מרכול הצללים של אדאמור

החלל התכווץ אל תוך עצמו כשדלת החנות נפתחה כלפי פנימה. מר אגוסטין אמר זה מכבר להתקין דלת הזזה. "זה מונע הפרעה של האנרגיה," כך אמר, "שומר את ההרמוניה תקינה." במילים אלו ממש השתמש. אל החנות נכנסה דמות כהה, עטופה כולה צל וצללים, לא לפני שעמדה כמעה בפתח הדלת, מתחת למשקוף, כמו נמנעת מלהתפרץ פנימה, דבר שעשתה הדלת קודם לכן בכוחות עצמה. פנים החנות – או המרכול, כפי שנקרא על-פי השלט המואר בחוץ – עמד בחוסר חן וברק. כך עוצב וכך נותר. מר אגוסטין אמר זה מכבר להפיך מעט רוח חיים במקום, אולי באמצעות עציץ או תמונה, אך כשם שנעשה לעצתו בדבר דלת ההזזה, כך נעשה לעצתו האחרונה.
הדלת נסגרה. נסגרה, אך הדמות הכהה נותרה עומדת במקומה. נסגרה, ונדמה שעשתה זאת בהתעלמות מוחלטת מן הדמות העומדת בפתחה. כך היה מוכן להישבע, מאוחר יותר, מר אגוסטין. כמובן שהדבר בלתי אפשרי, שכן לא יכולה דלת לחלוף על פני דמות כמו אין לה ממשות פיזית. ובכול זאת יהיה מוכן מר אגוסטין להישבע שכך אכן אירע.
הדמות נותרה עומדת בפתח, סוקרת. איש לא הבחין בה, לא מיד, מלבד למר אגוסטין, אשר עשה דרכו אותה שעה מטה במורד סולם, לאחר שסיים את השבתה של קופסה עתיקה, כמעט מתפוררת, אל מיקומה שעל המדף העליון, זה שבו אפשר לחזות אך לא לנגוע. מר אגוסטין נעצר במקומו. לא היה זה מתפקידו להציע עזרה ולכן לא עשה כך. אלא שדבר או שניים השתנו בו אותו הרגע, כמו חלחלה בתוכו זרועו נעלמה, לוחצת על כפתור פנימי כזה או אחר, מניעה גלגל מכונה קדימה או אחורה. ועל אף שלא היה זה מטבעו לנעוץ מבט, מצא עצמו מביט עמוק פנימה אל תוך החשיכה האופפת את הדמות שלפניו. דבר לא עצר ממבטו לשקוע הלאה, כושל שוב ושוב מלזהות בדמות כול מאפיין או סממנן, עד אשר הסבה זו את פניה ממנו והלאה. או אז הבין שהביט הישיר אל תוך פני הדמות, על אף שלא הצליח לראות בם דבר. עם ההבנה מצא עצמו ממשיך את דרכו מטה בסולם. ולפני שלקח אותו עימו ונעלם בחדר הפנימי, הבחין בהקלה בברדס הכבד, השחור, המכסה את הראש כולו, ולמעשה באצטלה הכבדה והמגושמת, ודאי גלבייה, אשר העלימה בחובה את תווי הדמות כולה.
ודאי איש מאמין, חשב לעצמו באותה ההקלה, וסגר מאחוריו את הדלת.
"אני מחפש, איך להסביר… ודאי תבין שמדובר ברעיון שזה עתה הבשיל. אמנם רעיון כביר, על כך אין עוררין, אך עדיין בחיתוליו."
בניגוד לשם המתנוסס על השלט בחוץ הייתה החנות קטנה. אומנם שקועה משהו באפלולית אשר העניקה לה עומק, אך רחוקה מאותו 'מרכול' עליו הכריזו אותיות הניאון הזרחניות. מלבד למדפים מסודרים שתי-וערב ושולחן קטן אשר עמד בפינה, לא נמצא במקום כלום. להוציא את הדלפק הארוך, כמובן, אשר השווה למקום אווירה של בר או חדר-קבלה במלון זול. הדמות המאיישת את צידו האחורי של הדלפק, עם זאת, הייתה ההיפך המוחלט ממראה החנות. שיער רב, רובו מתולתל, צבעוני, כולל זקן מטופח ושפם עגלגל, עיטרו את הראש והפנים בארבע צבעים שונים (לפחות), כמו שלט יום-הולדת במסיבת ליצנים. מתחת לכול זה עמד צווארון חולצה פתוח, מתוכו מזדקרות שערות עבות, אומנם לא צבעוניות אך בהחלט מתולתלות. החולצה לא הייתה פרחונית, להפתיע, אלא דווקא משובצת, אדום-כחול, אדום-כחול. בתוך שלל השיער הזה בצבץ חוטם אדום, בריא למראית עין, מתחת לזוג עיניים עדינות, ענקיות, ומעל לפס ארוך מכופל, שהיה ודאי השפתיים.
