ושוב היה זה העשרים ותשע בפברואר ואני תהיתי מי מבני משפחתי ינסה להרוג אותי הפעם. בדרך כלל אני מבזבז שעות לעלות על ניסיונות ההתנקשות לפני שיתרחשו. היום הייתי עסוק. מלכה לא הרגישה טוב ואני בישלתי לה מרק עוף. סיננתי את הנוזלים ונשבעתי לה באלוהים שאין במרק עוף אמיתי. היא רחרחה את הקערה ותלתה בי עיניים חשדניות. מלכה רוזה ואן גוטליב קורדובה היא חזירת המחמד שלי והיא טבעונית. היא גם הרבה יותר אינטליגנטית מרוב האנשים שאני מכיר.
בתשע בבוקר צלצל פעמון הכניסה ואני התעלמתי ממנו. המשכתי להתעלם במשך עשרים דקות עד שמלכה התעצבנה ודרשה שאטפל בעניין.
"תשאיר את מה שזה לא יהיה על השטיח." צעקתי ממעמקי הספה. שמעתי רשרוש.
"אני לא יכול." לקול שנצעק בחזרה היה טון דורשני. עוד סיבה לא לפתוח.
"אז תיקח את זה בחזרה." שילבתי זרועות ושוקיים והענקתי לדלת מבט קשה. "ותשמור על השקט, אנחנו צופים בחדשות." האמת שצפינו בסרטים מצויירים. מלכה בחרה. הפעמון צלצל שוב והיא נחרה והתרוממה ממזרונה על רגליים דקות.
"תחזרי מיד למיטה." ציוויתי, מכוון אליה את השלט ולוחץ off. תשעים ושבע קילו וורודים הפיקו אנחה שהבהירה עד כמה אני חסר-תוחלת. חבית המחמד שלי התנדנדה לעבר הדלת, נשענה עליה וצווחה במלוא ריאותיה. סתמתי את אוזני רגע מאוחר מדי ולקח להן כמה דקות עד שהן התאפסו שוב.
"תחזרי מיד." צווחתי גם אני. "הוא יירה בך." אף-אחד מאיתנו לא עשה עליה רושם. אולי היא ידעה שהבית משוריין, הרי היא הייתה כאן כשהעבודות התבצעו.
"אדוני? בבקשה?"
"לא." הודעתי סופית. האם מישהו חשב שאני כזה אידיוט שאפתח דלת היום? צעדים מתרחקים, מתרחקים, נעלמים. החלק הפחות תמים והיותר מציאותי במוחי העיר שזה היה קל מדי ומשום שהאמנתי לו, העברתי את עצמי לחדר-העבודה שהוא נטול חלונות.
שתי יריות זעזעו את הקיר החיצוני ומיד אחריהן הבזקים חשמליים. לא טרחתי. לפני חודשיים התקנתי מעין כיפת-ברזל אבל, יותר כמו טלית, סביב הבית. תוך כדי גם חיזקתי את הקונצים, כפי שסבתא כינתה אותם. הקונצים נועדו למניעת התקפה מסוג אחר: משדות מגנטיים ועד היפנוזה וכן כישופים למיניהם העוברים אצלנו מדור לדור. עוד ארבע-עשרה שעות למנאייק.
בעשר הצצתי במצלמות שהיו ממוקמות בנקודות מפתח סביב הבית והחצר וקראתי:
"בואי לעשות פיפי." רצפת הבמבוק רעדה בתגובה לקול טפיפות פרסותיה. מהירות תגובה כזו יכולה להעיד על שעמום או על שלפוחית מלאה, שני מצבים לא רצויים אצל חיה גדולה. פתחתי את הדלת האחורית לכדי חריץ ובדקתי שוב את הסביבה. מלכה העיפה אותי הצידה ויצאה לענייניה.
בעודי ממתין שעון על המשקוף, בדקתי אימיילים, מחקתי ספאם ודפדפתי בפייסבוק. ואז מתוך שמי קיץ בהירים הגיע בום עוצמתי ומשהו נחת דרך עץ האורן שבקצה החצר על האדמה. בדרכו מטה, המשהו הפיץ ענפים דקים, מחטים ואצטרובלים.
