נסיכה יורדת למציאות

בעמק קטן בין כרמים ושדות, היה מגדל ובקומה המאתיים שלו הייתה תקועה נסיכה. זה היה טבור העולם וסביב היה הנוף פתוח ומזמין בכחול ובירוק. השמש באזור ההוא מעולם לא סנוורה ובאזור המגדל היו מדשאות ומרבדי פרחים מרהיבי. הנסיכה לא התרשמה מהנוף, כי היא לא ידעה שיכול להיות אחרת וכיוון שהייתה מורגלת בזה מאז ומתמיד, בקיצור לדעתה זה היה משעמם, משמם, משעמם. הנסיכה לא יכלה לרדת מהמגדל, כי לא הייתה לה צמה זהובה שאפשר היה לשלשל מהחלון ולגלוש עליה מטה. הייתה מעלית, אך היא התקלקלה, המדרגות לא היו במצב תקין, נוסף לזה למטה הסתובב דרקון יורק אש שעוד לא שמע שזמנים השתנו ולא הסכים שהנסיכה תצא ובכלל אמרו תמיד לנסיכה שתפקידה להשקיף מהחלון ולהמתין לנסיך וזהו.
לפחות הטכנאי של המעלית היה בדרך, זה היה הטכנאי גידי, והנסיכה יוליה לא הבחינה בו כשהשקיפה מחלונה, כי הוא היה לגמרי רגיל. הוא נראה כמו עצמו, או כמו טכנאי. לא תסרוקת מיוחדת ולא חיוך זוהר, הוא לא לבש שום דבר בולט, זה לא שהוא לא הקדיש לנושא שום מחשבה, הוא פשוט חשב שבגדים צריכים להיות נוחים ומועילים כאשר מתקנים מעלית, עם הרבה כיסים ומחומר חזק ולא חם מידי.
מרוב שהיה מרוכז בעניין המעליות, כמעט לא פיתח שיחה בשום נושא אחר, כולם כבר שכחו שהשם האמיתי שלו בכלל לא היה גידי, כשנולד זה היה גדליהו וזה נשמע לו מתנשא, הוא העדיף שם פשוט וקצר שלא תופס הרבה מקום. לכן כשיום אחד מישהו קרא לו בטעות גידי, הוא החליט לאמץ את השם הזה וביקש מכולם שיקראו לו אך ורק גידי, ואם קראו לו גדליהו, הוא לא היה עונה.
לפני שעלה על אופניו ורכב למגדל, הוא הביט במפה וחישב מה תהיה הדרך הקצרה והצדדית ביותר וכך הגיע, רכוב על אופניו. על האופניים רצה להיות חלק מהטבע שמסביב. כשמתקנים מעליות מקולקלות כל היום, כל דבר שעובד בלי תקלות נראה יפה להפליא. בדרך למגדל היה מסוגל לחשוב רק על התקלה במעלית ולכן קיווה שבדרך חזור יהיה פנוי יותר להבחין בכל הצמחיה והחיים שפגש בדרך.
לבסוף הגיע למגדל ונעמד מול הדרקון, הדרקון ראה מולו בן אדם רזה ופשוט, הוא קיבל תדרוך על כך שצריך להגיע נסיך לכן פער פיו בהשתאות, ואז השתפרצה מפיו להבה מרהיבה. לגידי לא היה לו פנאי להשתעשע באמצע יום עבודה. הוא חיכה בסבלנות שהלהבה תיעלם והעשן יתפזר והודיע בשקט : באתי בשביל המעלית.
הדרקון לא עלה אף פעם במעלית, שהייתה קטנה מידי למידותיו וגם לא התכוון לענות לסתם אחד. למעשה אפילו לבני אצולה, לו היו מגיעים, תכנן להתייחס בבוז ובהתנשאות.
