משחקים מאת חנן מסר

ממהרים לאט

עכשיו

הערב ירד. השמש שקעה זה לא מכבר ואנשים מיהרו מעט פחות. חלונות ראווה לבשו תאורה משנת החלטות ובתי קפה ומסעדות התמלאו לאיטם בלקוחות. עוד יום עמד לשנות את מיקומו על פני בימת הזמן, מותיר אחריו ציפיות והבטחות וויקטור אחד, שישב שעות ארוכות במטבח ביתו, בוהה בדף הנייר השרוע על השולחן שלפניו כגוויה קרה ואסורה למגע. ויקטור המתין לצאתן לחופשי של האותיות השבויות בתוככי העפרון המחודד שאחז בידו כבר שעות, אבל מאום לא קרה. דף הנייר נשאר ריק. חף מכל סימן ואות. והזמן חלף. שלושה חודשים פחות יומיים עברו מאז החליט ויקטור לקחת חופשה ללא תשלום ממקום עבודתו, וכל יום שנעלם מחייו נצלב בדיו אדום במעמקיו של יומן כיס קטנטן, אותו קנה בחנות לכלי כתיבה שמעבר לרחוב. בתחילה הוא חשב לתלות על קיר המטבח לוח שנה גדול שיזכיר לו שעליו למהר ולעשות דבר מה, אבל זה לא היה רעיון טוב. הזמן היה יקר לו, ופנקס קטן הצמוד תמיד לגופו נראה כמתאים יותר לעקוב אחריו. אחר הזמן. שבלעדיו אין חיים בכלל. ויקטור היה משוכנע שבעתיד הקרוב יגיע יומן הכיס אל העמוד הנכון, אל פיסת הזמן המתאימה בה סוף סוף משהו יקרה, והחורים השחורים החגים בזכרונו כענני גשם חסרי מנוחה ומחשיכים את מוחו, יתכווצו ויתבהרו וישנו כיוון.
וכשהשינוי יתרחש, באופן מיקרי ואולי ברגע של השראה, הוא יצליח לעשות את מה שכבר הרבה זמן רצה שיקרה. הוא יניח את קצה העפרון על הדף הבתול וישרבט אות ועוד אות ויבנה מילה, ולאוויר הנייר ייוולדו משפטים ושורות, רעיונות, ואולי גם חופש וגאולה.

אבל הכל קרה מעט אחרת מכפי שויקטור דמיין לעצמו. מוחו לא נוקה מענני הגשם ומהחשיכה שעטפה אותו, ויומן הכיס לא התדפק בקולי קולות על דלתו של תאריך מיוחד. בוקר אחד הוא הזדקף בכסאו ונאנח חרישית, ומבלי מחשבה מקדימה או היסוס כתב במהירות- "תודה, אני אחכה ברחוב עם המזוודות."

