרתי חזרה אל העיירה רק כדי לשמוע שהרכבת למערב יצאה לפני חצי שעה.. "הרי הרוקי". אלו המילים הראשונות שעלו בראשי. הם כנראה נסעו לבדוק את הכתבה….

לחכות להם נראתה האפשרות הסבירה היחידה.
אולם לחזור אל הבית הריק נראה לי יותר מידי לכוחות שלי. ביקשתי לשכור חדרון אצל אחת המשפחות שהשכירו חדרים לתיירים מזדמנים, בתואנה שכשהורי אינם יהיה נחמד לחסוך את הדרך. וכך מצאתי את עצמי מודדת את טווח השקיפות המתרחב אל תוך העיירה. ומהר מאוד לא רק את הטווח הזה. פתאום שמתי לב שיש עוד אנשים שמודדים אותו. הם מעולם לא דיברו, לא סיפרו, אולם ראיתי את מבטיהם המפוחדים נעוצים בגבול השקיפות שהכרתי כל כך טוב. אחת מהן הייתה חברתי ללימודים.
לאחר היסוסים רבים החלטתי יום אחד לעשות מעשה. ניגשתי אליה כשהייתה לבדה, בדיוק כשראיתי שהקו מתקרב אל טווח דלתה, והנחתי את ידי על כתפה כשעיני משדרות הבנה ותמיכה. היא מיד הבינה.
במהירות הכניסה אותנו אל ביתם, וקרסה על הרצפה בכניסה לבית בוכה בכי מרורים. אני, שהחזקתי כל כך הרבה זמן את הבכי בתוכי, מצאתי את עצמי מחזקת אותה. היא בכתה ואני שמחתי.
היא קרסה אל העולם החדש ואני גיליתי שהעולם שלי לא פחות מציאותי מהאחר עליו גדלתי.
אחר כך היא ספרה לי שהיא ראתה את זה בפעם הראשונה לאחר ששמעה עלי. כולם דיברו על כך ששפיותי מוטלת בספק. היא לא העזה לספר שגם היא רואה את זה. מה שחששתי ממנו התברר כנכון. שאלתי את עצמי כמה אנשים עוד רואים זאת ומכחישים, או מציגים בדיוק כמוני? כנראה שהרבה יותר ממה שהעליתי בדעתי עד עתה.

