דלת המשרד נדחפה החוצה, הצירים חרקו מעוצמת הלחץ שהגבר בחולצה המכופרת הפעיל עליהם. הגבר הסתובב וצעק אל תוך המשרד שממנו הוא יצא. אשתו צעקה בחזרה, שיערה הארוך מתנופף בשצף התנועה. האישה הנוספת שנכחה בחדר ישבה ברוגע בכיסא העור ורשמה הערות בפנקס שלה. קרב הצעקות הלך ונחלש ככל שהגבר התרחק מהמשרד.
גברת מאייר סיימה לצעוק לעבר בעלה כשהוא נעלם מעין מעבר למסדרון ואז החלה להתייפח. היא ניגבה את האף בשרוול החולצה שלה, לרגע היא נראתה מאוד צעירה "אני מצטערת על הצעקות דוקטור, אני פשוט לא מבינה למה אנחנו לא מצליחים להסכים על כלום".
היועצת ניסתה לתת לה מבט מעודד.
"כל פעם שאנחנו מדברים על הנישואים שלנו שנינו מתפרצים ככה" גברת מאייר מלמלה.
היועצת נשמה נשימה עמוקה וענתה בקול מדוד. "תקשיבי סנדרה, האמת היא שאני לא חושבת שאני יכולה לעזור לכם. לא אם אתם בכלל לא מסוגלים לדבר על איך לשפר את הקשר שלכם. בטח לא אם זה המצב אחרי כל כך הרבה שנות נישואים" עוד נשימה עמוקה. "אבל אם שניכם באמת כנים לגבי הרצון שלכם לשפר את הקשר אני יכולה להפנות אתכם למישהו שאולי יוכל יעזור לכם".
עיניה של גברת מאייר התרחבו, "את באמת חושבת שיש מישהו שיוכל לעזור לנו?".
היועצת הנהנה. "ראיתי אותו מציל כמה מקרים שכל יועץ זוגיות אחר כבר ויתר עליהם. אבל זה קצת מורכב, הוא… הוא מנתח מוח, אז אם את ובעלך מוכנים לשקול אפשרויות כירורגיות אז פרופסור הוברמן הוא התקווה הטובה ביותר שלכם".
"מה זאת אומרת אפשרויות כירורגיות? לשנות לנו את המוח כדי שנאהב אחד את השנייה? זה לא לשקר לעצמנו?" גברת מאייר ענתה בטון חושד.
היועצת נאנחה. "אני מאמינה שזו הדרך היחידה שלכם לחזור למערכת יחסים אמתית. אני…"
התמונה קופאת לרגע ולאחר מכן המסך והדמויות שבתוכו מחשיכים, לאחר רגע החשיכה מתחלפת בפרצופו של פרופסור הוברמן שממלא את חלון שיחת הוידאו-צ'אט.
"ראית את כל זה?" פרופסור הוברמן שאל בקול גרוני, ידו השמאלית הסירה את המשקפיים ממקומן ופינתה מקום לידו הימנית לצבוט את גשר האף. בתמונה קטנה בתחתית המסך דמות מצוירת מייצגת את הצד השני של השיחה מהבהבת, "סופי? שאלתי אם ראית את כל זה?".
"כן פרופסור" הגיעה התשובה בעיכוב קל, "אני גם עוברת פה על המייל עם ההערות של יועצת הזוגיות". "כן, כן, ומה את חושבת? כדאי לקבל אותם לתהליך?".
"ובכן פרופסור…" המתלמדת לא הייתה בטוחה בעצמה, בדרך כלל פרופסור הוברמן הודיע דברים, לא שאל אותם. היא התלבטה מה תהיה התשובה הנכונה ולבסוף ענתה "אני חושבת שזה יהיה מדהים אם תוכל להציל את הנישואים שלהם".
