נינה

אזהרה: הסיפור מכיל תוכן מיני

נינה נכנסה לביתה בטריקת דלת והשתרעה על המיטה שלה עם הפנים עמוק בתוך המזרון, "ארגגגגג" היא רטנה בקול רם, למרות שלא היה אף אחד שישמע אותה, והתהפכה על הגב. "כמה אפשר לסבול עוד את כל האידיוטים המשעממים האלה" היא צעקה לחלל האוויר. פתאום בבת אחת היא קמה כי היא נזכרה שהיא רעבה, הלכה למטבח ופתחה את דלת המקרר- חיפשה משהו שהיא תוכל להכניס לפה ישר, ככה מהר, שרק ישקיט את הבטן הצווחת שלה. היא מצאה שאריות של תירס בקופסה, שאבה כמה כפיות אל תוך הפה שלה ונרגעה. עוד ערב משעמם, היא נאנחה, בחיים המשעממים האלה גם ככה.

אבל היא מעדיפה את החיים האלה, שימשיכו להיות משעממים, נינה אמרה לעצמה, רק שימשיכו להיות משעממים. העיקר שלא לחזור לשנה שעברה.

היא רואה אותם, הם בכל מקום. החברים שלה, המכרים שלה, המאהבים שלה לשעבר, כולם הפכו לזומבים, ואי אפשר להציל אותם. היא ניצלה, היא חושבת, אבל היא תמיד מרחק מעידה, מרחק מעידה אחת יותר מדי להפוך לזומבית, והפעם לא לחזור יותר לעולם. מדי פעם כשהיא יוצאת, היא מקבלת הצצה לחיים הקשוחים והזומביים שלהם, ממסיבה למסיבה למסיבה למסיבה, עוד וודקה, עוד אערק, עוד הסנפה קלה, למי יש אם די, אין כסף לקוק, נעשה קצת ריטלין, איפה הג'וינט, עוברים ממקום למקום למקום, שותים עוד דרינק, עוד צ'ייסר, לא משלמים, הם לא חייבים, אומרים הי בי, מחייכים, צוחקים, מסתנבים, אוי איך היא מתגעגעת לזה. היא בהחלט מתגעגעת לזה, לתחושה הזאת שאתה על גג העולם, והיא מרגישה איך היא לפעמים נסחפת לשם בחזרה… אבל אז היא עוצרת. כי היא יודעת, שהתחושה הזאת, שהתחושה הזאת שאת על גג העולם, מאד דומה לתחושה הזאת שאת בקרקעית הבאר והן הולכות ביחד יד ביד בדרך כלל. בכל מקרה היום היא כבר לא יכולה לשאת את זה, המנגנוני קלט שלה כבר כל כך מפותחים כך שהיא רק שותה שני דרינקים ולוקחת שאכטה וכבר היא מרגישה שזה יותר מדי בשבילה, עוד רגע קט היא חוטפת התקף לב והיא כבר על אמבולנס בדרך לטיפול נמרץ. לא, יותר מכמה שאכטות וקצת אלכוהול היא לא יכלה לקחת, וודקה רד בול שהיא הייתה שותה כשהיא הייתה בתיכון היה גורם ללב שלה לדפוק 180 פעימות בדקה אז קוק? לא בבית ספרינו ואסיד? להיכנס לטריפ? יש לה הזיות גם ככה, ומספיק קשה לה להתעורר בבוקר מהחלומות המתוקים והנעימים שלה, אז אם היא תיכנס לטריפ היא פשוט לא חושבת שהיא תוכל או תרצה לצאת ממנו. העולם האמיתי לא מחכה לאף אחד, היא כבר יודעת, אז אם היא תצא ממנו, יהיה לה מאד קשה לחזור. ויש מספיק שלא חוזרים.

על פני השטח הכל אצלם דרמטי, סקסי, מסעיר ואינטנסיבי אבל בעצם מדובר בשעמום אכזרי. השעמום הוא כלי העינויים הכי קשוח שאי פעם נוצר, והזומבים הם היצורים הכי משועממים שהיו אי פעם. התודעה הזומבית שלהם לא מאפשרת להם באמת להתעניין בשום דבר והתודעה הזאת מדבקת, יש משהו במבטא הזומבי, בקול החלש שלהם ובמילים המוזרות שהם משתמשים בהן שיכולות לגרום לך להאמין בכמעט כל מה שהם אומרים וחושבים.