גידי היה רגיל לחוסר יחס, ככה זה כשאתה טכנאי זוטר. רק ילדים קטנים נעמדו לידו לפעמים וצפו בסקרנות בעבודתו ואז ההורים שלהם היו סוחבים אותם משם. גידי הביט במגדל הגבוה והתלהב, תמיד אהב אתגרים, בטח אף אחד שגר כאן לא יורד למטה במצב הזה, כולם תקועים כאן די הרבה זמן מבלי להוריד את הזבל או את עצמם.
הדרקון ראה שגידי מביט במגדל ולא עליו והסב את גבו בזלזול. גידי ראה שהדרך פנימה פנויה ונכנס למגדל.
בפנים מצא את המעלית והחל ברשימת הבדיקות שתכנן היטב מראש, הוא כיבה את הפלאפון שלו, כדי שלא יפריעו לו והתחיל ליהנות.
מאה תשעים ותשע קומות מעליו, השקיפה הנסיכה דרך החלון ולא ראתה אף אחד, כבר שבועות שלא ראתה אף אחד דרך החלון.
היא חשבה מחשבות פילוסופיות כמו כשרואים מישהו מרחוק, קשה להבחין אם הוא מסוגל להילחם בדרקון, לתקן את המעלית ולהתחתן עם נסיכה, המסקנה שלה הייתה שעדיף לסגור את החלון, להדליק את המזגן ואת המחשב ולהביט בתמונות שהעלו נסיכים מכל קצוות עולם לספר הפנים, הלא הוא הפייסבוק המפורסם, בו ניתן לראות את כל הפרצופים.
גם הנסיכה העלתה את תמונתה לפייסבוק. לא סתם תמונה, אחת שצולמה באירוע בארמון, היה לה שם שיער ארוך וזהוב שנוצר על ידי המון תוספות שיער מלאכותיות והיא לבשה שם שמלה ארוכה ומלכותית. ביום יום היה ליוליה שיער קצר וחום והיא לבשה סתם בגדים ישנים, נוחים ורחבים.
כשהנסיכים נתקלו בתמונה שלה, הם בהחלט התעניינו, אבל כשגילו שיצטרכו לחצות אגמים, לתקן מעלית, להסתבך עם דרקון וגם להתחתן, הם ויתרו מייד ודפדפו לנסיכה אחרת.
הנסיכה, שהזמן לא פעל לטובתה, עשתה כמיטב יכולתה ופתחה כמה קבוצות כמו "גמני רוצה להילחם בדרקון", "גמני יכול לתקן ת'מעלית", השלישית נקראה "גמני רוצה להתחתן עם הנסיכה". הייתה בעצם גם קבוצה רביעית: "גמני לא אומרת ראשונה אני אוהבת אותך", אבל לקבוצה הזו הצטרפו המון נסיכות יפות שהיה להן מגדל משל עצמן והן רק עצבנו את יוליה בחוסר האונים שלהן, לכן סגרה את הקבוצה.
באותו יום משמים, הנסיכה הקליקה על ראשו של העכבר שלה ואמרה "אין ברירה, זזים". העכבר הזכיר לה שהוא לא זז לשום מקום אם לא פורסים לפניו מחצלת אדומה. הנסיכה לא התווכחה וגררה בהכנעה את המחצלת של העכבר. העכבר הזה הוא התמכרות, אמרה לעצמה לפעמים, את חייבת להיות מסוגלת לחיות בלעדיו, אם הוא יתקלקל, איך תרדי ותעלי מאתיים קומות כדי לקנות חדש.
"לאן זה?" שאל העכבר.
"לפייסבוק, והפעם חוזרים עם נסיך",
היא סחבה את העכבר לכיוון הקבוצה "גמני רוצה להילחם בדרקון", כבר מרחוק אי אפשר היה לפספס את אלוף הקראטה שעמד שם, לבוש חליפה לבנה עם כיתוב ביפנית וחגורה כתומה, עומד בתנוחה מאיימת כשהוא אוחז חרב ענקית מונפת אל על ומרים רגל אחת קדימה בבעיטה.