פרופסור הוברמן הביט במסך בריכוז, "סופי, זה המקרה האמתי הראשון שאנחנו עובדים עליו ביחד. בתור עוזרת המחקר שלי אני מצפה ממך לכנות מלאה אם את מתכוונת לסייע לי במחקר הזה". עיניו של הפרופסור התמקדו במסך, כאילו הוא יכל לראות אל תוך ראשה של הסטודנטית הצעירה.
"אתה מדען המוח הטוב ביותר שיש, פרופסור" סופי ענתה בכנות פשוטה, "אני אעשה כול מה שתבקש כדי שנוכל לקדם את המחקר הזה". פרופסור הוברמן הנהן בסיפוק. "מצוין, אני מצפה ללא פחות ממך. תעברי על הנתונים ונדבר מחר בבוקר".
***
"… אני מקווה שלא מפריע לכם שאני מקליט את הפגישה הזו. החוק מחייב אותי להקליט את ההסכמה המיודעת של שניכם לתהליך". במרכז המסך יושבים בני הזוג מאייר, הנקודה האדומה שמעידה שהמכשיר מקליט מכסה את ברכו של ג'ון מאייר שמקפצת בעצבנות. עיניו של ג'ון ממוקדות בידו, מחפשות אחר סיגריה שאיננה שם. סנדרה מאייר יושבת מכווצת לפני שהיא עונה "ובכן פרופסור, היועצת שלנו אמרה שאתה יכול לעשות פלאים אבל באמת שאני לא מבינה איך ניתוח מוח יכול לעזור לנישואים שלנו" היא ובעלה החליפו מבט. קולו החם של פרופסור הוברמן ענה "ובכן, אני לא הולך להסביר לכם את כל המדע שמאחורי התהליך אבל בקצרה אתם יודעים שהמוח האנושי בונה נתיבי ניורונים בתוכו ומשנה אותם כל הזמן?", בני הזוג הנהנו בתגובה. "אתם נשואים כבר הרבה שנים והרבה נתיבים במוח שלכם נבנו סביב הרגשות שלכם", הפרופסור לוגם מכוס מים "אבל למוח האנושי קשה להחזיק נתיבים קבועים למשך הרבה זמן. זו הסיבה שבסופו של דבר אנחנו מתרגלים לדברים ונמשכים לחידושים. מה שאני הולך לעשות בניתוח זה לפרום את הנתיבים במוחות שלכם שמרכיבים את הרגשות שלכם אחד לגבי השנייה".
מר מאייר הזדקף במקומו "איך לעזאזל זה שתפרום את הרגשות שלנו יעזור לנישואים שלנו?".
"לא את הרגשות" פרופסור הוברמן ענה ברוגע "רק את הנתיבים שדרכם הם עוברים ובכל מקרה אני לא מדבר על קטיעת כל הנתיב. רק סגמנטים ספורים ממנו. המוח שלכם ירגיש אינסטינקטיבית את החוסר ויתמקד בניסיון להשלים את הפערים במקום לחפש נתיבים חדשים". "ומה זה יעשה לנו?" גברת מאייר שאלה באי נוחות בולט. קולו של הפרופסור ענה במונוטוניות "התהליך גורם לעניין מחודש אחד בשנייה, יהיו פרטיי מידע שתשכחו אבל שהמוח שלכם אינסטינקטיבית ירצה להשלים". בני הזוג הסתכלו אחד בשני שוב, פרופסור הוברמן המשיך "זה לא יהיה שונה מהתחושות של השנים הראשונות של קשר רומנטי. אחוזי ההצלחה שלנו מאוד גבוהים. שבעים ושמונה אחוזים מהזוגות שעברו את הטיפול נשארו ביחד לפחות חמש שנים לאחר הטיפול". הפרופסור המשיך בקול מעט יותר שקט "כמובן שיש להליך הזה גם השלכות. בגלל הטיפול תחוו תחושות של דיסאוריינטציה, מעט שכחה, וקושי במוטוריקה עדינה. הדרך הכי טובה לשפר את היכולות הללו היא בהפעלת המוח והגוף באופן אינטנסיבי. בגלל זה הטיפול כולל מסע נופש ג'ונגלים של שבועיים שבחרתם לבלות ב…" פרופסור הוברמן התייעץ לרגע עם המסמכים שלפניו "…אקוודור. המטרה היא שהמוח שלכם לא יחשוב שהוא מכיר את מה שמסביבו ויבנה מחדש כמה שיותר נתיבים. ככה הוא לא יבחין בסגמנטים החסרים אלה פשוט יבנה אותם מחדש. זה פחות או יותר הכל".
