הקיסר אלכסנדר של הגלקסיה המתפתחת התעורר כמו שהוא מתעורר כל יום: לצד אשתו כאשר הוא מרגיש כאילו הוא גוסס. הוא לאט לאט נזכר בדברים הקטנים בחיו כאשר הוא התעורר מהסיוט שלו, את התאריך לדוגמא: התשעה עשר בדצמבר שנת ארבעת אלפים שלושים ושתיים. הוא נזכר בשם אשתו… שרה. אישה יפת תואר. אך הוא לא באמת אהב אותה, והיא לא באמת אהבה אותו. הם רק התחתנו מסיבה אחת מאוד פשוטה: לשים קץ ליריבות בין הקיסר לעם על ידי כך שיתחתן עם פשוטת עם. אלכסנדר ראה את שרה כאישה שתמיד תישאר פשוטת עם לא משנה מה. לא משנה כמה היא ניסתה להתאים לעולם המלכותי, אלכסנדר היה בטוח שהיא תביך אותו בצורה זו או אחרת.
הסיוט שלו לא היה שונה; זה היה אותו סיוט שבא והלך שוב ושוב. הוא עמד על גבעה כאשר מעליו תקרת אבן, ולאט לאט התקרבו אליו יותר ויותר מנתיניו. הם התחילו להתחנן בפניו שיציל אותם מאיום מזעזע וכאשר אלכסנדר אמר שהוא לא יודע מה לעשות הם התחילו לבכות ולקלל אותו. התקרה התחילה לרדת ולמחוץ את אלכסנדר שעמד על הגבעה ולא הייתה לו דרך לרדת. ובדיוק כשצרח צרחות אימה הוא התעורר.
שרה עדיין ישנה בשלווה. אלכסנדר החליט להתחיל להתארגן לקראת היום העמוס שלו. הוא צחצח שיניים, התלבש ואכל ארוחת בוקר.
הוא החליט לעבור בחדר בנו בן השש אלכסנדר ג'וניור. בנו ישב על הרצפה עם הגב לדלת. כאשר הסתובב ואמר לו שלום אלכסנדר ראה שהוא משחק בצעצועים. אלכסנדר אמר לו "לא אמרנו שתשחק רק אחרי שתעשה את שיעורי הבית שלך?" בנו ענה "אבל אמא אמרה שאני יכול לשחק לפחות רק פעם אחת". אלכסנדר בפרצוף מאוכזב אמר לו "אמא שלך לא מבינה כלום לגבי העולם שסביבה. היא רק חיה בפנטזיה ואני אעדיף שלא תחייה כמוה". אלכסנדר עזב את החדר והלך אל המכשיר להעברת המסרים. אלכסנדר בחר באנשי הקשר את פרופסור טד ריקמן. הוא הקליט הודעה שבה אמר לפרופסור שהוא יבוא עוד כמה דקות. פרופסור טד ריקמן היה מומחה האסטרונומיה של הגלקסיה המתפתחת. כל כמה שבועות אלכסנדר בא לבקר אותו כדי לראות אם יש עדכונים לגבי הפרויקטים שלהם של חקר הגלקסיות.
בדרך אל הפרופסור אלכסנדר לא היה מסוגל לנער את התחושה שלאחרונה משהו לא בסדר איתו ועם המשפחה שלו… משהו… חסר.
כאשר אלכסנדר הגיע אל המעבדה של פרופסור טד ריקמן הוא מיד שאל אותו "אז איך הולך עם הפרויקטים שלנו בתחום ההנדסה? החללית הזוגית מוכנה כבר? ומה עם סורק האטמוספירה?". הפרופסור לא ענה לשאלותיו. במקום זאת הוא פשוט שתק עם פרצוף מאוד מוטרד. אלכסנדר שאל אותו אם הכול בסדר והפרופסור בקול רועד ענה לו "גיליתי תגלית מזעזעת… עצם בלתי מזוהה דמוי שמש מתקרב אל מערכת השמש שלנו. לא שמתי לב לזה עד עכשיו כי הטלסקופ היה מקולקל. העצם הזה פי ארבע גדול יותר מהשמש שלנו וכנראה ישמיד אותנו כשהוא יגיע. לפי החישובים שלי נשארו לנו שלושה ימים." לאחר שתיקה ארוכה ומבט ממוקד בפרופסור אלכסנדר החל לגחך. והגיחוך הפך לצחקוק, ואז הצחקוק הפך לצחוק מתפרץ בלתי נשלט.