הנסיכה התקרבה בזהירות וניסתה להראות יראת כבוד, היא קיוותה שהגיבור הזה יבין שהיא טיפוס חיובי, אבל דווקא בגלל שחייכה אליו, אלוף הקראטה ביצע תנועה מסובכת בשתי ידיו והניף את החרב כך שהנסיכה נאלצה להשתטח על הארץ, אחרי שהוא סיים את המופע. הנסיכה שהיו לה נימוסים מלכותיים, קמה ומחאה כפיים, "יפה!. .. תגיד, איך אתה בתיקון מעליות?".
"תיקון מעליות? נראה לי לא בעיה. יש לזה בגדים מיוחדים?",
"ממש לא. אבל יש לנו בעיה עם מעלית".
"אני יכול להוסיף לפרופיל שלי תמונה שלי עם ארגז כלים"
"מה תעזור תמונה של ארגז כלים?".
אלוף הקראטה הסביר לה : "כמו שהשגתי חליפה של קראטה וחרב והצטלמתי איתם, אני יכול להצטלם עם ארגז כלים".
"אז אתה לא באמת אלוף קראטה", הבינה הנסיכה.
"שששששש" השתיק אותה האלוף שעכשיו נראה לה יותר כמו סתם נער שאוהב לדמיין ,"אם ידעו שאני לא באמת אלוף קראטה, הם יעיפו אותי מפה. שמעתי שהם הם מעיפים על שם בדוי, בעצם קוראים לי אודי ואני רק בחוג קראטה. אבל מה אני אשם שקוראים לי אודי, קבעו לי את זה, לא נתנו לי לבחור. ואם הייתי נולד בסין ולומד כל היום קראטה, יכול להיות שבאמת הייתי כבר אלוף רציני, אז בינתיים אני בחוג", בזמן שהוא דיבר הקול שלו התחלף מהקול העבה שעשה בהתחלה לקול הרגיל שלו שהיה הרבה יותר צעיר.
"רגע, אבל הדרקון שלי אמיתי ויורק אש ואני צריכה מישהו שיוכל להילחם בו".
"באמת?" התרשם האלוף "יש לך דרקון?, יש לו קבוצה פה באזור?, אני מאוד רוצה להצטרף, הייתי רוצה מאוד להיות בקשר עם דרקון, אני יודע איך דרקון נראה והכל…פשוט לא היו לי מספיק הזדמנויות בחיים".
"רגע, רגע" אמרה יוליה, "מה אתה מתלהב מהדרקון?, אתה לא יכול להיות גם בצד שלי וגם בצד שלו, זה לא הגיוני, אנחנו פה נלחמים בדרקון, הוא מונע ממני לצאת מהמגדל".
"בסדר, אז אני לא יכול להיות גם בצד שלך וגם בצד שלו" ענה אודי והנהן והחל ללכת בצעדים קטנים אחורנית "אז את יכולה לעצום רגע עיניים", הנסיכה עצמה את העיניים רק חצי וראתה איך הוא נוטש את קבוצת לוחמי הדרקון ושואל אנשים איפה קבוצת מעריצי הדרקון.
"ההפסד כולו שלו" אמרה לעצמה ולעכבר "בכלל הדרקון לא גולש באינטרנט", זה היה נכון, פשוט כל העכברים נמלטו מפניו כשהתקרב אליהם.
מאחד הכיוונים הגיע בחור שנעץ בנסיכה עיניים ומבלי טיפת נימוס הקריא בקול רם "יוליה בת המלך, בת שש עשרה, למדה בבית ספר פרטי… "
"אפשר יותר בשקט" גערה בו הנסיכה.
הבחור לא התייחס אליה בכלל והמשיך להקריא לעצמו "למדה בבית ספר פרטי?, באמת אני רואה שאין לה כמעט חברים, אוהבת תירס, גרה במגדל, בצפון הארץ, לבד", הוא החל ביקש חברות מהנסיכה, בכתב, מבלי להביט בה. "אני פה" אמרה הנסיכה. הבחור הביט בה ואמר : "בטח שאת פה, כולם פה". "תרצה לבקר במגדל?", שאלה הנסיכה. הבחור מלמל משהו כמו תודה על ההזמנה, אבל זה נשמע לי רחוק מידי והחל להתרחק מהנסיכה במהירות וככל שהתרחק יותר, כך הוא נראה לנסיכה יותר ויותר מצודד.