בני הזוג הסתכלו אחד על השני שוב אבל הפעם הייתה הסכמה שקטה במבט שלהם. זו הייתה גברת מאייר שענתה "תבין פרופסור, היועצת שלנו המליצה עליך בלב שלם ואנחנו באמת רוצים לתקן את היחסים שלנו בכל מחיר." היא הפנתה את מבטה לבעלה שניסה לחייך אליה חיוך. לאחר רגע גם הוא ענה "בכל מחיר".
"אני אקבע לכם תאריך לניתוח".
***
זה הלילה שלפני תאריך היעד של הניתוח. מר מאייר סיים לצחצח שיניים והולך חזרה למיטה. סנדרה כבר שוכבת בעיניים עצומות במיטה. לאור מנורת הלילה הקטנה שלו הוא מתכופף בפינת החדר ומכניס את מברשת השיניים העדין לחה שלו לתיק ומתיישב על המיטה. הוא מביט בסנדרה הישנה. זה לא תמיד היה ככה. כשהם רק הכירו אחד את השנייה לפני שלושים וחמש שנה הם עשו הכול ביחד. הם טיילו ביחד במזרח הרחוק כשהיא חטפה את הרעלת הקיבה ממרק פו מקולקל. הם החליטו ביחד לפתוח את העסק שלהם והם גידלו ילדים ביחד. מה הלך לאיבוד מאז ועד היום? ומתי? פעם הם היו יכולים להסתער ביחד מול כל דבר.
הוא הפנה את מבטו לצמד הכרטיסים שהיו מונחים על התיקים הארוזים. איזה יום מצפה לו מחר. לקום מחר בבוקר לנסוע לבית החולים ניתוח וצאת מבית החולים בערב לטיסה למסע באקוודור. הוא הביט בפנים של אשתו. הוא לא רצה לוותר על מה שהיה להם אבל הוא לא רצה להמשיך להרגיש את התחושה שמילאה את השנה האחרונה. תחושה של מיותרות, של ימים שלא היו שונים במאומה מהימים שבאו לפניהם.
הוא נשכב על המיטה וכיבה את האור. ברגע של החשיכה, לפני שעיניו הסתגלו לחשיכה, פחד החל למחוץ את הלב שלו. הוא לא יודע מה יקרה מחר בבית החולים. הוא לא יודע איפה הוא יישן מחר בערב. היד שלו, מתוך הרגל של עשרות שנים זזה הצידה ולחצה את ידה של סנדרה. סנדרה החזירה את הלחיצה מתוך שינה. הוא נרדם עם חיוך על השפתיים.
***
"הם שוכבים עכשיו בחדר הניתוח, האחות סיימה עם ההרדמה" הוברמן נשען לאחור בכיסאו מול מסך המחשב עם כוס קפה אחרי שהוא וסופי צפו יחדיו בסרטון ההסכמה של מר וגברת מאייר, ריח הקפה הטרי מילא את המשרד. "הלוואי שיכלתי להיות שם ולסייע עם הניתוח" סופי ענתה.
הוברמן לא טרח להסתכל למצלמה, "אל תהי טיפשה, סופי. לא הולך להיות שום ניתוח".
"מה?" ההפתעה של סופי הייתה ברורה בקולה "למה?".