"איך היית מגדיר את התוכן?" שאלו השפתיים שמתחת לאף.
"הממ, ודאי… ודאי… סאטירה חברתית בעלת עוקץ מקאברי-מליצי!"
השפתיים נמתחו. האף רחרח. "אני חושש שאזדקק לקצת יותר מזה."
בעל המקום נקרא אדאמור. החנות הייתה שלו, בבעלותו, בניהולו ובתחזוקתו. טרם השכיל לקנות לעצמו שם בחוגים המובילים בחברה, אך בשוליים כבר זכה להכרה. ומי ששומעים עליו בשוליים, יכול להגיע רחוק. יכול.
מלבדו, ומלבד אותו מר אגוסטין מזקין שנעלם זה מכבר בחדר הפנימי, לא אייש איש את החנות. לא דרוש כוח אדם רב על מנת לנהל מרכול צללים. אחרי-הכול, אין צורך להחזיק מחסן וכמעט שאין סחורה מסודרת על המדפים.
"אתה לא מבין," אמר הלקוח המקרי שלפני הדלפק, "זה מורכב. זה כה מורכב, למען האמת, שאפילו אני עצמי טרם הבינותי את כול המתרחש. כפי שהזכרתי, הרעיון עודנו בחיתוליו."
הלקוח, גבר צנום באמצע שנות השלושים, היה אחד המוחות המבטיחים של דור השוליים. שני כתבי-יד כבר הוציא, שניהם כישלון נחרץ, אך בקרב החוגים הספרותיים נחשב להבטחה בלתי ממומשת, הממתינה לבשלות, אולי.
"אני חָסֵר דמות משנית – שוליים, אם תרצה – שטוחה ולא עגולה, חסרת כיוון ולא מעט מטורללת. בקיצור, אני חסר הפוגה קומית."
"כבר סיכמנו על הנגר בעל האוזן השסועה…" אמר בעל המקום.
"כן," קטע אותו הלקוח, "אבל כבר הסברתי לך, אסור לדמות הזאת להתפתח! באמת," אמר מרוגז, "אני לא יודע איך עוד להסביר."
ובדיוק באותו הרגע הרים בעל המקום את ראשו רב השערות והבחין בדמות המרוחקת שזה עתה נכנסה.
שקט מילא את החלל. הלקוח הרכין ראש, מחפש דרך אחרת להסביר את מבוקשו. את המחשבה חתם בבעיטה עצבנית בתחתית הדלפק.
"תחזור בעוד שבוע," אמר בעל-המקום, לא מסיר את עיניו מן הדמות בברדס.
"מה?" שאל הלקוח.
אדאמור נעץ בו מבט: "אני אכין את הדמות," הבטיח, מהנהן, "תחזור בעוד שבוע."
באי-רצון הסתובב הלקוח ויצא את החנות. בדרכו חלף על פני הדמות בברדס מבלי לתת עליה את הדעת.
ההרמוניה נשברה עם פתיחת הדלת וסגירתה.
"בחיי," אמר אדאמור, מצחקק באי-נחת, "הזקן צודק: באמת צריך להרכיב כאן דלת הזזה. אתה לא חושב, מר…?"
הדמות פסעה לאיטה את המרחב ונעצרה לפני הדלפק.
"אנוכי, צורך, דמות," אמר קול עמום, עמוק.
אדאמור מצמץ. בפנים הברדס לא נראה כול פה מדבר.
"אנוכי, צורך, השתקפות," חזר הקול העמוק, מדדה את המשפט החוצה.
"שמעתי מה אמרת," אמר אדאמור, לפתע כועס. חום בלתי נסבל עלה בתוכו ואחז בגרונו, פולט את המילים החוצה. "סליחה," התנצל כשעמד על טעותו. משום-מה חש מחנק. הוא פסע לאחור, לא מנתק מבט מן הברדס האפל הזה שלפניו. מאחוריו עמדה דלת. הוא דפק עליה קצרות, מייחל מתוך רגש פראי, נואש, לחברתו של מר אגוסטין. הלה לא ענה.
"הינך, אדאמור, רוכל-צללים," אמר הברדס.
כן," ענה אדאמור, משתעל את המילה החוצה. מתחת לכול השיער הרב האדימו פניו. האוויר בחדר נדמה כמתכווץ. הוא דפק על הדלת פעם נוספת.