פעם

ויקטור מיהר מאוד באותו יום. הוא התעורר באיחור גדול. הפקיד מתחנת המוניות הרגיע והבטיח שמיד, תוך חמש דקות ואולי אפילו פחות, תגיע מונית שתסיע אותו לשדה התעופה. האיש לא שכח להוסיף שזהו כנראה יום המזל של ויקטור כיוון שהנהג שיגיע עוד מעט לאוספו הוא הזריז בתחנה, וזה לא נהג אלא נהגת ושמה הוא דבי. דבי המהירה. לויקטור לא היה אכפת האם נהג או נהגת יגיעו לאסוף אותו. הוא רק רצה להגיע לטיסה בזמן.
בערב הקודם הוא התכונן לאט וביסודיות לנסיעה והכין רשימה מסודרת של דברים אותם תכנן לקחת איתו. שלושה זוגות נקיים של תחתונים, שלושה זוגות גרביים, חולצות ומכנסיים ארוכים וקצרים וגם בגד ים וספר ומחשב נייד, ואריזת וואקום עם הקפה השחור האהוב עליו ומזלג חשמלי. הוא לא סמך על הקפה שמציעים בבתי המלון. את כל זה הוא ארז במזוודה קטנה ובתיק צד, ורק את מברשת השיניים וכלי הגילוח השאיר במקומם לשימוש בבוקר המחרת. לאחר שסיים לארוז כמעט הכל, הוא נכנס למטבח.
מידי יום, לפני ארוחת הערב, נהג ויקטור להתיישב על אדן חלון המטבח, להישען לאחור כשרגל אחת משתלשלת החוצה והשנייה נשארת בפנים, בשמאלו כוסית יין ובימינו סיגרית מנטול דקה וארוכה. הוא אהב לבהות דקות ארוכות ברחו
שמתחתיו, להתבונן בעולם מבלי לראות דבר, לשאוף ולנשוף מהסיגריה וללגום לגימות זעירות של יין אדום כדם.
פעם צילמו אותו בתנוחתו האהובה, ולמחרת הופיעה תמונתו בעמוד האחורי של העיתון מלווה בכותרת לא מחמיאה ששאלה האם לגבר האלמוני המופיע בתמונה, יש איזשהו סיכוי להשיג משהו בחייו. ויקטור נעלב וחשב לרגע לתבוע את העיתון והצלם על פגיעה בשמו הטוב, אבל מעט מאוחר יותר נרגע וויתר על הרעיון. הצילום היה גרוע ואיש לא יכול היה לזהותו. אבל הפעם, בערב שלפני הטיסה, הוא החליט לוותר על הסיגריה והיין ועל הישיבה על אדן החלון. הוא אכל סלט ירקות תפל וחסר תבלינים ושני טוסטים מעט שרופים וחסרי חיים מרוחים בשכבה דקה של גבינת עיזים. כשסיים לאכול שתה מעט מיים מהברז ובעשר בלילה, הרבה לפני שעת השינה הרגילה, נכנס למיטה ונרדם תוך דקה. והנה כעת הגיע בוקר הטיסה ונשארה כשעה ורבע לרגע ההמראה, ולמרות כל ההכנות הזהירות בערב שלפני, מצא עצמו ויקטור ברחוב עם מזוודה לא גדולה ותיק יד, רעב וצמא ועצבני ובאיחור רציני, כשמאות ואלפי מכוניות ומוניות חולפות על פניו באדישות מרגיזה. ויקטור נכנע. הוא לא יכול היה להמשיך ולחכות למונית שהזמין, זו של דבי המהירה. הוא הניף את זרועו ומייד, תוך שנייה ואולי פחות, נעצרה לידו מונית חדישה ומבריקה. הנהגת, חייכנית ואדיבה, פתחה לפניו את הדלת וקדה קידה מנומסת קטנה, התעקשה להכניס בעצמה את המזוודה לתא המטען וחזרה להתיישב מאחורי ההגה, שואלת מתי הטיסה. "אל תדאג" היא ציחקקה בהנאה כששמעה כמה מעט זמן נותר, "אני אוהבת אתגרים כאלו. אנחנו נגיע בזמן." היא לא נסעה מהר מידי, וגם לא לאט, ולאחר זמן קצר הבין ויקטור שנפל לידיה המיומנות של קוסמת ואולי גאונה. היא ניצלה כל מרווח קטן ואקראי בין מכוניות, משתחלת ומתגנבת באלגנטיות של צלופח חלקלק וזריז מבלי לעורר מהומות או צפירות מחאה מצד אלו שהשאירה מאחור.
"את נוהגת נפלא" החמיא לה ויקטור, והתכוון לכל מילה. "איך את עושה את זה?"