היא מתאפקת, מתאפקת לא לחזור לשם, היא מפחדת שאם היא תמעד, תעשה את הדבר הלא נכון, היא תחזור לעוד מערכת יחסים הרסנית עם זומבי, ולעוד שלל התענגויות נוראיות מלאות סבל ובלתי פוסקות, אחריהן היא כבר תהפוך לזומבית מן המניין.

כשהיא רק הגיעה לעיר, היא קראה את הספר ההוא, שרותם, חברה טובה שלה מעפולה, שעברה לגור בעיר שנה לפניה, הביאה לה. היו שמועות שבעיר הגדולה יש זומבים. שלא כמו יצורים אחרים שמסתובבים בערים וביישובים הקטנים יותר, אליהם בני האדם כבר התרגלו, כמו ההיפופוטמים המדברים, שדוני הבית, השדים הטאזמנים, חתולי הזבל האנושיים, וכמובן הדחלילים המכניים (שהיו מעין תמונת ראי מאד מכוערת ועלובה ועל כן הרבה פחות מזיקה של הזומבים העירוניים), את הזומבים פחות אנשים הכירו. בצעירותן, כשעוד הן היו בתיכון, רותם ונינה היו מסתובבות עם ערפדים, אבל על הזומבים הן רק שמעו, ותמיד הן חשבו שהם קיימים רק באגדות. רק כשהן גדלו, נינה ורותם הבינו שהזומבים קיימים במציאות ואפילו התחילו לפגוש בעפולה אנשים שחיו פעם בתל אביב והעידו על כך שהם פגשו זומבים בעצמם. בכל מקרה הזומבים עוד היו נחשבים מוזרים, מוקצים, שונים, ונינה, שתמיד נמשכה אל השונים והמוקצים, הייתה מאד סקרנית לגביהם.

בהתחלה היא רק חיפשה מישהו שיבוא איתה למועדונים האלה, בהם מבלים זומבים עם אנשים אמיתיים, כי זה היה נראה לה מעניין, "אני סקרנית לפגוש יצורים חדשים" היא הסבירה את עצמה לרותם, "את לא?" היא תהתה ולבסוף פסקה "אנחנו לא יכולות להישאר בחושך, עם הערפדים של עפולה כל החיים שלנו".

רותם רצתה להזהיר את נינה, אז היא נתנה לה את הספר הזה, כדי לוודא שנינה לא תתקרב אליהם.  "את חייבת לקרוא את הספר הזה", היא אמרה לנינה יום אחד כשהיא מוסרת לה את "כל מה שתמיד רצית לדעת על זומבים ולא העזת לשאול". הספר יצא לחנויות רק לשבוע אחד, הוא לא משך הרבה תשומת לב שכן ההמון התייחס אליו כאל ספר מד"בי מטופש, אבל המקומיים ידעו כמה יקר ערך הוא. באופן משונה תוך שבוע כל העותקים נעלמו מהמדפים והשמועות היו שהזומבים בעצמם פשוט קנו את כל העותקים שהוצאו אי פעם, או העלימו אותם איכשהו כדי שאף אחד לא ייקרא יותר את הספר וידע עליהם את כל הדברים שנכתבו בו. כך יצא שרק למיעוט נבחר היה את הספר ברשותו. הסופר היה חבר מאד טוב של הרבה מאד זומבים, אז ייתכן גם שבזכות יכולת המניפולציה הרגשית הזומבית הם גרמו לו להבין שלא כדאי לו להמשיך להפיץ את הספר.

"הם נראים בדיוק כמו בני אדם רגילים, עם כמה סממנים מיוחדים שרק יודעי חן יכולים לשים לב אליהם וכך להבדיל," הספר נפתח. "קודם כל הם מאד יפים, הם כולם מאד יפים ובעיקר מאד מושכים. חלקם גרועים במיטה, חלקם אלימים במיטה (ועל כן כדאי להיות ערניים), אבל חלקם יהיו הפרטנרים המיניים הכי טובים שאי פעם היו או יהיו לך. אלו הכי מסוכנים." נינה קראה את השורות הראשונות האלה בהתרגשות והרגישה שאת ההמשך היא כבר תוכל לכתוב בעצמה.