"הינך, אדאמור, סוחר-בבואות," פלט הברדס את שברי המשפט.
"כן!" התפרץ בעל-החנות, מכיח דבריו, "לעזאזל, זה הרי רשום על השלט בחוץ."
בתנועה חפוזה דפק שלוש פעמים על הדלת. כוח נסתר לחץ פנימה את ריאותיו.
"אנוכי, זקוק, מַרְאָה."
והינה הגיח מר אגוסטין בעד הדלת, בדיוק כשסיימה הדמות בברדס לצלוע על-פני המשפט.
"או, בחיי, מר אגוסטין, נהיית חירש? אני דופק זה שלוש פעמים!"
"כן, אדוני," אמר מר אגוסטין והביט אל מעסיקו בתחינה.
אדאמור לא ידע מה לומר. הרי לא הייתה סיבה של ממש לזמן את הזקן לחדר, מלבד לתוחלת שיארח חברה.
"אֶה… החזרת את התיבה למקום?" שאל.
"כפי שציווית," נשמעה התשובה. אצבע בודדה עלתה כלפי התקרה והצביעה על קופסה עתיקה, כמעט מתפוררת.
"יפה, יפה," מלמל בעל-המקום. למראה התיבה שאב אל חזהו כוח מחודש. הוא נשם עמוקות ונשף בחוזקה. ואז הישיר מבט אל הדמות. "הישאר קשוב," הורה לזקן השב ונבלע מאחורי הדלת.
"מַרְאָה," הזכיר בעל הברדס.
האוויר בחדר התמלא.
"כן… כן, בוודאי," אמר אדאמור, "אתה זקוק לדמות, אם שמעתי נכון? ובכן, הגעת למקום הנכון," ואז פרס ידיו אל החלל חסר החן והברק, ובאותו חוסר חן וברק אמר: "מרכול הצללים של אדאמור. אני אדאמור, לשירותך."
מרכול הצללים של אדאמור הייתה חנות מיוחדת במינה. לא היו כאלו חנויות בשאר הערים בעולם, וספק אם בשאר העולמות. הרעיון להקים את החנות הבריק בו, באדאמור, רגע לפני שמסר את חייו לקטר הקרב ובא. למזלו רק עמד על פסי הרכבת ותו לא. אילו היה קושר עצמו לפסים כפי שחשב לעשות, נבצר היה ממנו לשנות את הדעת. כאן שיחקה לראשונה עצלותו של אדאמור לזכותו. הייתה זו אותה העצלות שמנעה ממנו לסיים את כול אותם סיפורים ומעשיות אשר עלו בו יומם וליל, מציפים את מוחו כנהר גואה. הייתה זו אותה העצלות שבגינה חשב לסיים את חייו הכושלים, הלא-יוצלחים. אך אותה העצלות היא זו שמנעה ממנו מלקשור עצמו אל הפסים, והיא זו, לבסוף, שהצילה את חייו.
מיד לווה כסף ופתח את החנות. הדבר הראשון שנאלץ לחשוב עליו היה השם שיעניק למקום. המילים 'חנות' ו- 'דמויות' נשמעו תפלות מדיי. הדבר הבא שנזדקק לו הייתה מַרְאָה.
סוג המראה והזכוכית ממנה נחתכה היו חסרי חשיבות, כך ידע. אך חיתוך המראה היה אימננטי. וכך הצטלבה דרכו בזו של מר אגוסטין, אשר היה נפח הזכוכית היחיד שהסכים לעשות את העבודה בתמורה לסכום המוצע.
הוא עשה עבודה טובה, הזקן. כה טובה, למעשה, עד כי נקשרה המלאכה לאלתר בליבת חייו. "אין אדם יכול להתנתק מן המציאות אשר יצר," כך אמר לאדאמור דאז. כה רבה האנרגיה והאהבה אותם שפך אל ליטוש המראה, עד כי תבע בתוכה את חייו ממש. "אם תיקח אותה ממני," הסביר, "יוותר היוצר ריק וריקה."
וכך הרג אדאמור שתי ציפורים במהלומה אחת: מראה להפיך בה את רעיונותיו, ואיש תחזוקה.
אדאמור מכר רעיונות. מדמויות משניות לסיפור קצר ועד לגיבור מרכזי בעלילה. מתכונות רקע לעולם פנטזיה נכחד ועד למפלצות ושאר אפיוני זוועה. מפה ועד הודעה חדשה זרמו לו רעיונותיו, מאז ימים ימימה, ואת כולם קטלג ושמר בתוך קופסה מסתורית עתיקה, כמעט מתפוררת. אך מעבר לכול הייתה לאדאמור עוד ייחודיות אחת ברורה: היכולת להעניק לרעיונותיו את האפשרות לרקום עור וגידים. יכולת עליה שקד מזה שנים. לסגולה זאת, ידע, לא עמדה בשוק הסיפורת שום תחרות.