הנסיכה החלה להיאנח "איך אני אמצא נסיך אמיתי?", למזלה יכלה תמיד להשמיע בקול רם כמה רע לה, כי תמיד היה לידה העכבר שהתנהג כאילו הוא מקשיב ושאפשר היה להקליק עליו ולהזיז אותו ממקום למקום כדי למצוא פיתרון, העכבר פתח בהכנעה אתרים שונים ומשונים שמרגיעים את הנסיכה, כמו עיתונים יומיים, שהעסיקו את הנסיכה והרגיעו אותה לכמה דקות. עד שנזכר שיש לנסיכה קבוצה שנקראת גמני רוצה להתחתן עם הנסיכה והציע לבדוק אם מישהו נלכד שם.
"אבל למה אתה אומר נלכד?". הנסיכה הוציאה מראה קטנה מתיקה והמראה אמרה מייד "את היפה בכל העיר", ליתר ביטחון שאלה את העכבר אם היא נראית טוב והעכבר הנהן מבלי להסתכל בכלל. הנסיכה משכה בזנבו ואמרה "מי שאל אותך בכלל?, מה אתה חושב שאתה? גוגל?".
היא נכנסה נרגשת לתוך הקבוצה "גמני רוצה להתחתן עם הנסיכה", והביטה משתאה בשלל האנשים מגיל העשרה ועד גיל הסבאות כולל נשים שאכלסו את המקום. יוליה ניסתה ליצור קשר עין עם אחד הנערים שנראה בן גילה והיה לו פוטנציאל נסיכי מבחינה חיצונית, אבל הוא ישב על הרצפה שקוע במכשיר הפלאפון שלו ולא הבחין בה. הנסיכה נגעה בכתפו וחייכה, הנער הרים את עיניו, לא מבין, ויוליה הסבירה שהיא הנסיכה, ה-ה-ה-הנסיכה של הקבוצה הזו. "זו את מהמגדל הרחוק?", הנסיכה הנהנה, "אז למה ירדת?".
"אני בהחלט מתכוונת לרדת למציאות בקרוב".
"לא כדאי לך" אמר הנער שהעדיף לסמס לחברים מאשר להיפגש איתם פנים מול פנים, "אנשים עושים הכלל כדי להיות בהיי".
הוא סימס לחברים שלו "ראיתי עכשיו את הנסיכה במציאות" והחברים שלו כתבו לו בחזרה "מגניב…" ואחר כך פרטו מה הם עושים ומרגישים ממש ברגע זה.
הנסיכה התיישבה באיזו פינה ונאנחה.
"חוזרים?" שאל העכבר בציפיה.
לנסיכה לא היה חשק לשמוע מהעכבר בכל הדרך חזור : "אמרתי לך שאין לנו מה לחפש שם…." כאילו שיש לו המון חוכמת חיים ושהיא חיה בפנטזיה.
"עוד לא היינו בקבוצה של מתקני המעלית".
יוליה הצביעה על קבוצת מתקני המעליות, הקבוצה הזו הייתה מדולדלת מעט, הסתובבו שם אנשים בבגדי עבודה פשוטים שפלאפון דבוק לאחת מאזניהם. והעכבר אמר בשמחה "את רואה שאין פה אף נסיך, אין לך מה לחפש כאן, כמו שכבר אמרתי…"
"אם לא טוב לך, אתה יכול ללכת", עקצה אותו הנסיכה, כיוון שהעכבר היה מחובר למחשב, הוא לא יכל באמת להרחיק לכת.
בחור צעיר אך מזוקן, חבוש כיפה לבנה עם פונפון ולבוש חולצה לבנה רחבה התקרב אליהם, צורח צרח שיר עם מנגינה מוכרת אבל עם מילים שהמציא באותו רגע, בחיקו אחז ערימה של ספרים, דיסקים וגם קופת צדקה.