"הרי וודאי אתה משתעשע איתי פרופסור. אם לומר את האמת לא ציפיתי לבדיחה כזאת מאדם רציני כמוך. אבל עכשיו ברצינות, יש התקדמות עם הפרויקטים? שמעתי שהאב טיפוס של החללית הזוגית מוכן לטיסת מבחן. אני לא יכול לתאר לעצמי כמה כסף הדבר הזה ישיג לנו." הפרופסור ענה " אלופי… אני לא צוחק איתך. לפני מספר דקות עזבתי את הטלסקופ ועשיתי את החישובים. אתה מוזמן להסתכל בעצמך."
וכך עשה אלכסנדר… והוא לא האמין למראה עיניו. אפילו כאשר השתמש במשקפת הקטנה לכיוון הטלסקופ לא יכל לראות באמת את העצם הבלתי מזוהה כיוון שהיה גדול כל כך.
אלכסנדר והפרופסור שתקו למשך מספר רגעים. אלכסנדר כחכך בגרונו ואמר "אני לא מאמין… ואין שום דרך למנוע את זה?"
"לא הצלחתי לחשוב על אחת" ענה הפרופסור.
"אני חושב שאני צריך קצת זמן לבד" אמר אלכסנדר.
אלכסנדר חזר לביתו. הוא הביט בנוף דרך החלון בספרייה שלו. הוא כעס, הוא היה עצוב, אבל הכי חשוב… הוא הרגיש בודד.
כאשר הלך לישון היה לו עוד פעם את אותו הסיוט אבל הפעם הכול הרגיש יותר… סוריאליסטי, רחוק מהמציאות והחוקים שלה. הנתינים לא הוציאו הגה מהפה אך אלכסנדר בכל זאת הבין מה הם מנסים לומר. כאשר התעורר הוא הרגיש כמו שהוא הרגיש כל בוקר רק שהפעם הייתה תחושה נוספת… תחושה מוזרה… תחושה חדשה. התחושה הזאת עטפה אותו כמו החיבוק הכי נוראי וכול הסבל ביקום כולו. היא חדרה לתוך נשמתו ורוקנה אותו מכל התוכן שלו ורגשותיו. הוא לא ידע למה בדיוק הייתה לו את התחושה הזאת ואז הוא נזכר! פרופסור טד ריקמן! הוא מיד הניח שמה שקרה היה חלום נוראי והלך למכשיר להעברת המסרים ובדק את המסרים מאנשי הקשר. הייתה שם הודעה מפרופסור טד ריקמן. בהודעה הוא אמר "שלום אלופי. אני בטוח שאתה מדוכא בגלל מה שסיפרתי לך אך עליך להבין שכיוון שאתה הקיסר עליי לספר לך על דברים כאלה בין אם יש לנו מה לעשות לגבי זה ובין אם לא. אני מניח שתרצה קצת זמן לעכל את זה… אני לא אטריד אותך יותר".
ואז הוא נזכר… התחושה הנוראית הזאת נהייתה יותר גרועה. הלב שלו החל לפעום בחוזקה, הוא הרגיש כאילו הוא עומד להקיא. הוא הרגיש פגיע, כאילו משהו עמד לבוא ולתפוס אותו. ובדיוק כאשר התחושה הזאת נהייתה יותר ויותר עוצמתית הוא לפתע הרגיש יד על הכתף שלו. הוא הסתובב וזו הייתה שרה. היא שאלה אותו "מה קרה בעלי? אתה נראה נורא". אלכסנדר הפנה את גבו אליה ואמר "אני אעדיף לא לדבר על זה" "טוב לפחות תאכל ארוחת בוקר, אני רואה שאתה עדיין בחלוק שלך." אמרה שרה.
"אני לא רעב" הוא ענה לה. "טוב לפחות תסביר לי מה קרה. אתה נראה מוטרד מאוד!" היא אמרה.
"אין לי צורך להסביר לך כלום." הוא אמר לה בזלזול. "טוב אני לא צריכה לעמוד כאן ולשמוע את זה!" היא ענתה לו בזעם.
אלכסנדר הלך למשרדו. הוא ישב עם כוס של ברנדי והביט בתמונה של אלכסנדר ג'וניור ושרה. לפתע משום מקום הוא התחיל לבכות, בכי מר עם דמעות שדגדגו את פניו. טעם מר היה בגרונו ועיניו היו אדומות ועייפות.