"איזה דמות תבקש?" אמר לברדס האפל שלפניו, "שחקן קולנוע דו-מימדי? רשם נשמות בבית-עלמין? קופידון פוזל? או אולי… באיזה סיפור מדובר?"
הברדס נע מצד לצד.
"אז לא סיפור," אמר אדאמור, וארבעת הצבעים של שערות ראשו נדמו כמתמזגים ביניהם לצבע אחד, "מחזה, אם כן. או תסריט. ואולי בכלל בשיר תלת-מסלולי מדובר?"
הברדס נע מצד לצד.
"הו, אל תגיד לי…" אמר בהתלהבות מתגברת, "אל תגיד לי, אני יודע לבד… אתה קוסם! אתה קוסם, ואתה מבקש שנמציא דמות יש-מאין, שניתן לחתוך לשניים, או ל… להעלים!"
הברדס האפל נע מצד לצד.
אדאמור חייך לעצמו. הברדס השחור הבטיח הרבה יותר משאמר.
"אתה עילוי," הודיע והמתין לתגובה. משלא זכה לאחת המשיך ואמר: "אתה אחד מאותם עילויים, אנשים מאמינים. אתה מבקש ליצור גולם כלשהו, ואתה זקוק לתבנית למלא בה את החלל."
הברדס לא ענה מיד. כשעלה מתוכו הקול, היה עמוק ותהומי יותר מתמיד, ונדמה כלא שייך.
"אילו גולם ליצור נבקש, לא נמלא אותו דבר."
המילים התפוצצו בתוך תוכו, מהדהדות ממנו החוצה, אל החדר חסר החן והברק.
אדאמור נותר שותק, ממוסמר למקומו.
את ההתרחשות הבאה התקשה להסביר. מאוחר יותר, כשיישבע מר אגוסטין שדלת החנות שבה למקומה מבלי להפריע את מיקומה של הדמות בברדס, יאמר אדאמור שהחיזיון עלה פשוט בראשו. ממש באותו האופן בו שטפו רעיונות את מוחו, רעיונות אותם ביקש למכור במרכול הצללים שבבעלותו, כך עלה גם החיזיון הבא. אלא שבניגוד לשאר רעיונותיו היה זה האחרון ברור – ברור! – כי אין הוא שלו. אין הוא שלו ואינו נובע ממנו. הוא פשוט שם, כמו תמונה המוצגת לנגד עיניו ואז נלקחת בחופזה.
ואת שראה אדאמור בחזיונו ניתן לתאר באופן הבא:
דמות אדם ממוצעת, לא גבוהה לא שמנה. האדם, על אף שנראה רק בצלליתו, כפוף מעט קדימה, או אולי מרכין ראש. מבטו אפל כצבע צלליתו, ארשת פניו עשנה. עשן מבעבע מתוכו, עשן בלתי נראה, כמו היה תוכנו עשוי אש וגופרית והמעטפת מסך עשן יציב ומעוצב. ידיו פרושות לפנים, האצבעות מופרדות ומתוחות. רגליו בפיסוק קל. גם מלבושים לו: מכנסיים, חולצה וכובע. הכובע מסוכך על העיניים. על החולצה ציור קלף: אס פיק, עלה שחור. רוע אפל אפף את הדמות, תוכה כברה. הייתה זו יותר תחושה מאשר חיזיון, ועם זאת ברורה בתכלית. רגע בודד עמדה בראשו של אדאמור וכבר עלה בו שוב המחנק, כמקודם. דמו התחמם וצעקה נמלטה מפיו. את שצעק שכח מיד ולא יזכור.
"אנוכי, צורך, דמות," פלט הקול העמום בברדס.
אדאמור ניעור והחיזיון נמלט בצעקה.
"אתה מבקש…" אמר ולא ייסף. כול הלקוחות בחנותו, מעטים ככול שהיו, חפצו לרכוש דמות כזו או אחרת. אבל דבר מעין זה…
קבס עלה בפיו רק מן המחשבה על הדמות, כאדם הנוגס בתפוח רקוב מלא רימה.
"תחזור בעוד שבוע," אמר, ופסע לאחור. אך עם כמה שפסע, נדמה שאינו מצליח להתרחק מן הדמות.
