הוא עומד על הקצה, סופר לאט "אלפיים שבע מאות עשרים וחמש, אלפיים שבע מאות עשרים ושש, אלפיים שבע מאות עשרים ושבע…" כפות רגליו מרחפות כמעט לגמרי באוויר. רק קצות האצבעות מחזיקות אותו מליפול. נאחזות בקצה המדרכה. ידיו באוויר, עוזרות לו לשמור על איזון מושלם. פניו המזוקנות והעייפות מביטות למטה אל המדרכה והאצבעות. עיניו מרוכזות ומצומצמות. החושך מתפרס מאחוריו. חושך מהסוג האפל ביותר והרגוע ביותר.
פני הנחש מביטות בפני הנשר. חלקות ומלאות באבנים נוצצות, מביטות בעיני הנשר המתות. פני הנשר אינן מביטות בהן בחזרה, הן מופנות קדימה. כמו עיניהם של שאר הנשרים. קפואות ומאובנות. הם כולם עשויים מאבן מחצב, מהסוג שהגיע עם ספינות החלל של המשלחות הראשונות. היום היא יקרה ונדירה מדי בשביל שיפסלו ממנה, אבל כנראה שפעם זה עוד היה מקובל. הנשרים נראים כמו העתקים זהים אחד של השני, מוצבים בשורה ישרה. רק הנחש המוצב בקצה השורה נראה חריג ובולט. הם כולם על עמודים. גם הנחש. עמודי אבן ישנים המלאים בחריטות. הנשרים עומדים בראשם, רגליהם מוטמעות באבן. הנחש מתפתל סביב העמוד, ורק ראשו מונח בקצהו. העמודים עומדים בשורה ישרה. גם הם, ממש בקצה. בינם לבין המזוקן מפרידים רק כמה מטרים בודדים של שביל עפר. הוא לא מביט בהם. הוא מרוכז יותר מדי בספירה ובאצבעות. כאילו כלל לא מודע לקיומם.
העמודים עצמם גבוהים ועבים. שלושה אנשים נזקקים כדי להקיף כל אחד מהם. כשהייתי קטן יותר הם היו נראים לי עצומים. הייתי עומד לידם ורואה איך הנשרים והנחש נוגעים בשמיים, מתכסים ומתחככים בעננים. היום הם סתם גדולים. עמודים רגילים לגמרי (וזה לא שיש משהו רגיל בעמודי אבן שמוצבים בשורה. אבל אתם יודעים). מדי פעם, כשאני שוכב על הדשא ומביט עוד נדמה לי שאני מצליח לראות ענן מלטף את ראשו של אחד הנשרים. אבל דבר כזה קורה רק לעיתים נדירות במיוחד. ועכשיו לילה, אז גם אם הייתי מנסה לא הייתי מצליח לראות.
בכלל, העמודים הם לא הדבר היחיד שייחודי בגן הזה. אמא שלי סיפרה שבנו אותו כשהייתה ילדה כמענה לילדים של השכונות החדשות. מאז כבר נבנו המרכזים המעופפים וגני המולטימדיה, והגן נשאר כמו שהוא. שנים ניסיתי להבין מה חשב לעצמו אותו הדוכס שאישר בניית גן ציבורי בקצה של הכל, על הגבול עם השטחים הפראיים. אולי חשב שהפסלים הגבוהים יספיקו כדי להבריח את הנודדים והזרים המסתובבים. בכל מקרה, דווקא האווירה המיוחדת של השממה והגוון המפחיד של הפסלים תמיד משך אותי לכאן בתור ילד. למרות שגרנו באזורים המרחפים.
"אלפיים שבע מאות שלושים, אלפיים שבע מאות שלושים ואחת…" ממשיך המזוקן. רגליו רועדות. נדמה לי שאני יכול אפילו לשמוע את הרעידות. את קולו בכל אופן, אני שומע חזק וברור. בכל הגן שומעים אותו. גם אותם הילדים והנערים שהסתנוורו מאור ההולוגרמות ובאו לשחק ולרוץ על הדשא, גם אליהם מגיעה הספירה המונוטונית. הסיבה היחידה שאף אחד מהם לא מעיר לו היא כי הם מתפעלים יותר מדי מכמה הוא מרוכז בה. גם אותו אני זוכר מאז שהייתי קטן, כל ערב הוא מגיע לכאן, נעמד על קצות האצבעות וסופר. מנסה לשבור לעצמו את השיא כמו במין משחק מתמשך ואין סופי.