"הביתה!" שאגתי כשהיא ניגשה לבדוק את החבילה. לא העזתי לצאת החוצה ובכל מקרה מה כבר יכולתי לעשות? היא לא צ'יאוואה שאפשר להניף ולשאת הביתה. נחיריה הרגישים של מלכה רחרחו סביב, היא הפיקה קול שריקה, הניפה את פלג גופה העליון והנחיתה אותו תוך שרגליה בוטשות ומרסקות כל מה שאיתרע מזלו להיות בחבילה. אבק וורדרד נישא סביבה כמו צמר-גפן מתוק.
"מל מותק, נשרף לך נתיך במוח?" חנחנתי בקולי. "בואי, אני אחמם לך חלב טעים." מלכה זקפה את סנטרה הכפול וצעדה הביתה בנדנוד מלכותי. בדרכה פנימה, היא הצליפה בי בזנבה. מתוך חיבה כמובן.
אחרי שהגשתי לה חלב ממותק, שלפתי את הפנקס הפרחוני בו מתועדים הניסיונות להיפטר ממני ורשמתי: חבילה מעופפת, תוכן בלתי-ידוע, וורוד.
שמי יהויכין בלשצר הר-יניב קורדובה, ובקיצור יהוי, ועלי לשרוד ארבעים ושמונה של עשרים ותשעה בפברואר, כדי לרשת את הבכורה או, סתם כדי להישאר בחיים. המשפחה שלי אינה מאמינה בזכויות לידה ומקדמת דנן, אלו המכריזים על רצונם להשתתף במירוץ לבכורה, יעברו סינון קפדני. האחרון שנשאר במסננת, כלומר נושם, נחשב בכור ויורש את הכוח שברשות השבט המשפחתי. במקרה שלנו: טלקינזיס וטלפורטציה למרחקים מוגבלים ומעט טלפתיה. בקיצור- טלפלא. השאר נשטפים בביוב. מגיל שלוש-עשרה שרדתי שמונה מחזורים וזה מביא אותנו להווה, התשעי במספר. לפי חשבון נורמלי אני אמור להיות גבר מקריח בגיל העמידה אבל, אלו הנכנסים למסלול הרצחני מזדקנים לאט כדי לאפשר להם להוכיח שהם כשירים לתפקיד וכדי שיישאר להם זמן לכהן בו. התחלנו שניים-עשר, אנו כרגע שישה. ארבעה דודנים, אחותי ואני שבכלל הוכרזתי נגד רצוני. וכן, ברור שניסיתי אך לצאת מהמשחק אפשר רק בשקית שחורה וגם זה, רק אם מוצאים את הגופה.
העמדתי קומקום לקפה וזמזמתי מעין לחש-נחש שהמצאתי כדי לחזק את רוחי: אחד נכשל, שני נפל והשלישי חסר-מזל. הקומקום שרק בהסכמה ואני התיישבתי עם ספל תה וספר של דרזדן. נחירות כבדות וקצובות השרו עלי שלווה ביתית נעימה ואני נמנמתי על הספה, רגליי מונחות על שולחן העץ. במבט לאחור הייתי צריך לחשוד שמשהו לא בסדר אם מלכה לא דרשה מזון או תשומת-לב. החזירה ספגה את רוב כמות הסם.
אני איכשהו הצלחתי להתעורר בזמן לפני שהעכברושים אכלו אותי. זו הייתה כנופייה של עכברושי-ענק שמישהו גידל למטרת ציד. הם היו אגרסיביים, ערמומיים ועבדו היטב כלהקה. מתוך אינסטינקט טהור תפסתי בזנבות שניים שהיו נעוצים לי ברגל והעפתי אותם אל הקיר. נפתח לי מרווח של חצי דקה להיכנס להיסטריה מהשלושה שטיפסו עלי, שניים מהם מאחור. זה כאב רצח. רצתי למטבח בצרחות, שלפתי את המטף וריססתי את אלו שעל הרצפה כמו עם להביור. את אלו שנצמדו לי לגב דפקתי במקרר וריסקתי להם את הראש. השניים מהקיר התקלפו, מצייצים קריאת מלחמה או משהו ונתלו לי על היד. מהכובד, שמטתי את המטף. הם התחילו לעלות עלי שוב כשהדלקתי את הגז והצמדתי אליו את הזרוע. הקול והריח היו נוראיים אך באופן מעוות גם משביעי-רצון.