"הגיבור," גער הברדס והקפיא את אדאמור במקומו, "חיים..!" ועל אף שלא נעה הדמות בברדס – שכן חסם את דרכה הדלפק – אף-על-פי-כן יהיה מוכן אדאמור מאוחר יותר להישבע, שהמרחק בינו לבינה הצטמצם.
"קיום…" אמר הברדס, והמילים הבאות התפוצצו בראשו של אדאמור, זורחות כאותיות הניאון שעל השלט בחוץ:
"ותֶעַשֶה הדמות בצלמינו!"
אדאמור הניף ידיו במגננה כנגד השאון המתפרץ אל ראשו. כמובן שהיה זה מעשה אווילי וחסר תוחלת, מעשה שמקורו בבלבול שבין דמיון למציאות. את המחזה העולה בעיני-רוחו נמנע מלחסום, בכול דרך שניסה. וכך ראה:
אדם ולו מבט רע בעיניים, והוא עומד בפינת רחוב. הוא מזמזם, הברנש, מפזם שיר ערס, עצוב ועצלתני. ובעודו מפזם הוא מלחין את השיר, תוך כדי זמזום, והלחן הינו מזמור לנרצח.
ומן הרחוב עולה ובאה דמות נוספת. היא שומעת את הלחן ונמשכת אחריו. היא צועדת אל פינת הרחוב, מובלת אחר הרחש-לחש, צועדת אל אובדנה. והאדם המזמזם, מבטו נוקב, פורש ידיים לצדדים ומותח אצבעותיו. באחת מופיע קלף. בשנייה קלף נוסף. והינה הדמות מתקרבת, נישאת על גלי האתר המסתוריים, ולפתע מגיח הברנש ממקום מחבואו ומטיל בה בעוצמה את הקלפים. בום! אחת ושתיים. קלף אחד פוגע לה בלב, השני בעין. ובעוד היא צונחת מטה, מביט בה בחמלה מטיל הקלפים, ידיו בצידי גופו, מבטו נוקב, ועל חולצתו נראה בבירור הקלף: עלה שחור. אס פיק.
דלת החנות נפתחה ונסגרה. ההרמוניה הופרעה. הדמות בברדס הסתלקה.

בחדר הפנימי עמד מר אגוסטין ומירק את המראות. אדאמור נכנס וסגר אחריו את הדלת.
"מחר אתה מחליף את כול הדלתות," אמר.
מר אגוסטין נענה.
אדאמור התנער. מדוע הוא מתייסר כך? הרי בעצמו ידע היטב, כי בסיפורים מצויים רעים בצד טובים. ילדים ומפלצות כאחד. אין בזה כול חידוש. ועם זאת, טרם הזדמנה לחנותו הבקשה להחיות דמות שכזאת. דמות שכזאת! לקוחות באו וביקשו עלילות רקע, סיומת אפשרית לסיפור, אפיון חָסֵר לדמות… אפילו מפלצת אחת כבר הספיק למכור. אז מה הבעיה עכשיו?
הוא ניגש אל המראה.
"הבא את התיבה," הורה.
מר אגוסטין יצא את הדלת. עד לשובו, התחבט אדאמור מחדש בדמות שנתבקש ליצור.
"באיזו השתקפות חפץ המאמין בברדס?" שאל מר אגוסטין והניח לפנים קופסה עתיקה, כמעט מתפוררת.
"לא כעת…" אמר אדאמור, "ראשית נפתח בדמות עבור סופר השוליים."
"הנגר בעל האוזן השסועה?"
אדאמור הנהן, ופתח את הקופסה.
הקסם החל.
אפלולית החדר געשה. עשן מסתורי ירד מן התקרה והתקבץ בפינות המראה. מלפנים, נועֶץ בעצמו-שבמראה מבט נוקב, עמד אדאמור. שערות ראשו הצבעוניות מזמרות שירה עלומה כנגד העשן המתקבץ. מדגדגות… צוחקות…
"יעלה ויבוא…"
מלמל.
יעלה ויבוא…
זמרו שערותיו.
"יעלה ויבוא…"
לחש מר אגוסטין.