פתאום הייתה דפיקה על הדלת . "תיכנס…" אמר אלכסנדר. המשרת שלו נכנס. " אלופי… שמעתי שאתה מוטרד מאוד אך יש עניין כלכלי שדורש את תשומת ליבך המיידי-" "האם יש לך משפחה?" קטע אותו אלכסנדר". המשרת, מבולבל, שאל אותו "מה? אלופי אני מתקשה להבין על מה אתה מדבר" "האם יש לך משפחה?" שאל אותו אלכסנדר. "כ-כן אלופי. אישה ושתי ילדות." ענה לו המשרת. "אם כך… אין לך מושג איך זה לאבד אותם. צא מכאן!" ציווה
בינתיים שרה ישבה על מיטתם. היא חשבה על יום החתונה שלהם… המבט הקר בעיניו כאשר שם את הטבעת על האצבע שלה… כמעט כמו טורף שמחכה לרגע המושלם לתקוף טרף.
היא נזכרה בלידה של אלכסנדר ג'וניור… איך שהוא היה "עסוק מדי" כדי לשחק אתו. היא חשבה לעצמה אם כל זה היה שווה את זה, כל העושר הזה שלא היה לה כאשר הייתה חלק מהעם. האם זה היה שווה את כל הסבל? היא ידעה שאלכסנדר חושב שהיא לא יודעת את דעותיו לגביה אבל צריך רק לדבר אתו בזמן שהוא שיכור כדי לשמוע את דעתו האמיתית. פעם אחת בזמן משתה לכבוד יום הולדתו של אלכסנדר שרה הרגישה לא טוב והלכה לשכב בסלון. אבל כאשר חזרה אלכסנדר לא ראה אותה והתחיל לדבר על איך שהיא תמיד תהיה רק פשוטת עם. באותו הלילה היא ארזה מזוודה בזמן שישן ותכננה לברוח אבל הבינה שאף אחד לא יקבל אישה שלכאורה הייתה "טיפשה" כי וויתרה על חיים עם הקיסר. אז היא החליטה להישאר… באותו הלילה היא הלכה לחדרו של אלכסנדר ג'וניור, העירה אותו וחיבקה אותו עם דמעות על פניה.
אלכסנדר עדיין היה במשרדו. הוא הביט בדיוקן של סבא שלו אריק. הוא הביט בידיו ולרגע אחד קטן ראה שם דם ואז הדם נעלם בדיוק באותה מהירות שבה הופיע. הוא נזכר במלחמה על כוכב הלכת קראסיה, כוכב עשיר במינרלים יקרים. מלחמה שהתחילה עם אריק, המשיכה עם אביו ובסופו של דבר אחרי מספר שנים של אלכסנדר בתור קיסר נגמרה… עם ערמות של גופות. אלכסנדר היה צעיר אז והוא חשב שהוא ידע הכול… אבל הוא נהיה חמדן. כאשר הציעו אפשרויות שלום הוא דחה אותן כי הוא רצה את הכוכב.
בסוף הוא תהה אם כל זה היה שווה את זה בכלל. הוא נכנס לדיכאון של ארבעה שבועות לאחר מכן שבו הוא כמעט ולא אכל או יצא מחדרו וכמעט שלא דיבר. הוא הביט שוב בדיוקן של סבא שלו… הביט שוב בידיו, והחליט לצאת לטיול בחוץ.
אלכסנדר ג'וניור ישב בחדרו והביט במצגות הקרנה של החלל. מה שהוריו לא ידעו זה שהוא בכלל לא רצה להיות הקיסר הבא. הוריו לעולם לא סיפרו לו על המלחמה על קראסיה אבל הוא ידע שמשהו לא היה בסדר עם הקיסרות ולכן לא רצה להיות חלק מזה. הוא שיחק בצעצועים שלו והעמיד פנים שהוא אחד מחוקרי החלל שאבא שלו היה שולח לפעמים. הוא כל כך אהב חוקרי חלל עד שבזמנו הפנוי היה לא רק משחק בצעצועים אלא גם אחרי זה חוקר על אסטרונומיה וחוקרי חלל. הוא גילה שאין חלליות שיכולות לצאת ממערכת השמש ללא שום טייס ועדיין לנווט, הוא ידע שעדיין לא סיימו לחקור חלק גדול מהגלקסיה. הוא למד הרבה דברים והוא עוד רצה ללמוד הרבה יותר.
פרופסור טד ריקמן ישב במשרדו והביט בתמונה של אשתו שנפטרה במלחמה על כוכב קראסיה. הוא הביט בתמונה… חקר כול פרט קטן. לאחר מכן הוא קם והלך לחשב בפעם השתים עשרה כמה זמן עוד נשאר לו לחיות… כמה זמן נשאר לכולם. כאשר הוא ראה את התוצאות זה היה הרגע ששבר אותו לחלוטין. הוא התפרץ, שאג והעיף כל דבר בסביבה שלו. הוא בכה, הוא צעק, הוא כעס… אבל עמוק בפנים הוא היה מאוכזב. כי זה היה הרגע שבו הוא הבין… שאשתו מתה באשמת שלושה דורות של קיסרים, ועכשיו העולם עומד להיהרס והקיסר לא מנסה לעשות כלום… זה הכול באשמת הקיסרים.