"תודה תודה" היא הודתה וצחקה צחוק גדול. “זה לא מסובך בכלל. זה בדיוק כמו לרקוד טנגו, ואת זה אני עושה כבר שנים רבות." היא הפנתה את ראשה מעט הצידה ובדקה את הקורה במראת הצד, וגומות חן נפלאות הופיעו על פניה והציגו עצמן לעולם. "טנגו?” חזר ויקטור בהיסוס על מילת הקסמים, מוודא ששמע נכון. הוא חיטט במהירות במוחו ולא הצליח למצוא כל קשר בין טנגו לנהיגה. הוא ידע שהטנגו נולד בדרום אמריקה ורוקדים אותו בזוגות, וזה היה בערך הכל.
“בן זוגי הדביק אותי בחיידק הטנגו” המשיכה הנהגת ועקפה בזריזות שתי מכוניות מהססות, ”ושם, על רחבת הריקודים, למדתי שהדבר החשוב ביותר הוא להשתלב בקצב ובתנועות הגוף של בן או בת הזוג, ולנצל את המרווחים והמהירויות השונות של שאר הרקדנים שמסביב. וזה בדיוק מה שאני עושה בכבישים. משתלבת ומנצלת מרווחים ומהירויות.”
"מרשים מאוד. מרשים מאוד. וכל כך הגיוני ופשוט כל מה שאמרת. זו כנראה הדרך הנכונה להתקדם בדרכים, ואולי בכלל בחיים" הסכים ויקטור ושאל לשמה. "דבי. אתה יכול לקרוא לי דבי המהירה. ככה כולם מכנים אותי," ענתה ושתקה. גם ויקטור שתק. הוא ראה את המבט המהיר ששלחה לעברו ממראת הנהג והחליט להתעלם. לא היה לו מה לומר.
"והאמת היא" הוסיפה דבי לאחר זמן קצר, “שאני לא נהגת מהירה. הנהגים האחרים הם האיטיים וחסרי היכולת להחליט מה הם רוצים לעשות על הכביש. אולי גם בחייהם הם מתנהגים כך. בעצם העולם כולו נהיה הססן וחסר יכולות החלטה וכיוון.”
ויקטור שתק. לא הייתה לו דיעה מבוססת על בעיות ההתנהגות של העולם. הנסיעה המשיכה בדממה מוחלטת. כשהגיעו לשדה התעופה, סירבה דבי לקבל כל תשלום. ״התענוג היה כולו שלי ואני בטוחה שניפגש שנית. ובקרוב.״ אמרה ונעלמה.
מעט מאוחר יותר, במטוס, בירך ויקטור בנימוס את הקשישה שהתיישבה במושב שלצידו. הם שוחחו מעט על מזג האוויר ועל עניינים כאלו ואחרים שתפסו כותרות בתחנות הטלוויזיה ובעמודי החדשות, ולאחר שהחליפו דעות מרושעות על האוכל הנורא שבמטוסים והמושבים המתכווצים ומתקצרים בדיוק כמו החיים, עצם ויקטור את עיניו. ופקחן שנית. הקשישה שלצידו שלחה אליו חיוך רחב. "נסה שוב אחרי הארוחה. תמיד קל יותר לישון על בטן מלאה."
"את צודקת. אין כמו מנוחה או שינה אחרי ארוחה.” ויקטור בחן מזווית עינו את שותפתו לטיסה. היא ישבה זקופה וערנית, רגליה
הארוכות שלוחות לפנים ולגופה חליפת שאנל קלסית שחורה. היא שיגרה אליו שנית חיוך קטנטן מעיני תכלת חדות וצלולות, וויקטור ראה בעיני רוחו את עשרות הגברים שבורי הלבב שהותירה מאחוריה במהלך השנים.
"שמי דבי" הציגה את עצמה הזקנה והושיטה לעברו יד דקה וענוגה.
ויקטור לחץ את ידה בזהירות. "נעים מאוד. ויקטור.” גל קור קטנטן צימרר את מתניו ועשה דרכו לעבר עורפו. ישנן המוני נשים ששמן דבי ואין כל סיבה לדאגה או להרהורים מחפשי סיבות והגיון, חשב ויקטור במהירות. הוא זכר במעורפל שישנן מדינות בעולם המפרסמות מידי מספר שנים את רשימת השמות המותרים לבחירה לנולדים החדשים, אבל לא היה בטוח האם מדובר היה בשמות של בני אדם או כלבים.
"ויקטור, ויקטור" גילגלה הקשישה את שמו בלשונה, עוצמת את עיניה ומלקקת באיטיות את שפתיה המשוחות בשפתון אדום, טועמת ולועסת את הצליל ואת אורך הנשימה הדרוש, מתקשה להגיע להחלטה.
“אני חושבת שהוריך עשו בחירה מעולה כשהחליטו שויקטור יהיה שמך,” אמרה לבסוף, מחייכת, מרוצה מעצמה. שתי גומות חן שובבות פרחו על פרצופה הלא צעיר. ויקטור הנהן בשתיקה. הוא לא אהב וגם לא שנא את שמו ובוודאי שלא חשב שיש בו משהו מיוחד הראוי לניתוח ולשיחה. גם לא היה אכפת לו האם הוריו הצליחו בבחירתם באופן יוצא מהכלל. הוא מעולם לא אהב את הוריו ולא רצה לדבר עליהם. ויקטור עצם את עיניו ונרדם.