אף פעם לא הפריע לי להקשיב לו. גם עכשיו, המספרים מתנגנים בראשי כמו א-קפלה מלכותית. ליוני הרבה יותר קשה. לא משנה כמה שנים אני והוא שיחקנו כאן, הוא אף פעם לא הצליח להתרגל. גם עכשיו, הצליל של הקול הזקן מוציא אותו מדעתו. אבל אני יודע שהוא לא יעז לעשות שום דבר בנידון.
"מה הקטע של האיש הזה?" הוא פונה אליי. שנינו יושבים על הספסל ליד השיחים. הדשא והילדים המשחקים מאחורינו, לפנינו העמודים ואחריהם האיש והחושך. יוני מביט קדימה. "אני מתכוון. כל לילה הוא מגיע לכאן, עומד על הקצה המטופש של המדרכה עם העקב למעלה כאילו הפאקינג חיים שלו תלויים בזה. סופר כמו איזה שעון שוויצרי. קודם כל אני לא מבין בכלל למה אף שוטר עוד לא גירש אותו מכאן. עוד דוגמא לתפקוד הנהדר של הדוכסות. ואם כבר נגיד והייתי משוגע כמוהו, הייתי הולך לרדוף אחרי חתולים באחד הגנים החדשים. ספירה כזו כבר הייתה הורגת אותי משעמום". אני מביט באיש המזוקן ומקשיב, משועשע. "לדעתי זה דווקא מקסים" אני אומר.
זו הפגישה האחרונה שלנו. שלי ושל יוני. מחר הוא נוסע. מצטרף לעוד משלחת לצד המערבי של שביל החלב. זו נסיעה בלי כרטיס חזור לצעירים שנמאס להם מהבית ומחפשים עתיד רחוק ככל האפשר. יוני הוא בדיוק מסוג האנשים האלה. הוא נרשם במטרה להישאר שם לפחות בשלוש השנים הקרובות. להתחבר קצת לאנשים מסוג אחר, ואחר כך, כשיהיה לו מספיק כסף, הוא מתכוון לנסות להתקבל לבית הספר ללימודים גבוהים לכלכלה, במטרה לנהל את אחת מהחברות הענקיות האלה שבונות מושבות חדשות ומוכרות אותן לרפובליקה. הכול כמובן הרחק הרחק מכאן.
אני מכיר אותו מאז ששנינו היינו ילדים קטנים, ומעולם לא היה שבוע שבו לא נפגשנו. על הנסיעה שלו אני יודע כבר בערך חודשיים וחצי, ואני עדיין לא מעכל. הכי קשה זה עכשיו, במפגש האחרון הזה. אנחנו יושבים כבר חצי שעה בערך ובוהים באוויר. מדברים על כלום. מהרגע שהתיישבנו אני מרגיש כמו מין כתם שחור שיושב לי במרכז החזה ולא זז. אני לא מעז לדבר על כך, אבל נדמה לי שגם על יוני יושב סוג של כתם כזה.
אני נשען אחורנית ופורס את הרגליים קדימה. יוני קם ומתמתח. השכמות שלו בולטות החוצה והוא נראה כמו מלאך פצוע, או תרנגולת שמכינים לשחיטה. "אם היית רוצה שיהיה לך כוח על אחד. איזה כוח היית רוצה שהוא יהיה?" אני שואל. רק כדי להגיד משהו. "הייתי רוצה לדעת לעוף" יוני אומר. "כדי שאוכל להתעופף ולברוח מכאן. להשאיר את כל הזבל מאחור". זו תשובה מוזרה. ובכלל, גוון קולו לא נעים. כבר מתחילת הערב זה היה כך. התשובות שלו שליליות ומרוחקות. כמו תהום שפעורה בינינו. "אבל אתה עושה את זה" אני אומר. "אתה טס מפה לצד השני של הגלקסיה. בדיוק כמו שרצית". "עזוב" הוא אומר. משליך את ידו כסימן לביטול. "זה ממש לא הולך להיות כמו שדמיינתי. הולכים לתקוע אותי באיזו עבודה מסריחה עם עוד מאתיים צעירים משוחררים מהכפרים. אני הולך לעבוד כל היום ולישון בלילה כמו עטלף מצ'וקמק במיטות ההפוכות שלהם. כייף לא יהיה שם". המילים שלו מפתיעות אותי. "אז למה אתה נוסע?" אני שואל. "למה לא לבטל?" השאלה שלי מעצבנת אותו, אבל הוא מתאמץ להיות סבלני. "כי שילמתי כבר. וכל העניינים עם הביטוח… ובהתחלה זה היה נראה כל כך מושלם. רק אתמול בלילה פתאום קלטתי מה אני עושה". הוא שותק ומתחיל להתנדנד במקום. מה שקורה בדרך כלל כשהוא לא מוצא את עצמו. מעלינו פנס הרחוב נכבה ולאחר כמה שניות נדלק שוב. עדיין יש בו נורה מהסוג הישן. אף אחד לא טרח להחליף אותה.