ומן התיבה הפרוסה על הארץ, קופסה עתיקה, כמעט מתפוררת, עלו ובאו הלאה, מעלה, רעיונות ויצירות, שסועות אך מקוריות, מתנגנות אל-על כֱלַחַש-נַחַש, נֶסֶם-קֶסֶם. והן עולות, מתגלגלות, דואות ומרקדות ומקיפות את הוגם, שערותיו הצבעוניות מלטפות כל אחת ואחת מהן, יוצרות, מחברות, מולידות, מעשירות. והמראה שלפנים מציגה את הנשקף והנחזה, בבואה אחר בבואה, מחליפה ומסדרת, קוצצת ומותחת כול רעיון ודעה, כול אפשרות ודוגמא, העולים, הנבראים, הנמתחים מן הקופסה, דרך מחולל המחזה, במעלה שערותיו, ואל המראה המתארת, המלבה. וכול המחול הזה עשיר, זורם, גואה אל תוך עצמו ונובע בחזרה, כמעיין של צבעים ומחשבות אמורפיות. מתגבר… עולה… מאיץ בעצמו להתמלא.
"יעלה ויבוא…" מלמל מר אגוסטין.
"יעלה," רעם אדונו, "ויבוא!"
קבוצת שיער משערות ראשו ריצדה לרגע באוויר, מלחכת את העשן שמעל, ואז התנקז לפתע הכול באוושה עלומה אל תוך המראה, התנפץ באלפי צבעים, ונקטע.

מר אגוסטין גרר את המראה המוכנה אל פינת החדר. הדמות הכבולה בפנים כוסתה ביריעה. מאחוריו עמד אדונו, אדאמור, מביט אל התקרה. הוא לא מצא בה דבר, גם לא חיפש. הוא ביקש לנקות את ראשו ממחשבות, אך רעש המראה הנגררת שיבש את האידיליה אליה התאווה. כשכבר נסתיים הטרטור והמראה הונחה בעדינות כנגד הקיר, התחלף זה מיד ברעש גרירה אחר. מר אגוסטין משך אל קדמת החדר מראה חדשה.
"קימורים מוגמרים או קימורים גסים?" שאל בעודו ממרק בשרוול את פני המראה.
"קימורים…" הגה אדאמור אל החלל. "מר אגוסטין, אנחנו זקוקים לצמד מראות נוסף."
מר אגוסטין, מהסס וחשדני, עמד לרגע אובד-עצות.
"מר אגוסטין."
"כן, אדוני," אמר, ועשה. כעבור דקות אחדות עמד אדאמור כצלע רביעית במרובע בעל שלוש מראות, ואדם.
"תכייל את המראות," הורה.
מר אגוסטין השתהה. "אתה בטוח, אדוני? דבר מעין זה טרם נעשה."
"מר אגוסטין, המראות."
וכך נעשה. ובזמן שנעשה, הרהר אדאמור בעומד להתרחש. הנפשה. הנפשה אמיתית של דמות בדיונית. הרי להזדמנות כזאת חיכה. אז מדוע…?
"מוכן," אמר מר אגוסטין מאחוריו.
אדאמור הנהן, מבקש להעלות מתוכו ארשת של החלטיות.
"אדוני?"
"מה יש, מר אגוסטין."
"יסלח לי אדוני, אבל…"
"אבל מה?"
"אבל רק אתמול אמרת שעדיין אינך מוכן."
אדאמור הביט בעוזרו דרך המראה: "אתמול היה אתמול." הוא חייך. התלהבות קלה ריצדה בברכיו ובכפותיו. הוא שפשף את ידיו, קרץ אל התיבה הפרוסה תחתיו, ובישר:
"יעלה ויבוא…"
ואל תרועתו זימרו שערות ראשו בתגובה:
יעלה ויבוא…
"יעלה ויבוא…" לחש מאחור מר אגוסטין, מתגמד לכדי יבחוש ונחבא מאחורי מראה. "עַלֶה ובא…"
הפעם היה מעשה הכישוף קרוב למעשה העלאה באוב. שלוש שנים מחייו שקד – יש אומרים בזבז – על לימוד האמת הגדולה הזאת, הקדושה, עד שחרב עליו עולמו, קדושתו נשמטה מעליו ככסות בלה ואת דאבונו עמד למחוץ כנגד קטר קרב ובא. שלוש שנים ונדמה שלא למד דבר. או אז הבריק בראשו רעיון המרכול, המראה. מאז חזר אל לימוד הכישוף, אם כי לא חזר אל האמונה.