יצאתי עם שלושה ביסים עמוקים בשוקיים, חורי שיניים, כוויה בדרגה שנייה בזרוע ושריטות על הגב. לקחתי נשימה מכוננת וניגשתי לנקות את הדם ואת החומר הצהבהב שתסס מהחתכים וחבשתי את הכוויה ואת הפציעות אליהן יכולתי להגיע. יש מצב שהם היו מורעלים או מוכי-כלבת, חשבתי תוך שאני צולע לבדוק מה שלום ירום הודה המלכה.
שעה אחר-כך התחלתי להקיא. זה אפילו לא היה הספגטי בולונז שאכלתי אתמול בלילה,. הנוזל החרדלי צרב את דרכו החוצה מהגרון ותסס במי-השירותים. אני כנראה מקיא אקונומיקה, החלטתי. ישבתי ברגליים פסוקות משני צידי האסלה והחזקתי את ראשי שלא ייפול פנימה. מלכה דפקה את עצמה בדלת, דורשת להיכנס.
"לא כדאי לך." חרחרתי וזה כאב משהו פחד. שמעתי אותה מתיישבת ומתחילה לייבב בקול של כינור לא מכוון בצירוף נחירות. נשכבתי אחורה ופתחתי את הדלת במאמץ. מלכה רחרחה את פניי ועזבה.
"אמרתי לך." אמרתי בלי קול וחזרתי לתסוס ולגסוס מעל האסלה. מי שהכין את המספרת הזאת, עבד חכם. היה לי חשד שזה דוד נריה. מוות מלוכלך ומסריח ועוד שימוש ציני בחיות נראה כמו משהו שיעלה במוחו המטונף. אבא שלי היה יותר פואטי בגישה שלו להרג. עשיתי חשבון מהיר, לפטריאכים של המשפחה מותר היה לנסות להרוג את המשתתפים שלוש פעמים בכל עשרים ותשע, אך לא ידעתי אם החבילה והעכברושים נחשבים אחד או שניים? וגם לא איך אני מגיע למזרק האטרופין שבמטבח.
קול סירנה מחריש העיר אותו מחצי-עילפון. הקול התקרב, התקרב ונדם. דפיקות בדלת. צלצול. דפיקות. בקושי הרמתי את הראש לחצי-התורן. הם לא יוכלו להיכנס עם כל ההגנות, אפילו אם ארצה ואני כמעט בטוח שלא ארצה. בכלל, מי קרא להם? צעקה מטעם השכנים, חילופי דברים והם עזבו.
הייתי בדרכי למטבח בזחילה קרבית, כשמלכה דהרה אלי, אוחזת בפיה חצי מתכולת מגירת התרופות. הרמתי את מזרק החירום מהערמה המרויירת, תקעתי בירך והתמוטטתי.
מלכה חילצה אותי מתוך קערת המים שלה לפני שטבעתי. היא העניקה לי מבט נוזף כמו שרק חיה יכולה להעניק לווטרינר. ירקתי, לקחתי כמה נשימות רדודות וטיפסתי על כיסא. צריך לעשות כמה החלטות. האם אני נשאר בבית ולוקח סיכון שיורידו עליו פצצה? או יוצא החוצה ושם קרוב לוודאי שאני אמות ואולי גם אחרים. מלכה השתרעה על מיטתה ועצמה עיניים וכך הוחלט שנשארים.
שלא תטעו, אני לא בנאדם טוב. אפילו לא קצת. אני פחדן, חמדן, נשכן, נטרן ומרוכז בעצמי באופן כללי. זו לא אבחנה שלי אך היא מקובלת עלי. אם הייתי צריך לבחור מישהו שיעמוד בראש השבט, לא הייתי נכנס לרשימה אפילו לו הייתי המועמד היחיד. אני בטוח שאבא שלי זרק אותי פנימה רק כדי להיפטר ממני ואני, כהרגלי, אעשה הכל כדי לאכזב אותו. עד היום הוא לא מבין כיצד במקום ילד הפלא שציפו לו מהזיווג שלהם, יצא אחד שמנמן עם משקפיים.