"אבל יהיה טוב. בכל מקרה עדיף מכאן". הוא מחכה לרגע ומביט בי. "פעם אחרונה שאני רואה אותך, אני לא רוצה לקשקש בשכל". אני מביט בו בחזרה, ביוני. סוקר אותו מכף רגל ועד ראש. עורו שחום ואת פניו מעטר זקן קטן ולא מסודר עטוף זיפים מפוזרים. כל כך מוזר להביט בו ככה ולדמיין איך הוא עובד על איזה כוכב מרוחק. מתחבר לכפריים. ועוד יותר מוזר לי לדמיין שהוא לא כאן. הכתם השחור מתפשט וגדל.
אני מתנער מהמחשבות האלה וחוזר להביט בפסלים ובעמודים. יש שבעה מהם. אני סופר שוב כדי לוודא, בפעם האלף אולי, שלא נעלם אף פסל בזמן שלא הייתי כאן. לא, עדיין יש שבעה. "מה אתך?" שואל יוני. "איך מתקדם עם ההכנות למבחן?". יש לי מבחן קבלה לבית הספר להנדסת תוכנה בשבוע הבא. בעזרת הלימודים אני מקווה לעבור לצד המערבי של העיר. אתם יודעים, כדי להיות עצמאי סוף סוף וכול זה. בשבועיים האחרונים אני טובע בחומר והכל מתערבב לי במוח למין עיסה נוראית ודביקה. אבל הבטחתי לעצמי שלא אחשוב על כך עכשיו, ובכל מקרה ממש אין לי כוח לדבר על זה. "בסדר" אני עונה. "לא משהו. אבל נסתדר". האוויר עומד ואנחנו שותקים. התהום בינינו רק מתרחבת יותר ויותר.
"תגיד." אני אומר. מעביר נושא. "חשבת על זה פעם. תסתכל על הראשים שלהם. כולם מביטים קדימה ורק הנחש מסתכל עליהם מהצד. זה ממש מציק לי. למה שמישהו יבנה את זה ככה?". הוא מתבונן למעלה. לא מתעניין במיוחד. לא הייתי חייב להעלות את הנושא, אבל הרגשתי שאני חייב לומר משהו. "בחיים לא שמת לב לזה? תמיד חשבתי שהוא רוצה לתקוף אותם. מתכונן לזנק. אתה יודע, כדי להראות שנחשים מסוכנים וכל זה". הוא בועט ברגלו בפיסת דשא. אני מניח את ידיי מאחורי הראש. מהורהר. "אני דווקא חשבתי שהוא מגן עליהם. זה היה נראה לי כאילו הוא משגיח שהכל בסדר". יוני צוחק. בדרך כלל אני מסוגל להקשיב לצחוק שלו במשך שעות. אבל עכשיו הוא בלתי נסבל. הכתם השחור עוד רגע יקשה עליי לנשום. כשיוני מביט בי אני כמעט מצליח לראות את הכתם שלו גדל באותו הקצב.
שוב אנחנו שותקים. לפעמים זה בסדר לשתוק, אבל לא הפעם. זה מסוג השתיקות האלה שאתה רק אוכל את עצמך בניסיון לחשוב על איך לסיים אותן. לבסוף, אחרי כמה עשרות שניות קשות במיוחד, יוני הוא זה שמדבר. "בוא נעשה משהו" הוא אומר. "אנחנו חייבים לעשות איזה משהו". אני מוריד את הידיים ונעמד. הילדים מאחורינו רצים וצועקים. הצעקות שלהם מתערבבות עם הספירה של האיש המזוקן. "כמו מה?" אני שואל. איזו שהיא תקווה נדלקת בי. "ממ…" יוני תוהה. "בוא נשחק איזה משהו. כמו שהיינו משחקים פעם. אתה זוכר?". "כן" אני עונה. אני זוכר בברור את השעות הארוכות ההן. ימים שלמים שחלפו בדשא הזה ובגנים אחרים ברחבי העיר. "בוא נשחק משהו כזה" אומר יוני בהתלהבות. "לא תהיה לנו הזדמנות כזו שוב". משחק אחרון למזכרות. הרעיון נשמע לי מעניין. אנחנו כבר לא משחקים ככה יותר היום . אנחנו בעיקר מדברים על כל מיני דברים. מחשבות וכדומה. חלומות על העתיד. אבל כרגע, עם השתיקות כל האלה. משחק נראה כמו אופציה די מוצלחת.