אלכסנדר היה בטיול שלו והתהלך בעיר. הוא ראה את כל האנשים שלא היו שום דבר חוץ מגופות בשלב הזה. הוא התעסק במעגל של אלימות ורצח שהקיסרות הייתה עסוקה בו… אבל עכשיו היה מאוחר מדי לשנות את זה.
אני בטוח שאתם לא מרגישים את הלחץ והפאניקה שאלכסנדר מרגיש, הרי אתם יושבים בבית שלכם בנוחות. אבל כרגע אלכסנדר היה עושה הכול רק כדי לקבל הזדמנות שנייה. רק כדי לנסות עוד הפעם וללמוד מהטעויות שלו… לתקן הכול. אבל עכשיו הוא פשוט התהלך ללא מטרה ותהה לעצמו "איך אפשר לחזור אחורה?".
זה אירוני באמת אם חושבים על זה: הנה הוא, הקיסר, האדם העוצמתי ביותר, עומד לבדו חסר כול יכולת לעזור לעם שלו כאשר יש לו כל נשק וכל משאב אפשרי שניתן לחשוב עליו.
ואז הוא הבין… עדיין יש לו זמן. לא הרבה זמן אבל עדיין יש לו זמן. הוא רץ חזרה הביתה עם רצון לשנות הכול לפני שזה נגמר.
שרה ישבה על מיטתה, בתהיות לגבי מה לעשות. זה נראה לה כאילו משהו סוף סוף השתחרר אצל אלכסנדר… משהו אפל.
ולפתע אלכסנדר עצמו נכנס אל תוך החדר מתנשף.
"מה קרה לך?!" שאלה אותו שרה. "אין זמן להסביר! אבל אני עליתי על זה! אני סוף סוף הבנתי! אני יודע! אני סוף כול סוף הבנתי מה לעשות רק שהפעם בניגוד לתוצאות של מעשי האימפריה אף אחד לא יפגע. אני יכול לנסות שוב."
"אלכסנדר אתה נראה חולה! כדאי שתשכב." "לא" הוא התקרב אליה לאט לאט והניח את ידו על הלחי שלה "אני רוצה לתקן את כול מה שעשיתי לך… ואני רוצה להתחיל עכשיו" הוא לפתע נישק אותה בנשיקה מפתיעה ומלאת תשוקה. שרה מיד דחפה אותו. "מה לעזאזל נראה לך שאתה עושה?" היא שאלה אותו בכעס. "שרה, אנחנו זוג נשוי. אנחנו נשואים כבר שש שנים. זה מה שאנחנו אמורים לעשות לפני… זה מה שאנחנו אמורים לעשות." הוא ענה לה. "אתה… אתה לא נישקת אותי מאז הפעם הראשונה שהיינו שנינו במיטה הזאת ועכשיו אתה מצפה פשוט להעלים את כל הבעיות בינינו בקסם?!" היא אמרה לו.
,לא!… אני… אני מנסה לעזור לך." אלכסנדר אמר לה.
"לעזור לי במה?" היא שאלה אותו
"אני מנסה לתקן את מערכת היחסים שלנו!" הוא אמר לה בכעס. "אז איפה היה כל זה לפני שש שנים?! תסביר לי! אם אתה רוצה לתקן את כל זה עכשיו אז תעשה את זה כמו שצריך! תבנה מחדש את מערכת היחסים שלנו לאורך זמן אלכסנדר. אני לא איזו חיית מחמד שאפשר לדרוך על זנבה ואז פשוט להאכיל אותה ולצפות לאהבתה. תתייחס אליי כמו שאתה אמור להתייחס אליי… אשתך!" היא התחננה.
"אבל אין לנו זמן!" צעק אלכסנדר ולפתע דממה שלטה בחדר. הם שניהם עמדו בשקט מוחלט ולא נעים במיוחד.
"למה אתה מתכוון?" שאלה שרה . אלכסנדר התיישב על המיטה. "אני ביקרתי את פרופסור ריקמן אתמול… הוא אמר שיש משהו… אנחנו לא יודעים מהו אבל הוא מתקרב למערכת השמש וכנראה בולעה כוכבים… ולכוכב שלנו יש שלושה ימים."
שרה עמדה עם פה פעור, התיישבה על הקצה השני של המיטה והתחילה לבכות.