חיממתי את המרק ואכלתי שתי מנות. אחר-כך חתכתי סלט פירות ופיתיתי את מלכה לרדת לבונקר במרתף. היא לא אהבה את המדרגות התלולות אבל הריח המתוק עשה את שלו. נעלתי את הדלת הכבדה והפעלתי מסכים. שישה היו מחוברים למצלמות ואחד לטלוויזיה. עשר שעות למנאייק.
צפינו ב-SNL כשנורה כתומה סימנה שאחותי מתקשרת. קיבלתי את שיחת הוידאו ומיד התחרטתי. מתת, אחותי, שכבה חסרת תנועה במיטת בית-חולים סטנדרטית מחוברת למכשיר מצפצף ולטפטפת. תחבושות כיסו את חזה ואת עינה השמאלית. יותר מזה לא נכנס לפריים.
"מר קורדובה?" קול נטול פרצוף בירר.
"כן." הסכמתי.
"אני אחות. מצאנו את המספר הזה בנייד של הנפגעת. האם אתה מכיר אותה?" הסכמתי שוב.
"היא קורבן של תאונת דרכים קשה. האם סוג הדם שלך O?" שיט.
"כן, אבל אין ביכולתי להגיע אליכם לתרום דם." הודעתי חד-משמעית. "חוץ מזה אני יודע שיש לכם בבנק-הדם משום שאני תורם קבוע."
"הממ." הטו היה בלתי-מרוצה בעליל. "בנק הדם אינו יכול לספק לנו כלום בגלל כשל במערכת המחשוב." קיללתי משהו צבעוני ובלתי-אפשרי מבחינה אנטומית.
"אני יכול להגיע אחרי חצות." תופפתי עם היד על השולחן ועם הרגל על הרצפה. וכאילו מכשיר ההנשמה שמע אותי, הוא התחיל לצפצף צפירות עולות ויורדות. ידיים בלטקס כחול וראשים בשיער אסוף נכנסו ויצאו מהתמונה. צעקות, גלגלים ורגליים רצות. מישהו הסיט את המסך לכיוון הרצפה. רגע מאוחר יותר המסך הורם אל מצח חרוש מעל עיניים כהות. "אני מצטערת, מר קורדובה. היא נכנסת לניתוח והיא זקוקה לשתי מנות דם. אתה הכי קרוב." המסך החשיך וגם המחשבות שלי.
האם יכול להיות שמי שפגע בה, בכוונה לא הרג אותה כדי למשוך אותי החוצה? מתת מבוגרת ממני בעשור והקשר ביננו התמצה בעיקר בכך שהנחנו זה לזו ושטיפלתי בחתול הגריאטרי שלה. במילים אחרות, מכל משפחתי היקרה, היא הייתה הקרובה אלי ביותר. שפשפתי את עורפי המתוח. האם אבא ישתמש בה בצורה צינית כזו? גרוע מכך, האם כל העניין מפוברק ושניהם תכננו את המהלך יחד? זה היה בניגוד לתקנות לשתף את אחד המתמודדים אבל, עבור כמה מאיתנו התקנות תקפות רק אם נתפסים.
"מה נראה לך?" התייעצתי. שותפתי הרימה אלי חוטם רוטט, עטור מיץ תותים וניגשה להניח את ראשה בחיקי. "באמת? את רוצה לבוא?" למלכה יש ג'קט של חיה טיפולית וגם תעודות שחתום עליהן רופא כלומר, אני. התרוממתי מהכיסא באנחה ובכלל לא עלה על דעתי שעם ההרעלה והחומר שהזרקתי לא כדאי שאתרום דבר.
הרמתי את תיק החירום, זרקתי פנימה כמה מיכלי פלסטיק וחומרי חבישה. הורדתי מהקיר רובה הרדמה טעון בחץ שיכול להרוג גודזילה. סרקתי שוב את המצלמות לשכיב מרע. כלום. לא אנשים, לא חיות, לא עשן ולא אש.