"בסדר" אני מסכים. רעיון עולה במוחי. אולי משחק אחד כמו שצריך יוכל להנמיך קצת את החומות שבינינו. "אבל לא מהמשחקים האלה של השיחות והמילים. משחק שזזים בו". יוני מנסה להבין לאן אני חותר. הוא רואה שמשהו מתבשל בי ולא בטוח לגמרי מה. אני מחכה עוד רגע ואז מזנק קדימה. תופס את ידו ועוזב במהירות. לאחר מכן אני מתחיל לרוץ בשיא הכוח שלי. כמובן שיוני מאחורי.
תופסת היא כנראה המשחק הראשון שאי פעם שיחקנו. אין בו שום דבר מעבר לריצה, אבל זה מספיק לגמרי.
אני דוחף עם רגליי את האדמה ומתחיל להתקרב לצד הדרומי של הגן ולבנייני המתכת הגבוהים. בזווית העין אני מבחין בילדים שמביטים בנו במבט משונה. אף אחד מהם לא מכיר אותנו, אז זה לא באמת חשוב מאוד. אבל כן די משעשע. זו תחושה מוזרה, לרוץ כמו איזה ילד. אבל זה די משחרר אותי. אפילו פורק חלק מסוים מהעצבים. לגביי יוני, התהום בינינו עדיין עמוקה וברורה, אבל בריצה זה נהפך להרבה יותר נוח.
אחרי סיבוב וחצי סביב כל המדשאה הוא תופס אותי ואני מסתובב ומתחיל לרוץ אחריו. כל העניין מתחיל די לעייף אותנו. שנינו לא בכושר בערך מאז התיכון. יוני היה משחק פעם טניס במרכז השכונתי, אבל אז סגרו אותו כדי לבנות את המנחת הכפול, והוא החליט שלא שווה לו הטיסה בשביל שעה של משחק פעם בשבוע. כך או כך, נדמה לי שככול שהוא מתעייף יותר, הוא רק יותר מתלהב מכל העניין הזה עוד ועוד. כשאנחנו מתקרבים שוב לספסל בו ישבנו הוא משנה מסלול פתאום ומתחיל לרוץ לכיוון שביל החצץ. אני רץ אחריו, עד למדרכה האחרונה. המזוקן עומד לידי. "שלושת אלפים שלוש מאות שבעים ושש, שלושת אלפים שלוש מאות שבעים ושבע" קולו חזק. יוני מביט לרגע אחורה, ואז נבלע באפלה.
אף פעם לא עשיתי דבר כזה. אף פעם לא עמדתי כה קרוב לחשכה. שלא לדבר על לחשוב להיכנס לתוכה. אמא תמיד סיפרה על יצורי האפלה שחיים בגבעות אחרי הקצה ואוכלים ילדים קטנים. יצורים שאפילו צבא הרפובליקה לא הצליח להשמיד. כשהייתי קטן יותר כמעט נכנסו פעמיים אל השטח המדברי הזה, אבל תמיד וויתרנו על כך בסוף, מפוחדים יותר מדי. יוני כנראה הלך עד הסוף עם רוח ה"אני לא אהיה כאן יותר בחיים” הזו שהוא נושא אתו מאז תחילת החודש. אני בוהה באפלה, מתלבט לרגע מה לעשות, ומחליט שלא אאכזב אותו עכשיו. בכל מקרה אנחנו כבר לא ילדים. אני מחייך אל המזוקן ומזנק אל החושך. ממשיך לרוץ.
האדמה לחה יותר ומחוספסת, מלאה עליות ומדרונות קטנים. אני לא רגיל לרוץ באדמה לא עירונית. מלפנים לא ניתן לראות כלום. רק את חולצתו הלבנה של יוני כהבהוב מרוחק. "אני אתפוס אותך!" אני צועק לו. "נראה אותך!" הוא מחזיר לי ומשנה כיוון. הקול שלו חסר את הניתוק שהיה בו עד עכשיו. הוא חי יותר, קרוב יותר.