"יש מסביבם הילה. הילה עמוקה זוהרת ושקופה של סקסיות מחוספסת, שגורמת לאנשים להימשך אליהם כמו מגנט, ולבסוף להפוך אליהם, אבל מה שמעניין הוא שהאנשים שהופכים לזומבים לא תמיד מודעים לכך, לפחות לא באופן מידי, ולכן גם מאד קשה להבחין בין זומבים לבין בני אדם. בכל זאת, מי שרוצה לבלות עם זומבים בביטחון, ישנה דרך" נינה התרגשה, "כשמסתכלים עמוק עמוק אל תוך העיניים שלהם, ניתן להבחין בניצוץ פצפון בוהק בגוון סגול כהה כמעט שחור. הניצוץ הזה מהווה את סוד ומוקד המשיכה שלהם", קבע הסופר.  "אם תלמדו לקלוט את הניצוץ הזה" הוא המשיך, "תוכלו להבחין בוודאות בין זומבים לבני אדם." והשורה האחרונה הזאת היוותה עבור נינה את ההבטחה הגדולה בעצם שהספר נשא עמו.

היא סיימה לקרוא את הספר בין לילה, וכבר הרגישה שהיא יודעת הרבה יותר על החיים ממה שהיא ידעה אתמול. אם היא רק תדע להבחין בין זומבים לבני אדם, נינה חשבה לעצמה, היא תוכל ליהנות מחברתם ותוך כדי זה לשמור על עצמה, לשים גבולות. כך היא לא תהפוך לזומבי בעצמה. חוץ מזה, לזומבים גם היו הרבה מאד הרגלים שדמו להרגלים של בני אדם, היא חשבה, חלק מהם אפילו עובדים לפי מה שהספר אמר, אז כמה מזיקים הם כבר יכולים להיות.

"תודה" אמרה נינה לרותם בחיוך קורן כשהיא מושיטה לה את הספר שלה בחזרה, "עכשיו אני מוכנה."

"מוכנה? מוכנה בשביל מה?" רותם נבהלה. היא כבר הבינה מה נינה רוצה להגיד והיא כעסה, עליה ועל עצמה. רותם הייתה בטוחה שהספר הזה, שמתאר את הזומבים וגם מסביר על הסכנות שטמונות ביצירת קשרים איתם, ירחיק את נינה מהרעיון להתחבר איתם. הספר הצהיר בבירור, הזומבים הם דו-פרצופיים, הם נראים ומתנהגים בדיוק כמו בני אדם אבל כל דבר שהם עושים הוא אינטרסנטי, הם ערמומיים ואגואיסטיים בצורה בלתי רגילה והם במצב תמידי של ניתוק רגשי מוחלט, מעצמם ומאחרים, ממש כמו סוציופטים במונחים אנושיים. חלק טענו שלזומבים אין רגשות בכלל, לא היה ברור אנטומית אם יש להם לב או לא, כי הם מעולם לא הסכימו להיבדק, והיו וויכוחים בנושא בקרב בני האדם, אפילו הסופר לא ידע לאמת את זה. דפיקות לב היו לזומבים, אבל הן היו רחוקות וחלשות, וזה לא היה מספיק בשביל להעיד על קיומו של לב ממשי. כמו כן, לזומבים לא היה ממש אכפת למות. אבל מעל הכל, הסכנה הכי גדולה של הזומבים הייתה טמונה בכך שהם מדבקים. הזומבים המוצלחים, שגורמים לכולם להתאהב בהם, ואז לרוב בוגדים בהם, הופכים ככה אנשים לזומבים, ואם אתה הופך לזומבי, אתה כמעט אף פעם לא חוזר להיות בן אדם יותר, נגמרים לך החיים ואתה הופך להיות זומבי לנצח.