הוברמן נשף בתיאטרליות "כי הם לא צריכים שום ניתוח. עוד ארבע שעות אני אעיר אותם ואתן להם מרשם לביפרידן שיבלבל להם את התפקודים המוטוריים. יהיה להם קשה לעשות פעילות בימים הקרובים, בטח ובטח במסע הרפתקאות באמצע אקוודור. בשורה התחתונה הם יוצאים לנופש פעיל שבו הם יצטרכו אחד את העזרה של השנייה בשביל לשרוד את היום יום. תוסיפי לזה את הסוגסטיה של השיחה שלי איתם בפגישה האחרונה ואת ההשפעה המעוררת של הכדורים והם יסתדרו. נתתי להם תירוץ לשכוח כל דבר שהם לא רוצים לזכור וסיבה טובה לשאול אחד את השניה את כל השאלות שהם כן רצו לשאול. עוד שבועיים הם יפסיקו לקחת את הכדורים והתחושה הגופנית שלהם תשתפר. עד אז הם כבר ישכנעו את עצמם שהם מאוהבים שוב."
אפשר היה לחוש את התדהמה של סופי מעבר למסך.
"למען השם סופי, המוח משנה את עצמו כל הזמן. רק צריך לשכנע אותו לעשות את זה. אין פה שום סיבה להתערב מעבר לזה".
"שיקרת להם!" סופי האשימה.
"לא שיקרתי להם" פרופסור הוברמן ענה "אני נותן להם את התוצאה שהם ביקשו. ההטעיה היא חלק נחוץ של התהליך, מה זה משנה אם התחושה הרצויה הגיעה כתוצאה מניתוח או מפסיכולוגיה פשוטה? כל מה שהם יודעים מגיע מהמוח שלהם ואני יצרתי שינוי במוח שלהם. נראה לך שאם הייתי אומר להם שכל מה שהם צריכים זה קצת הרפתקה הם היו מקשיבים?".
"אבל זה לא מוסרי" סופי התעקשה.
"את בטוחה?" הוברמן היקשה, "אם התוצאה זהה מה זה משנה? זה באמת כל כך חשוב? לך היה משנה אם עברת ניתוח או לא? גם אם זה היה מחויב המציאות שלא תדעי כדי לקבל את התוצאה שרצית? מה זה משנה האם זה נכון?".
קולה של סופי השתתק, המהום של מחשבה נשמע על הקו. "ובכן פרופסור, אני לא יודעת מה לומר. אני אצטרך לחשוב על זה".
"תחשבי על זה, סופי. אנחנו נדבר מחר, שיהיה לך לילה טוב" הוברמן ניתק את השיחה בלחיצת כפתור ונאנח. הוא קם מהכיסא פשט את חלוק המעבדה וכמו בכל ערב, בחן בצורה יסודית את הקופסה הגדולה שמחוברת למחשב שלו, זו שהכילה את מוחה של סופי. הוא לקח טופס מערימת דו"חות ומילא את החלק המיועד למדידת ההתפתחות המוסרית של סופי. הוא החניק פיהוק ותייק את הטופס באחד מעשרות הקלסרים שנחו על המדפים. בסופו של דבר זה היה התפקיד שלו, ניתוח מוח.
הוברמן הביט בשעון שלו, עברו עשרים דקות מאז השיחה, פחות או יותר מספיק זמן בשביל שסופי תחשוב על תשובה. זה לא הרגיש כמו עשרים דקות, לרגע אחד ראשו של הפרופסור התמלא פניקה, איבוד תחושת הזמן היה הדבר הראשון שקרה למוחות בקופסה. האם יכול להיות שהוא עצמו נמצא בתוך קופסה כמו סופי? "לא", הוא מלמל לעצמו. "בטח הייתי יודע איכשהו". הוא נפנף את המחשבות הטורדניות הצידה, התמתח, נשם נשימה עמוקה והדליק את המחשב. חלון שיחת הוידאו-צ'אט עלה מיד.
"בוקר טוב סופי, את חייבת לי תשובה".