תשובתו מהדהדת בגבעות המדבריות. אחרי שהיא נעלמת שקט ממלא את החלל. לא שתיקה, אלה שקט מוחלט ואמתי. שקט מהסוג שכמעט ולא נתקלתי בו. רק פעימות ליבי נשמעות בברור, והאוויר הממלא את הריאות ומתרוקן מהם. אני מגביר מהירות ופונה בעקבות יוני. ברגע מסוים רגלי נתקלת באבן ואני מחליק ונופל.
לא יצא לי לראות הרבה כוכבים בחיי. דרך השמיים העירוניים כמעט שאי אפשר להבחין בהם. אין הרבה מהם כאן. הזיהום עוד קרוב מדי. אבל כן תלויים כמה זוהרים במרכז. בדיוק מעליי. קבוצה של עשרה כוכבים מנצנצים ויפים. אם המצב היה קצת פחות מלחיץ הייתי גם נהנה מהיופי הזה, אבל דברים אחרים מעסיקים אותי. לאחר שהתגלגלתי שוב ושוב, נשרטתי ברגל ונפלתי לאיזשהו מדרון. אין שום זכר ליוני או לחולצתו, וגם לא לעיר. אני לגמרי לבדי, באפלה.
אני לא בטוח למה, אבל דווקא הרגע הזה, שבו אני לבד, מוציא ממני את הכל. כל מה שנאגר בי מבלי שבכלל ידעתי. הכתם השחור ממלא את כולי, זורם בעורקים לכל חלקי הגוף. לפני שאני שם לב אני בוכה אותו החוצה. טיפות גדולות ושחורות זורמות מעיניי, מרטיבות לי את כל הפנים. ברגע אחד אני מבין את כל מה שלא הבנתי עד עכשיו. מבין באמת. מבין שיוני לא יהיה כאן יותר, ושגם אני לא. ששוב צריך לעזוב הכול ולהתחיל מהתחלה. בערך הדבר שאני הכי שונא בעולם. הגעגועים מציפים אותי. געגועים למשחקים האלה, ולזמן שבו לא הייתי צריך ללכת לשום מקום. יכולתי פשוט להישאר, ואף אחד לא הלך ממני. אני כבר מתגעגע ליוני, ולא רק אליו. בכלל, לכל תחושה של משהו יציב ומוכר.
"יוני!!" אני צועק. "יווניי!!!". אין תגובה. אני מתחיל להתקדם באטיות, בלי לדעת אם בכיוון הנכון. וללא שום יכולת להבחין לאן אני צועד.
אין לי מושג במשך כמה זמן אני מתקדם כך. הולך לאט ובעדינות על החול. מדי פעם אני שומע רעשים קטנים שאני לא מסוגל להיאחז בהם. פעם או פעמיים נדמה לי שאני שומע את יצורי האפלה מתקרבים אלי, אבל אני לא מצליח לראות אף אחד מהם. כל המחשבות הולמות ודופקות בי, הטיפות השחורות ממשיכות לזרום. העיניים שלי מטושטשות בגללן אבל בחשכה כזו אין שום הבדל.
לפתע אני שומע צליל מרוחק מאחוריי. צליל מוכר. בהתחלה מעומעם ולא ברור, אבל ככול שאני מקשיב אני מצליח לזהות יותר. "ארבעת אלפים חמש מאות תשעים ואחת, ארבעת אלפים חמש מאות תשעים ושתיים, ארבעת אלפים חמש מאות תשעים ושלוש…". הקול העמוק מהדהד ונשבר. אני שואב אותו לתוכי ומתחיל להתקדם לכיוונו. מטפס באטיות במדרון החלקלק. בכל הזמן הזה הדמעות לא מפסיקות להישפך ממני.
לבסוף אני מגיע אל האורות. תחילה נגלים אלי העמודים ופני הנשרים ומיד לאחר מכן האיש המזוקן ורגליו הרועדות. אני רץ לשם ונופל על הדשא. רק ברגע הזה אני מבחין ביוני רץ אליי מכיוון השביל. "חיפשתי אותך. אידיוט" הוא קורא ואז שם לב לדמעות. אני מחייך אליו מתוכם והוא נופל לידי. בוכה גם הוא.
"וואו, כמה שאני אתגעגע לכל זה. אתה לא מאמין". הוא צוחק. ואני יודע בדיוק למה הוא מתכוון.
קטגוריות