"יעלה ויבוא!" קרא אדאמור והרים ידיו, שערות ראשו מצטרפות אל הקימה, "יעלה ויבוא… יעלה… יעלה…"
והינה הוא מדקלם את מילות הלחש-נחש וראשו סחרחר עליו, צולל אל מקווה מים אפלולי חסר קרקעית. צבעי שערותיו מתמזגים מעליו ונמשחים אחור כנגד אדווה חסרת גוף. עיניו מוצפות צלמוות, ובראשו עולה לחש מסתורי, כמעט לִחשוש בלתי מובחן. הוא מאמץ את ריכוזו, מודע לכך שפיו ממשיך למלמל, ומן החלל הנפער בתוך תוכו עולה הלחש הבא:
"יעלה ויבוא,
יעלה ויבוא…
יבוא הרוצח,
יבוא הלום,
יבוא אלי מתוך חלום…"
אדאמור פקח עיניו. חבול ואינו יודע היכן, הוא מדמה לראות עצמו עומד מול מראה. רגע מאוחר יותר התחוור לו, כי כול זה מתקיים ועיניו עדיין עצומות. הינה, הוא רואה עצמו מביט מתוך המראה, ניבט בחזרה. הוא רואה את המראות הנוספות משני צידיו, ואף רואה את מר אגוסטין הנחבא מעבר לראי מאחוריו. וכיצד זה ייתכן, הרי אין עיניים בגבו? לא. אדאמור רואה ועיניו אינן פקוחות. אדאמור רואה בעיניים עצומות. הוא רואה. והוא שומע! הוא שומע את הלחש הקרב ובא:
"יבוא הרוצח,
מטיל קלפים,
יבוא אליי מתוך צללים…"
כוח עז דוחף להיכנס בו. משיכה, עזות, עוצמה שהוא מודע לה ואינו מודע לה באותה המידה. התווים עולים, המנגינה מתנגנת, ומעל התיבה שלפניו דואות ומרקדות רעיונות ודימויים, אפיונים וסממנים, ואף אחד מהם אינו שלו. מקורם אינם מתוכו. לראשונה בשעת מחול היצירה הזה, הוא חש כהשתקפות בעצמו, כבבואה המוצגת בגסות לפני מראה והיא מכוונת בשלט-רחוק, תוכנה אינה תוכנו. ערוץ הוא, ודרכו חולפים רעיונות שמקורם מחוץ. הוא חש בזוי, מרומה, אנוס באופן מעורר חרפה. ועם זאת… דמו גואה, אפו נפוח, עיניו מרצדות, ליבו הולם.
"זקן!" שמע עצמו פוקד, "כייל מראות!"
מר אגוסטין שמע ועשה, ואת המראות הנוספות כיוונן ושיסע, הפך ושינה, ומיד חזר ונחבא.
"יבוא הרוצח,
יבוא הלום,"
האם כול זה הוא רק חלום?
ראייתו מצועפת, המראה שלפניו נפרסת, העולם נחצה. אדאמור רואה כול זאת – מחולל כל זאת – והוא עצמו נעדר מן העשייה.
"יעלה ויבוא…"
ושם, עמוק בתוך המראה – בזאת שלפנים, באלו מן הצד, ואף בזאת שמעברה מתחבא איש-התחזוקה – עולה ובאה דמות. והיא יפה, עצומה, אימתנית וגואה. היא מתקרבת ועודנה רחוקה. ומעברה עולים תווים עסיסיים, גולשים מעל כתפה ולפנים, והן הולכים ומתגברים, גוברים ומתעצמים.
מה הם? שואל עצמו אדאמור. זהו שיר ערס, עולה בו התשובה. שיר ערס, עצוב ועצלתני. שיר ערס מתנגן ומולחן, מזמור. מזמור לנרצח!
אדאמור מסיט ראשו, עוצם עיניו. את העיניים הפקוחות בתוך העיניים העצומות הוא עוצם, ואת הדמות כבר אינו רואה, אם כי מודע להתקדמותה המתרחשת. לא! הוא אומר לעצמו. לא! אומר אל שיר הערס המתגבר. לא… אומר מר אגוסטין אי שם מאחור, והכול נופל ומתקפל.
"יעלה ויבוא,
יעלה ויבוא,"
לא!
אדאמור, עכשיו נחוש בדעתו, מסלק מעליו את הישות הפולשת. איני רוצה, הוא אומר לדמות הנוצרת, איני רוצה לקחת בזה חלק.
”יבוא הרוצח,
יבוא הלום,"
אך נדמה כי כול זה מעבר לשליטתו. נדמה כי לו עצמו אין כול ממשות, אלא רק חלום הוא. חלום בראשו של אחר, של עילוי בברדס גדוש אפלה, של מאמין הכופה עליו אמונה.
"יבוא הרוצח,"
לא!
"מטיל קלפים,"
לא, לא!
"יבוא אלי מתוך צל…"
וברגע האחרון מושך עצמו אדאמור מן הסיוט הרוקם עור וגידים, מושך בשערות ראשו ממש, קורע מעליו את החיזיון. אי שם מאחור מצטעק מר אגוסטין ונופל אפיים, והמראות שלצידו מתפוצצות לרסיסים ונשברות לשניים.