הוא שאל את העכבר והנסיכה "איך הקבוצה פה?".
"רק נכנסנו" אמרה הנסיכה.
הבחור הושיט לעבר יוליה את קופת הצדקה: "יש לך משהו בשבילנו, צדיקה?",
הנסיכה התפלאה : "אני צדיקה?",
"ודאי" ענה הבחור "ועמך כולם צדיקים, מעוניינת לתת צדקה".
יוליה הבינה שאם תיתן צדקה תהפוך לצדיקה ולא רצתה לפספס את ההזדמנות, "מעוניין בעכבר במצב טוב מאוד?, בתור צדקה".
העכבר הקים זעקה : "אני לא רוצה להיות דתי, אני לא רוצה להיות דתי". יוליה שהייתה בעלת השכלה, הרגיעה אותו והסבירה בנחת "למה לא?, אתה סתם מושפע מהתקשורת. אתה יודע שאצל הדתיים יש מצוה לא להקליק על העכבר בשבתות ובחגים, כששבתות זה כולל את שישי בערב".
ואז פנתה הנסיכה לחסיד ואמרה "יש לך מחצלת בשבילו, או שאתה רוצה גם את השטיחון הזה?", החסיד ענה "תודה רבה, אני אקח גם את השטיחון" ובתמורה מסר ליוליה ערימת ספרים ודיסקים.
"מה אני אעשה עם כל זה? "
"תקראי ותאזיני ובעזרת השם…תתקרבי", אמר והניח כיפה סרוגה עם פונפון על ראשו של העכבר.
"אתה חושב שיש לי זמן לכל זה?",
"צדיקה, אם אין לך זמן מיותר, אז מה את עושה כאן?".
"מה זאת אומרת?, אם אני כאן אז זה אומר שיש לי זמן מיותר?, אתה חושב שאני איזו משועממת?"
"בודאי צדיקה, אחרת לא היית כאן, את משועממת, אני משועמם, כולנו משועממים…טוב צדיקה, מסמנים לי שהסתיימה שנת שמיטה בחווה שלי ואני חייב ללכת לקצור", החסיד נעלם והעכבר שהחל לרכוש יראת שמיים, נגרר אחריו וצעק "אני עכבר כפר, אני עכבר כפר".
הנסיכה התקרבה אל אחד מטכנאי המעליות שבדיוק סיים שיחה בטלפון, הוא הביט בנסיכה ואמר "אחרי החגים, גברת…אין לי זמן עכשיו". "ואם זה דחוף?", שאלה הנסיכה. "אחרי החגים והתשלום במזומן". הנסיכה התעצבנה "תסלח לי אבל אני מייסדת הקבוצה ואני לא יודעת לאיזה חגים בדיוק אתה מתכוון". הטכנאי הביט בה והביט בפלאפון שלו ששוב צלצל ומסר לנסיכה מגנט למקרר שהיה עליו מספר טלפון ואמר "זה הכי טוב, פשוט תתקשרי".
הנסיכה הצטערה שבאה בלי הפלאפון והתיישבה בצד, לידה ישבו גידי הטכנאי וחברו שמוליק, הם נכנסו לקבוצה כי היו להם רעיונות שרצו לפתח כמו מעלית שעובדת גם לרוחב, ומעלית ללא בניין והם חיפשו חברים שמתעניינים באותו תחום. הם לא טרחו לחבר תמונה אפילו ועכשיו נראו כמו שתי רוחות רפאים, זה לא הפריע להם, הם התכוונו לצאת מהמקום, עכשיו אחרי שהכירו זה את זה. חבר אחד ואולי עוד אחד לרזרבה וזהו, זה מספיק, חשבו בינם לבין עצמם. גידי הראה לשמוליק את הברגים שהוא צריך על מנת לתקן את המעלית של הנסיכה. הנסיכה הביטה בהם והביטה בברגים וזיהתה אותם.
"אתם מתקנים את המעלית שלי?" שאלה יוליה.
"את גרה במגדל?" שאל גידי.
"כן".