רותם הייתה בטוחה שהספר שמסביר את כל זה לפרטי פרטים בתיאורים מפורטים להחריד, ירחיק את נינה, אבל הספר רק גרם לנינה, שחשבה שהיא מספיק חכמה כד לשמור על מרחק ביקורתי ולבחון את הזומבים כמושא מחקר תרבותי, להימשך אל הזומבים עוד יותר.

ככה נינה התחילה לצאת, לברים של הזומבים. כלומר, לברים שבהם הזומבים בילו. בפעם הראשונה, היא הלכה עם חברה שהסכימה להיגרר איתה והיא הייתה קצת לחוצה, אבל מהר מאד הסתבר לנינה שהברים שהזומבים בילו בהם היו מאד ידידותיים ובילו שם כל מיני סוגים של אנשים ויצורים. לפעמים גם יכולת להבחין שם בחתול זבל אחד או שניים, אבל אותם נינה לא סבלה. בקיצור הייתה רב תרבותיות ובהתחלה הכל היה נפלא וכך גם נינה הרגישה. היא לא הבינה על מה כל המהומה. היא הייתה באה בערבים או בלילות, שותה, רוקדת, מקשקשת, ופוגשת מלא אנשים וזומבים חדשים. היא הייתה הבחורה החדשה בשכונה, עם פרצוף חינני וסקרן, והיא משכה הרבה תשומת לב. היא פטפטה ופלירטטה עם בחורים, עם בחורות, עם נשים, עם גברים, עם זומבים. לא תמיד היא ידעה מי זה מי אבל באיזשהו שלב, מה שהיה בשבילה כל כך חשוב בהתחלה, כלל לבל יעבור בשביל להתחיל לבלות עם זומבים ואנשים שמבלים איתם, הפך להיות חסר משמעות- זה לא באמת חשוב אם מישהו הוא זומבי או לא. היא הבינה שהכל שטויות, כלומר, לא הכל, העובדות של הספר כשלעצמן היו די נכונות, אבל הפחד מהזומבים היה מופרך לחלוטין, הם לא עשו שום רע לאף אחד, בסך הכל הם פשוט אהבו להנות. מהחיים הזומביים שלהם.

ואז זה קרה. אחרי כמה שבועות כשהיא כבר הייתה מוכרת בסביבה, היא הכירה גבר נאה, עם עיניים כהות, חומות, כמעט שחורות, וחיוך שווה לב. היא התאהבה. מהפעם הראשונה שהם דיברו, היא הרגישה ביניהם חיבור מיוחד, היא חשה שהוא קולט מיהי ומהי, מבלי שהיא תצטרך לומר על זה הרבה. "נינה בלרינה" הוא קרא לה, אחרי שהיא סיפרה לו שפעם, בעפולה, היא הייתה רקדנית בלט, וכל פעם שהוא כינה אותה ככה, היא הסמיקה.

אחרי כמה פגישות ליליות אקראיות בבר-קוד עם עוד כמה חברים, לילה אחד, אגר, כך קראו לזומבי, הציע לנינה להמשיך איתו למקום אחר והיא הסכימה. הם הלכו קצת ברחובות העיר, לקחו ימינה, ואז שמאלה, ואז שוב פעם ימינה ושוב פעם שמאלה, ואחרי שהיא כבר הייתה קצת מסוחררת ולא הבינה איפה הם נמצאים, פתאום הם הגיעו לסמטה, שנינה לא הייתה בה מעולם. בהתחלה היא קצת נרתעה, לא היה נראה שיש משהו בתוך הסמטה החשוכה והריקה הזאת אבל אז היא הבחינה שמתוך הקיר יוצאת בליטה קטנה, שנראית כמו ידית של דלת. בדיוק באותו הרגע אגר אחז בידית ופתח לה את הדלת בג'נטלמניות וכשהם נכנסו לחלל הגדול החשוך היא הבינה בדיוק איפה היא נמצאת. "אז פה הזומבים באמת מבלים", היא חשבה בקול רם.