החלל נותר במלואו כשדלת החנות נפתחה הצידה. שבוע שלם חלף-עבר, ועימו התרחשו שינויים רבים. דלת החנות, למשל, הוחלפה בדלת הזזה. מר אגוסטין היה שבע רצון עד מאד והתגאה ביצירתו החדשה. שבוע של עשיות עבר על אותו מר אגוסטין. מלבד לדלת הכניסה נדרש להחליף גם את הדלת הפנימית, ומלבד לשתי אלו נדרש, כמובן, לעמול על תיקונו ושיפוצו של החדר העומד מעבר לאותה דלת פנימית. שברים טואטאו, דם נמחה, מראות חדשות חושלו, טוהרו וכוילו, קימורים חדשים עוצבו. שבוע של עשייה. כמעט בניגוד מוחלט לשבוע שחלף על אדונו, מאחר ובזה האחרון חלו השינויים כלפי פנים ולא כלפי חוץ.
אל החנות נכנסה דמות כהה, עטופה כולה צל וצללים, לא לפני שעמדה כמעה בפתח הדלת, כמו נמנעת מלהתפרץ פנימה. מר אגוסטין לא הבחין בה מאחר והיה עסוק אותה שעה בכיול מראות בחדר הפנימי. גם בעל החנות, אדאמור שמו, נמנע מלהשגיח בה מייד. דעתו הייתה נתונה בלקוח העומד מצידו השני של הדלפק.
"היכנס," הזמין אדאמור ועיניו מאור וכולו חיוך, פותח את דלת ההזזה אל החדר הפנימי, שם החזיק מר אגוסטין מראה. "הדמות שלך מוכנה," אמר ללקוח, גבר צנום באמצע שנות השלושים, שנחשב לאחד המוחות המבטיחים של דור השוליים. "היכנס, היכנס. מר אגוסטין ידגים כיצד להשתמש בבבואה."
הלקוח, המראה, מר אגוסטין והחדר הפנימי נעלמו מן העין שעה שסגר אדאמור באותו חיוך קורן את הדלת. חדור אמונה היה מר אדאמור ימים אלו, אדם חדש. השבוע שחלף הפציע בתוכו אור יקרות, ובאותה התנפצות מראה שחווה בחדר הפנימי כך שב אל האמונה. מתחדש, מפציע, מתנפץ אליה כגל. כעת החל מסתובב לאיטו חזרה אל הדלפק, מאחר וידע שאל החנות נכנס זה מכבר לקוח חדש. אך בעודו סב לקראתו, עלה באוזנו שיר חדש-ישן.
לחש, למען הדיוק, לחש-נחש, רחש-לחש, המיה רחוקה. זמזום, זמר, שיר מתפזם. ולא סתם שיר – שיר ערס. שיר ערס עצוב ועצלתני.
בטרם סיים להסתובב התמהמה לרגע מר אדאמור, כולו אמונה חדורה, מתרפק על המנגינה. היא מוכרת לו, חשב, ועם זאת היה בטוח כי מעולם לא שמע אותה בעבר. במרחק עמדה דמות אפלה נתונה בברדס. היא הלכה והתקרבה. שיר-הערס מתנגן בראשו, חש אדאמור כי גם את הדמות הקרבה הוא מכיר. עם זאת, לא הצליח לזכור מהיכן. הדמות התקרבה ונעמדה לפני הדלפק. ראשה, או פניה, חבויים עמוק בתוך הברדס.
מוזר, חשב לעצמו והיה אפילו מוכן להישבע, שהדמות לא התקרבה אליו כלל, אלא היה זה הוא אשר התקרב אליה. ובכול זאת נותר עומד במקומו שמאחורי הדלפק, והוא מרוחק פסיעה בודדה מדלת ההזזה הגובלת עם החדר הנוסף.
"במה אפשר לעזור?" שאל בחיוך קורן, שערות ראשו משוחות, שפמו מגולח, ובאוזנו מתנגן הזמזום השובה הזה, מזמור לנרצח.
דמות הברדס מתחה לפנים ידיים, מתחה אצבעות, ובתנועה חדה הטילה את הברדס אחור. זוג עיניים לוהטות ניבטו הישיר אליו, חוצבות, מבטן רע.
אדאמור חש שהוא מכיר את העיניים הללו. מעבר לכך: חש אליהן קירבה.
"אני אדאמור," אמר תחת משקלן, "רוכל צללים."
"אני צריך…" פתחה הדמות, מבטה נוקב, "… חפיסת קלפים."