עכשיו

"תודה, אני אחכה ברחוב עם המזוודות."
וויקטור לא וויתר. כבר שעות ישב ובהה בדף הנייר ומאום לא השתנה. ענן שחור משחור ריחף בכבדות במרחבי מוחו והסתיר את המשפט הגרוע שכתב, מאיים לבלעו ולהותיר אחריו חלל עצום של דף נייר נקי ולבן. גם שעון הקיר הישן התלוי על קיר המטבח לא הראה כל סימני רחמים ולא התחשב במצבו. הוא רק המשיך לתקתק עוד סיבוב בדרכו אל האין סוף. וויקטור נכנע. הוא אחז במחק והמתין, וכששעון הקיר השלים הקפת מעגל חיים נוספת בת שישים שניות, החל למחוק אות ועוד אות, מילה ומשפט, והרגיש מעט יותר טוב. הוא לא הבין מדוע המשפט שחיסל זה עתה, דווקא הוא, הצליח לזנק מבעד לעלטה שעטפה את הרחשים והזרמים שהכילו את זכרונותיו ולמצוא את הדרך המסובכת והפתלתלה אל חוד העיפרון, ואל דף הנייר הבתולי והנחשק. הרי יכול היה באותה קלות לכתוב משהו כמו ״בלילה הכי חם של השנה״, ולהמשיך לנסות ולספר על פרוור שקט ומנומנם בצפון העיר, ועל טלפון המצלצל בתחנת המשטרה השכונתית ועל קול מוטרד, צרוד משינה, המספר לאוזן הרשמית שענתה לשיחה על יריית אקדח שנשמעה מהבית השכן, שם גר לו לבדו ויקטור, בחור שקט וידידותי לסביבה, שתמיד מוכן לעזור לקשישי הרחוב עם שקית קניות כבדה, תיקון קטן בבית או סתם פטפוט שעושה טוב על הנשמה. האוזן הרשמית, חסרת סבלנות, קטעה את שטף הדיבור המודאג, וחמש דקות לאחר מכן כבר עזבה ניידת משטרה את ויקטור לנפשו בפתח ביתו, כשברור לכולם שהוא חי וקיים, והקול המוטרד המדווח כנראה חלם על ירייה או שמע משהו לא ברור, וכל העניין בכלל לא חשוב.
ויקטור – זכר צעיר בריא ועשיר ידע שעליו להיות מאושר, ואם לא מאושר אז לפחות שמח בחלקו ובמצב רוח טוב. אבל הוא היה עצוב ומתוסכל. הפחד והשקרים ניצחו שוב בקרב הנצחי והבלתי נלאה, והוא לא הכניס את השוטרים לביתו והובילם למרתפו הסודי. הוא גם לא סיפר להם שלפני מספר שעות, כששמע נקישה על דלת ביתו ומצא שם את שכנתו הצעירה מהבניין שממול מבקשת סוכר, הוא הכניסה לביתו והכין לה ולו כוס קפה והזמן עבר עליהם בנעימים. הם דיברו על השכונה היפה שלהם וריכלו על השכנים, החליפו דעות על ספרים ומוסיקה וגילו שהם אוהבים לבלות באותם מקומות ומעדיפים יין אדום ומתרחקים מסמים. והערב היה נהדר ומרגש ומלהיב וויקטור הציג את עצמו ושאל לשמה.
״דבי״ אמרה, וויקטור הנהן ראשו בהסכמה, ירה בה והטמין במקלט את גופתה.

והעולם שלו השתנה. ושלשה חודשים פחות יומיים חלפו מאז יצא לחופשה ללא תשלום, וקפיץ גמיש ובלתי נגיש המגרד ומשפשף עצמו לדעת נולד בתוככי ראשו. מידי פעם נמתח הקפיץ עד לקצה גבול יכולתו ולוחץ בכל כוחו על דפנות ראשו, צורח ומכריז בקולי קולות שהוא כאן, והוא לא רוצה להישכח אפילו לא לרגע אחד. אבל לפעמים הוא מרפה אחיזתו ללא כל התראה או סיבה. וכשזה קורה, נולד במעמקי נפשו צחוק חרישי הממלא את המרחב שבין אוזניו ומרעיד את גופו, וחרחור עקשן ויבש כשל אחד המתקשה לנשום משתלט עליו, ומקשה
על מאמציו להמשיך ולחיות. וויקטור לא מצליח לישון יותר בלילות. וכבר שלושה חודשים פחות יומיים הוא יושב מול דף נייר שומם, מצפה למילים ומשפטים שיופיעו וימלאו את הריק הלבן.