גידי שמח, הוא אמר לנסיכה שאולי היא תוכל לעזור, היו לו כל מיני שאלות לגבי תפקוד המעלית והדרקון כזכור לא שיתף פעולה.
הנסיכה ענתה לו וסיפרה שבעצם רוב הקומות ריקות והיא גרה בקומה מאתיים והיא זו שזקוקה למעלית. היא סיפרה שיש בתוך המעלית לוח אלקטרוני עם רישומים שמתחלפים בכל קומה כמו "הגענו לקומה 132 – לא גר כאן אף אחד", "הגענו לקומה 133 – גם כאן לא גר אף אחד" וכולי. המעלית גם נהגה לדבר עם הנוסעים בכל פעם שהדלתות נפתחות ולהודיע להם איפה הם, למקרה שהם יתחרטו, זה היה כל כך מעצבן, עד שאנשים לא רצו לשכור חדרים בבניין או עלו המעלית עם אטמי אוזניים. "למה מכשירים חשמליים שואלים שאלות מיותרות ומבררים תמיד אם אתה בטוח?" שאלה את גידי. גידי שהיה בעצמו אחד כזה שמת לשאול כל הזמן אנשים מלא שאלות כמו : "את בטוחה שאת רוצה שהמעלית תעבוד?", "את בטוחה שלוחצים על הכפתור עם החץ למעלה?", גבר על יצרו ומלמל בשקט : "זה בגלל שאין להם ביטחון עצמי או בגלל שהם חסרי אמונה בבני אדם". את זה הנסיכה יכלה להבין בקלות.
אחרי ניתוח המצב הם החליטו שהמציאות הפכה את המעלית לנוירוטית מידי ואם יוסבר לה שהיא צריכה רק לעלות ולרדת מבלי לדבר ולכתוב במקביל, היא תירגע ותפעל כסדרה.
והיא צריכה רק לעלות או לרדת מבלי לדבר ולכתוב וכל זה ואם היא תירגע, הכל יהיה בסדר.
גידי ביקש מיוליה שתביא לו מברג ואחר כך פטיש והראה לה מה הוא מחבר ומה הוא מנתק ולראשונה בחייה, יוליה התעניינה ונכנסה בעובי הקורה בעניין שלא היה היא עצמה ובעיותיה האישיות. היא חשה שמחה וקלילות שלא הכירה ואפילו פנתה לדרקון ושאלה מה שלומו והכירה בינו לבין גידי והדרקון חייך כי הבין שמשמרתו הסתיימה והוא חופשי ללכת לדרכו.
אחרי כמה שעות עבודה ועוד הפסקה ועוד איזה שעת עבודה, המעלית עבדה. אפשר היה ללחוץ על החץ כלפי מעלה ולהגיע מייד לקומה של הנסיכה.
כשעלו הביטו בשתיקה באדמה שהלכה והתרחקה ובדרקון שנעשה יותר ויותר קטן וחמוד.
יוליה אמרה : "שתדע שאני לא בטוחה שאתה ראוי להינשא לנסיכה" וגידי ענה "אני אף פעם לא בטוח בכלום, בגלל זה בחרתי את המקצוע הזה שיש בו בעיקר שאלות".
התשובה הזו לא מצאה חן בעיני הנסיכה, היא לא הייתה רומנטית ולא התאימה לאגדה. לכן שהגיעו לקומה שלה, היא רצה לחדר הארונות וחזרה לבושה בשמלה מלכותית.
גידי הביט מודאג בכל המלמלות ואמר לנסיכה שהוא חשב להזמין אותה לטיול על האופניים שלו, אבל עם השמלה הזו, זה ממש לא יהיה נוח.הנסיכה הרגישה שהשמלה לא השאירה את הרושם הנכון, לכן רצה שוב לחדר הארונות שלה וחזרה לבושה בבגדים הקודמים שלה ואפילו הרשתה לגידי לקרוא לה יולי.
הם עלו על האופניים וטיילו בנוף שיוליה לא הבחינה בו כשהייתה גבוהה יותר.