"ורק בגלל זה אתה מחליט לתקן את מערכת היחסים שלנו?" היא שאלה אותו עם מעט כעס בקולה.
"לצערי אני מניח שכן. רק עכשיו בגלל הסוף של כולנו עלה לי הרעיון" הוא ענה לה.
"אני לא מאמינה… ואתה הסתרת את זה מכולם?! מה חשבת לעצמך?! אתה יודע? ברמה מסוימת יש חלק קטן ממני ששמח שכל זה קורה. סוף סוף… אני לא אצטרך לסבול אותך יותר. אם תצטרך לראות אותי או את אלכסנדר ג'וניור תוכל למצוא אותנו בבית של ההורים שלי." היא אמרה ויצאה מהחדר בכעס.
אלכסנדר רצה לומר לה משהו אבל לא ידע מה… הוא פשוט ישב שם… לבד.
אלכסנדר קם בבוקר למחרת… לבד… לגמרי לבדו בסוף בעולם.
הוא שמע פתאום צרחות אימה מבחוץ. הוא הלך למרפסת ואז ראה את זה: שמים צהובים בהירים לחלוטין.
הוא התחיל להיבהל ואז הבין שהוא עדיין יכול לתקן הכול.
הוא התלבש ויצא לדרך.
בזמן שהוא רץ ברחובות אנשים עצרו אותו מספר פעמים בדרך תופסים את זרועותיו וצועקים עליו "עזור לנו! עזור לנו אלכסנדר!" ותחושת הלחץ והאימה רק' גברה. הוא העיף אותם הצידה והמשיך לרוץ.
שרה ישבה על כיסא בסלון בבית הוריה ופשוט חשבה… חשבה על הכול… על הסוף, על אלכסנדר, על אלכסנדר ג'וניור… והכי חשוב… היא חשבה על עצמה. על החיים שלה. זה נכון מה שאומרים: רגע לפני המוות שלך כל חייך חולפים מול פניך.
לפתע אלכסנדר נכנס דרך הדלת מתנשף.
"מה לעזאזל אתה עושה פה?!" היא שאלה אותו.
"אני חשבתי על דרך שבה אני אוכל להציל אותך ואת אלכסנדר ג'וניור." הוא ענה לה.
"אני לא רוצה שתתקרב אליו!" היא אמרה לו בזעם
"בבקשה! אני לא רוצה למות בידיעה שאני יכולתי להציל אותכם. אני לקחתי אתכם כמובן מאליו יותר מדי זמן ועכשיו … עכשיו כבר כמעט מאוחר מדי."
שרה הביטה בו… אחר כך היא הביטה באלכסנדר ג'וניור.
"טוב… אבל רק אם זה יציל גם את אלכסנדר ג'וניור."
הם רצו למעבדה של טד ריקמן. אלכסנדר שלף את המפתח שלו אבל אז גילה שהדלת פתוחה.
הם נכנסו פנימה בשקט בזמן שאלכסנדר הסביר בלחישה את התוכנית.
"יש אבטיפוס של חללית זוגית עם מערכת ניווט אוטומטית חדשנית שיכולה להוביל את החללית מחוץ למערכת השמש. משם ננווט את החללית אל מרכז הפדרציה האוניברסלית ונבקש שם מפלט ונספר להם על מה שקרה. יש בחללית מושב לתינוק ואספקה לחמישה חודשים."
לפתע הם שמעו משהוא נופל על הרצפה. והם ראו את פרופסור טד ריקמן.
הוא החזיק סכין ריתוך מלייזר. "אתה לא הולך להשתמש בחללית הזאת אלופי… אכזבת אותי" הוא אמר עם דמעות בעיניו "אכזבת את כולם!"
הוא רץ אל אלכסנדר עם סכין הריתוך ואלכסנדר זז מהדרך ותפס את הפרופסור במעיל והעיף אותו אל הקיר.
הם רבו ורבו, אגרופים ובעיטות הושלחו ביניהם ובסופו של דבר אלכסנדר אמר לשרה "מהר! את ואלכסנדר ג'וניור תיכנסו מהר לחללית ותנווטי אותה אל מרכז הפדרציה האוניברסלית!"
אלכסנדר קם ורץ אל החללית אבל הפרופסור תפס אותו ברגל והפיל אותו. הפרופסור הניף את סכין הריתוך שלו ואלכסנדר צעק "תפעילי את החללית! תעזבי בלעדיי!" ואז… הפרופסור דקר אותו והם שניהם ראו אורות חזקים וצליל התנעה עוצמתי, והחללית עזבה.
אלכסנדר והפרופסור נשארו שם וגורלם של שרה ואלכסנדר ג'וניור עדיין לא ידוע.