האורות הבהבו בשחור ולבן לסירוגין והמוזיקה פעלה בעוצמה חזקה. נינה חשבה שהסאונד מעולה, היא לא הבינה הרבה במוזיקה אבל זה היה נשמע לה טוב, וקצבי בדיוק במידה הנכונה. אגר הסביר לה שבמונחים של בני אדם מדובר בטכנו, עם דראם אנד בייס, שוגייז ומעט פולקלור. נינה שמה לב שכל הנוכחים רוקדים במעין ריקוד איטי כזה, נעים בדיוק באותו הגל לקולות והביטים הבוקעים מהרמקולים, והתנועה הזאת הפנטה אותה. מבעד לאפילה היא הצליחה לקלוט קצת את הדמויות הזזות, ומדי פעם היא הבחינה בנקודות קטנות קטנות בצורות של חצאי ירח בצבע סגול בוהק זוהרות בחשיכה. כשהזומבים נדלקים, קל יותר להבחין בהם, היא גילתה. האווירה סחררה אותה. "מה את שותה?" אגר שאל לפני שניגש אל הבר "מה שתביא לי" היא ענתה לו בחיוך פתייני "הערב אני ספונטנית וחופשיה". "אם כך זאת סיבה למסיבה" הוא הכריז בשמחה ועם המשקה הוא הגיש לה שורה לבנה דקה. באותה פעם נינה לא סירבה, אלא הודתה לו, הסניפה, ושתתה. אחרי שעה קלה הם כבר הזדיינו בעמידה על הקיר.

היא נשכבת בחזרה על המיטה ונזכרת בכל זה, מחייכת לעצמה חיוך מודע לעצמו. כן, היא חשבה אז שכיף לה, היא זוכרת שהיא חשבה שכיף לה, אבל היא לא מצליחה להיזכר באמת בתחושת ההנאה שהיא חשבה שהיא חווה. בניגוד לתחושות אחרות שבקלות היא יכולה להיזכר ולחוש אותן שוב, אפילו לשבריר שנייה אחת, בעוצמת העונג שהיא הרגישה כל פעם כשהיא הייתה עם אגר, היא לא מצליחה להיזכר. בסך הכל, חוץ מזה שהוא היה מאד יפה ומאד משך והקסים אותה עם המילים החלקלקות והחיוך השרמנטי שלו, אם היא חושבת על זה מבחינה אובייקטיבית- הוא לא היה איזה אליל במיטה והיו לה יותר טובים. אבל משהו בכימיה ביניהם, משהו בזומביות שלו, גרמה לכל מגע שלו להיות פשוט משכר והיא לא מצליחה לשחזר את התחושה הזאת בראשה כעת.

לא היה לה קל להשתחרר ממנו. אבל בסוף, כבר לא הייתה לה ברירה. היא הבינה שזה או ללכת עכשיו, או להיכנס עמוק יותר אל קשר הרסני ומתעלל ולסבול כל החיים שלה בתור זומבית. כי האמת על הזומבים, שככה הם היו. כל הסקסיות שלהם, הנכונות שלהם, הטעם הטוב שהיה להם, הנחמדות שלהם אל כולם, הכל היה למראית עין בלבד. אחרי כמה שבועות עם אגר הסתבר לה שהוא בקשר עם עוד שלוש נשים באותו זמן, וכשהיא דרשה ממנו שינתק איתן ויהיה רק שלה, הוא אמר לה שהוא אוהב אותה יותר מכולן אבל הוא לא יכול, אז שתבין אותו, וחוץ מזה ככה הם זומבים והיא ידעה למה היא נכנסת. אחרי שבוע כשהיא הזכירה לו על זה שוב הוא קרא לה זונה, ובאחד הפעמים בסקס הוא גם החטיף לה סטירה. ואז היא הלכה. הלכה, ולא חזרה.