*
לא הבנתי מדוע הורי מתמהמהים. בכל יום ויום התקשרתי אל ביתם רק בכדי לשמוע את צליל החיוג מתארך עד לנקודת הניתוק. שבועיים עברו מאז הכתבה פורסמה ואני שוב מוצאת את עצמי הולכת אל ביתם… אולי הקו מנותק? אולי הם סתם לא עונים? בדרך, על הגבעה חשתי בכוחו של אותו הבזק שראיתי פעם. זה נראה כל כך מזמן. הייתה זו הפעם הראשונה בה ניגשתי אל המקום ממנו ראיתי את ההבזקים. לא יודעת מה ציפיתי למצוא שם, רק הנחתי שמשהו גרם לחומר הזה להיווצר.
ניגשתי ישירות לנקודת ההבזק. למרות שפני הקרקע, על הגושיות המורכבת שלהם, היו אחידים במראה, שם היה משהו שונה. מעט מתחת לפני הקרקע הבחנתי בצורת עיגול קטן, כשישה סנטימטר קוטר, תקוע באלכסון בתוך החומר הסגול. רכנתי על ברכי להתבונן מקרוב: העיגול היה בעל גוני תכלת וחום לסירוגין, אך בנקודות מסוימות הצלחתי להבחין בצבעים נוספים. קצהו העליון לא היה עמוק… אולי שני סנטימטרים מפני הקרקע. ניסיתי להבין מה זה היה. רכנתי קרוב ככל שיכולתי, אך לחפור בידי בחומר השקוף סגול הזה הרתיע אותי מאוד. לא יכולתי לדמיין אפילו את ידי נוגעת בו. קמתי והמשכתי אל בית הורי.
את ההבזק הצהוב קלטתי מיידית. לתדהמתי, גם מעט הבגדים שנשארו על הרהיטים נעלמו. ואיתם הרהיטים, אשר נדמה כאילו צבעם דהה כמעט לגמרי. האמנם הורי ביקרו פה כשאני שהיתי בעיירה? ואיך לא ידעתי על כך? לראשונה מאז נעלמו הורי נכנסתי אל ביתם. התחושה הראשונית הבהילה אותי: אני לא לבד. בבית שקוף לחלוטין, רק מגוון מעט אני מבטיחה לכם שזו התחושה הכי מפחידה בעולם.
גיששתי את דרכי אל החדרים. הפעם זכרוני לא הספיק. תחושת הקירות כבר לא הייתה מוצקה כמו לפני. כשנגעתי בהם הרגשתי חומר אבקתי שנשאר לי על הידיים. בכל זאת הייתי חייבת להכנס לחדרם של הורי. הדלת כבר לא הייתה. האם מישהו הוציא אותה? ולמה אני חשה פתאום אויר חמים על העורף? ומגע. של גוף? זה היה משהו חי. אבל לא היה שם כלום!
קפצתי ממקומי כנשוכת נחש. אימי לחשה אלי בקול צרוד שנשמע כמו לא נעשה בו שימוש זמן רב: "למה לקח לך זמן רב כל כך לחזור?"
"אמא?"הקול שלי קפא באמצע הקריאה. "את פה?" לא יכולתי להסתיר את התדהמה. אימי. בלתי נראית. ופתאום היא כבר לא הייתה לידי. "אמא, איפה את?".
שוב חשתי את מגע ידה על כתפי. "אני פה ילדה. אבא שלך כבר לא."
והיד שלה קלה כל כך.. הושטתי ידי לאחוז בה והרגשתי את העצמות מבעד לעור הדק, המתפורר.
היא המשיכה. "אני מצטערת ילדה." קולה הסדוק היה שקט מאוד. כמעט כמו לחישה.
"מצטערת?" השאלה קפצה לי במהירות "על מה?"
"על שלא האמנו לך כשסיפרת ושכשכבר ראינו את מה שאת רואה, לא רצינו להדאיג אותך והסתרנו ממך את הידיעה. חששנו שזו מחלת נפש תורשתית לא ידועה. הזיות, את מבינה?" היא שתקה לרגע, מניחה למילים לחלחל. "ואז התחלנו לדהות. את אפילו לא ראית. לא העפת מבט לעברנו, שלא לדבר על לשאול לשלומנו. נכנסת לבית עם ראשך טמון בקרקע, מיהרת לחדרך לשבת בכסא רק כדי להתבונן בעץ האהוב שלך. ויום אחד כבר לא ראו אותנו עוד." איך לא ראיתי את כל זה. מילותיה חילחלו אל תוכי מביאות את תחושת האשמה הנוראה ביותר שידעתי אי פעם. אני הזנחתי את הורי. אני.
"לא רציתי לפגוע בפרטיות שלכם. לא ידעתם שאני עדיין רואה, אבל אני ראיתי הכל דרך הקירות." אימי הנהנה. לא. לא ראיתי את ההנהון, אבל שמעתי את העור הדק שלה מתחכך בגובה הגרון וחשתי את תנועת הרוח הקלילה על פני. ואז זה היכה בי. ההתנצלות שלה. "אבל למה לא אמרתם כלום כשהתחלתם לדהות? כשראיתם שאני לא מסתכלת?" "לא יודעת" היא ענתה "עכשיו אני באמת לא יודעת למה. התביישנו. אולי."
"ממני? מהבת שלכם?"
"כן. דווקא ממך. אחרי שלקחנו אותך לכל כך הרבה בדיקות, פתאום את תקחי אותנו ? ובשביל מה? מה יגידו חוץ מלאשר שלא דמיינת? שזו המציאות החדשה של הגבעה שלנו?"
"הגבעה?" אני כמעט נחנקתי " את מדברת רק על הגבעה? כבר לפני שבועיים הייתה כתבה בטלויזיה על הרי הרוקי שנעלמו. ומחצית מהעיירה מחוקה לגמרי."
"לא ראינו כבר את הטלויזיה. היא נעלמה ולא השאירה זכר אחריה. לגבי השאר… אנחנו יוצאים כל כך מעט מהבית גם ככה, רק אם נחוצות קניות. ומאז שהתחלנו לדהות גם את זה לא עשינו."
"אז מה אכלתם?"
"האוכל נגמר, ילדה. " עכשיו הבנתי את פשר החולשה שבקולה ואת היד הגרומה. "אביך מת מרעב. לי כבר לא נשארו הרבה כוחות לחיות".
כבר לא חשבתי. הרמתי אותה בידי, כמו ילד קטן. היא קיטרה, אבל לא היה לה כוח להילחם. רזה כזו, קטנה וחלשה, אמא שלי בידיים שלי. הרגשתי את הלב שלי מתכווץ . "למה? למה לא קראתם לעזרה" התחלתי לרוץ. היא שתקה, אוחזת בצווארי כמו תינוק. אינני זוכרת את הדרך. רק את הריצה. מהר מהר להביא אותה אל העיירה לרופא, אל האוכל. הגעתי אל העיירה במהירות בה נשאו אותנו רגלי וצעקתי לעזרה. אנשים חוורים הסתובבו להתבונן בי, לא מבינים למה אני זועקת. "רופא, מהר, מהר, היא עומדת למות" "מי? מי עומדת למות?" "אמא שלי."
מישהו התחיל לרוץ לעבר הבית של הורי, צעקתי לו "היא כאן, כאן, בידיים שלי. היא צריכה רופא". הוא נראה מבולבל. הידיים שלי היו ריקות. ניראו ריקות. "תרגיש אותה. היא כאן," צעקתי, נופלת על בירכי, מניחה אותה בזהירות על המדרכה." תביאו רופא, מהר."
"אמא, אמא, את תהיי בסדר." היא לא ענתה. הרגשתי את הכוחות שלה עוזבים אותה.
היד שלה התפוררה בכף ידי.