"יאללה מותק. מה שיהיה, יהיה." שלחתי מבט נוגה אל הסיכוי הכי טוב שלי לשרוד ופתחתי את דלת הבונקר. מלכה יצאה לפני ואז רגע לפני ששחררתי את הידית עצרתי. משהו הטריד אותי: איך האחות ידעה שאני הכי קרוב?
"אחורה." שאגתי אל מלכה שכבר הייתה בתוך קערת האוכל שלה. "מלכה." ייללתי בחוסר-אונים, נכנסתי לבונקר ונעלתי אותה בחוץ. הם כנראה שתלו אצלי את חומר-הנפץ לפני המון זמן. אולי אפילו לפני שעברי לכאן. הקירות שמעלי הזדעזעו, מסכי-הטלוויזיה החשיכו וכיבו איתם כל שביב אור ואהבה שעוד שרד בנפשי. חמת זעם איומה טלטלה אותי ואני התכופפתי להקיא מיצי-קיבה מרים. ראיתי אדום בעיניים, שמעתי אדום, טעמתי אדום והרחתי אותו. אדום מתכתי של דם. הרכבתי על הפרצוף מסיכת אב"כ, כיתפתי שוב את הרובה ועליתי לבדוק.
המטען הוטמן בסלון שלי לשעבר. דרך עננת עשן מחניקה וממטרי-נסורת עשיתי את דרכי למטבח, מגשש בכפות-הידיים והרגליים. נכשלתי פעמיים על שאריות של רהיטים וקירות פנימיים ופצעתי את ברכיי מהשבבים החדים. לא הזיז לי כי הגוף שלי עבד על אדרנלין.
גילית את הרגליים האחוריות של מלכה מבצבצות מתחת לשולחן-האוכל המרוסק. שאר הגוף היה שרוע במרחק מה משם בתוך שלולית דביקה. הוריתי לדמעות להתאפק ולצער לשחרר את הגרון ובדקתי מסביב כדי לוודא שאני לבד. בטח לבד, גיחך קול בתוך גולגולתי, מי יפוצץ בית כשהוא בפנים? חזרתי אליה וגיליתי שהיא עדיין נושמת ושאני אצטרך לשחרר אותה מהעולם הזה. מחשבות אדומות כהות כיסו לי את שדה המחשבה ונשבעתי לעצמי שאם אצליח להתרכז בהווה, אחזור לתוכניות הנקמה שלי מיד כשאסיים.
שחררתי את הרובה וכיוונתי אותו אל בסיס ראשה של חברתי. עיניים שחורות נפקחו ובהו בי ומלכה ניסתה לעמוד. קיללתי והורדתי את הרובה. פשטתי את חולצת הכותנה וקרעתי את השרוולים בכוח שלא היה קשור לשרירים כדי להכין חוסמי-עורקים. טוב שלא יריתי בה משום שברגע הבא דמות מעורפלת פרצה דרך הדלת ואני יריתי חץ הרדמה באבא שלי רגע לפני שההתקפה המנטלית שלו פגעה במוחי.
מאוחר יותר הסברתי לחוקרים שלא היה ברשותי נוגדן וקיוויתי שהם לא יבחינו בבליטה הגדולה בכיס האחורי של הג'ינס.
כשחזרה לי הנשימה הזמנתי אמבולנס פרטי. לאחר דין ודברים וחילופי מזומנים העמסנו את שני-שליש מלכה על אלונקה. הם גם הרשו לי לחבר אותה לעירוי כשהצגתי כרטיס ווטרינר. במרפאה שלי עבדתי ארבע שעות כדי לחבר את השסעים שנותרו מחלקה האחורי של מחמדתי.
אחותי יצאה מהעניין בריאה ושלמה כתמיד אך בגלל מעורבותה ברמאות, היא נזרקה מהמרוץ ומהמשפחה. אני די מקנא בה.
עוד שבוע מיס פיגי מקבלת כיסא גלגלים המותאם למידותיה ובסגול נצנצי. בין לבין, מכרתי את הריסות החורבה העירונית ובצירוף הכסף שקיבלתי מהביטוח קניתי חווה צנועה במונטנה, רחוק מהמשפחה.
ושוב יש לי ארבע שנים עד הסבב הבא ואני מתכונן, אוי איך שאני מתכונן. אני והחיות.