כן, הזומבים היו אכזריים אל בני אדם. זאת הייתה האמת. היא לא הייתה היחידה שזומבי או זומבית התאכזרו אליהם, והיא כבר שמעה מאז עוד הרבה סיפורים דומים לסיפור שלה עם אגר. לכל אחד, או אחת, הייתה שיטה וכמעט כולם וכולן בגדו בפרטנרים שלהם. רוב הנשים הזומביות היו ערמומיות ושקרניות, והגברים הזומבים היו אלימים ומניפוליטיביים, הם היו מאד חכמים, היה להם חוש נוסף שקולט תחושות ועזר להם במניפולציות שלהם וכאמור הם כולם היו אכזריים. הזומבים נמשכו לבני אדם, הם העריצו אותם, במונחים זומביים אפשר היה אפילו להגיד שהם אהבו אותם, אבל אהבה זומבית לא הייתה אהבה כמו אהבה של בני אדם, ומעל הכל כל זה לא מנע מהם, ואולי אפילו גרם להם, לזומבים, להיות אכזריים כלפיהם. והאכזריות, אם לומר את האמת, האכזריות נבעה מסיבה אחת בלבד, שלא ניתן היה לשנות אותה. הקנאה. הזומבים היו אכזריים לבני האדם כי לבני האדם היה משהו שלזומבים לא היה. היה להם עניין. והעניין הזה העניק לבני האדם חיים ורגשות ואמפתיה. לזומבים לא היה את כל זה, ובגלל זה היה זה כל כך מסוכן לבני אדם להיות בקשר עם זומבים, להתאהב בהם, להפוך להם.

נינה הסתכלה על התקרה ונאנחה. הטעם של התירס בפה עשה לה בחילה. אולי בכל זאת, היא חשבה. אולי בכל זאת אני אצא קצת מהשעמום הזה, שאני לא יודעת איך לצאת ממנו. אני אחזור לבלות קצת עם הזומבים, אפילו רק ללילה אחד, להיזכר קצת איך זה מרגיש. "משעמם לי. אני רוצה להרגיש שוב יפה ומעניינת, ואני רוצה לבלות עוד לילות מסעירים" היא אמרה לרימה, חברה שלה, בשיחת טלפון של אמצע הלילה, רותם כבר לא הייתה כל כך חברה שלה. "אני כבר לא אותה נינה שרק עכשיו הגיעה לעיר מעפולה" היא הסבירה לה "אני ילדה גדולה, אני לא אתן לעוד זומבי להתייחס אליי ככה." נינה הכריזה, כשהיא בטוחה שהיא שומעת את רימה מהנהנת מעבר לקו.

יום אחרי זה היה יום חמישי ונינה החליטה שהיום היא יוצאת. יהיה בסדר, היא אמרה לעצמה, הזומבים לא באמת מזיקים, אני רק צריכה להבחין שלא להיסחף ולהתאהב באחד מהם שוב, זה הכל.

היא נכנסה לבר-קוד, לבושה בשמלה ירוקה וזוהרת, שפתיה משוכות באודם אדום מבריק ולרגליה סנדלי עקב שחורות, מעוטרות. מיד שינלי ואגמון, שני חברים טובים שלה מהימים ההם (שינלי זומבית, אגמון עוד לא) קפצו עליה. "איפה היית?" הם חייכו אליה חיוך בוהק והזמינו אותה למשקה "לא ראינו אותך איזה חצי שנה", הם קבעו, ונינה ידעה שכבר עבר הרבה יותר מזה, אבל הזמן קצת שונה אצל הזומבים ואצל מי שמבלה איתם.  "הייתה תקופה מוזרה" היא ענתה בכנות, "אבל התגעגעתי ועכשיו אני כאן".

אחרי לילה עמוס אלכוהול, סמים, אנשים יפים, זומבים יפים, גברים ונשים שחשקו בה, חיבוקים נשיקות וריקודים ואהבה זומבית, היא חזרה הביתה, מרוצה. היא הרגישה זוהרת, היא הרגישה יפה, היא הרגישה חיה שוב. היא הלכה למראה והתבוננה בעצמה. היא לא יכלה להוריד את החיוך שלה מהשפתיים, והיא אהבה את מה שהיא ראתה. פתאום היא קלטה בהשתקפות שלה במראה נקודה קטנה בתוך העין שלה, קצת זוהרת, סגלגלה.

היא מצמצה לרגע את עיניה ופתחה אותם שוב גדול גדול, הנקודה הסגולה כבר לא הייתה שם. "סתם דמיינתי" היא חשבה לעצמה.