אמא. את הכאב שהשארת בי אי אפשר למחוק. על אבא כבר לא נותרו בי כוחות לבכות.
עזבתי.
עליתי על הרכבת הראשונה להתרחק מהכל. לא רציתי לראות את כל העיירה שלנו נגמרת.

*

שוטטתי ברחבי היבשת, ממקום למקום, מחפש מציאות אחרת. מחפשת את אותה מציאות של "בית" "תפוח" "עץ" ו "דרך" אבל כלום לא נשאר. לאט לאט הכל התפורר ונעלם.
למה אני נשארתי?
דווקא אני?
לא הבנתי.
העולם שאותו הכרתי כבר לא קיים. אני משוטטת בבלי דעת היכן על חומר שקוף סגול, מידי פעם מבחינה בשקיפות צהבהבת. שם, אני יודעת, תמיד אצליח למשש לי קופסא קטנה עם מזון כלשהו שיצליח להחזיק אותי בחיים עוד קצת.

יום אחד, מהלכת בדרכים, זיהיתי הבזק קטן על גבעה.
השמש עמדה בזוית שהזכירה לי משהו. עשרים שנה עברו ובכל זאת זכרתי.
העיגול השקוף באדמה.
אולי בזכותו אני עוד קיימת.
למרות שרציתי למות אלפי פעמים, אני עדיין כאן.
אולי כי הוא קרא לי.
אולי הגיע הזמן.
מיהרתי ליפול על ברכי על המשטח הסגול, דוחפת את ידיי אל פני השטח.
פני הקרקע היו קשים.
לא. לא כמו פלסטיק. כמו אדמה שעמדה ללא גשם זמן רב.
מאין אביא מים להרטיב אותה? האם זה יעזור?
התחלתי לחפור עם הצפרניים. למה לא חשבתי לנסות להוציא אותו כבר אז? זכרונות מותה של אימי צפו ועלו. הדמעות היו ברכה צרופה. הנחתי להן לנשור על המשטח, במקום בו ידי חפרו בעדינות.
בכוח האצבעות בלבד.
העומק לא היה גדול, שניים וחצי שלושה סנטימטרים מהקצה העליון. חששתי לשבור, היה עלי להוציא אותו בזהירות, לפורר מסביב, שלא ישבר.

לקח קצת זמן, אבל הצלחתי. הוצאתי את העיגול הזה. בעדינות, עם כריות האצבעות, מעט רוק ובגדי הצלחתי להחזיר לו את המראה הראשוני.
בידי אחזתי מראה קטנה.
בצד אחד שקופה
בצד השני גוני תכלת וחום. מעט צבעים נוספים.
כל כך הרבה שנים לא ראיתי צבעים.
עשרים שנים של סגלגל וצהבהב בלבד.
ופתאום הכחול הזה.
החום.
הגעגועים הציפו אותי.
אחזתי בידי את המראה הקטנה, כשהצבעים התכול והחום קרובים לעיני, מתענגת על הצבעים.
הבכי לא נפסק. הדמעות מצאו דרך לטפטף על המראה הקטנה.
ידעתי שזה זמן נפלא למות. כשהצבעים האלו הולכים איתי.
אבל לא מתתי.
מסביב לי התחיל צץ לו כתם חום. נקי כזה. כמו של אדמה אחרי הגשם. כתם שהלך והתרחב.
הגבעה, בבת אחת, חזרה למראה שהיה לה אז, כשהייתי קטנה.
חום עם צהוב של קיץ
הגבעה שלי.
למה לא לקחתי את המראה כבר אז?
למה?
עשרים שנה.
ועתה לאן אני באה?
רק יושבת ומחכה. לבית שלי. לעץ שלי ולתפוח.
הדרך חרוטה בי בנשמה.